המסעדה הטובה ביותר באלזאס, אוֹבֶּרז' דֶה ל'איל

קטע מספרו של אביטל ענבר, "אלזאס, מדריך טיולים ליין, אוכל, תרבות ומורשת יהודית", בהוצאת שטיינהרט-שרב, יולי 2015. במחיר מיוחד ובלעדי לגולשי האתר

אביטל ענבר -סופר, מתרגם, עתונאי ומבקר מסעדות ויקבים ישראלי ( גו מיו ).

אוֹבֶּרז' דֶה ל'איל (Auberge de l'Ill), "הפונדק של [נהר] האיל", שוכן בכפר Illhaeusern, שמהגים אילהֹויזֶרן, שם שפירושו "הבתים לאורך האיל". באנו לאילהויזרן לסעוד, והיכרנו משפחה לבבית המשמרת מסורת מפוארת של יותר מיובל שנות הצטיינות – ב-2015 "סגרו" 48 שנים רצופות עם שלושה כוכבי מישלן. הישג נדיר. זכינו לחוויה יוצאת-דופן במקום יפהפה. לא מעט חברים שלחתי לשם, במרוצת השנים, ליהנות כמוני. וכולם נהנו. וגם כשחזרתי לשם, היה נפלא. וקשר הידידות נמשך עד היום.

כשבא ישראלי ומציג עצמו בפני השף, מרק האבֶּרלן (Haeberlin), עוטפים אותו בני המשפחה הענפה בידידות ובחום, ולעיתים מציעים לו אפילו גפילטע פיש. משפחת האברלן קשורה מאוד לישראל. באוברז' השתלמו ישראלים לרוב, והמטבח פתוח בפניהם תמיד. רק לאחרונה נודע לי שסומלייה ישראלי מוכשר ערך השתלמות אצל סרז' דובס. בני האברלן ביקרו בישראל כמה וכמה פעמים, גם לשם העונג שבדבר וקיום מיצוות עלייה לרגל, וגם בשביל לבשל בארוחות שונות, בעיקר בירושלים.

הטראסה של אוברז' דה ל'איל, וחסידה – הציפור הלאומית של אלזאס. Photo P.Morgenroth

הטראסה של אוברז' דה ל'איל, וחסידה–הציפור הלאומית של אלזאס. Photo P.Morgenro

"ישראל, בעינינו, הייתה תמיד הארץ המובטחת. לארח ישראלים מארץ הקודש – זה פשוט מאגי, בשבילנו". אומרים במשפחה. דניאל, אחותו של מרק, מוסיפה: "היה לי כל-כך טוב בישראל, שוודאי יש לנו גנים משותפים…"

"רבי מרק", כפי שכונה פעם על ידי שלום קדוש, יקיר המשפחה, הסתגל לכשרות. וכשפקד אותו אחד הברונפמנים, בישל לו אוכל כשר. ברונפמן בא מבורדו, עם חברים, ברכיבה על אופניים, סיפר לי מרק. הם שהו באוברז' ארבעה ימים. הוא בישל להם שוקרוט על טהרת האווז, וגפילטע פיש. בתפריט מככב קרפיון נהרות ברוטב חזרת עם "קומפוט" של סלק בתבלינים, וקציצה קטנה של בשר קרפיון טחון עם מצה טחונה (באלזאס עדיין יש כמובן יצרן מצות). קרפיון-בר של נהרות, הדבר האמיתי, לא דג בריכה מצוי. מרק מספר, שבאלזאס עתירת הנהרות והנחלים עדיין נותר דייג מקצועי אחד, ומכיוון שהוא היה המוהיקאני האחרון, הוא ציין בפני את שמו –  אדריין פונארב – ששולף בשבילם מהזרם כמה דגים מדי פעם.

הם קרובים מאוד למטבח המסורתי, למורשת. אך ללא אדיקות, ועם דמיון בשילובים.

בזכותה של דומיניק לואזו, אשתו של ברנאר וילידת סאברן שבאלזאס, וגם בזכות היותנו ישראלים, זכינו כבר בביקורנו הראשון לקבלת פנים מדהימה בלבביותה. מרקו באומן, גיסו של מרק והבעלים של המלון הנושק למסעדה, הודיע לנו: "המלון מלא, אבל חדר האורחים בביתם של פול ומארי האברלן לרשותכם. בואו". באנו. המסעדה אף היא הייתה מלאה עד אפס מקום. אכלנו בירכתי המטבח, בפינת-האוכל שגם מלך שבדיה ורעייתו סעדו בה פעם. מרק הגיש. מהספרייה הקטנה שבפינת-האוכל שלף את גומיו ישראל 1999. הרגשנו בבית. בין חברים ותיקים. לאחר שיחה אל תוך הלילה עם מרקו, לינה בבית ההורים, כבוד יוצא-דופן, ארוחת-בוקר מצוינת, שיחה משפחתית וריאיון משותף עם האב ובנו, יצאתי להמשך מסע החקר באלזאס. אבל מרק ומרקו ביקשו שנשוב. הראשון, כדי שנאכל ארוחה כהילכתה במסעדתו. השני, כדי שנלון במלונו היפהפה.

שבנו, למסעדה בלבד. ביומנו האחרון באלזאס, אחרי אינספור ארוחות וטעימות. מרק, שהיה ער למצוקתנו, הכין לנו ארוחה קלה של מנות ראשונות וקינוחים בלבד. ללא בשר. וזה היה מצוין.

בין ביקורנו הראשון לשני, בתוך שבוע, הוחלף תפריט החורף בתפריט האביב, ותפריט היינות הענקי, המופקד בידי סרז' דובס, בעל התואר "הסומלייה הטוב ביותר בעולם", עבר מטאמורפוזה. באותו פרק זמן קצר פול, אז בן 77, אושפז, וכששבנו, הכל היו מודאגים ממצבו.

עד לאותו רגע היו הכל מודאגים ממצב אחיו הצעיר, ז'אן-פייר, אז בן 75. הוא לקה בשבץ כמה חודשים קודם-לכן, והתאושש לאט לאט. הוא נראה שברירי מאוד. בכל המסעדות שעברנו בהן, שאלו לשלומו. כל בני המשפחה השגיחו עליו לבל ישתה חריף מדי, חמוץ מדי, מתוק מדי, לבל יפריז באכילה.

חזרתי אל האברלן כעבור כמה שנים. הבריאות הייתה תקינה, המטבח טוב מאי-פעם, המסעדה והמלון מלאים עד אפס מקום, כתמיד. הפעם, שיכנו אותי במלון עממי סמוך, שחצרו הייתה מלאה במכוניות-פאר: רכביהם של לקוחות ממדינות רבות, שנקלעו לאותו המצב. השיגו שולחן אצל מרק, אבל המלון הקטנטן של מרקו היה מלא עד אפס מקום. בשביל ללון בו, אם יתמזל מזלי, איאלץ לשוב.

מרק יליד 1954. אביו, פול האברלן המהולל, טבח מהדור של בוקיז, פיק, ורז'ה וטרואגרו, שנולד ב-1923, הלך לעולמו באביב 2008 והוא בן 85 שנה. משפחת האברלן היא משפחה אהובה, במקצוע. הקולגות יודעים להעריך את חביבותם הטבעית, את האתר המקסים על שפת הנהר שבו ממוקמים המסעדה והמלון, את האוכל – ואת העובדה ששם, בירכתי אלזאס, הם אינם מסכנים איש.

אני וביתי משרתים את אלוהים

מרקו באומן, שוייצרי במוצאו, בעלה של דניאל, אחותו של מרק, הוא קתולי מאמין, שהקפיד על הצום (החלקי) ביום ששי של פסחא, ולא עירה אל קרבו כוס בירה אלא לאחר שאישרתי לו שהשעה כבר חצות ושנייה אחת. על הקיר החיצוני של המסעדה, הוא מורה לנו על פסוק חקוק באבן: "אני וביתי משרתים את אלוהים". במשרדו הוא מחזיק ספר תנ"ך, וקורא בו מדי בוקר, "מפקיד את יומי בידי אלוהים על-מנת שלא להפוך לאיש עסקים רגיל", ומשלים את הקריאה פעם בשנה. בילדותו למד במדרשה לכמרים במטרה להיות כומר והוא שר במקהלת הכנסייה, ועודנו לומד תיאולוגיה. ההאברלנים פרוטסטנטים, אדוקים אף הם – לפחות פול, שנהג להתפלל לפני הארוחה. המשפחה הרב-דתית מתכנסת כמה פעמים ביום, בחדרה הפרטי שבמסעדה, להירהור, שיחה, אכילה וצעקות, שהן חלק מהחיבה השוררת בין כולם.

את הערב הראשון אנו מבלים בלובי של מלונו, Hôtel des Berges, "מלון גדות הנהר", הסמוך למסעדה. מעשנים סיגארים – תחום שמרקו מטפח עד-כדי-כך, שלאות נוסטלגיה הזמין יצירות-אמנות מורכבות מחלקי קופסאות סיגארים של דווידוף, מהתקופה הקובנית – ולוגמים יי"ש פירות משובח של מזקקת מט, שהוא מעריך יותר מכל יצרן אחר באזור.

מרקו אדם מפתיע ביחסו לבני אנוש. הוא קיבל אותנו כקבל חברים ותיקים, שאפשר לבטוח בהם ולדבר איתם בגילוי לב. יש לו מעמד משלו, במשפחה. הוא אינו על תקן הגיס של. לא: בית-המלון בעל הפאר המאופק הוא יוזמה שלו, שמימש בכוחות עצמו. העובדה שהעסק בעל שני ראשים, הממלכה של מרק, הממלכה של מרקו, יוצרת איזון, וכפי שאומר מרקו, כיום "שוררת הבנה עמוקה במשפחה". כולם גרים בשורת בתים צפופה מול המסעדה.

"המלון הוא גידול זר", הוא אומר. "היה לי רצון לצאת קצת מהמשפחה – האהבה שלהם עזה כל-כך – לתפוס מרחק של 25 מטרים. כולם היו נגד המלון. רק פול תמך. פחדו ממקצוע חדש. אז חיפשתי ומצאתי כסף מחוץ למשפחה".

תריסר חדרי המלון ודירותיו – בביקורי האחרון פגשתי בזוג ציירים שציירו על קורות העץ בדירה חדשה-חדשה – עוצבו בידי אשתו, ועל הקירות תלויים ציורי אחותו. המלון מלא כמעט דרך-קבע. אך המנהל הלא-שגרתי אינו בוחל בשום עבודה. תפסנו אותו דוחף מריצה עם זבל, לאחר שבשעות הקודמות עיצב במדשאה תצורת לב, "במיוחד בשבילכם".

"מעל כולם, במשפחה, ניצב פול", אמר מרקו. "איש נודע בעולם כולו. איש שאינו יודע לקחת, רק לתת. הוא לימד אותנו להתחלק. איש צעיר ותוסס למרות גילו. גם מרק לא יודע לקחת לעצמו. רק לתת. כל מה שהוא מקבל, הוא מיד נותן. החותנת שלי, מארי, אשתו של פול, היא הפוליטיקאית של המשפחה. אני שייך לכת הזו, וכולנו יחד. המבחנים שעברנו הועילו לכולנו. אבל לא תמיד קל להסתדר".

כשמדברים על האוברז' דה ל'איל, על המיתוס המשפחתי, אומרים "האחים האברלן". נכון שפול וז'אן-פייר שותפים, אבל הטבח היה פול. ז'אן-פייר אמן. הוא למד באקול דה בּוֹז-אָר בפאריס, והוא מצייר, מאייר ספרים, והתפריטים מעוטרים בציוריו. באחד מביקורי, כתב ספר מעוטר אקווארלים על נהר האיל.

מרק נשוי לאיזבל, מורה בחינוך המיוחד. עדיין אין לדעת אם הדור הצעיר יבטיח את העתיד. יורש-עצר למרק עדיין אין. אבל אין צורך למהר: רק בשנים האחרונות ממש החליף מרק לגמרי את אביו ורק ב-2008 ירש אותו.

שני מלכים לממלכה אחת

מרק הוא דור רביעי במסעדנות. האוברז' הראשון של המשפחה, "העץ הירוק", ששכן באותו המקום עצמו, נפתח ב-1878 ושרד עד 1940. הצרפתים נסוגו בפני הנאצים, ופוצצו את הגשר הסמוך. הגשר התרסק, ועימו הפונדק. במלחמת-העולם השנייה חרב רוב הכפר. רק ב-1950 האח הטבח והאח האמן הקימו מחדש את האוברז', והחלה הרפתקאה הנמשכת כבר יותר מ-60 שנה. ב-1954 נחת הכוכב הראשון, ב-1957 השני וב-1967 – השלישי. והוא עדיין שם, זה 48 שנה.

מרק האברלן, על רקע נחל האיל

מרק האברלן, על רקע נחל האיל

פול, בן-דורו של בוקיז וחברו, השתייך לדור הנפילים של המטבח הצרפתי. הסיפור של שניהם די דומה. אצל משפחת בוקיז, הכל החל בטחנת-קמח ליד נהר הסון. האיכרים נאלצו לחכות לא מעט זמן לתור חיטתם להיטחן, והם היוו לקוחות טבעיים לאוברז' משפחתי קטן. באילהויזרן, "העץ הירוק" נוסד במטרה להאכיל איכרים שבאו אל הטחנה המשפחתית, וכורמים, שירדו מהגבעות אל שפת הנהר הצנוע, האיל, כדי להשיט את היין שלהם לסטראסבור על סירות. לא בכדי, וגם מפני שפול כיהן כעשרים שנה כראש המועצה המקומית, אילהויזרן וקוֹלוֹנז', כפרו של בוקיז, באו בברית "כפרים תאומים", כפי שמעיד השלט בכניסה לכפר.

סיפר לי פול: "הטחנה הייתה מרכז החיים. אימי נולדה בטחנה. את האוברז' פתח סבי. סבתי בישלה, ואחריה דודתי. המטבח היה בסיסי: מאטלוט (matelote), שהוא תבשיל צלופחים ודגי נהר עם אטריות ביין ריסלינג, דגיגים מטוגנים, קציפת צפרדעים, כי המוצר היה זמין תמיד, ועוגות. היו גם סרטני-נהר, שמזמן אין. אצלנו, שוקרוט לא חלק מהמסורת. לא היה אפשר להתקיים מהפונדק. הייתה לנו גם חווה קטנה. לפני כמה שנים הרסנו אותה, בשביל לבנות את המטבח החדש.

"אילהויזרן הוא כפר-דייגים. לפני מלחמת-העולם עוד היו עשרה דייגים. בשש בבוקר, כששבו מהדיג, עברו קודם-כל באוברז' כדי להציע את השלל לאימי. לפני המלחמה, היה לנו חוג לקוחות מקומי-אזורי טוב. יש לנו צילומים של מכוניות הפז'ו הראשונות, חונות לפני הבית. המפעל נמצא לא הרחק מכאן, והבעלים היו באים לצוד בסביבה ולאכול אצלנו. באו אישים פוליטיים ידועים. ובאו גם הרבה מאוד אנשים פשוטים.

"מגיל שש עזרתי לאימי ולדודתי במטבח. בגיל 15, הלכתי להיות שוליה אצל שף מהאזור שפתח מסעדה בכפר ריבּוֹוילֶה, אחרי שעשה קאריירה אצל הצאר הרוסי לפני 1914, אצל מלך יוון, מלך ספרד ואחד הרוטשילדים. אחרי כן נסעתי לפאריס, ללה רוֹטיסרי פֶּריגוּרדין, שהייתה אז מסעדת-צמרת".

מהו סוד שמירתם של שלושה כוכבים, השיא, במשך עשרות שנים? פול: "צריך להיות כאן כל הזמן – והייתי כאן כל הזמן. הסוד השני: לעבוד בתוך המשפחה. אני לא בעד שיטת דיקאס, גם לא נגד… אבל אני מעריץ אותו על כך שהוא מצליח בלי להיות נוכח".

פול האברלן קיבל כוכב שלישי במישלן עם תפריט המבוסס על מטבח מסורתי. היום זה אולי לא היה "עובר". הכוכב השלישי מחייב "תחכום", יצירתיות מסוימת. וזה בדיוק מה שהתחולל באוברז' מאז. במידה, במגעים קלילים אך ברורים.

"התחלנו כאן באותו סוג של מטבח שעשתה סבתא", שיחזר פול. "כשהנהרות הזדהמו, ונגמרו הדגים, הכנתי תפיחת אילתית, מתכון בן-גילו של מרק, ועדיין היא ממנות-הדגל של התפריט. השתמשנו באילתית סקוטית, מוצר עונתי. בצד הגרמני של הגבול – גרמניה עדיין הייתה כבושה – היה בסיס צבאי קנדי. הגנרל רצה לעשות ארוחה, וביקש אילתית. אמרתי לו שזו לא העונה. הוא שלח מטוס-קרב לקנדה, להביא כמה דגים…

"בהתחלה, היו תקופות קשות. בחורף, היה לעיתים קרובות ריק. איש לא בא. לצרפתים לא היה כסף. היינו עומדים בחלון, וממתינים שתעבור מכונית שוויצרית – זיהו אותן לפי הפנסים הבהירים. ואז היינו יורדים ומפזרים נסורת על השלג, בכניסה לאוברז'".

ב-1952 חנכו בקירבת-מקום גשר על הריין. לאחר הטקס, שר התחבורה הצרפתי התנצל בפני עמיתו, ואמר שעליו לשוב בדחיפות לפאריס. עמיתו הגרמני התנצל אף הוא. לא קשה לנחש, שכעבור שעה קלה הופתעו שניהם לגלות איש את רעהו אצל האברלן. והבטיחו לדבר אמת בפעם הבאה.

גם אחרי יובל שנות בישול, פול היה הראשון לקום בבוקר. ב-06.30 היה חוצה את הכביש ונכנס למטבח החדיש, שעובדים בו עשרות טבחים, שוליות, שוטפי-כלים. הוא נהג להכין ארוחת-בוקר לכל הצוות. לשגר הזמנות לספקים. לבדוק את המצב. ב-14.00 היה שב אל ביתו, לנוח. לכבוד פסחא, בישל פול את המאטלוט המסורתי. לקוח אחד הזמין ארבע מנות. זו קלאסיקה – מהמנות הקבועות בתפריט, לצד טרין של כבד אווז עם כמהין, כמהה אפויה ברמץ, תפיחת אילתית בנוסח אוברז' דה ל'איל, מוסלין הצפרדעים "פול האברלן", כמובן, והלובסטר בנוסח "הנסיך ולאדימיר". המנות של פול.

מרק, בנו, שחזר למסעדה מהשתלמויותיו ב-1976, עבד לצידו. בהדרגה, במשך יותר מחצי-יובל שנים, עשה יותר ויותר עד שלבסוף היה לשף האמיתי. בלי להתעמת עם אביו. אבל ההתמודדות על הבכורה הייתה קיימת, להלכה, אפילו בתחילת שנות ה-2000. פול לא היה מסוגל לחיות מחוץ למטבח. ומרק איש טוב-לב, שכיבד ואהב מאוד את אביו ולא האיץ בו לפרוש מיצירת-חייו. במסעדות-צמרת אחרות ברחבי צרפת, חילופי המשמרות בין אב לבנו היו לעיתים מתוחים וסוערים הרבה יותר.

מרק ומרקו, לפני 20 שנה (צילם אביטל ענבר)

מרק ומרקו, לפני 20 שנה (צילם אביטל ענבר)

"למרק קשה מאוד", אמר מרקו. "בכל גבר קיים הצורך הסמלי 'להרוג את האב'. הוא לא עשה זאת". הריאיון המשותף שערכתי עם פול ומרק, הוכיח אז שמרקו צדק. במשפחה החביבה הזו, לא "הורגים את האב", לא מוציאים אותו לגימלאות אם אינו רוצה בכך. ממשיכים איתו, לצדו ועדיין בצלו, עשרות שנים. פייר טרואגרו העביר את השרביט לבנו מישל, מישל לורן העביר את השרביט, לא בשמחה אבל בפועל, לבנו ז'אן-מישל. ומה קורה כאן?

הבן: "כבר 24 שנים שאנו עובדים יחד".

האב: "ההעברה עברה בשלום".

הבן: "כן, כן. אבא כאן, אבל תענוג לעבוד יחד. המטבח זה החיים שלו".

אבא: "מרק מנסה מנות חדשות, ואנחנו טועמים אותן יחד".

הבן: "אני ממשיך, ומפתח. יש מנות שאבא לא אוהב. דרושה הסכמה. לאיש אין זכות ויטו. מתווכחים, מלבנים, משנים, יוצרים יחד דברים חדשים. לא התרחקתי ממוצרי האזור. גם אם משתמשים במוצרים מהים, צריך להראות שאנחנו באלזאס. יש לי הערכה עמוקה לאבי. זה הדדי".

כמו אביו, גם מרק אהב לבשל מילדותו. צאצא של טבח-צמרת שאינו נמשך למטבח מגיל צעיר מאוד, לא יצלח להיות טבח-צמרת בעתיד. היוצאים מן הכלל נדירים מאוד. "מה שמשך אותי, בראש ובראשונה, הייתה היצירה בצוות. השוליות היו כמעט בני גילי. אחר-כך עבדתי אצל הגדולים: בוקיז, טרוּאגרוֹ, לאסֶר בפאריס, ובקייטרינג של לֶנוטר".

תפוח אדמה וכמהה לבנה, שני קצוות בגסטרונומיה

תפוח אדמה וכמהה לבנה, שני קצוות בגסטרונומיה

רבים וטובים עברו במטבחי האברלן, כמשתלמים או טבחים. מרק מציין שניים, אלזאסים המזוהים כיום עם ארה"ב: הובר קלר (Hubert Keller), שגם למד איתו בפנימיה, השף של מסעדת פלר דה ליס בלאס וגאס, וז'אן-ז'ורז' ואנגֶריכטֶן, הבעלים והשף של ז'אן-ז'ורז' (שלושה כוכבי מישלן) ושל וונג בניו יורק.

המסעדה, כפי שהיא נראית היום, עוצבה מחדש לפני יותר מעשרים שנה. בביקורי האחרון, נאמר לי שמתכננים שוב לשנות. ואכן עשו זאת. הנחל מוסיף המון חן: אולמות המשקיפים למים, גזוזטראות על הגדה. יש להם "צי" של שלוש סירות משוטים, שאפשר לאכול עליהן ארוחת-בוקר במהלך שיט. מרקו הבלתי-נלאה היה מכנס את ילדי הכפר, כולל בנו, כדי לשפץ את הסירות. הוא שילם להם שכר. רצה שילמדו לעבוד, ואת ערך הכסף.

כבר יותר מחמישים שנה שהאוברז' הוא must גסטרונומי וחברתי. המסעדה מלאה כמעט דרך קבע. מכוניות-פאר מרוב חלקי אירופה חונות בפתחה. התהילה מלאה ומוחלטת.

אמר פול: "לא ציפיתי לתהילה. פעם אחת אפילו סירבתי לקבל את הכוכב השלישי. הרגשתי שאני לא מוכן. כעבור שנה פתחתי את המישלן וראיתי שקיבלתי אותו. לא ידעתי. המפקח בא, אכל, שילם ואחר-כך הציג את עצמו, נתן לי את הספר והלך. פחדתי. לא התרגלתי לתהילה: צריך לשמור בלי הרף על הרמה".

מרק: "כולנו נשארנו צנועים. השתן של ההצלחה לא עלה לנו לראש".

עיקר המאבק, בשנים הבאות, יהיה נגד השיגרה. אבל בלי פול. חייבים לשמור על מסורת מפוארת, על מטבח אזורי מרשים – אבל להתקדם בנתיב היצירתיות. וזה תפקידו של מרק, בשם המשפחה. בצניעות, ובביטחון, שספג מאביו.

שבע שנים אחרי הסתלקותו של פול, המכלול המורכב מהמסעדה והמלון הוא עדיין אחד משכיות-החמדה העיקריות של תרבות-התענוגות הצרפתית.

ואני, בבואי לשם ובצאתי משם, הרגשתי לא רק שהגשמתי חלום ישן-נושן, מתקופת נעורי בצרפת, בעצם, "להיות באילהויזרן", אלא שגם רכשתי חברים חדשים. כשראתה אור המהדורה הראשונה של הספר, ביקש ממני מרק 10 עותקים, לחלק לאורחים הישראלים.

הארוחה הראשונה

יש ארוחות מצוינות, ש"מרגישים" במהלכן שהן ברמה של שלמות.

כבד אווז על סלט מעיים.

ביצה שלוקה במעטפת פריכה על טרטר של אילתית חציה מעושנת חציה כבושה, עם קוויאר איראני – מנה מושלמת.

עוגה עדינה של ירקות קונפי, לאנגוסטין וברבוניות, סלט עשבים.

לאנגוסטין רויאל מטוגנים בניחוחות אסיה, ברוטב מנגו ירוק.

כמהה במעטפת תפוח אדמה.

פילה של טורבו (Turbot), דג בשרי שבשרו לבן – מטוגן ברוטב של אפונה ירוקה בנוסח צרפתי וירקות אביביים.

שרבט של חספסנית (מין צמח בר) ביי"ש של הצמח.

גלידה בטעם בירה של חודש מארס (הבירה הראשונה של השנה).

אגס שלוק עם זאבאיונה של שאמפאניה וגלידת אגוזי בוטנה.

תפריט היינות מתחיל בבקבוקים שמחיריהם שווים לכל נפש, ונוסק לפסגות (בתפריט כיכב בזמנו בקבוק של יין רישבּוּר מבורגוניה, מענבי גפנים צרפתיות מקוריות ששרדו את מגיפת הפילוקסירה, ב-8000 אירו). הסומלייה סרז' דובס, חברו של מרק, במסעדה מ-1972, רצה להמחיש לנו כמה קצוות ביינות אלזאס. התחלנו ביין מזן סאבאניין, מפתיע מאוד באיכויותיו, זול ומומלץ. המשכנו ביין מיקב לורנץ, גראן-קרו אלטנברג, מברגהיים, מבציר 1976, שנחשב יוצא-דופן. זהב נוזלי, שלאט לאט התפתח בגביע: יבש, בעל ניחוחות עדינים של מינראלים, של דבש ושל עלים, וריח שרוף – אולי של לחם קלוי. ובהמשך, ניחוח ברור של דונג ודבש שרוף. ועדיין נותרה בו מעט חמיצות.

סרז' דובס (צילום אביטל ענבר)

סרז' דובס (צילום אביטל ענבר)

Aubege de l'Ill (המסעדה) – טל: 0389718900. מ-120€ בצהריים ועד 300€. סגור בינואר ופברואר במועדים משתנים משנה לשנה.

Hôtel des Berges (המלון) – טל: 0389718787, 14 חדרים וסוויטות, 300-500€ לזוג.

 

חוות דעת על מסעדות מלונות ופנסיונים מומלצים בעולם מסעדות בעולם צרפת אלזאס, מסעדה


כתבות קשורות

מקם את הסקירה שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

שלח לחבר

אימות לשליחה

captcha image

שלח שאילתה

אימות לשליחה

captcha image

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים