מה זה פה, הולנד או ירושלים? על טחנות קמח וטחנות רוח

מאלבום משפחת בן עמרם. מתוך אתר פיקיוויקי

ערכה נטלי שוחט

זהו סיפורה של ירושלים דרך טחנות הקמח שלה; סיפורם של טוחנים, נחתומים, בעלי חזון ויזמים שניסו להביא לחם לתושבי ירושלים במהלך המאות ה- 18-20 ועשו זאת בדרכים יצירתיות עד מאוד.

 

קצת רקע כללי על טחנות רוח וקמח

עיבוד הקמח וטחינתו באמצעות אבני רחיים החלו עוד בראשית ההתיישבות הקדומה בא"י. לצורך כך נרתמו בעלי חיים שונים, ביניהם חמורים, סוסים וגמלים, ולעתים אף בני אדם, ליצול המחובר למוט או למדרכייה (טפטיק בערבית), וסובבו את אבני הרחיים. באותה טכניקה פעלו בתי הבד לשם הפקת שמן, טחינת גרגרי שומשום, ניפוץ כותנה או צמר, הפעלת משורים מכאניים לחרושת עץ ואבן, ועוד. בהמשך החלו נבנות טחנות במונעות באמצעות כוחות הטבע: הרוח והמים, ובתקופה המודרנית השתנתה הטכנולוגיה למתקדמת יותר, כגון קיטור, דלק וחשמל,

כך או כך, בירושלים אפשר למצוא, הן כעדויות מעל דפי ההיסטוריה, והן כמבנים שנשתמרו, טחנות רוח וקמח מכל הסוגים.

 – 

הידעתם?

בירושלים ובסביבותיה היו קיימות במהלך ההיסטוריה עשרות טחנות קמח ורוח. כיום היחידה שנשארה פעילה (לצרכי שימור ותיירות) היא זו שבמשכנות שאננים (טחנת מונטיפיורי).

טחנת הקמח של הגוי בשכונת מקור ישראל

ונתחיל בסיפור:

סיפור זה התפרסם בעיתון "השקפה" ובעיתון "הצבי" בפברואר 1900. הכתבות מספרות על מחאתם של עניי ירושלים לצו של בד"ץ, האוסר לרכוש קמח ולחם זול ממאפייתו של גוי ערבי בשכונה. הסיפור קשור לטחנת קמח מבוססת קיטור ולמאפייה הצמודה אליה שהייתה בבעלותו של גוי שגר בשכונה מקור ישראל. הפועלים שהועסקו בטחנת הקמח ובמאפיה היו יהודים. בעל הטחנה הצליח להשיג תבואה זולה מן הפלחים בכפרים סביב ירושלים והחליט למכור את סחורתו בזול. לא היה שמחים יותר מעניי ירושלים, שהרבו לרכוש ממנו לחם וקמח זולים.

בדיעבד הסתבר שהצו מהבד"ץ מקורו היה בפנייתם של שני אופים יהודיים, שעסקיהם מוקמו בסמיכות לטחנתו של הגוי. החמדנות והתחרות לאור מחיריו המוזלים של הגוי, הוציאה את האופים מדעתם, מכיוון שהם מכרו את סחורתם ביוקר, ובלשון של אז "הפקיעו שער". אי לכך, הם פצחו בתכנית זדונית ופנו לבד"ץ על מנת שיכפה על הגוי להחזיק משגיח כשרות יהודי. בעל הטחנה סרב משום שרצה להוזיל את הסחורה ולספקה לעניי העיר. ראו אנשי הבד"ץ כי רווח לא יעשו מן הטחנה ומן המאפייה בתשלום למשגיח, מיהרו והוציאו צו האוסר על היהודים לקנות לחם מן התנחום – הגוי הערבי .

בסופו של דבר, קול שוועתם של העניים היהודים עלה השמימה, כתבות נכתבו בעיתונים בגנות הגזל, הצו הוסר וצמד האופים היהודים נשארו וחצי תאוותם בידם…

האם הסיפור נשמע לכם קצת מוכר מימינו אנו? אם כן, אין פלא…עולם כמנהגו נוהג מימים ימימה.

טחנות קמח המונעות ע"י בעלי חיים או ע"י כוח המים

למן התקופה הצלבנית ועד הכיבוש התורכי נבנו באזור ירושלים וסביבתה כמה וכמה מבנים המיועדים לטחינת קמח.

בתקופה הצלבנית היו ידועות שתי טחנות קמח בעיר העתיקה, בצדו המערבי של הרחוב המוביל לכנסיית הקבר. אחת מהן, הממוקמת מול הכנסייה נקראה "טחון אל עספור" –  טחנת הציפור.

למן תקופת השלטון הביזנטי ועד לכיבוש התורכי, לצד טחנות קמח המופעלות באמצעות בעלי חיים, נעשו ניסיונות שונים לנצל את כוח המים לשם הפעלת מנגנוני טחנות הקמח, תחילה תוך הסתייעות במקורות מים רחוקים, ולאחר מכן – במקורות מים קרובים. לצורך כך נבנתה טחנה המוּנעת במים בעין פרה. כמו כן נבנו טחנות קמח נוספות באַרְטַס, באזור בית לחם, וכן על אמַת המים של עין קל. שרידי טחנת קמח מבוססת מים מהתקופה הצלבנית נתגלתה באזור מעין השילוח, ומהתקופה הממלוכית נותרו שרידי טחנות מים מאזור עין רוגל, הלוא הוא עין איוב .

בעקבות ריבוי הכתות והעדות בירושלים נאלץ כל סקטור כזה להפעיל בעבור צלייניו ותושבי עדתו מפעלים זעירים ובתי מלאכה שישרתו אותם. משום כך, כמעט לכול פלג בירושלים העתיקה היתה טחנת קמח: הפרוטסטנטים, הקתולים, היהודים בני עדות המזרח, האשכנזים, הצליינים מגרמניה, הטמפלרים, הצליינים מרוסיה וכמובן – המוסלמים.

על מנת לספק קמח לרבבות העולים ולתושבי העיר העתיקה,  ולאחר היציאה מן החומות, גם לתושבים שמעבר לחומות, נדרשו הטחנות המופעלות בעזרת כוחם של בעלי חיים, לעבוד בדרך כלל בשלוש משמרות לאורך היממה. יצוין כי חלק מהצריכה הביתית של קמח, בעיקר בקרב המוסלמים, הופקה מעבודת כפיהן של הנשים בעזרת אובניים ביתיים, עֶלי ומכתש ומאפיה עצמאית בטבונים .

עדויות ומסמכים מעידים על כך כי בשנת 1806 היו בירושלים ובסביבתה 16 טחנות קמח המונעות על-ידי בעלי חיים. בנוסף, פעלו בתי בד שהונעו אף הם על-ידי בעלי חיים. על-פי עדותו של הקונסול הבריטי בירושלים ג'יימס פין בעת כהונתו בשנת  1854, מספרן של הטחנות עלה ל- 20 . בתקופה זו הועלה רעיון הקמת טחנת הרוח של מונטפיורי, שנבנתה על פי דגם בריטי.

טחנות רוח בירושלים מן המחצית השנייה של המאה ה- 18

במחצית המאה ה 18 החלו להיבנות בארץ ישראל טחנות רוח לטחינת תבואה לסוגיה, תחילה ברמלה ובעכו, ובערך באותה עת מוזכרת טחנת רוח שהוקמה על גבעת אוגוסטה ויקטוריה, שבאותה עת נקראה "גבעת טחנת הרוח". 

טחנת הקמח שהוקמה מחוץ לחומות לצרכי הצבא המצרי באזור הר ציון ונקראה על שם בנו של המצביא מוחמד עלי, טחנת איברהים פחה, הייתה הראשונה באזור העיר העתיקה. תושביה המוסלמים והפלאחים חשו עצמם רמה אחת מעל שאר התושבים, ולכן שיטת גביית המיסים הנוקשה ע"י המושל מוחמד עלי גרמה להם להתקומם, לפרוץ אל תוך העיר ולהניס את צבאו של מוחמד עלי. באותה עת הרסו את טחנת הקמח הצבאית בהר ציון. מאוחר יותר דוכא המרד ע"י מוחמד עלי ובנו אברהים, והשקט חזר לירושלים. טחנה שנייה נבנתה באזור המנזר והכנסייה הארמנית, בקרבה לשער ציון, שימשה את אנשי העדה הארמנית וצליינים בירושלים העתיקה. טחנה זאת פעלה כעשרים שנה.

בעקבות הקמת טחנת הרוח של ימין משה (ראה להלן), הזדרזו אנשי הפטריארכיה היוונית הלבנה ובנו שלוש טחנות רוח: שתיים מהן במקום שבו נמצאים המוסדות הלאומיים ברחוב קינג ג'ורג', ואחת ליד מלון המלכים. האחרונה נבנתה במתכונת טחנת הרוח של מונטפיורי. שתי הטחנות הראשונות נהרסו בהמשך משום שטכנולוגיית הרוח לא עבדה היטב. השלישית ברחוב רמב"ן ליד המלון, עדיין עומדת על תילה.

עוד הוקמו שתי טחנות באותה העת ברחוב אגריפס ובמעלה רחוב בן יהודה. שתיהן נהרסו בהמשך מאותה סיבה.

טחנות רוח נוספות הוקמו על גבעת אל בירֶה, שברבות הימים הוסיפו עלייה אנטנות לצרכי קליטה עבור טחנת הרדיו "קול ירושלים" בימי המנדט הבריטי. טחנת הרוח השנייה הוקמה בשכונת שועפט , והשלישית – בצפון ירושלים ליד הכפר הערבי עין עריך. טחנות אלו דמו במתכונתן לאלה הופעלו בלבנון – עם כנפיים מתקפלות. ההשלכה לכך הייתה בעיה תפעולית קשה. טחנה רביעית הוקמה על רכס הר צופים.

הידעתם?

את טחנות הרוח לא המציאו ההולנדים או האירופים. מקורות פרסיים  מראים שהיה שימוש בטחנות רוח כבר במאה הראשונה והשנייה לפני הספירה. הצלבנים הביאו טכנולוגיה זו לאירופה מהמזרח התיכון!!!

 –

טחנות קמח מוטוריות לצד טחנות בשיטות הישנות במאה ה- 19 בירושלים  

גלי העלייה היהודית לירושלים הפכו את מספרם לגדול מבין הכתות והדתות בירושלים במחצית המאה ה 18 ובהמשך, במאה ה 19. מצב זה הביא למחסור בטחנות קמח אל מול כמות הקמח הגדלה והולכת שנדרשה לתושבי העיר, לצד הצליינים והצבאות השולטים. הפתרון של טחינה באמצעות אנרגיית הנעה של בעלי חיים או מים בלבד, לצד כמות הטחנות הבלתי מספקת, גרמו למצוקת מזון, מה גם שנשות היהודים ועדות אחרות לא טחנו קמח בביתם כמו נשות המוסלמים. היה צורך בפתרון מוצלח יותר, ומהר. ולכן, לצד טחנות שמופעלות בשיטות הישנות, החלו פועלות טחנות המונעות ע"י אנרגיה מודרנית: קיטור, דלק חשמל.

כאשר החלו להיכנס לפעולה טחנות הקמח שהופעלו באמצעות אנרגיית הקיטור, ומחיר הפעלתם השתווה למחיר יצור הקמח בעזרת בעלי חיים, הבינו בעלי הטחנות מהדור הישן כי הן כבר מיותרות בשטח. עד מהרה, בסביבות 1885, החלו להיסגר בזו אחר זו טחנות הקמח הישנות מונעות בעלי החיים הן בשיטת היצול והן בשיטת המדרכייה, וכן טחנות שהופעלו באמצעות טכנולוגיית הרוח,  וברחבי ירושלים העתיקה ומחוצה לה החלו להיפתח טחנות קמח מודרניות, שהפעלתן הייתה קלה יותר, ותוצרתן – קמח טחון באיכויות גבוהות יותר.

בשנת 1885 פעלו בירושלים כשש טחנות קמח מוטוריות. טחנות אלו חודשו עם הזמן והוחלפו בהם המנגנונים, תחילה מנוע בערה פנימי ובהמשך – טורבינות חשמל. כך למשל חודשה טחנת קמח בוואדי קלט.

למרות זאת, יצוין שלא כל הטחנות הישנות נסגרו, וחלקן , כדוגמת טחנת רייסין שהתבססה על הנעת בעלי חיים, פעלו ואף שגשגו. כך למשל, ראו להלן, טחנת בקמח של קהילת רייסין.

הידעתם?

חלק ממנועי הטחנות היו ניידים על גלגלים וניתן היה להעבירם מטחנה לטחנה, להתחבר למנגנון הטחינה ולהפעילן בטחנות שונות. המנגנונים והמוטורים נקראו לוקומובייל.

טחנת הקמח התת קרקעית בקהילת רייסין

טחנת קמח נוספת, תת קרקעית, נבנתה בדרך חברון, בעיר העתיקה ברובע הערבי, מתחת לבית קהילת רייסין. הטחנה נבנתה באולם קשתות מתקופת הצלבנים, ובו חלונות ואורווה לבעלי החיים בחצר. בטחנה הופעלו שלושה זוגות ריחיים לאורך כול שעות היממה בעזרת בעלי חיים כפרדות וגמלים, ובה נטחנו חיטה, שעורה ועדשים.

את טחנה הקמח הזאת ניהלה בעיקר אשתו של זאב וולפזון רבקה המכונה 'בבה' . את הסחורה סיפקו ערביי הסביבה שזאב דיבר בשפתם ,עד אשר עברו לנהל את טחנת הרוח של מונטיפיורי .אז המשיכו בנו של זאב וכלתו – בן ציון ורחל וולפנזון לנהל את טחנת רייסין, אשר גדלה עם השנים וצמחה להיות אחת הגדולות בירושלים. במרתפיה שמרו היהודי ירושלים את הקמח שיועד להכנת מצות, וכיום בשטחה של הטחנה ממוקם אולם השמחות של חסידי רייסין .

טחנת ברגנהיים

בשנת 1877 נפתחה הטחנה התעשייתית הראשונה והגדולה בירושלים בבעלותו  של המומר היהודי, הבנקאי והצלם פטר ברגהיים, בסביבות שער שכם. הטחנה הוסקה בעצי זית, פעלה למעלה מעשרים וחמש שנה וסיפקה קמח טחון משובח שעבר ניפוי קפדני. לפטר היה חשוב לשמר את לקוחותיו היהודים, ולכן הקפיד על דיני היהדות שחלו על הטחינה, דאג להפריש מעשר כדת וכדין ושמר על נושא השמיטה של שדותיו.

מנוע הטחנה של ברגהיים צרך חומרי הסקה גדולים והיא הושבתה לפעמים כאשר המים בבורות הסמוכים לטחנת הקמח יבשו, בעיקר בקיץ, או כאשר חלקים ממנו התקלקלו  ונדרש להביאם לתיקון במצרים דרך הים. כתוצאה מבעיות אלו, כאשר הומצא מנוע הבערה הפנימית שנדרש להפעילו בדלק, הוחלף מנוע הטחנה למנוע חדש  שנקרא גזוגנראטור והטחנה המשיכה בפעולתה תוך שימוש בפחמי אבן ובדלק, ובהמשך בגז. טחנה זו הייתה הגדולה בירושלים באותה עת של טרום קום המדינה.

טחנת 'משפחת הלחם' ברמן

אחת מטחנות הקמח הייתה שייכת למשפחת הלחם ברמן. בנם יהושע רכש בשנת 1886 את שרידי טחנת הקמח בשוק הכותנה בעיר העתיקה, חיבר לה מנוע חשמלי והפעילה.   זאת לאחר שפתח את סניף חנות הלחם של הוריו בשנת 1880 בשכונת גורת אל ענב. אביו, הרב טודרוס הלוי ברמן, ואשתו המפורסמת קרישא, שלימים נקראה 'בבה קרישא', פתחו מאפיית לחם 'ברחוב היהודים' בעיר העתיקה בשנת 1875 בסגנון רוסי. הסחורה שלהם נמכרה הן ליהודים, והן לצליינים הרוסיים הרבים שגדשו את העיר העתיקה באותה תקופה .

 

טחנת הקמח של משפחת סלובס

הטחנה השנייה בשכונת גורת אל ענב הייתה שייכת למשפחת האחים אליעזר ויעקוב סלובס. בהמשך הייתה המשפחה מראשוני המייסדים של שכונת זיכרון משה.

הידעתם?

לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה פעלו בירושלים כ- 19 טחנות קמח עם מנועי בערה פנימית שהופעלו באמצעות דלקים. באותה תקופה הגיע מספר התושבים בירושלים לשבעים אלף תושבים .

 

טחנת הקמח זרובבל 

בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 הוקמה טחנת זרובבל – טחנת קמח מוטורית באמצעות קיטור. הטחנה הוקמה במימון חיים אהרון ולירו, הבנקאי הירושלמי. היזם להקמתה כטחנת קמח מודרנית היה הפרדסן, הסוחר וחבר מועצת העיר יפו ישפה אברהם, שהתיישב בירושלים בשנת 1905 ובנה בה את ביתו.

טחנת הקמח זרובבל הוקמה בשטח שבו ממוקם כיום בית הבריאות שטראוס. הטחנה פעלה עד שנת 1909 וחדלה לפעול לתקופה קצרה עקב שריפה שפרצה בה ב-4 בנובמבר 1908. בעקבות השריפה נכתב בעיתון 'הצבי' מחזה שקיבל את השם : "טחנת זרובבל שרפה באש – תנו לנו מכבים", ובו מתוארים מראות השרפה של הטחנה. במשך הזמן שופצה הטחנה והמשיכה בפעילותה לאורך שנים נוספות.

טחנת הקמח זרובבל כללה שלושה אולמות: אולם היצור, אולם שהכיל חומרי גלם ובאולם שלישי שכן המחסן שבו אוחסנו חומרי ההסקה ושקים ריקים של שקי התבואה. לאחר השריפה בשנת 1909 שופצה טחנת הקמח והורחבה, נשכרו פועלים נוספים לעבודה, אך הטחנה לא הצליחה להתרומם מבחינה כלכלית בשל ריבוי ההוצאות ותחרות השוק. בסופו של דבר נפתחה כטחנת קמח קטנה, עד שנסגרה סופית.

טחנת הקמח של מרדכי סלמון

בסוף המאה ה-19 שכר מרדכי סלומון, אחיו של יואל משה סלומון (מהשיר על הקמת פתח תקווה, זוכרים?), חלקה ברובע הארמני, שם הקים מבנה לטחנת קמח שהופעלה בעזרת בעלי חיים. בשנת 1905 החליט לצאת אל מחוץ לחומות ירושלים ורכש חלקת אדמה באזור שכונת כנסת א' (בנחלאות). על חלקה זאת בנה את ביתו וכן טחנת קמח המופעלת בשיטת השריפה הפנימית (מנוע הקורוסין) שתודלק בנפט. בהמשך, כאשר בנו נכנס לעסקי הטחינה הוא החליף את המנוע בטחנה למנוע גדול יותר, שהגדיל את הספקה פי 4. טחנה זאת חדלה לעבוד בשנת 1914 בעת שנשרפה .

טחנת הקמח של מאה שערים

על פי האגדות הירושלמיות, מתחיל סיפורה של טחנת הקמח במאה שערים בשנת 1888,  בעת שערבי בשם ראמיס הקים בה את הטחנה. אולם הוא נתקל בבעיה רצינית, בדומה לסיפור של הטוחן הגוי במקור ישראל (ראו לעיל): בעיית הכשרות. את הקמח לאפייה בחרו נשות מאה שערים לרכוש מידי הטוחנים היהודיים בעיר העתיקה ובאזור שער יפו.

כשהבין את החרם הבלתי כתוב שנעשה לו הכניס שותף יהודי על מנת לתת לו אצטלת כשרות. שותפו החדש – משה כונה מיילנער (הטוחן ביידיש). בהמשך מכר ראמיס את חלקו בטחנה ולשותפות נכנסו יהודים נוספים.

כאשר כושר התפוקה של טחינת הקמח עלה, פתחו השותפים בית מאפה בסמוך לטחנה לאפיית לחם ועוגות בכמויות קמח העודפות. בקומתה השנייה של הטחנה, למרות רעש הייצור, פתח התושב יהושע ברמץ בשנת 1908 את בית המלון הראשון בשכונת מאה שערים ושמו  "מלון ארץ ישראל". בבית המלון הקים מסעדה, שאליה נהרו לסעוד רבנים ותלמידים לרוב, וכן  התארחו רבנים ואד"מורים מפורסמים, ובאולם המסעדה נערכו חתונות של צאצאי גדולי הרבנים .

תחילה פעלה הטחנה מכוח בעלי חיים, אך עם חידושי המודרניזציה הוכנסו לפעולה מנועי הקיטור, ואחריהם מנועי הקורסין והדלקים. חידושים אלה הוסיפו רעש שחדר לבתי השכנים הקרובים והתפשט ברחבי השכונה. זקני העיר מספרים כי בעת שנדמו הרעשים עקב תקלה במכונות ,יצאו התושבים בהמוניהם לראות מה קרה…ליצני השכונה מוסיפים כי בעת ההיא נאלצו האברכים להאזין לתלונות נשותיהן בלי תירוצים של חירשות.

טחנת הקמח של מאה שערים לא פסקה מעבודתה גם בימי מלחמת העולם הראשונה, השנייה ומלחמת השחרור. למרות שהמבנה נפגע מפגזי הלגיון הערבי וכמה מעובדי המאפייה נפצעו, הטחנה המשיכה לעבוד והייתה אחת מספקיות הקמח הבודדות בירושלים לאפיית הלחם .

הקִדמה וכושר התפוקה של טחנות הקמח המודרניות, ובמיוחד טחנת הקמח הגדולה של אנג'ל בירושלים, גרמו לטחנה לסגור את דלתותיה בשנת 1954 .

44

מודעה מתוך עיתון "דואר היום", 25 ליולי 1924 על השכלולים בטחנת מאה שערים.

טחנות רוח אירופה סטייל

 

טחנת הרוח ברחביה

כך החלו להופיע כפטריות אחר הגשם טחנות בסגנון אירופי: טחנה קטנה הוקמה בחצר מנזר רטיסבון ברחוב שמואל המגיד; טחנת רוח ברחביה ברחוב מימון, מאחורי מלון המלכים; אחת במושבה הגרמנית; טחנת רוח במדרון רחוב בן יהודה של היום ואחת באזור "הבית המקולל" ברחוב אגרון במחנה יהודה. אך הצורך המוגבר בטחנות קמח הניע את היהודים לחפש פתרונות של טחינה באמצעות מנועי קיטור.

גולת הכותרת: טחנת הרוח לטחינת קמח של מונטיפיורי

הטחנה הוקמה בשכונת ימין משה בשנת 1857 על ידי האדריכל תומס ריצרד הולמן, ביוזמתו ובכספו של סר מונטיפיורי, לאחר שרכש את הקרקע באישור עות'מאני. בחזונו של מונטיפיורי הייתה אמורה טחנת הרוח לספק עבודה לשמונה עשר משפחות מתושביה היהודים של העיר העתיקה, אשר יצאו מן החומות, יתגוררו במשכנות שאננים שהקים ויביאו לשבירת מונופול טחינת הקמח בידי הערבים .

בשלוש השנים הראשונות עבדו בטחנת הרוח טוחנים מהעיר קטנברי באנגליה, ולאחר מכן הועבר הזיכיון לטחינת הקמח למשפחת רוזנטל שהתגוררה בעיר העתיקה בירושלים. שותפיו להפעלת הטחנה היה חברו של מונטיפיורי  זאב וולפנזון, ואחיו יהושע. התבואה נרכשה מערביי הסביבה, והטחנה פעלה בין השנים 1660 -1885 .

בעת שהסתובבו כנפיי הטחנה הם הפעילו גלגל שיניים שניצב אנכית. כתוצאה מהסיבוב הופעל מוט אופקי מכוח הסיבוב שהיה מחובר למנגנון התחתון של גלגל השיניים התחתון שסובב את אבני הרחיים. במרווח בין אבני הרחיים הוכנסו גרגרי התבואה .

לאחר פעולת הטחינה זרם החומר הטחון לתוך שקים. בניגוד לטחנות רוח אחרות ,הוכנס בה מנגנון ייחודי של מסילה ומסבים שהותקן בבסיס כיפת הטחנה, ואשר גרם לטחנה ולכנפיים להסתובב אוטומטית לכוון הרוח.

לאחר שמנגנון ההפעלה שפעל לאורך השנים התקלקל וירדה הכדאיות הכלכלית בהפעלתה, חדלה הטחנה לפעול. סיבה נוספת והעיקרית הייתה הכנסת טכנולוגיית מנועי הקיטור שטחנו כמויות גדולות יותר של קמח בהוצאה נמוכה, כדוגמת טחנתו החדשה של מתיאוס הטמפלרי, שהיוותה גורם מתחרה רציני ביותר.

בתקופת המנדט הבריטי ניסו הבריטים לשקם את הטחנה והיא אף הופעלה לפרקים בעת שהשיגו חלקי חילוף להפעלתה. באחד הימים הבחין המושל הבריטי שהתגורר בארמון הנציב בקני רובים בכיפת טחנת הרוח, לאחר שחלו בה שינויים ותוספות של חרכי ירי בעמדה שהקים הצבא הישראלי שבדרך. הוא ראה בכך הפרה של הסטטוס קוו ומיד נתן הוראה לחייליו לפוצץ את הטחנה. משהגיעו החיילים הבריטיים על מנת לפוצץ את הטחנה, עצרו אותם מגיני המקום ושכנעו את החיילים שימנעו מכך, שהרי בונה הטחנה היה בריטי בעל תואר "סר", בעצמו. החיילים השתכנעו ופגעו רק בכיפת הטחנה.

לאחר השבתת הטחנה לפני ואחרי מלחמת השחרור, שימש מבנה טחנת הרוח כמועדון של ההסתדרות לנוער בפעילות שכונתית.

טחנת מונטיפיורי בימין משה (משכנות שאננים)

בשנות השמונים של המאה ה-20 , בתקופת כהונתו של ראש העיר טדי קולק, שופצו המבנה והכנפיים, ובתוך המבנה נפתח מוזיאון קטן המציג את פועלו וחיו של משה מונטיפיורי. בסמוך למבנה הטחנה הוקם מבנה הכולל שחזור של כרכרת משה מוטיפיורי, אשר נמצאה בשנת 1910 ע"י בוריס שץ בווינה, הובאה לארץ, שופצה והוצגה. הכרכרה הוצתה במעשה ונדליזם ונפגעה, אך שוחזרה מחדש. כיום היא ממוגנת באמצעות זכוכית משוריינת.

בשנת 2012 נעשה שיפוץ גדול נוסף בטחנה..

 

טחנת הקמח של מתיאוס פרנק הטמפלרי במושבה הגרמנית

טחנה מוטורית נוספת הוקמה בידי הטמפלר מתיאוס פרנק בעמק רפאים (בית מס' 6). בית הטוחן מתיאוס פרנק ורעייתו גרטרוד נבנה באפריל בשנת 1873. היה זה המבנה  הראשון אשר הוקם בשכונת רפאים, על אדמות שנרכשו מערבים תושבי בית צפפה. שטח המתחם של בית הטוחן נחשב גדול במיוחד (כחמישה דונם), ועל הקרקע שלו הוקמה בשנת 1873 טחנת קמח, שהופעלה באמצעות בעלי חיים: תחילה שיטת היצול , לאחר מכן בשיטת הטפטיק – מדרכיה. טחנה זו כונתה "הטחנה הישנה", והיא הוסבה לטחנו הקיטור הראשונות במושבה הגרמנית בשנת 1892. הפעלתה. פגעה בפרנסתה של טחנת הרוח בימין משה, שהייתה נתונה לחסדי הרוח. בהמשך מוקמו מחסניו של מתיאוס פרנק וטחנת הקמח בדרך בית לחם 24 .

בשנת 1915, באמצע מלחמת העולם הראשונה, תקף הארבה את גינות הירק והעצים, גם במושבה הגרמנית. מתיאוס הטמפלרי רכש עם ניקולאי שמידט חיטה אשר נחילי הארבה לא פגעו בהם מירדן השכנה, וחלק מהחיטה הטחונה חולק כסעד לתושבים.

ביתו של מתיאוס פרנק הטוחן כונה "בית אבן העזר" על שם הפסוק הלקוח מספר שמואל החקוק על משקוף האבן מעל לדלת הכניסה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בסביבות 1927, התמקמו בקומת הקרקע של המבנה בית ספר ופנסיון של גברת הם לתקופה קצרה, וכאשר הוגלו תושבי המושבה הטמפלרית בידי האנגלים בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, הושכר המבנה למשפחות קצינים ולאנשי ממשל בריטיים.

המבנה עבר לרשות מנהל נכסי נפקדים, ולאחר מלחמת העצמאות שוכנו בו תשע משפחות של עולים חדשים.

 –

הטחנה של משה ווילף בגורַת אלענב (מעל בריכת הסולטן)

היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה  מכיוון שמלחמה התחוללה בארץ ישראל, נוצרה בעיית מזון וקמח טחון לאפיית לחם, ובמיוחד עבור הצבא העות'מאני. גמאל פאשה, המושל התורכי, דרש במפגיע  כי כל טחנות הקמח בירושלים יעבדו במשך כול ימות השבוע, 24/7.  הוראה זו יצרה בעיה עבור משה ווילף, יהודי דתי ושומר מצוות, ולכן המשיך להפעיל את טחנת הקמח שברשותו בימי השבוע, והשבית את טחנת הקמח עד מוצאי השבת .

כשנודע הדבר למושל התורכי, הוא זימן אליו את משה וכן את כל עובדי הטחנות היהודיות והציב אולטימטום לפיו הטחנות חייבות לעבוד כל הזמן. לא עזרו טענות ומענות, ולא עזרה התערבות הקונסול האוסטרי. משה ווילף נאלץ לחרוק שיניים ולהפעיל את הטחנה גם בשבת. זאת, עד לכניסת הבריטים לירושלים.

בשנת 1949 הייתה למשה ווילף מאפיה  ברחוב אגריפס ליד שוק מחנה יהודה.

טחנת הקמח של הדסה וינשטין – הירשלר

מיקומה של הטחנה היה בין שכונת הבוכרים לבין בתי ורשה. משפחת וינשטין-הירשלר היתה גם כן מן המשפחות שעברו להתגורר מחוץ לחומות העיר העתיקה, במשכנות שאננים של מונטיפיורי. כמובן שהמגורים החדשים היו אמורים לשפר את תנאי הצפיפות והחיים הקשים בתחומי החומות, גם שכר הדירות עלה לעיתים קרובות כתוצאה מהמחסור בדירות בתחומי העיר העתיקה והגידול בתושבי ירושלים העתיקה. את בתי משכנות שאננים הקיפו חומה ושערים על מנת להבטיח ביטחון מפני שודדי האזור שמסביב לירושלים. לצורך הגברת הביטחון נשכרו חמישה ספרדים וחמישה אשכנזים להיות "משמר השכונה". בין השומרים שנבחרו היה אהרון הירשלר, נוסף על היותו בחור ישיבה שלמד תורה .

אשתו הדסה שהייתה אישה דעתנית, סירבה לקבל כסף למחייה מ"כולל שומרי החומות", ולכן החליטה להתפרנס מעמל כפיים בהפעלת טחנת קמח ששכרה (ומעסקים שהשתיקה הייתה יפה להם), והניחה לבעלה להיות תלמיד חכם. באחד ממרדפיו אחרי שודדים בשנת 1873 נפצע אהרון מירי של כדורי שודדים בעת מרדף אחריהם , ומת. כעת היתה צריכה האלמנה הצעירה, המטופלת בתינוקת, לדאוג לשניהם, וגם למשפחת בעלה שנפטר. אגב, אהרון הרשלר הוכר כחלל היהודי הראשון ע"י משרד הביטחון שנפל על הגנת היישוב היהודי בישראל ,ושמו מופיע בדפי היזכור של משרד הביטחון.

למרות כל הצער והקושי, שמה של הדסה הלך לפניה כסוחרת ממולחת והוגנת בעסקי התבואה והקמח, הן בעיני הסוחרים היהודים, והן הערבים. הערבים כינו אותה: כגברת הטחנה, 'סית הודס אל טחונה'. לטחינת התבואה הוסיפה עם השנים גם מלח גרוס.

לסיכום: מה נותר לראות היום ? טחנות הרוח המשופצות בירושלים

הטחנות ששופצו ונותרו בירושלים נבנו בתכנון ארכיטקטוני אירופאי של מבני אבן חרוטים דו קומתיים מאבנים שנמצאו במקום ,לכיפה בחלקם הגבוהה חוברו כנפיים ומנגנון לטחינה הוכנס למבנה.

ביניהן:

  • טחנת הרוח בימין משה (משכנות שאננים)
  • טחנת הרוח הישנה ברחוב רמב"ן ברחביה, רחוב רמבן 8

אז מי אמר שטחנות רוח או טחנות קמח יש רק בהולנד?

אטרקציות מומלצות בישראל אטרקציות מומלצות לגיל הזהב אטרקציות מומלצות לילדים אטרקציות מומלצות למבוגרים אטרקציות מומלצות למשפחה אטרקציות מומלצות לנוער אטרקציות מומלצות לצעירים היסטוריה בישראל ירושלים ישראל מקומות ואזורי מומלצים למטייל בישראל טחנות קמח, טחנות רוח, ירושלים, משה מונטיפיורי

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים