היסטוריה של קובה, להשתחרר מהכבלים

כתב וערך: אלי רוזנר, מדריך טיולים

קובה נושאת צלקות של 500 שנות שלטון קולוניאלי. קובה היא האי הגדול ביותר בקריביים. היא משתרעת לאורך 760 מייל. כדי לקבל מושג – זהו המרחק מוושינגטון די.סי למיאמי.

מיקומה של קובה

ההתיישבות האנושית המוכרת בקובה היא לפני 4000 שנה, עוד לפני שניבנו הפירמידות במצריים. הם חיו בבקתות עם גגות מעלי דקל או במערות. הם אכלו תפוחי אדמה, יקה, דגים ובשר ציד. הם גם היו האנשים הראשונים שעסקו בחקלאות, והמיוחד בה – הראשונים בעולם לגדל ולעשן טבק.

מיקומה של קובה

 

ב 28 לאוקטובר, 1492, הגיעו לקובה 3 קרוולות ספרדיות בהנהגתו של קולומבוס, וכך “התגלתה אמריקה”. האנשים שנחתו היו לבנים, בעלי קסדות מתכת וחרבות והמנהיג שלהם היה כריסטופר קולומבוס. קולומבוס לא ידע שהוא “גילה את אמריקה” (הוויקינגים גילו את אמריקה כחמש מאות שנה מוקדם יותר), וחזר לספרד להציג בפני פרדיננד ואיזבלה את תושבי קובה (למרות שהם קיוו שיחזור עם זהב..) שמכיוון שהוא שיעור שהגיע להודו, קרא להם בשם אינדיאנים (הודים באנלית).

קולומבוס חשב שתושבי קובה יהיו עבדים מוצלחים, אך קיבל הוראה מפרדיננד ואיזבלה שלא תהיה עבדות בקובה. מהוראה זאת הוא התעלם והעביד את התושבים בפרך, וגידל את ילדיהם בתרבות ספרדית לכל דבר. כאשר התושבים הבינו שהספרדים באו לנצל אותם, הם ניסו להתקומם אך לא היה להם סיכוי מועל העליונות הצבאית הספרדית. בנוסף הביאו איתם הספרדים מגפות, שגרמו למתום של 90% מתושבי האי. בעיקר מגפת האבעבועות, שלא הייתה נפוצה ב “עולם החדש”. הספרדים הביאו לאירופה מחלה לא מוכרת שם – העגבת. (סיפיליס). קובה הייתה המרכז ממנו נכבשו שאר האיים הקריביים, ולכן הגיעו אוצרות מרכז ודרום אמריקה שזרמו לספרד: זהב, כסף, עץ ותבלינים. הוואנה הפכה לנמל המרכזי אליו הגיעו הסחורות שספרד מכרה לקולוניות שלה, ומכאן נשלחו אוצרות הזהב, כסף,טבק, תפוחי אדמה, תירס, עגבניות (גידולים חקלאיים אלה לא היו מוכרים ב “עולם הישן”) לספרד. לאורך המאה ה – 16 טבק היה הייצוא החקלאי הראשי של קובה. פעמיים בשנה הגיע לכאן הצי הספרדי כולו כדי לאבטח את העברת אוצרות הזהב והכסף בדרכן לספרד. לקח לספרד 50 שנה להשתלט על “העולם החדש”, ובהתאם להסכם שארגן האפיפיור כבשו את כל השטחים שממערב לקו אורך החוצה את דרום אמריקה, שצידו המזרחי ניתן לפורטוגל שכבשה את ברזיל, וצידו המערבי ניתן לספרד (עד לפיליפינים) שם הם הביסו את ממלכות האינקה והמאיה האדירות.

בתעשיית גידול הטבק השתמשו בעיקר בעבדים, אך היו גם חקלאים עצמאיים שגידלו אותו. מאה שנים אחרי נחיתת קולומבוס בקובה, החלו להעביר עבדים מאפריקה לקובה לצורך עבודה בשדות הטבק. כיוון ש 90% מתושבי האיים הקאריביים מתו ממגפות, החליטו הכובשים הספרים לייבא 12.5 מיליון עבדים מאפריקה לארצות ה “עולם החדש” שכבשו. 1.5 מיליון מתו בזמן המסע! כשני מיון עבדים הגיעו לקובה והיום 60% מאוכלויית קובה הם ממוצע של עבדים מאפריקה.

העבדות התרחבה מאוד אחרי 1804-5 כאשר טחנות ריסוק הסוכר בהאיטי נהרסו, ותעשיית הסוכר עברה לקובה. האיטי, אי שכן לקובה היה תחת שלטון צרפתי מאוד 1660. הוא היה אי המבוסס על גודל סוכר כגידול מרכזי, ותחום זה עבר מהאיטי לקובה. הסוכר היה עסק משגשג עבור 32,000 מתיישבים צרפתים בהאיטי, (שנת 1782), שהעבידו 420,000 עבדים מאפריקה בשדות קני הסוכר שלהם.  ב 1792 העבדים בהאיטי התקוממו והרגו את אדוניהם הצרפתים. כיוון שהעבדים לא רצו לעבוד יותר בעבודה המפרכת של קציר קני הסוכר, תעשיית הוכר נעלמה מהאיטי ועברה לקובה, שם מיהרו השליטים ואנשי העסקים הספרדים לנצל את ההזדמנות ולהעביר את הייצור אליהם. הצרפתים שלא נהרגו בהתקוממות נגדם בהאיטי, עברו לקובה, והביאו איתם כסף להשקעה, ובעיקר ידע של גידול ולהפקת סוכר, ובנו את מפעלי הסוכר הראשונים באי. קובה הפכה ליצרנית הגדולה בעולם של סוכר וטבק.

מצד אחד, היה צורך ביותר ויותר עבדים, ומצד שני ההתקוממות בהאיטי הראתה את הסכנה בכך. בשנת 1883 הבריטים ביטלו את העבדות בכל רחבי האימפריה שלהם. אך ספרד המשיכה לייבא עבדים במספרים גדולים לקובה בשנים 1850-1870 שאז הבאת עבדים הופסקה. אך לא כמו בהאיטי בה העבדים היו הרוב והתקוממו, בקובה היה רוב קטן לעבדים השחורים לעומת הלבנים הקולוניאליים הספרדים, ולכן לא הייתה התקוממות עבדים בקובה. 60% מתושבי קובה העניקו לה את התרבות, הספרות והריקודים הקובניים המאפיינים את האי, אך בעיקר הדם והזיעה שלהם היא שבנתה את כלכלת האי. למרות שספרד העלתה כל הזמן את המיסים על תעשיית הסוכר, שטחי הגידול הלכו וגדלו, וייצרו חברה של בעלי מטעים עשירים מאוד, ואנשי הכפרים שהיו עניים מאוד. רוב תוצרת הסוכר של קובה נשלחה לארה”ב.

במשך 300 שנה ספרד שלטה בשטחיה בדרום אמריקה ללא בעיה, אך במאה ה – 19 התחילו התושבים להתקומם ולבקש לעצמם עצמאות מספרד. מצד אחד קובה נשארה נאמנה לספרד, אך ספרד מצידה, עשתה כל דבר כדי לסחוט ולנצל כמה שיותר את כלכלת קובה, כדי לנסות ולשמור על מעמדם באירופה, כיוון שהם היו נחשלים אחרי הארצות אירופה שעבדו תהליך של תיעוש ומודרניזציה כלכלית. כמו קובה שהתבססה על עבדות, כך גם דרום ארה”ב התבססה על עבות בשדות הכותנה, והיו גם כאלה שקראו לאחד את קובה כחלק מארה”ב בכדי להעניק למדינות הדרום את הרוב בקונגרס האמריקאי. אך ב 1860, נבחר לינקולין שהתנגד לעבדות למשרת נשיא ארה”ב.

הדרום פרש מהאיחוד, וכך התחילה מלחמת אזרחים עקובת דם שנמשכה ארבע שנים עד לניצחון הצפון. העבדות בוטלה בארה”ב.

במאה ה – 19 קובה התחלקה לחלק מזרחי וחלק מערבי שונים לחלוטין. הוואנה שהייתה בצד המערבי הייתה המרכז של הספרדים והעשירים שנהנו מהמסחר בסוכר. כך למעשה הייתה הוואנה – עיר קוסמופוליטית של העשירים וכל שאר קובה שהייתה פרובינציה נחשלת. כל המהפכות שקובה לשחרורה מספרד החלו במזרח ונעו מערבה לכיוון הוואנה. למרות שבעלי המטעים בקובה פחדו מהתקוממות העבדים נגדם, ההתקוממות הראשונה הונהגה ע”י בעלי מטעים, ממוצא קריאולי שחיו במזרח קובה. הראשון היה בעל חווה בשם קרלוס מנואל דה סספדס שהכריז על מלחמת עצמאות נגד ספרד ב 1868. הוא היה בעל חווה שקטנה, שהרוויח מעט מאוד, בשל המיסוי הספרדי הגבוה.

דה סספדס הכריז שהוא עומד לשחרר את העבדים שלו. בשנת 868 הצבא הספרדי בקובה היה בן 7,000 חיילים והוא תוגבר בעוד 30,000 מתנדבים. מולם התייצב סספדס, עבדיו המשוחררים ותומכים סה”כ 12,000 איש. המורדים ברשות סספדס כמעט ללא נשק, לרובם היו רק מצ’טות – סכינים לחיתוך קנים וענפים בג’ונגל, ולכן הם פעלו בדרכי גרילה של לחימה ניידת, התקפות פתע והעלמות מהירה בתום ההתקפה. ספרד הגבירה עוד יותר את מספר חייליה בעוד 33,000, אך כנגד כל הסיכויים הלוחמים של סספדס ניצחו. בתוך מספר חודשים ספורים המורדים השתלטו על רוב מזרח קובה. תגובת הספרדים: גיוס עוד מתנדבים קובניים כי להילחם כנגד סספדס ואנשיו, והמלחמה הפכה למלחמת אזרחים. הספרדים ראו שקובה היא מדינה ארוכה מבחינה גיאוגרפית והחליטו לחלק אותה לשני חלקים מבחינה צבאית: מזרחית ומערבית. הספרדים הקימו מערכת ביצורים וחפירות כדי לגרום לכך שהלחימה תהיה אך ורק בצד המזרחי של האי. התוכנית הייתה לשמור על האוונה במערב ללא פגע. אך המורדים חדרו את קווי ההגנה של הספרדים שוב ושוב, ושרפו שדות קני סוכר, אך טרור מביא לטרור נגדי והספרדים הוציאו להורג מרגלים ומורדים ללא משפט. ב 27 לפברואר1874, סספדס מצא את מותו מכדור של חייל ספרדי. ללא מנהיגם התפזרו אנשיו של סספדס לקבוצות קטנות ומפורדות אך גם הספרדים לא הצליחו להכניע אותם סופית. המלחמה נמשכה ללא הישגים, עבור שני הצדדים,  במשך עשר שנים והסתיימה בהסכם שלום בשנת 1878. 100,000 קובנים מצאו את מותם, ואמנם קובה נשארה קולוניה ספרדית, אך הקובנים זכו לחופש ביטוי, וגם לזכות להקים מפלגות פוליטיות. אבל למעשה הרפורמות ניתנו רק לכאלה שיכלו להוכיח שהם לחמו לצד הספרדים במלחמה נגד המורדים. שחרור העבדים בקובה יעשה רק 8 שנים מאוחר יותר, ובשלב זה לא הביאו עבדים חדשים לאי. שחרור העבדים נעשה באופן הדרגתי ורק ב 1886 העבדים שוחררו סופית. בין אלה שנאסרו על ידי הספרדים בזמן המלחמה, ונשפטו מאסר עם עבודת פרך, היה חוזה מרטי.  הוא שוחרר מהכלא וכתב: “אין ארץ ללא עצמאות ואין עצמאות ללא ארץ”. הוא החליט לא להישאר בקובה אלה עבר לארה”ב שם גילה שרבה קובנים גולים בארה”ב המשיכו לדבר על חידוש המלחמה נגד ספרד. חוזה מרטין היה בעצם כמו פידל קאסטרו, רק מאה שנים מוקדם יותר. נולד ב 1853 בהוואנה קובה, ונחשב עד היום לגיבור לאומי קובני. הוא כונה “el maestro” – “המורה”, הוא לימד בלילות גולים קובנים בארצות הברית ומכאן הכינוי הזה. אך מצד שני הוא נחשב גם לסופר ספרדי חשוב מאוד.

חוזה מרטי

חוזה מרטי

 

הוא נחשב כאחד מחשובי הסופרים והמלחינים הספרדים של המאה ה – 19, ובוא זמנית לגיבור לאומי קובני. עד היום הוא מוכר בזכות שירו הידוע – “קואנטה נה מארה” בוצע לראשונה בשנת 1929 ע”י חוזה מרטינז דיאז. חוזה מרטי היה זה שאיחד את המנהיגים השונים של הקובנים בארה”ב לגוף אחד במטרה להשיג עצמאות.

חוזה מרטי ושני המנהיגים הנוספים שהוא איחד לקבוצה אחת.

ב 11 לאפריל 1895, חוזה מרטי והשאר הגיעו לקובה, אחרי שגייסו לפני כן כסף ושלחו בחשאי נשק לקובה ממיאמי. אך מרטי לא היה מנהיג פוליטי או צבאי, הוא היה בראש ובראשונה משורר. הוא הי טוב בארגון לפני , בגיוס אנשים אך לא כלוחם. ההיסטוריונים מסכימים ברובם שכאשר הוא רכב לבדו אל מול האויב הספרדי בקרב “דוס ריאוס (שני הנהרות”) הוא בעצם רצה להתאבד. ב 18 למאי 1895 הוא רכב אל מותו והפך לאגדה במותו ולגיבור העם הקובני. הוא היה בן 42 במותו, ולא זכה לראות את קובה עצמאית, אך תרם רבות להשגת העצמאות שנים מאוחרות יותר במותו. מותו גרם לקובנים רבים להצטרף לצבא המתקוממים, אבל בשל האימה שזה הטיל על העם הפשוט – אימה שהושגה ע”י גנרלים של המהפכה. המהפכה לעצמאות קובה לא נבעה מהעם הפשוט אלה מהאינטלקטואלים ואנשים כמו חוזה מרטי שהיו בעלי אחוזות קטנות. .

מצטרפים חדשים לצבא המורדים הקובנים

הכוחות הספרדיים ניגפו במפלות אחת אחרי השניה, והספרדים החליטו לשלוח את הגנרל הכי תקיף שלהם :ולאריאנו ויילר.

ולאריאנו ווילר

ווילאר היה מנהיג שהשמיד את הישוב האגררי בקובה, תחת השם “פיזור האוכלוסייה, הוא הגלה את רוב תושבי הכפרים לערים, שהיו גם כך צפופות יותר מידי, ובכך הקדים את מה שעשו אנשי ה “פול פוט” בקמבודיה שנים רבות מאוחר יותר (תוספת שלי). המטרה למנוע מהמתקוממים תמיכה בכפרים, וכל שטחים רבים בקובה ננטשו . כאשר לא יותר מקום בערים הגיעו קובנים רבים למחנות ריכוז. היה זה משבר הומניטרי בממדים עצומים, 40,000 קובנים שיושבו מחדש והיו זקוקים למזון, בריאות ובתים למגורים. בין 15,000-170,000 מהם ימותו בהתיישבות מחדש הזאת. דבר זה היה מביא היום להתערבות מצד האו”ם אך במקרה הזה ארה”ב הייתה הגורם שהתערב. כדי להשיג זאת הם פנו עם צילומים מזעזעים ל “עיתונות האמריקאית “הצהובה של הרסט ושל פוליצר.

תמונות שהופיעו העיתונים “הצהובים” של הרסט ופוליצר.

העיונים שהתנגדו לשלטון הספרדי תארו את ולאריאנו ווילר כ “הקצב מקובה” ועזרו לתאר את סבל העם, כדי לוודא ארה”ב להתערב במלחמה. הלחץ על נשיא ארה”ב מקנלי גבר, אך הוא לא רצה להתערב בענייני קובה, ובמקום זאת שלח לספרד אולטימטום: שחררו את קובה או נשלח נשק למורדים. בינואר 1878 נשלחה לקובה ספינת המלחמה מיין, שהייתה בת 3 שנים, עם תותחי 10 אינטש וטווחה ירי של 10,000 מטרים, המרה המוצהרת של הספינה  הייתה לדאוג לאינטרסים של אנשי עסקים מארה”ב  בקובה. ב 5 אחה”צ 1878 הגיע המיין לקובה מה שהוגדר “ביקור נימסין” אך העיתונות הצהוב הספרדית הגדירה זאת כהתערבות צבאים דורסנית.

הספינה מיין

300 המלחים שלה יישנו בנמל האוונה, כאשר ר הדבר שאי אפשר היה לשערו: האוניה התפוצצה בנמל. היו שטענו שזה היה תוצאה מחבלה ספרדית, והיו טענו שהייתה זאת תוכנית קונספירטיבית של ארה”ב להיכנס למעורבות בקובה (הגירסה של קסטרו), והיו שטענו שהיה זה כשל אבטחה שגרם לפיצוץ במאגר התחמשות, כי דבר זה קרה לאוניות אחרות שגם הן התפוצצו וטבעו.

261 מתוך 355 מלחי האוניה מיין מצאו את מותם בפיצוץ זה. העם האמריקאי דרש נקמה, ולבסוף הנשיא מקנלי נכנע ללחץ, גייס את הצבר וב 20 לספטמבר 1898 הכרזה מלחמה על ספרד. המטרה הייתה לשחרר את קובה, והקונגרס הכריז שקובה לא תסופח לארה”ב. מבחינת הספרדים, קבה נראתה בעיניהם חלק מהטריטוריה הספרדית והדבר עורר כעס רב. הפתרון הספרדי היחיד למצב היה משלוח תגבורות מספרד לקובה, אך ארה”ב הטילה מצור ימי על קובה, כפי שתעשה במשבר הטילים מאוחר יותר (תוספת שלי) והצי הספרדי מצאה עצמו לכוד בנמל הוואנה.  ציניקנים טענו שארה”ב נתנה לקובנים ולספרדים להקיז ה את דמו של זה, במשך שלוש שנים של מלחמה, עד ששלחו צבא לאי. ב 1898 הצבא האמריקאי מנה רק 28,000 חיילים – מעט מדי מכדי לפלוש לקובה. כדי להגדיל את מספרם, גויסו גדודי מתנדבים שהמפורסם ביניהם נקרא “The Rough Riders” . בראשם עמד קצין בשם תיאודור רוזבלט, קאובוי בעברו, וכעת עוזר למזכיר הצי של ארה”ב שהתנדב להנהיג אותם לקובה. אחרי שארה”ב הכריזה רשמית על מלחמה על ספרד ב 1898, נשלח גדודו של רוזבלט למשימה. ביוני 1898 הם הגיעו והמשימה הראשונה שלהם הייתה לתקוף את ביצורי הספרדים בעיר סנטיאגו. האבדות היו קשות לשני הצדדים אבל בסוף האמריקאים ניצחו. הקרב הביא תהילה בארה”ב לרוזבלט ואנשיו, למרות שיש היסטוריונים קובנים שטוענים שזאת הייתה תעמולה בלבד, והתפקיד של רוזבלט ואנשיו היה זניח ואפילו את הגבעה שהם היו אמורים לכבוש הם לא הצליחו לכבוש. כלומר הטענה של ההיסטוריונים היא שהמלחמה בוצעה ע”י קובנים בלבד. לאחר הקרב, כוחות קובניים וגדודו של רוזבלט הטילו מצור יבשתי על סנטיאגו, בעוד הצי האמריקאי הטיל מצור ימי, וכלא את הספינות הספרדיות בנמל. ב 3 יולי 1898, הצי הספרדי ניסה לפרוץ אל מחוץ לנמל, בהנחת מפקדיו שהספינות שלהם מהירות וחדשות יותר ויצליחו להבקיע את המצור הימי. אך הצי הספרדי צוייד בפחם גרוע שלא אפשר לו לפתח מהירות מכסימלית והצוות היה בעל אימון גרוע. הצי הספרדי היה כל כך חדיש, שעדיין לא הותקנו על הספינות כל התותחים, ואילו שכן הותקנו בחלק מהפגזים לא היה אבק שריפה אלה נסורת. בתך שעתיים הושמד הצי הספרדי, ו 323 מלחים ספרדים נהרגו. שאר המלחים, מעל אלף איש נפלו בשבי, וזאת לעומת מלח אמריקאי אחד הרוג ואחד פצוע. ללא צי נאלצו הספרדים להיכנע בקובה. ב 1898 השתנתה ההיסטוריה של ספרד כתוצאה מהתבוסה בקובה – עד לשנה זאת ספרד היא מעצמה עולמית, ומשנה זאת ספרד איבדה את הקולוניה האחרונה שלה, והופכת למדינה אירופאית בינונית בחשיבותה. הניצחון על ספרד פתח את הדלת לבית הלבן עבור תיאודור רוזבלט שנבחר בשנת 1901. עד 1898 הקובנים ראו בחיוב את פעולות ארה”ב להעניק להם עצמאות. אך משנבחר רוזבלט, והיה ברור שהוא לא מתכוון לתת לקובה עצמאות, בראותו את קובה כחלק מארה”ב, היחס של הקובנים השתנה לרעה. אנשי עסקים מארה”ב הם אלה שיהיו השליטים של קובה מעתה. ולא משנה מי נבחר כבעל תואר רשמי לנהל את קובה. בכדי לפנות את קובה דרשו האמריקאים ערבויות: אחת מהן הייתה כינוס אסיפה מחוקקים שתחוקק חוקי יסוד לקובה. בראש אחד הועדות היה סנטור בשם פלאט, שהציע תיקון שיאפשר לארה”ב לפלוש לקובה, אם תרגיש סכנה לאזרחיה בקובה. למרות שהקובנים התנגדו להצעה כזאת, הם נאלצו לחתום עליה. המטרה של הקובנים: לגרום לחיילי ארה”ב לעזוב את קובה. עוד העניק התיקון של פלאט זכויות לבסיסים של ארה”ב בקובה, כשהמפורסם מביניהם הוא בסיס גוונטאנמו. מבסיס גוונטאנמו יכולה ארה”ב לפקח על הכניסה לתעלת פנמה. ארה”ב שכרה את שטח בסיס גוונטאנמו מאז 1903 תמורת תשלום שנתי קבוע של 4085 דולר לשנה.

המקור: סדרה היסטורית בערוץ נטפליקס

https://www.netflix.com/watch/80117385?trackId=14272744

 

כתבות ורשמים קובה

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים