יומן מסע בירדן, 4 ימים של אושר לאורכה של דרך הבשמים

כבר הרבה זמן מתנגן לי השיר “הו הסלע האדום” בראש. אני מתכננת לנסוע לירדן כבר הרבה שנים.

לפני כמה חודשים קראתי מודעה באינטרנט על טיול לירדן, החלטתי שאני הולכת להוציא את זה לפועל. התקשרתי לכמה מקומות שמארגנים נסיעות לירדן בכמה פורמטים: יום אחד, 3-4 ימים וכולי. כולם נוסעים לפטרה כמובן אבל לכולם טיולי תיירים רגילים החוזרים מייד לארץ.

כשאני נוסעת, אני אוהבת להרגיש את המקום אליו אני נוסעת ובתור אחת שלא נוסעת אף פעם בטיול מאורגן, גם הפעם אין חשק לחרוג ממנהגי אלא אולי קצת להגמיש אותו.

החלטתי שאני מוציאה טיול כזה, בתנאים שלי ועם הרצונות שלי.

יצרתי קשר עם דורון מ”טיולי דורון”, השיחה קלחה ונוצר קליק. הבחור נשמע לי מבין בטיולים בכלל ובירדן בפרט. החלטתי שאני נותנת לו לתכנן לי את הטיול.

דיברנו על המקומות שמעניינים אותי, הוא הציע כמה מקומות נוספים והסברתי לו שאני צלמת ויצטרפו אלי צלמים שמה שמעניין אותם זה לצלם ולצלם. כמו כן, ביקשתי מדריך ששמעתי עליו, חאלד אחד “שדובר עברית ושהוא מדריך מצוין” ולימים יתברר כהחלטה מעולה.

נרשמו לטיול 15 צלמים שזה מספר המקסימום ששאפתי אליו.

 

הימים ימים חמים במזרח התיכון: טוניסיה בוערת, מצרים גועשת, בלבנון וסוריה הורגים אחד את השני ובירדן עדין שקט יחסית.

רשומים 15 מבטלים 5 והטיול יוצא לבסוף עם 10 אנשים שחלקם חוששים לחייהם וחלקם לא שמים על המצב (ביניהם אני שלא מעניין אותי כלום!, החלטתי ואני נוסעת לירדן!, לא משנה מה יהיה, יהיה בסדר. בירדן שקט!).

הזמנתי מיניבוס ל- 10 אנשים שיאסוף אותנו במרכז וייקח אותנו למעבר הגבול בבית שאן.

בשעת בוקר מוקדמת מגיע המיניבוס הקטנטן ואליו אנחנו נדחסים, עשרה קפואים ומנומנמים משנת לילה. עם חלוף הנסיעה והפשרת הקור מתחילים להרגיש את הצפיפות והמחנק במיניבוס. מברכים “לחיי החמישה שביטלו”. (ברכה שתחזור על עצמה כל ימי הטיול).

על פתק קטן כתבתי הוראות מדורון כיצד לעבור את הגבול עד שנפגוש את חאלד בצידו השני של המעבר.

מוציאה את הפתק ומתחילים במבצע: פורקים מהמיניבוס את המזוודות והתיקים והולכים לטרמינל נעמדים ליד חלון קטן, מחליפים שקלים לדינרים ירדניים, מקבלים ויזה ועוברים לחלון נוסף. שם מחתימים לנו את הדרכון ולוקחים את האישור של הוויזה.

נכנסים לדיוטי פרי עאלק, הקטן והצנוע, עושים סיבוב (כי מה זה חו”ל בלי דיוטי פרי) ויוצאים מצידו השני של הטרמינל לשאטל שמחכה להעביר אותנו את הנהר (נהר הירדן). הנסיעה אורכת פחות מ- 5 דקות ועולה 5 ₪.

בצידו השני ממתין לנו המדריך חאלד, בחור צנוע עם כאפיה אדומה על הכתפיים שפם קטן ומשקפי שמש ספורטיביים. לאחר הכרות קצרה, “איך ידעתם שזה אני?”, “כי אתה היחיד שנמצא כאן בשעת בוקר כל כך מוקדמת”, נכנסים לטרמינל הירדני, מחתימים דרכונים תחת עינו הפקוחה של המלך, עולים לאוטובוס ומתחילים בנסיעה.

לאוטובוס עולה שוטר תיירות שיתלווה אלינו לכל אורך הטיול, בחור צעיר בשם מחמוד.

מתחילים לנסוע צפונה ומזרחה לכיוון עג’לון, לא לפני שבודקת את ערנות הנהג עם קריאה לעצור כי יש מה לצלם. הנהג עוצר בחריקת בלמים, נוסע מעט רוורס כדי שנוכל לצלם בזוית טובה יותר (הוא לא מבין שזה מנבא את ארבעת הימים הקרובים – עצירות פתאומיות לצילום). יורדים, חוצים את הכביש (כי עוד 2 מטרים חשובים מאוד), מצלמים וממשיכים בדרך.

מגיעים לעג’לון בשעות הצהריים, השמש גבוהה בשמיים ולצלם די קשה.

מצודת עג’לון Ajloun– מצודה מתקופת הצלבנים שנבנתה בסוף המאה ה-12 ובנויה על הר גבוה המשקיף על נוף יפיפה, אפשר לראות משם את החרמון בבירור.

בכניסה למבצר, מולי עומדת בחורה ירדנית נחמדה שמגיבה בחיוך לצילום שצילמתי אותה, אני מראה לה את התמונה וזוהי תחילתה של ידידות מופלאה (שמסתיימת כשעלינו חזרה לאוטובוס להמשך דרכינו).

אליה מצטרפות עוד ועוד בנות, הן לומדות תיירות ומטיילות באתר כמונו. עלינו יחד איתן על שאטל שלוקח אותנו למעלה למבצר. הן מתלהבות מאיתנו ומצלמות ומצטלמות איתנו בטלפונים שלהן. (יש כיום הרבה תמונות שלי מסתובבות בירדן ובעולם הערבי).

את פנינו מקבל מוזג קפה ותה בניחוח תבלינים. החבר’ה מתכבדים ונפרדים מכמה דינרים.

נכנסים לתוך המבצר, מלווים בהסברים מלומדים של חאלד. מבחינתי גולת הכותרת היא הנוף וצילום האנשים שמסביב. לאבנים קצת קשה לי להתחבר.

ממשיכים בנסיעה לכיוון ג’ארש. חולפים על עמאן, נראית לי עיר אפרורית ולא מעניינת מבחינה ארכיטקטונית.

פקקי תנועה ואנשים רבים ברחובות (נראה שלא עושים כלום).

בכניסה לג’ארש מקבל את פנינו שוק תיירותי שמוכרים בו: כובעים וכאפיות, ספרים על ירדן לצד חול צבעוני ושטיחים משיער גמל והכי חשוב, יש בו שירותים נקיים (נייר טואלט עולה דינר אחד).

ליד השער הדרומי המרהיב עוצר אותנו חאלד להסברים על העיר העתיקה.

ג’ארש Jerash – עיר רומית שנשתמרה בצורה מדהימה, ניתן להתרשם בה ממבנים שנשתמרו כמעט בשלמותם.

השמש קופחת וחייבים להספיק לראות את העיר המרשימה. אני לובשת חולצה ארוכה עוד משעות הבוקר המוקדמות, חם לי והוא מספר לי את כל תולדות העיר.

נעצרים במקומות המרכזיים להסברים ואני כתלמידה חסרת סבלנות, חייבת להעסיק את עצמי בצילום אחרת מאבדים אותי.

נכנסים לתיאטרון הדרומי השמור להפליא והידוע באקוסטיקה המעולה שלו.

בימות הקיץ יש הופעות חיות וביציעים יושבים כ-5000 צופים.

כשעומדים במרכזו ניתן לשמוע כל לחישה בכל התיאטרון כאילו דיברנו בקול רם. חאלד מגלה לנו את סודות האקוסטיקה במקום, זורק מטבע והאנשים העומדים במעלה המדרגות יכולים לשמוע את נפילתה על הרצפה כאילו יש במקום מערכת הגברה משוכללת.

נכנסה למקום להקה מקומית המנגנת להנאת התיירים.

עולים במעלה הגבעה לעבר מבנים נוספים.

במקדשה של ארטמיס, מקדש לאלת הירח והציד והמקדש החשוב ביותר בעיר, התגלה עמוד אחד מתנדנד, מה שמוכיח שאין חומרי חיזוק בבניה רק אבנים מונחות זו על גבי זו.

כדי להדגים את תנועת העמוד, מניחים מקל או כפית שמוצאים וכך אפשר לראות איך היא עולה ויורדת.

את היום אנחנו סוגרים בצילום שקיעה מעל מאגר המים.

אמרתי לחאלד כי “זאת שקיעה לא כל כך טובה ושיארגן לנו אחת טובה יותר למחר”.

לעת ערב מגיעים למלון מרים במידבא Madaba שם נעביר את הלילה.

את הבוקר פותחים בתצפית מהר נבו Mt. Nebo   – לעבר הארץ המובטחת, מרגישים כמו משה, כל כך קרובים ולא יכולים לגעת.

במידבא אנחנו נכנסים לחנות תיירותית של פסיפסים.

אני שואלת את אחד המוכרים על עבודת השיבוץ של הרהיטים המדהימים שראיתי, כאלה כמו שאסד יושב עליהם בארמון שלו. הוא אומר לי שמייצרים אותם כאן במקום בקומה התחתונה.

הודעתי לחאלד שאני יורדת לקומה התחתונה ל-5 דקות לראות את המפעל ולא לפני שאני לוקחת איתי את חברתי עירית למקרה שיחטפו אותנו, לפחות נהיה שתיים.

בקומה התחתונה, מאחורי דלת פח מאובקת וחורקת, מצאנו חדר לא גדול ששם מייצרים בעבודת נמלים את מלאכת השיבוץ. באנגלית קלוקלת הוא מסביר לנו את התהליך ואני משלימה הסברים ממה שאני יודעת על התהליך.

בחדר ליד מתבצע תהליך הגימור של הרהיטים (לקה וליטוש), הרמתי עוד לא גמור והוא לקח אותו ממני והתחיל לנגן

בנתיים מגיעים עוד כמה חברים וכחצי שעה עברה מאז החמש דקות שאמרתי וחאלד לא מבין לאן נעלמה לו הקבוצה.

הוא מוצא אותנו בעיצומה של הופעה פרטית ומרגשת של נגן עוד מוכשר. כהדרן קיבלנו עוד שיר ואליו הצטרף רקדן.

הם קיבלו תשואות רמות בתמורה וכמובן תמונה קבוצתית למזכרת.

באוטובוס הבנו שאנחנו באיחור ואין לנו מספיק זמן לבקר בכנסיה המפורסמת במידבא שם נמצאת מפת הפסיפס שמראה את ירושלים.

המשכנו את החפלה לצלילי העוד שחאלד הקליט בטלפון שלו.

הגענו לואדי רם Wadi Rum בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כמתוכנן.

עלינו לרכבי הטויוטה 4X4 שחיכו לנו, 5 בכל רכב.

בחרתי את הרכב עם הנהג שנראה לי נועז יותר (האמת שהוא לבש גלבייה לבנה שמצטלמת טוב).

נכנסנו לשטח, אחרי נסיעה לא ארוכה הגענו לדיונה האדומה. לאחר הפגנת כישורי נהיגה מעולים, טיפסנו על הדיונה. השתטחנו ושיחקנו כמי שלא ראו חול מימיהם (הרי הגענו מארץ רחוקה).

לאחר עוד נסיעה בשטח, הגענו לדיונה גבוהה ולבנה שהנהג ירד אותה בנסיעה מטורפת בעידודנו.

מרחוק ראינו את הקשת הגדולה ואלינו התקרבו עדר בדואים והגמלים התיירותיים שלהם.

חלקנו רכבו על הגמלים וחלקנו רכבו על הטויוטה 4X4 לעברה של הקשת המרהיבה.

את הטיול בואדי רם סיימנו בשקיעה מדהימה על החולות.

אבל את היום עוד לא סיימנו.

נסענו למחנה קמפינג באמצע המדבר לארוחת ערב רגילה למדיי ולא בדואית כמו שקיווינו וקינחנו בחפלה לצלילי מוסיקה ערבית ובריקודי דבקה סוערים.

בשעת לילה מאוחרת עשינו את דרכנו למלון קנדלז בפטרה.

את היום התחלנו מוקדם (אבל לא יותר מדי) בפטרה Petra.

כמה סיפורים שמעתי על פטרה ועל הדרך להגיע אליה, כל אלו היו הטריגר עבורי להגיע.

והנה אני כאן. נכנסים לפטרה בדרך כורכר מסודרת (משתלם יותר להיכנס כקבוצה – הרבה יותר זול, אבל עדיין יקר).

הדרך מתפתלת, עולה ויורדת, מסביב שברי מבנים עתיקים, כתובות קדומות, דרך לסוסים ולהולכי הרגל. הולכים והולכים עד שמגיעים לפתחו של הסיק Siq , לא נכנסים לפני שפוקדים את חנות המזכרות שעל דרך הבשמים.

אבל הפעם לא סתם מזכרות אלא קטורות ריחניות ואבני מור ולבונה, כחל לעיניים וחרוזים צבעוניים לצוואר, מנורות שמן, דרבוקות ונרגילות.

פתחו של הסיק צר יחסית, עוברות בו כשתי כרכרות סוסים לרוחבו משני צידיו של הסיק קירות חול צבעוניים, מלוא הדרו של הטבע.

הולכים והולכים, פוגשים ומצלמים פרצופים מעניינים.

רגע לפני סופו של הסיק, עוצר אותנו חאלד במקום שהוא מעיין שקע בקיר (שנוצר מכמות הצלמים שנשענו שם כדי לצלם את המראה הכי מצולם בעולם) נשענים קצת לשמאל… ואז נגלה לעינינו המחזה עליו חלמתי….חזיתו של מבנה החאזנה המפורסם הנקרא גם ארמון המטמון.

לאחר שצילמנו את המבנה מכל זוית אפשרית וכמובן שהצטלמנו לפניו, על גמל וליד שוטר תיירות ירדני, המשכנו לחלקים הפחות מצולמים של העיר.

חאלד מזכיר לי תמונה שהראיתי לו באוטובוס, תמונה ששמרתי מירחון מסע אחר ישן.

קיר חול צבעוני שנראה כאילו נעשה בידי אדם מוכשר במיוחד. הוא מכוון אותי ללכת לכיוון שבו צולמה התמונה. ואכן, המקום לא נמצא על הדרך. צריך לטפס, לעבור גדר ברזלים שבורה ואז נגלה הקיר.

קראתי לחברים לבוא ולצלם, צילמתי וצילמתי. לפתע הציצה ילדה מעבר לקיר ודרשה להצטלם (היא כנראה מצולמת שם כל כך הרבה, אבל אני העדפתי לחשוב שזה במיוחד בשבילי).

הילדה אספה חול בגוון המתאים ואיפרה את מרים

בדוכן לממכר בבקבוקי חול צבעוני (כמו אלו בסיני) צילמנו את תהליך הכנת השכבות בבקבוק.

איש זקן מנגן על רבבה בעלת מיתר אחד (מנגן זאת מחמאה לצליל הצורם ששמעתי)

אחרי שראינו את חורבות עיר המתים הגענו לאכול ארוחת צהריים, בופה משביע עם קינוח סמיך, לבן ודביק.

כשסיימנו עמדו בפנינו שתי אפשרויות: האחת לחזור למלון והשנייה להמשיך ולעלות לארמון העליון.

השמש עומדת לשקוע ולחזור בחושך זה קצת מסוכן בגלל תנאי השטח.

חלק בחרו לחזור (אני ביניהם, הרגשתי שהספיקו לי האבנים ואפשר לחזור).

ארבעה החליטו לעלות למעלה, כ-1000 מדרגות בדרך שרק חמורים מוכנים לעלות.

בדרך חזרה בחרתי לרכב על סוס עם עגלה (דבר שיתברר כמטופש ביותר), הדרך מלאת אבנים וכל קפיצה הורגשה היטב בישבן. מרים ואני שיתפנו את העוברים ושבים בקריאות איי, אווץ’, אוח, אח בכל שפה, שחלילה לא נפספס אף תייר. נהג העגלה נהנה.

הגענו ממש עם השקיעה. הארבעה שהמשיכו הגיעו רק מאוחר יותר, הם מאוד נהנו שם למעלה.

בבוקר היום הרביעי קמנו מוקדם כי יום נסיעה ארוך לפנינו.

נסענו לאורך דרך המלך צפונה לכיוון מעבר הגבול בבית שאן.

תצפתנו על הר אדום, הוא הסלע האדום המקורי, עליו נכתב השיר המפורסם.

בדרך עצרנו לתצפית וביקור בכפר העותומאני הנטוש דנא Dana.

לפני שאנחנו עוזבים את ההרים ומגיעים לערבה, ביקשתי לעצור לצלם בדואים שראיתי על הדרך. חאלד ביקש לא לצלם לפני שיבקש רשות “כי כאן האנשים פחות ידידותיים”.

לפני שסיים לדבר כבר קיבלנו הזמנה לתוך הבית, שם מכינה האישה לבנה. נכנסנו למה שנראה ככפר קטן שגרה בו רק משפחה אחת לא כל כך גדולה.

הבן הציג בפנינו את המחסן החשוך ומפתח הדלת הציצה אימו, כמובן שתשומת הלב עברה מיד אליה.

הם הזמינו אותנו לשתות תה חם ומתוק ולאכול פיתה שיצאה כרגע מהטאבון.

בירכנו אותם לשלום והמשכנו בדרכנו.

בדרך הערבה ניתן לראות הרבה שדות לגידול עגבניות אדומות ומשאיות עם ארגזי עגבניות אדומות אדומות.

ליד ים המלח עצרנו בחוף העירוני לארוחת צהריים מאוחרת

למעבר הגבול הגענו קצת באיחור, בשעה 20:00 סוגרים והגענו כ-20 דקות מאוחר יותר. אחרי כמה טלפונים של חאלד, חיכו לנו במעבר ועברנו חזרה לארץ עייפים ומרוצים מאוד, מדקלמים את שיר הזנגה-זנגה, דר-דר, בית-בית שפלט קאדפי במרוצת המהומות.

זהו, תם לו טיול מהנה, כאן מעבר לגדר לא כל כך רחוק, יפה ומעניין.

וכמובן שאשמח לתת פרטים ולייעץ למי שירצה לטייל באזור.

מקווה שנהניתם (כי אני נהניתי מאוד),

אילת.

 

מסלולי טיול מסלולי טיול למבוגרים מסלולי טיול למשפחות מסלולים ויומני טיול מומלצים, מהעולם , , , , , , , , , , , ,

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים