מסלול מטיילת המלך לאורך נחל קדרון, אל תצפית עיר דוד, והכותל הדרומי. גם למוגבלי תנועה

"ירושלים של זהב"

כתב: ארנון ברוקשטיין (כל הזכויות שמורות)

מ"טיילת המלך" לאורך נחל קדרון, אל תצפית "עיר דוד", וה"עופל" ("הכותל הדרומי")

 

סיור זה עובר במרכזיים שבאתריה הארכיאולוגיים של ירושלים של "ירושלים התחתונה" מתקופת בית המקדש הראשון והשני. סיור מרשים ועשיר ביותר בתכניו, אורכו כשעתיים וחצי, ראשיתו בתחנת האוטובוס בתחתית הכביש המוליך אל "שער האריות", וסופו בחניון המוניות הסמוך ל"שער האשפות" בצידו הפנימי של השער, לצד המדרגות המוליכות אל "מרכז המבקרים על שם דודידסון". שירותים נגישים ניתן למצוא במרכז המבקרים על שם דוידסון, לעתים יש צורך לבקש את המפתח בקופת האתר או בכניסה. כדאי לעשות שימוש בשירותים אלו טרם תחילת הסיור בחפירות "העופל", כלומר – לאחר כשני שליש מהמסלול לערך. זולת ב"מרכז המבקרים ע"ש דוידסון, הסיור אינו מומלץ לכיסא מתנייע, אלא לכיסא רגיל.

הערה: מדובר בסיור "חשוף" יחסית, ויש להצטייד במים ובכובע רחב / שמשייה בעונת הקיץ.

 

בדרכנו לנקודת ההתחלה עלינו לחלוף עם רכבנו על פני הפנייה אל הכביש העולה מערבה אל "שער האריות", ומספר מטרים אחריו לעצור בתחנת אוטובוס המאפשרת חנייה ממושכת דיה לשם התארגנות ללא הפרעה לתנועה בכביש הסואן. המשך כביש "דרך יריחו" בו נסענו עד כה יורד ופונה שמאלה לכיוון הר הזיתים. ואילו אנו חוצים את כביש "דרך העופל" ופונים  ימינה לאורך המדרכה המעוצבת הצופה אל נחל קדרון אשר ממזרח לו, ומעליו הר הזיתים. על מורדות ההר בנוי הכפר הפלסטיני סילוואן או כפר השילוח, ולאורך פסגתו המוארכת הכפר א- טור ("טור מלכא") על שם צריח "כנסיית העלייה" הרוסית בדרומו. לימיננו חומת העיר העתיקה, בית הקברות המוסלמי הצמוד אליה, והשער החתום "שער הרחמים" ("שער הזהב"). אבניה של הטיילת הרחבה והנוחה מסותתות מעט, אולם לא באופן המכביד הכבדה של ממש על התנועה לאורכה. היא מכונה "טיילת המלך" ואילו חלקה הדרומי מהווה חלק משביל הצליינות הנוצרי המכונה "המשעול האחרון", שביל שתחילתו בכנסיות הר הזיתים, והוא חוצה את הקדרון וממנו הוא עולה ומתחבר לטיילת שנחנכה לקראת ביקור האפיפיור בשנת 2000. ביקור זה היה אמור להוות  אות פתיחה לתחילתה של עונת תיירות צליינית חסרת תקדים, אלא שזמן קצר אחר כך החלה "אינתיפאדת אל אקצא" שהקפיאה את התיירות לחלוטין, הקפאה הנשמרת ברמות שונות עד לימים אלו. חלקו האחר של השביל שהושלם בימים אלו, מקיף את "עיר דוד" מתוך כוונה לעלות אל כנסיית "פטר וקריאת התרנגול" ("פטר אינגליקנטו", מהיפות והפחות מוכרות בכנסיות העיר, ומיוחסת להיות מקום חקירתו של ישוע בליל חג הפסח, בפני הסנהדרין ובראשה הכהן הגדול)

מקור שמו של הר הזיתים בכרמי הזיתים שכיסוהו בעבר. הוא קדוש ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ומסורות רבות קשורות בו. התצפית המצוינת מההר אל העיר העתיקה של ירושלים ואל הר הבית גרמו לכך שמרבית המפות, האיורים, ותיאורי הנוסעים של ירושלים נעשו ממנו. מסיבות גיאופוליטיות שונות נהגו עולי הרגל היהודיים בזמן הבית השני לעלות מכיוונו אל העיר, וממנו נשקף להם נוף ירושלים לראשונה. אחד הבולטים בעולי הרגל היהודיים שהגיעו מהר הזיתים לירושלים, איש שטבע בעיר בפרט, ובהיסטוריה האנושית ככלל את חותמו, היה רב גלילי מהעיירה נצרת שבגליל, רבי ישוע בן יוסף, שעלה עם תלמידיו לחוג את חג הפסח לירושלים. אירועי השבוע האחרון לחייו הפכו לאבן יסוד בתרבות המערבית, וזכו להנצחה בעשרות מבנים ואתרים. מהם על ההר עצמו, ומהם בתחומי העיר.

הר הזיתים מהווה חלק מהגבול המערבי של מדבר יהודה. בינו לבין העיר העתיקה של ירושלים חוצץ נחל קדרון המצוי תחתנו, או בשמו האחר, עמק יהושפט, שם הקשור במסורות "יום הדין האחרון" העתיד להתרחש במקום באחרית הימים. אפיק הקניון היה בעבר הלא רחוק עמוק בכ – 30 מטרים מעומקו הנוכחי, אלא ששפכי הבנייה של ירושלים מילאוהו במהלך הדורות. (יש חישובים לפיהם נכבשה ירושלים ועברה חורבן ובנייה לא פחות מ 26 פעמים במהלך ההיסטוריה!) הר הזיתים שייך לרכס ההררי המקיף את ירושלים ממזרח לאורך כ-3.5 קילומטרים ובו שלוש פסגות בולטות: הר הצופים המתנשא לגובה 826 מטר, פסגת א-טור – בגובה 818 מטרים  ו"הר המשחית", שהוא הפסגה הדרומית שלו המתנשאת לגובה 747 מטר.

רכסי הר הצופים והר הזיתים בנויים מסלעי קרטון לבן ורך ומשכבות צור כהה וקשה. הקרטון רך ונוח מאוד לחציבה, אולם אינו מתאים כחומר גלם לבניית הבתים. זו אחת הסיבות שרכס הר הזיתים לא נבנה בתקופות הקדומות אולם נבחר כאתר מועדף לחציבת מערות קבורה.

בספר שמואל ב' מתואר כיצד ברח דוד מאבשלום דרך הר הזיתים "במעלה הזיתים עלה ובוכה וראש לו חפוי… ". ההר נזכר גם בשם "הר המשחית" משום הבמות שבנה שלמה בהר אשר על פני ירושלים, לעבודת האלילים הרבים שהביאו עימן נשותיו הנכריות הרבות. זיהוי מדויק יותר של הבמות מצוי בספר מלכים ב' בתיאור הרפורמות של יאשיהו "ואת הבמות אשר על פני ירושלם אשר מימין להר המשחית אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתורת שיקוץ צידונים ולכמוש שיקוץ מואב ולמלכם תועבת בני עמון טמא המלך".  שם נוסף להר הזיתים הוא "הר המשיחה" על שם שמן עצי הזיתים מהם עשו את שמן המשחה שמשחו בו את המלכים והכוהנים הגדולים.

גם בתקופת בית שני היה ההר חוץ לגבולות העיר, ובין השאר התנהל בו טכס שריפת "פרה אדומה". אפר השריפה היה חיוני לדיני הטהרה היהודיים שכן היה בכוחו לטהר מטומאת מת שהיא הקשה בטומאות. טכס נוסף שהחל במקום ומתואר בספר "ויקרא" כמו גם במשנה (מועד, יומא) היה של שילוח ה"שעיר לעזאזל". השעיר (עז שחורה) הובל ביום הכיפורים דרך שער בכותל המזרח של הר הבית אל הקידרון, ממנו אל הר הזיתים ומשם אל מדבר יהודה. את ה"עזאזל" המקראי נוהגים לזהות כיום בג'בל מונטאר מעל הישוב "קידר", או בצוק של "כפר אדומים" מעל נחל פרת.

משום גובהו של ההר וקירבתו לירושלים ולהר הבית, הוא שימש לעתים מקום מושבו של בית הדין הגדול בו נקבעו ראשי החודשים, פסגת ההר שמשה להדלקת משואת האש הראשונה בשרשרת ששימשה להעברת הידיעה על קידוש החודש והמועדים. בזמן המרד הגדול מיקם טיטוס במרומי הר הזיתים את הלגיון העשירי שהגיע מיריחו, נוסף על המחנה והמפקדה שהקים בהר הצופים. אחרי התקפה של הנצורים שהגיחו מהעיר אל לוחמי הלגיון שהיו עסוקים בבניית המחנה בהר הזיתים ציווה טיטוס להקים מצודה על ראש הר הזיתים. לאחר חורבן בית-המקדש, כל עוד לא הוחמרו גזירות איסור ההגעה אל העיר בימי איליוס אדריאנוס מדכא מרד בר כוכבא, המשיך הר הזיתים למלא תפקיד בחיים הדתיים, ויהודים רבים עלו אליו לתפילה בימות החגים שכן ההר נחשב למקום אליו גלתה השכינה מהר הבית. איסורו של אדריאנוס לפקוד את המקום הוסיף להיות תקף למשך מאות שנים אחריו.

קירבתו של הר הזיתים לירושלים העתיקה והיותו בנוי מסלעים נוחים לחציבה, גרם ליהודים לשימוש בו כאתר קבורה כבר בימי הבית הראשון (על פי ההלכה היהודית הקבורה בתוך העיר אסורה לפי ההלכה). המסורות שיוחסו להר הביאו לכך שעד היום עושים יהודים בארץ ובתפוצה מאמץ עילאי להיקבר על מורדותיו. המקום הפך לבית הקברות היהודי הגדול בעולם עם למעלה ממאה אלף קברים הפרושים אף על המורדות המזרחיים של ההר. בית העלמין העתיק בהר הזיתים מהווה מוזוליאום לאומי-יהודי; לא רק רבנים נטמנו בו כי אם גם אנשי רוח (סופרים וכו') ואישי ציבור. בין מאות הדמויות המוכרות שנקברו בהר הזיתים ניתן למנות את הרמב"ן, רבי עובדיה מברטנורא, רבי יהודה החסיד, רבי חיים בן עטר, אליעזר בן יהודה ובנו איתמר בן אב"י, בוריס שץ, הרב שמואל סלנט, דוד ילין ואביו, יואל משה סלומון, הנרייטה סאלד, המשוררת אלזה לסקר שילר, הסופר חיים הזז, פנחס רוטנברג, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ולצדו בנו הרב צבי יהודה קוק, הרב שלמה גורן, ש"י עגנון, אצ"ג, מנחם בגין ורבים רבים נוספים.

בשנות השלטון הירדני 19481967 חולל בית-הקברות, ורבות ממצבותיו נלקחו והשתמשו בהן כחומרי בניין. נוסף על כך בית-המלון "אינטרקונטיננטל" (כיום "מלון שבע הקשתות") נבנה בפסגת ההר, בחלקו על-גבי קברים, וגם כביש "דרך יריחו" סלול על שטח בית-הקברות וקברים רבים שהיו בתוואי הכביש נהרסו. לאחר מלחמת ששת הימים שיפץ משרד הדתות את בית הקברות וחודשה הקבורה במקום. גם היום שטחים נרחבים בבית העלמין הרוסים ועדיין נמשכת תופעת הפגיעה במצבות וקברים. במהלך השנים שבהם היה הר הזיתים מחוץ לתחומי ישראל, הוקם אתר "הר המנוחות" בגבעת שאול במערב העיר כבית קברות חליפי לירושלמים וממשיך לשמש כך עד היום. בשל חוסר במקום רכישת חלקת קבר בהר הזיתים קשה ויקרה.

על המדרון המזרחי של הר המוריה מצוי בית קברות מוסלמי גדול הגובל בחומה. מסורות מוסלמיות רבות מייחסות למקום אירועים עתידיים דומים לאלו של המסורות היהודיות.

אגדות ומסורות יהודיות רבות מיוחסות להר הזיתים: על פי אחת מהן הביאה היונה ששלח נוח את עלה הזית מהר הזיתים. הנבואה האחרונה בספר זכריה עוסקת באירועי יום הדין האחרון באחרית הימים שיתרחשו במקום. החל מהמאה ה- 11 נקשר ההר במסורות תחיית המתים: ב"פסיקתא רבתי" מופיע כי "ואלו שברבלתה (בבל) הקב"ה עושה להם מחילים מחילים מלמטן. והם מחלדים בהם עד שהם מגיעים תחת הר הזיתים שבירושלים, והקדוש ברוך הוא עומד עליו והוא נבקע להם והם עולים מתוכו. כמו שזכריה אומר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם". רעיון גלגול המחילות ותחיית המתים בירושלים, אמנם מופיע בתלמוד אך לא בהקשר של הר הזיתים.

על המדרון המזרחי של הר המוריה מצוי כאמור בית קברות מוסלמי גדול הגובל בחומה, שכן מסורות מוסלמיות רבות מייחסות למקום אירועים עתידיים דומים לאלו של המסורות היהודיות. על פי מסורת איסלמית יעמדו באחרית הימים מאזני הצדק לשקילת המעשים הטובים והרעים של בני אדם בהר הזיתים. הגשר מעל לגיהנום יותקן בין הר הזיתים להר הבית, והכל יעברו על הגשר שחודו כלהב הסכין. הרשעים יפלו ממנו לגיהנום והצדיקים יעברו אותו בשלום. שבע הקשתות של בית המלון הירדני, לשעבר אינטרקונטיננטל, רומזות למסורת זו כיוון שהגשר ביום הדין אמור להישען על שבע קשתות.

להר הזיתים ואתריו מיוחסות מסורות נוצריות רבות: בכפר "בית עניה" (ביתניה או אל-עזריה של היום במורד המזרחי של הר הזיתים) החיה ישו את לזארוס (אלעזר) מהמתים. שם מיוחס להיות מקום עלייתו של ישו לשמיים לאחר שקם לתחייה ובילה בקרב תלמידיו 40 יום. ולשם גם ישוב באחרית הימים על פי מסורת נוצרית מאוחרת יותר. הכפר בית פגי נזכר כמקום שלידו קילל ישו את התאנה חסרת הפרי. וכמקום ממנו ביקש מתלמידיו להביא את החמור עליו רכב אל העיר. מבית פגי החלה תהלוכת הניצחון של ישו שרכב כמשיח אל שערי ירושלים. הר הזיתים מתואר במסורת הנוצרית כמקום בו בכה ישו על גורלה של ירושלים אותו צפה בעיני רוחו עת שהתנבא על חורבן העיר ובית מקדשה. "גת שמנים" המזוהה לרגלי הר הזיתים מוזכרת כמקום בו חווה ישו את הלילה האחרון לפני מעצרו, וכמקום בו נאסר לאחר שנבגד על ידי אחד מתלמידיו, יהודה איש קריות. מסורת מאוחרת מיקמה לרגלי הר הזיתים את מקום קבורתה של מריה, אמו של ישו. 

כנסיות רבות מפארות את ההר ושוליו ומנציחות אירועים שונים. לעיננו נשקפות כמה מהבולטות והמרשימות שבהן: בתחתית ההר מולנו מצויה כנסייה המצטיינת ב"גמלון"- משולש גדול בחזית, ובו פסיפס מרשים. זו כנסיית "גת שמנים" או "כל העמים" (אומות רבות תרמו לבנייתה). בתוכה הסלע עליו התבודד והתייסר ישו טרם מעצרו. מעליה ומימין לה כנסיית "מרים המגדלית" הזוהרת בסגנון רוסי מובהק המאופיין ב"צריחי בצל" אופיניים. מרים הייתה הבולטת בנשים שהלכו אחר ישו. הפכה לאחת מתלמידותיו, ויש אומרים לאהובתו. מסורות רבות נקשרות בדמותה, והנועזת והספקולטיבית בכולן מפותחת בספר הפופולארי "הקוד של דה וינצ'י" לדן בראון. מעל כנסייה זו ומעט ימינה (דרומה) יותר מצויה כנסייה צנועה שעיצובה יוצא דופן: ה"דומינוס פלביט" = דמעת האדון/האדון בוכה. כנסייה קטנטנה המנציחה את בכיו של ישו על חורבנה העתיד של העיר. עלינו לדמות את ישו כל העת כפי שהיה באמת: רב יהודי מקפיד בהלכה, שעלה בחברת תלמידיו אל העיר לחג הפסח יחד עם המוני עולי רגל נוספים. הנבואה שניבא על חורבן העיר הסיבה לו כאב רב והביאה לבכי שהונצח בכנסיה זו. האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצ'י עיצב את הכנסייה כדמעה, והציב בה מזבח שהוא מן הסתם היחיד במזבחות כנסיות העולם הפונה מערבה ולא מזרחה אל השמש העולה. זאת משום מוקד סיבת הבכי שהוא עילת בניין הכנסייה- הר הבית המצוי ממערב לה.  ברום ההר ניצבת כנסייה ובה צריח גבוה: "כנסיית העליה" הרוסית המנציחה את מסורת עליית ישו השמימה בהבטיחו לשוב. במרומי הצריח קבוע פעמון כבד שמשקלו מספר טונות, אשר הוכנס לתיבת עץ עגולה וגולגל מנמל יפו משך חודשים לירושלים ואל פסגת ההר בידי אלפי צלייניות רוסיות אקסטאטיות שכונו "בוגומוליצ'י". מדרום וממערב לצריח גבוה זה מצויה כנסייה צנועה ולה צריח נמוך יותר, ה"פאטר נוסטר" הניצבת באתר בו לימד ישו לתלמידיו תפילה זו ("אבינו שבשמים") שהפכה לאחת המרכזיות בליטורגיקה הנוצרית. במרומי ההר מצוי "מלון שבע הקשתות" שהוזכר קודם, וידוע בשמו הקודם "אינטרקונטיננטל". מלון יוקרה שנבנה בתוככי בית הקברות היהודי בתצפית נוף מהממת והיום, עם שירד ממעמדו, הריהו במחיר שווה לכל נפש… תחתינו באפיק בולטות המצבות המפוארות המכונות בטעות "יד אבשלום" (הצפונית המתאפיינת בגגון המעצב כטונוס סורי) ו"הנביא זכריה" (הדרומית בעלת גג הפירמידה) למעשה מדובר בשתי מצבות "נפש" הצמודות לשתי מערות קבורה משפחתיות. אלו השתייכו ככל הנראה למשפחות כהנים גדולים בני תקופת הבית השני, זו הדרומית השתייכה למשפחת בני חזיר (בסגול) שכיהנה במאה השלישית לפנה"ס תחת השלטון ההלניסטי של בית תלמי שמרכזו היה במצרים ומכאן הפירמידה, ואילו האחרת ששמה לא הוברר, תקופת כהונתה הייתה ככל הנראה במאה השנייה לפנה"ס תחת שלטון בית סלויקוס שמרכזו באנטיוכיה סוריה, ומכאן הטונוס. כך או כך, הזיהוי של המצבה כקברו של אבשלום, הבן המורד באביו, הביא למסורת סקילתה באבנים משך מאות שנים עד שכמעט ונתכסתה. החור הפעור במרכזה של המצבה מעיד על התקופה בה התבודד בתוכה נזיר ("הרמיט") אי שם במהלך התקופה הביזנטית. רחמנים בבני ירושלים השליכו לו כפעם בפעם מזון אל תוך המצבה בה קבר את עצמו מרצון בעודו חי.                                                                                                    

הכפר סילוואן הבנוי על פני המורד המערבי של ההר הגולש אל הקדרון מכיל בין בתיו קברים רבים שהוסבו למחסנים ומרתפי בתים. המוכר בהם הוא מבנה בשוליו הצפוניים של הכפר המכונה "קבר בת פרעה" שהפירמידה שהייתה על גגו הוסרה. קבר זה מעיד על עצמתו של המלך שלמה בימיו, שכן זו העדות ההיסטורית היחידה להגעתה של נסיכה פרעונית אל מחוץ לגבולות ארצה לשם נישואים פוליטיים.

תוך כדי התקדמותנו לאורך הטיילת אנו חולפים תחת "שער הרחמים" החתום בחומת העיר. השער היה במקום עוד מהמאה ה-7 , כלומר מאות שנים לפני בניית החומה הטורקית הנוכחית שנבנתה בידי האדריכל סינאן באשה בימי הסולטן סולימן "המפואר" במאה ה- 16. באתרו נמצאו גם שרידי שער כניסה קדום יותר מתקופת בית שני. השער מורכב משני פתחים החסומים כיום בלבנים. השער הצפוני קרוי "שער התשובה", והדרומי קרוי "שער הרחמים". על-פי מסורת נוצרית, שער הרחמים הוא השער דרכו נכנס ישו לירושלים, ולכן הוא נקרא בפי הנוצרים "שער הזהב". מסורת יהודית טוענת כי דרך שער הרחמים ייכנס המשיח לירושלים, ויבשר את הגאולה. מסורת עממית יודעת לספר שכאשר שמע הסולטאן סולימן על מסורת זו, הוא החליט למנוע את ביאת משיח היהודים על-ידי חסימת השער והקמת בית קברות מוסלמי גדול מולו. זאת משום שאליהו הנביא, שהוא כהן, אמור להגיע לפני המשיח ולבשר את בואו, ולכהנים אסור לעבור בתחום בית קברות.    אין חשיבות היסטורית לסיפור חביב זה ומכל מקום הרי לפי ההלכה קברים של גויים אינם מטמאים (אלא רק מגע ישיר במת או נשיאתו) והקמת בית הקברות אינה מעכבת את בא אליהו.. כיום נמצא במבנה השער הפנימי בית תפילה ולימודי איסלם. הכניסה למבנה השער היא דרך הר הבית בלבד ואסורה למבקרים.

נמשיך ונתעכב מעט בתצפית מעגלית המאפשרת מבט אל הקדרון וסביבתו. דווקא כאן לא התחשבו המעצבים, וישנו צורך לרדת עם הכיסא אל הכביש ולעקוף את מה שהפך להיות מכשול מיותר. אם נחצה את הכביש נוכל לצפות באחד האתרים הארכיאולוגיים החדשים והסנסציוניים שנתגלו בשנים האחרונות: מדובר במכלול "בית שער" מפואר שחשפה הארכיאולוגית פרופ' אילת מזר, ולטענתה הוא בית שער שהוליך מעיר דוד דרך ה"עופל" או "המילוא" (ר' להלן) אל ה"אקרופוליס"\ העיר העליונה ובה מכלולי ארמונות המלכות של שלמה (הארמון ,בית יער הלבנון" "בית בת פרעה" ואחרים, ומעליהם- בית המקדש לאלוהי ישראל בראש הר המוריה. במקום מצוי שרטוט המתאר את בית השער הבנוי, כמו גם פיטסי ענק (כדים גדולי ממדים) שדוגמתם נמצאו במקום.

הלאה משם, סמוך לעיקול הכביש ימינה (מערבה) ישנה רחבת עפר מדרום לכביש, ומקצה מתאפשרת תצפית מיוחדת על אזור "עיר דוד" אליו מועדות פנינו. בצידו השני של הכביש הולך ומתגלה אתר ה"עופל" שהיה אזור של חפירות ארכיאולוגיות מדרום, ומדרום מערב לכותל הדרומי ולכותל המערבי של הר הבית. אנו מצויים סמוך לקטע הכביש העובר על תוואי עמק צר שכיוונו מזרח מערב. "חריץ" עמוק שהיה צורך למלאו בעפר כאשר חיברו את העיר מדרום אל הר הבית מצפון ולפיכך נקרא "המילוא". מכיוון שדרכו העפילו אל הר הבית מהעיר הדרומית הנמוכה, מכונה המקום גם בשם "העופל". כאן עמדו ארמנות שלמה ומלכי בית יהודה אחריו, מעל העיר מחד, ולמרגלות המקדש מאידך. קרוב לוודאי שמבנה סוכנות הסעד של האו"מ (אונר"א) המצוי לשמאלנו מסתיר תחתיו שרידים לאחד מארמנות אלו. שתי שורות אבנים החוצות את הכביש לרוחבו עוקבות אחר תוואי חומת העיר מהתקופה הביזנטית, ימי המלכה אודוקיה אשר כללה בתחומי העיר מוקפת החומה את שטח "עיר דוד", אשר לימים שב והוצא מתחומה.

בחפירות מעבר לכביש נחשפו בסיסי מבני ציבור משלהי תקופת המלוכה, ולאחריה. ואילו בחומה הדרומית בולטים פתחיהם הקדומים החתומים של שערי הכניסה להר הבית ולמתחם המקדש ("השער המשולש") ושערי היציאה ממנו ("השער הכפול"/"שערי חולדה") אליו מוליך גרם מדרגות רחב שנחשף ושוקם. בהגיענו מקץ כארבעים מטרים נוספים אל הצומת עם הכביש היורד דרומה ("הגיא") נרד בו מעט עד לכניסה למתחם השמור של "עיר דוד". למרבה הצער, בתוך מכלול ארכיאולוגי היסטורי מדהים זה נוכל להגיע עם כסא הגלגלים למקום אחד בלבד, וגם אליו במאמץ הכולל ירידת שלש מדרגות. (אחת הסיבות לכך שסיור זה אינו אפשרי לכיסא ממונע) משום הכניסה אל התצפית בלבד לא נידרש לשלם. (גם המלווה) נבקש את עזרת אחד השומרים לסייע במדרגות המוליכות אל המשטח הנרחב של רשת הפלדה. תנועה על גביו מאפשרת חוויה מרשימה ומיוחדת במינה, ומבט מגובה רב על חומות עיר דוד לתקופותיה. בקצה המשטח מתאפשרת תצפית מפתיעה ומרגשת אל שטח "עיר דוד", אל הקדרון, כפר סילוואן, וסביבותם.

כל כולה של עיר דוד נמתחת לאורכה של שלוחת "הר המוריה". שלוחת הר שהכילה בעבר בחלקה הצפוני הגבוה את בית המקדש ובחלקה הדרומי הנמוך יותר- את "עיר דוד" היא "ציון". כיום נמצא שטח "עיר דוד" זה מחוץ לחומות העיר העתיקה, בלב שכונה ערבית (לשעבר כפר) סילואן (שילוח). הבחירה להקמת ישוב, לא כל שכן עיר בירה, על פני גבעה הנמוכה משמעותית מההרים הסובבים אותה (הר הצופים, הר הזיתים, רכס ארמון הנציב), והרחק מכל דרך ראשית נראית תמוהה. הסיבות לבחירתה על ידי דוד היוו למעשה תוצאה של אילוץ: עם מותו של שאול בגלבוע בקרב נגד פלשתים, הומלך דוד (שכבר מלך בחברון מספר שנים על שבטו יהודה) – על כלל ישראל. עיר הבירה שביקש דוד לאתר כחלופה שתהיה מקובלת על כלל העם, הייתה אמורה לעמוד בשני קריטריונים עיקריים: המקום אמור היה להיות ריק מיושבים או שאינו משתייך לנחלת אף לא אחד משבטי עם ישראל, ובמרכז הארץ בין נחלות כלל שבטי ישראל, ושבטי יהודה, תוך עדיפות למיקום  בתווך בין נחלת בנימין, שבטו של המלך המת שאול, נחלה שנפרשה מהר הצופים וצפונה, לבין נחלת יהודה שבטו של המלך הנבחר דוד, אשר נפרשה מרכס "ארמון הנציב" כיום – ודרומה.  

העיר היבוסית "ציון" (= אל מול הצייה) התאימה לכך. למרות הצחיחות היחסית של השטחים ממזרח לה, הרי שממערב שכנה ארץ פורייה ובה עמקים נרחבים. היא שכנה סמוך למעיין המרכזי של המרחב כולו, מעיין "הגיחון" (שמבנה ה"סיפון" של נביעתו מביא לכך שמימיו "גחים" ונסוגים), הייתה מוקפת משלושה עברים בגאיות עמוקים שהקלו על הגנתה. והצטיינה בביצור מאסיבי. כל שנותר היה לכבשה מיושביה היבוסים, משימה שמולאה בהצלחה בהתקפת פתע של איש אחד, יואב בן צרויה שר הצבא, שהביא לכיבוש העיר ללא קרב ושפך דם.                                                                                                                              

בראשית ימיה לא כללה עיר דוד את מתחם הר הבית. מצד מזרח תחם את העיר נחל קדרון וממערב "הגיא", או הטירופיאון, (נחמיה, אשר בראשית ימי הבית השני, יצא את העיר בחשכת ליל על מנת לבחון את מצב חומותיה, יצא דרך "שער הגיא" שהוליך לגיא מערבי זה). שני גאיות אלו מתחברים בקצה הדרומי של גבעת עיר דוד עם גיא בן הינום המקיף ממערב את הר ציון, ושימש מאוחר יותר כגבול מערבי לירושלים המרחבת. בצפון עבר גבול עיר דוד פחות או יותר במקום בו עובר היום הכביש שמחוץ לחומה הדרומית. זו הייתה עיר בירה קטנטנה אשר ניתן להקיפה בהליכה לא מאומצת בת מספר דקות, וממנה שפך דוד את שלטונו על אימפריה רחבת ידיים. לא דוד ואף לא היבוסים היו ראשונים לשכון במקום. חפירות ארכיאולוגיות חשפו שרידים כבר מהתקופה הכלכוליתית,  וירושלים מוזכרת לראשונה בעדויות כתובות בכתבי המארות המצריים (המאות 19-18 לפנה"ס). מתקופה זו נחשפו, בין היתר, החומה המזרחית של העיר והשלב הקדום של פיר וורן. ירושלים מוזכרת גם במכתבי תל אל עמרנה במצריים מן המאה ה-14 לפנה"ס. מתקופה זו נחשפו קירות תמך של החלקלקה המדורגת בשטח החפירות המצוין באות  G

דוד העלה לעיר דוד את ארון הברית והפכה למרכז הדתי של העם כולו. בשנת שלטונו האחרונה בנה דוד מזבח על הר הבית ולשם כך רכש את גורן ארוונה מלך העיר, עדות לפיה לא רק שלא הוצא מלך העיר להורג בימי הכיבוש, אלא אף הוסיף להחזיק ברכושו ובנחלותיו! האתר שנרכש לבניין המזבח מוכר היום כהר הבית. שטחה של עיר דוד בראשיתה היה בן כ- 60 דונם. בימי שלמה נבנה בצפון הגבעה בית המקדש ושטחה צורף אל העיר והוקף אף הוא בחומה. המקדש וארמון המלך היו מחוץ לעיר המאוכלסת ונוצר רובע ביניים חדש בצפון "העופל". עמו הגיע שטחה של ירושלים לכדי 130 דונם בקרוב. עד למאה השמינית לפנה"ס זה היה תחומה של ירושלים.

אם נביט מזרחה, נראה "פסגת אוכף" של הר הזיתים, ועליה חורשה ומבנה של מנזר. לפסגה זו שני שמות המשמשים משחק מילים: "הר המשחה" (שעליו ולמרגלותיו נמשחו מלכי בית יהודה ביד נביאים (וכולם לפיכך, בהגדרה: "משיחים") והשני: "הר המשחית" על שום הבמה שהקים בראשו המלך שלמה, להמוני אלילי נשותיו הנוכריות שנישאו לו בנישואים פוליטיים על שום עוצמתו הרבה, והוא בחר שלא להעבירן אל דתו שלו, ולא עוד, אלא שבנה במה מרוכזת לפולחני המוני האלילים שהביאו עימן לירושלים. במה זו הגבוהה מגובה המקדש לאלוהי ישראל שבנה שלמה, "השחיתה" את ישראל היושבים בעיר דוד ממול, ואלו הבאים אליה ממרחק, וגרמה לרבים מהם לנטות אחר עבודה זרה למיניה, השחתה זו הביאה את הנביא אחיה השילוני להמליך את ירובעם בן נבט על רב השבטים, מה שהביא לפיצול הממלכה לשתיים: "יהודה" ו"ישראל".

לאחר מות שלמה התפלגה כאמור הממלכה לממלכת יהודה וממלכת ישראל, כאשר ירושלים נשארה בירת ממלכת יהודה בלבד. כמתואר בתנ"ך, בנו מלכי ישראל אתרים חלופיים ברחבי הממלכה הישראלית, וזיקתם לירושלים הייתה מועטה. לאחר הכיבוש האשורי של ממלכת ישראל והגליית עשרת השבטים הגיע זרם פליטים גדול לירושלים. העיר גדלה, התפשטה והקיפה גם את הגבעה המערבית כולה, וכללה ככל הנראה את השטחים הידועים היום כרובע היהודי והרובע הארמני, וכן את הר ציון שמחוץ לחומות העיר העתיקה של היום. בתקופת מלכותו של חזקיהו הוקפה העיר חומה, ומי מעיין הגיחון הוכנסו לתוך העיר. העיר גדלה בתקופה זו פי ארבע מגודלה המקורי.
העופל, הר הבית והגבעה הדרום מערבית (הרובע היהודי של היום) אינם חלק מעיר דוד המקורית.

בעיר דוד מעליה אנו מצויים כעת ישנם מספר אתרים מרכזיים. החשובים שבהם- שטח G, נקבת חזקיהו ופיר וורן. שטח G המצוי תחתנו הוא הצפוני והגבוה שבין שטחי החפירה הארכיאולוגית והקרוב ביותר ל"עופל", בולט בו השריד המרשים של בסיס למגדל מבוצר מעוגל אדיר ממדים מהתקופה הכנענית, אשר אל תוכו נבנה בית מגורים המכונה "בית אחיאל" והוא מבנה בן ארבעה מרחבים האופייני לימי בית ראשון. הכניסה אל הבית הייתה מדרום, ומשם הגיעו אל "מרחב" של חצר פנימית המצויה בין ארבעה עמודים. אלו חילקו את השטח לשלושה מרחבים אורכיים, כאשר מהצד נצמד אליהם מרחב רביעי המאונך להם. העמודים נועדו לשאת את קורות התקרה, אשר שוחזרה כאן בחלקה. המבנה נחשף בחפירות בשלמותו, אך בהמשך החפירה היה צורך לפרק את מחציתו המזרחית כדי שניתן יהיה לחשוף את הנמצא מתחת לרצפתו. בשחזור החלק נעשה שימוש בחומרים מודרניים כפסי מתכת ובטון, כדי להדגיש את החלק המשוחזר. המבנה מכונה "בית אחיאל" בגלל שנמצאו בו שני שברי חרס שנשאו שם זה. המבנה נהרס  עם חורבן ירושלים בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס. מצפון לבית אחיאל בנויים שני תאים. בדרומי ביניהם הסמוך לבית אחיאל, נמצאה בתוך שרידי חדר ובו סמני שריפה אסלת בית שימוש חצובה מאבן שקועה ברצפה ומתחתיה בור שקיעה. התלמוד מתייחס באחת הסוגיות להגדרת "בית גדול" = בית עשירים. אחד הקריטריונים הוא: "כל שבית כיסא סמוך לו אל שולחנו". כלומר לפנינו ביתו של עשיר מעשירי ירושלים, ואנו יודעים כי בהחריבו את ירושלים שרף נבוכדנצאר "כל בית גדול", כלומר את כל בתי עשירי העיר וראשיה ובהם בית זה, ומכאן סמני השריפה. במקום נתגלו גם עשרות ראשי חיצים מברזל ומברונזה, המשמשים עדות לקרב שהתחולל כאן. קירות תמך תמכו במבנים שנבנו על המדרון התלול. ממבנה ששכן בטרסה אחת נמוכה מזו של בית אחיאל נחשפה רק רצועה צרה, ובה נמצאו 51 "בולות". אלו הן פיסות טין קטנות שנלחצו והודבקו אל החוטים שבהם קשרו את הפפירוסים. על הטין הודבקה טבעת חותם. על רוב הבולות מופיעים שמות אנשים תוך אזכור שם אביהם. ככל הנראה מדובר ברשימה של חלק חשוב של הפקידות הגבוהה בשנים אחרונות לקיום ממלכת יהודה. באחת הבולות ניתן לקרא בוודאות את שמו של גמריהו בן שפן, הנזכר  בספר ירמיהו בזמנו של יהויקים מלך יהודה. שריפת העיר בידי הבבלים שרפה את המגילות העשויות קלף או פפירוס, אולם צרפה והקשתה את החותמות.

בתחתית קדרון, במקום בו סלול כיום כביש, נוכל לזהות את הרחבה הסמוכה לפתח הנקבה המוליכה אל מעיין הגיחון. בעבר נבנו לצד המעיין מתקנים שמטרתם לנצל את המים ביעילות רבה יותר, ותעלות השקיה שהוזרמו מהגיחון אפשרו חקלאות שלחין סמוך לעיר. מערכת המים העירונית כללה נקבה באורך 533 מטרים, אשר הוליכה את מי המעיין אל תוך העיר (נקבת השילוח/ נקבת חזקיהו) והיא נחצבה משני כיוונים בו-זמנית במהירות שיא ובתחכום הנדסי עוצר נשימה, על מנת לקדם את מצור סנחריב האשורי בשנת 701 לפנה"ס. מדובר ללא ספק באחד מפלאי ההנדסה של הזמן. בנקודת המפגש של שני הצוותים נמצא ממצא נדיר: כתובת נקבת השילוח, המתארת את המפעל ואת התרגשות החוצבים ברגע המפגש: "[תמה] הנקבה וזה היה דבר הנקבה: בעד [מנפים החצבם את]//הגרזן אש אל רעו ובעוד שלש אמת להנק[ב נשמ]ע קל אש ק//רא אל רעו כי הית זדה בצר מימין ומ[שמ]אל ובים ה//נקבה הכו החצבים אש לקרת רעו גרזן על גרזן וילכו//המים מן המוצא אל הברכה במאתיים ואלף אמה ומ[א]//ת אמה היה גבה הצר על ראש החצב[ם]". הכתובת נמצאת כיום במוזיאון הארכיאולוגי "טופקאפי" באיסטנבול.

אל חלק קדום יותר של הנקבה יורד מתוך שטח העיר פיר אנכי בו נחצבו מדרגות, "פיר וורן" על שם מגלהו, פיר שאפשר הגעה אל מי המעיין ללא חשש היחשפות לעיני האויב בזמן מצור על העיר. נקבת חזקיהו שיכללה אפשרות זו לעין ערוך. ישנה אפשרות שפיר וורן הוא אותו "צינור" מסתורי המוזכר בספר שמואל ב': "וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבוסי יושב הארץ ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבוא דוד הנה. וילכד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד. ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצינור" ,שמואל ב , ה, ו-י וכן: "(ד)וילך דויד וכל-ישראל ירושלים, היא יבוס; ושם, היבוסי, יושבי, הארץ. (ה) ויאמרו יושבי יבוס, לדויד, לא תבוא, הנה; וילכוד דויד את-מצודת ציון, היא עיר דויד. (ו) ויאמר דויד–כל-מכה יבוסי בראשונה, יהיה לראש ולשר; ויעל בראשונה יואב בן-צרויה, ויהי לראש. (ז) ויישב דויד, במצד; על-כן קראו-לו, עיר דויד… ". (דברי הימים א, יא, ד-ט) . בעקבות חפירות חדשות שנערכו באתר וחשפו בו ממצאים רבים ביותר, נוטים הארכיאולוגים לתיאוריה חדשה השוללת סברה זו, למרות ציוריותה המשכנעת.

ואולם חשיבות "עיר דוד" אינה בממצא הארכיאולוגי, מרשים ככל שיהיה, אלא במסר האידיאולוגי והמוסרי שהדהד ברחובותיה לפני אלפי שנים, ומתחומיה הצנועים כל כך של העיר התפשט אל מרחבי הציביליזאציה המערבית כולה ואף מעבר להם. דווקא נוכח הקטנות והעליבות החזותית היחסית של אתר "עיר דוד" מתעצם פי כמה וכמה הרושם של המהפכות הכבירות שהחלו כאן את מהלכן בן אלפי השנים:

"וצדק לכל"  בתקופה המקראית נחלקה החברה האנושית בקרב מרבית העמים למעמדות ולשכבות חברתיות נוקשות, וכמעט ללא יכולת של מעבר מאחת לשנייה. המבנה הסכמתי החברתי המקובל היה דומה בצורתו לפירמידה מחודדת ובראשה השליט, ולה בסיס רחב ביותר ובתחתיתו העבדים. קודקסים שונים של חקיקה ומשפט נועדו לבני המעמדות השונים, שכן זו הייתה תקופה בה היוו מלכים את מקור החוק, יצרו אותו לטובתם ולטובת קרוביהם, ומטבע הדברים ניצבו מעליו אם מתוקף מעמדם האלוהי (כפרעה המצרי) או בשל היותם נציגי האלים ומולכים בהשראתם. בעיצומה של תקופה זו ולמעלה מעשרים ושבע מאות שנים לפני שנפוצו מסריה החברתיים השוויוניים של ה"מהפכה הצרפתית", התרחש בירושלים אירוע דרמטי אופייני אשר היווה שבירה מוחלטת של כל מוסכמה חברתית בת הזמן: אל מול המלך התייצב לפתע "נביא" איש אלוהים, וללא כחל ושרק הפנה לעברו אצבע מאשימה בקוראו "אתה האיש!". (שמ"ב י"ב 7) בקריאה זו הציב נתן, נביא החצר של מלכות דוד את הרעיון המהפכני אשר רק בירושלים יכול היה להיות מוכר כהד לצווים מוסריים מקובלים: הצווים האלוהיים לשוויון האדם ול"צדק לכל". צווים המציבים את המלך כראשון בין שווים, אולם לא בזכויותיו, כי אם דווקא בחובות המוטלות עליו מתוקף מעמדו. 

שלום והרמוניה נצחיים

בתקופה המקראית היו אלי מלחמה מהמרכזיים והחשובים במרבית הפנתאונים. מלחמות העמים היו שדות קרב בהן התנצחו אלוהויות יריבות זו כנגד זו, ושפיכות דמים נדמתה להיות חלק בלתי נפרד, ולעתים אף חיובי של המציאות. על רקע זה נוצק בירושלים חזון אשר הציב אלטרנטיבה קסומה למוראות המלחמה.

רבים קרוב לוודאי הנידו ראשיהם בתימהון ובחוסר הבנה כאשר הדהדו לראשונה הביטויים:

"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", "וכיתתו חרבותם לאתים…", "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", וקריאות נוספות ברוח זו, שכן אלוהי ישראל עצמו מכונה " ה' צבאות" והמקרא מרבה בתיאורי "מלחמותיו". אולם המסר חלחל וביטויים אלו הפכו להיות עם חלוף הזמן לסיסמאות קלישאיות כה "משופשפות" עד כי נבצר כמעט לייחס להן את המהפכנות אשר אפיינה אותן על רקע זמנן.

החזון המעלה על נס אידיאל של שלום והרמוניה בין כלל מרכיביה של הבריאה כולה, ולא רק בין אדם לאדם וממלכה לממלכה, התפשט והפך לנחלת מרבית הציוויליזציה המודרנית, גם אם עודנו אוטופי ורב כל כך המרחק למימושו.

 

היסטוריה לינארית תכליתית

בזמן שתרבויות רבות הבינו את מסגרת הקיום האנושי כמעגל נצחי הנידון לשוב ולחזור על עצמו, מציאות מעגלית לפיה "אין כל חדש תחת השמש", ו"מה שהיה הוא שיהיה", יצרו הנביאים  בירושלים תפיסה היסטורית שונה בתכלית. מהפכנית ונועזת: הם עיצבו תפיסה "קווית" הטוענת לתכליתיות הבריאה ולהתקדמותה המתמדת לקראת מימוש מטרתה. היסטוריה ליניארית מתפתחת אשר היוותה אנטיתזה מוחלטת לתפיסה המעגלית חסרת התוחלת.

מסר אחד משותף היה לכלל הנביאים אשר השמיעו את בשורתם משך מאות שנים ברחובות העיר: המציאות הנוכחית המעוותת, הרוויה בסבל, ברוע ובאטימות, עתידה לחלוף, ואת מקומה  עתידה לרשת מציאות הפוכה לחלוטין, מציאות אשר תביא למיצוי ולמימוש האידיאלים של שוויון האדם, "צדק לכל", שלום והרמוניה, והכרה רוחנית "כמים לים מכסים".

ניתן לומר כי מירושלים נישאו לראשונה בתולדות המין האנושי עיניהם של בני אדם בתקווה אל העתיד!! שהרי טרם שיצקו נביאי ירושלים תפיסה מהפכנית זו, לא טמן העתיד בחובו כל תקווה, בלתי אם חזרה תמידית על מוראות העבר.

 

חמש מהפכות תודעתיות כבירות חוללה ירושלים. שלש אלו אשר צוינו לעיל נוספו לשתיים קדומות ורדיקאליות יותר: המהפכה אשר הנחילה לציוויליזציה המערבית את האמונה באלוהות בלתי נראית, בוראת, מצווה ומשגיחה, והמהפכה הקונספטואלית של יום ה"שבת" כיום מנוחה שבועי מקודש הנובע מציווי אלוהי.

בפרספקטיבה היסטורית היה די בכל אחת מהחמש כדי להעניק לירושלים מעמד אלמותי.      

לפני שנצא נציין מספר פרטים אודות סילוואן האתר ההיסטורי ארכיאולוגי "עיר דוד" מצוי בתוככי הכפר הפלסטיני סילוואן. ראשיתו של הכפר בתקופה המוסלמית המאוחרת לאחר גירוש הצלבנים. עם יציאת העיר החוצה מהחומות החל מאמצע המאה ה-19, סופח הכפר לתחומי העיר והפך לשכונה. כאשר עלו ארצה יהודי תימן בשנת 1882 (עליית תרמ"ב = "אעלה בתמר"), הם התגוררו בתחילה בירושלים בחוסר כל וללא קורת גג. עסקנים יהודים ריחמו עליהם ורכשו עבורם חלקת אדמה במדרונות הכפר הערבי סילוואן. בשנת 1884 שוכנו במקום יהודי תימן וזהו היישוב הראשון של התימנים בתקופת העליות. המקום נקרא "כפר השילוח", על-שם המעיין הסמוך. בעלי הקרקעות קיוו כי התושבים התימנים ילמדו את עבודת האדמה ויספקו תוצרת חקלאית לתושבי ירושלים, אך אלו העדיפו לעבוד מחוץ לכפר. מאורעות הדמים, בהם פגעו הערבים ביהודים החל משנת 1920, צמצמו את האוכלוסייה בכפר, ובשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט), התנפלו הערבים על הנשארים, פגעו בהם ושדדו את רכושם. התושבים עזבו את המקום סופית. בשנים האחרונות החליטה העמותה היהודית-דתית "אלעד = אל עיר דוד" לחדש את האחיזה היהודית בסילוואן. העמותה הוקמה ב-1986 ואת הבתים הראשונים במקום רכשה בראשית שנות התשעים. מאז נרכשו בתים נוספים ויושבו על ידי יהודים, לצד בתי הערבים בשכונה. כיום (2005) בבעלות אלע"ד מספר בתים בתוך השכונה הערבית ומתגוררים בה כ-50 משפחות יהודיות. השטח של החפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד נמצא גם הוא בידי העמותה, אשר גם מממנת את החפירות הארכיאולוגיות באזור ומעודדת את התיירות.

נצא ונשוב אל כביש "הגיא", וממנו נפנה שמאלה (מערבה) אל "שער האשפות".  בדרכנו נעבור לאורך גדר ארוכה המסתירה מאחוריה עולם קסום של גילויים ארכיאולוגיים, שהיו טמונים תחת מה שהיה מוכר עד לפני זמן קצר כ"חניון גבעתי". הממצא המדהים ביותר הוא ללא ספק תעלת ניקוז הרודיאנית שהובילה מתחת לרחוב הגיא ההרודיאני, הסמוך לכותל המערבי, והגיעה עד לבריכת השילוח. תעלה זו באורך של כשש מאות מטרים שנוקתה לאחרונה ונפתחה לציבור המטייל מהווה ללא ספק את אחת החוויות המרשימות ביותר שמזמנת ירושלים למבקר בה. סעיף שלה מסתיים מתחת לכותל המערבי עצמו! תחת "קשת רובינסון" הידועה במתחם חפירות הכותל הדרומי ע"ש דוידסון.                                                                                                                               

 שער האשפות נקרא גם שער המוגרבים. השם שער האשפות מופיע כבר בתנ"ך בספר נחמיה פרק ג' פסוקים יג-יד, שם הוא נקרא גם שער השפות. מקובל לסבור כי דרך שער האשפות היו מוציאים את האפר ואת האשפה מבית המקדש לנחל קדרון, ומכאן שמו. ישנן סברות נוספות באשר למקור שמו, וגם אגדות מאוחרות לתנ"ך נקשרו לשם. הוא הקרוב ביותר לכותל המערבי ומשמש לכניסת אוטובוסים לאזור הכותל וליציאת כלי רכב מהעיר העתיקה מאזור הרובע היהודי. השער היה במקור צר יותר ושימש למעבר הולכי רגל. בשנות השלטון הירדני בעיר העתיקה הורחב למעבר כלי רכב. סמוך לו ממערב נפרץ לאחרונה מחדש "שער הבורסקאים" על תוואי ה"קרדו אשר בעמק". משער זה יצאו אל המשך הרחוב שחלקים ממנו נחשפו צפונה ודרומה לנו, רחוב היורד אל "בריכת השילוח" שנחשפה לאחרונה אף היא, ואל הכנסייה שהייתה בנויה במקום ואף יסודותיה נתגלו. השער נקרא על שם הבורסקאים שעבודת עיבוד העורות שעסקו בה הייתה מלווה בצחנה רבה, ולפיכך נעשתה מחוץ לעיר, ומכיוון שדרשה מים רבים נעשתה בסמוך לבריכה.                                                                                              

מיד לאחר שנכנס דרך השער, נמצא לשמאלו את המעבר אל "מרכז המבקרים ע"ש דוידסון". שירותים נגישים ישנם בכניסה אל מרכז המבקרים כמו גם בתוכו. את הסיור במקום נתחיל בביקור במרכז המבקרים אשר החל לפעול במקום לפני מספר שנים, המרכז מגיש למבקר את ייחודו של הגן הארכיאולוגי באתר "העופל", החושף את השרידים המרגשים ביותר של ירושלים מימי הבית השני: החפירות למרגלות הר הבית, מדרגות שערי חולדה, מקוואות טהרה ששירתו את העולים, ומכלול מבנים מתקופות שונות של ירושלים. מרכז המבקרים הוא מרכז תצוגה והמחשה חדיש, והוא ממוקם  בתוך חללים תת-קרקעיים של אחד ממבני הציבור האומיים (המאות ה-7-9 לסה"נ) שנחשפו בגן. השימוש בחומרי בנייה קלים – זכוכית, מתכת ועץ – הם יפים ושילובם במבנה העתיק מדגישים את עוצמתם של שרידי העבר מבלי לפגוע בנופו של הגן הארכיאולוגי.  מסלול הסיור במרכז דוידסון מתחיל על כבש עץ, ששיפועו מתון ונוח,  המוליך לעומק החללים התת-קרקעיים עד כדי עשרה מטרים מתחת לפני השטח. במהלך הירידה חולף המבקר על פני תצוגה ייחודית, המדגישה את מאפייניה של העיר לתקופותיה. בכמה מקומות כאן תמצאו את לוח הזמנים של העיר ומי שלט בה ומתי, מהתקופה הכנענית והישראלית הקדומה, דרך הצלבנים, הממלוכים והעות'מנים. המרכז כולל ממצאים ארכיאולוגיים מהחפירות, וסרט המתאר את החוויה של עולי הרגל ומודל וירטואלי של הר הבית כפי שניצב במלוא הדרו בימי הבית השני.

לאחר הביקור במרכז המבקרים, (ולאחר שימוש רצוי בשירותים הנוחים) נבקש מאחד מאנשי המרכז שילווה אותנו אל ראשית המסלול הקצר שהוכשר להיות נגיש והוא מקביל לשטח החפירות של דרום מערב הכותל. מעלון קצר מאפשר לנו הגעה אל מפלס השביל, ותנועה לאורכו תחשוף לעינינו משהו מהפאר בו צפינו בסרטון. ישנם חלקים אותם אי אפשר לראות מהשביל בו אנו נמצאים וביניהם המקוואות שהופיעו אף הם בסרט. השביל מסתיים במעלון נוסף היורד אל מפלס ממנו מתאפשר מבט אל הרחוב ההרודיאני המרשים מתחת, אולם את המראה ניתן גם לראות ללא שימוש בו, וללא ירידה אל המפלס הנמוך יותר.

גולת הכותרת של מפעלי הבנייה האדירים של המלך הורדוס היא ללא ספק הרחבתו של הר הבית ובנייתו מחדש של המקדש. אלו ביטאו את מעמדה של ירושלים בימי הבית השני. במשטח העצום שיצר כאן הורדוס (144 דונם שהיוו את אחד המתחמים המקודשים הגדולים בעולם העתיק) יכלו להתכנס מאות אלפים של עולי רגל יהודים שהגיעו בשלשת הרגלים לירושלים מרחבי הארץ, מרחבי האימפריה הרומית ואף מהמרחבים של האימפריה הפרתית , המתחרה ממזרח (עיראק-אירן של היום ומזרחה להן) והגדילו את אוכלוסייתה עד כדי למעלה מ- 350 אלף נפש. מדובר היה באחת האסיפות האנושיות הגדולות ביותר של העולם העתיק.

בזמנו של הורדוס הפך בית המקדש בראש הר המוריה להיות נמוך ביחס למרבית שכונות העיר, ומיקומו נדחק לשולי העיר שהתרחבה הרחק מערבה. הורדוס שאף ליצור מתחם שיצור אשליה ויזואלית של מרכזיות כפועל יוצא של ממדים כבירים, חסרי פרופורציה לכאורה של המתחם המקודש, והגדלתו באופן שיאפשר קיבולת של מאות אלפים.

לשירותם היומיומי של עולי הרגל הוכשר השטח שסביב כתלי הר הבית, נבנו שערי כניסה רחבים וגרמי מדרגות נוחים, והותקנו עשרות מקוואות טוהרה.  לאורך הרחובות נבנו חנויות, שבהן יכלו עולי הרגל להמיר את כספם ולרכוש בעלי חיים לקרבן ומצרכים חיוניים לשהותם בעיר. משום היקפה המצומצם של פסגת הר המוריה, והמגבלה שנבעה מקדושת ממדי המקדש המקוריים, שהיו קטנים למדי באורכם ורוחבם המצויינים במקרא. נאלץ הורדוס ליצירת אשליה בקנה מידה גיגאנטי: את המקדש הישן הוא חידש אמנם ברוחבו ואורכו המצויינים במקרא, (בעבודה שעסקו בה מאות ואולי אף אלפי כהנים שעברו "הסבה מקצועית לחרשי עץ ואבן, שכן רק הם היו רשאים להכנס למתחם המקודש…), אולם הגדיל לאין שיעור את גובהו של המבנה. על מנת להעצים את נוכחותו של מבנה המקדש שנבנה משיש קרארה בוהק, הקיפו הורדוס במכלולים עצומים של מבנים וארמונות מפוארים שהפכו את המקדש הקטן יחסית ל"יהלום" בתוך כתר מבנים כביר שהקיף אותו. מכיוון שההר המקורי לא יכול היה להכיל "כתר" מבנים גדול כל כך, הורחב ההר באופן מלאכותי לכיוון דרום ולכיוון מערב. קירות תמך אדירים נבנו (לעתים עולה גבהם על 60 מטרים,  מסלע האם של הר המוריה, עמוק מתחת פני השטח, שם הם מתחילים) וכ- 5 מטרים רחבם. אורכו של הקיר המערבי ("הכותל") הוא כ- 487 מטרים, ואילו הדרומי כ- 285 מטרים.  שלשה מפלסים של קשתות אבן עצומות התרוממו מקירות התמך ההיקפיים אל ההר זו מעל זו (שתיים מתוכן שרדו) ומעליהן נבנתה רחבת הענק ששטחה הוא כחמישית משטח  העיר העתיקה, גדול מהרבה מ"עיר דוד" כולה, גרעינה הקדום של ירושלים! בחלק מהנקודות בהן מתחילות קשתות הענק הוצבו אבנים אשר חלקן הוא בגודל חסר תקדים. הגדולה ביותר שנחשפה ומצויה מצפון לנו באתר "מנהרות הכותל" אורכה, 13.8 מ' רוחבה 4.80 מ' גובהה כ- 5.40 מ' והחוקרים חלוקים אם משקלה הוא כ- 490 טון או כ- כ- 600 טונות, משקל הכבד משלשה מטוסי בואינג 737 או מתשעה טנקי "מרכבה"… זו האבן החצובה הגדולה בעולם! מכלולי הקשתות קיימים בבטן ההר עד היום ומשמשים את רשויות ה"וואקף" (ה"הקדש") המוסלמי האחראי על שטח ההר כחללי אחסון ואגירה. הגדול בחללים אלו שופץ בתקופה הצלבנית וכונה "אורוות שלמה", ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף נוסף והוסב לשמש כמסגד התת-קרקעי הגדול בעולם והוא בעל קיבולת של כ – 7500 מתפללים.

ממצא המעיד במשהו על הפאר שהתקיים במקום, זולת ריצוף הרחוב, הוא שריד הקשת המכונה: "קשת רובינזון" על שם החוקר שחשף אותה. קשת רובינסון מתחברת להר הבית בדרומו של הכותל המערבי. קוטרה של הקשת היה 13 מטרים, ורוחבה של הדרך שעברה על הקשת – כ-15 מטרים, משקלה משוער לכדי 1600 טון, דבר הניכר במרצפות המרוסקות של הרחוב ההרודיאני שנחשף מתחת לשרידי הקשת. על פי הדעה המקובלת, הקשת נבנתה על ידי המלך הורדוס בעת הקמת הסטיו המלכותי והכותל הדרומי במהלך עבודות הרחבת הר הבית, היא אפשרה את כניסתם של מבקרים, ובהם מבקרים לא יהודיים אל מתחם הר הבית, הישר אל "הבזיליקה המלכותית" בדרומו, אזור שהיה מותר אף להם בכניסה. הקשת התגלתה על יד החוקר הבריטי אדוארד רובינסון  ב-1838 אשר סבור היה שהיא חלק מגשר קשתות (בדומה להנחה הרווחת לגבי קשת וילסון), גשר שנועד לחבר את הסטיו המלכותי אל העיר העליונה (תחום הרובע היהודי של ימינו) ואשר כלל קשתות רבות ולא קשת יחידה. אולם לאחר גילוי בסיס המדרגות במהלך חפירות הכותל הדרומי לאחר מלחמת ששת הימים התברר כי מדובר בגשר שאפשר למבקרים בהר הבית לעלות מרחוב הגיא (הטירופיאון – עמק עושי הגבינה) לסטיו המלכותי, וככל הנראה הקשת הייתה למעשה ה"מחלף" הראשון שנבנה בהיסטוריה.

עדות לערך הנדל"ני של הרחוב הסמוך לכותל המערבי של הר הבית הן ארבע החנויות המצויות בבסיס המערבי של הקשת. הקשת נמתחה מעל הרחוב אשר נחשף בחפירות ומאפשר הצצה לאיכות הבנייה ההרודיאנית: אבנים במשקל של טונות, אשר הושמטו מגובה של עשרות מטרים על ידי חייליו של טיטוס פלביוס בעקבות נפילת ההר בידיהם בתשעה לחודש אב שנת 70 לספירה, גרמו לשקיעתן של אבני הריצוף ההרודיאני, אולם לא לשבירתן. במקום נוצרו גלי אבנים שהיוו חלק מה"פילסטר", הוא החלק העליון ה"דקורטיבי" של החומה המסיבית של הר הבית. חלק זה נבנה בשיטת "קדמות ונסגות" מאבנים קטנות יחסית לאלו של בסיס החומה. שפע אבני המפולת מנע את פינוין למשך קרוב לאלפיים שנה (הרחוב נבנה מחדש במהלך ההיסטוריה, אולם מספר עשרות מטרים מערבה לכאן) והחפירות חשפו לעיננו דוגמה מדהימה של "זמן קפוא" שעצר את מהלכו בימים שלאחר חורבן המקדש. חוויה מיוחדת במינה היא לבוא אל המקום בערב תשעה באב, ולצפות בקבוצות הקוראות את מגילת החורבן, מגילת "איכה", ביושבן על אבני החורבן ממש, כפי ש"קפאו" בו ביום…  כאמור נחשפו במקום גם מספר מקוואות מתקופת בית המקדש,אולם הן אינן נגישות לכיסא גלגלים.

 

נשוב על עקבותינו לכיוון מרכז המבקרים, ובאם נרצה להתרשם התרשמות נוספת מהודו של האתר, נתקדם מעט מזרחה, לאורך הכותל הדרומי, ומעליו הכיפה השחורה של מסגד אל אקצא.

(ערבית: المسجد الأقصى, "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון") הוא אחד המסגדים בקומפלקס של מסגדים, אתרי תפילה ומבני דת מוסלמיים במתחם המכונה בערבית الحرم القدسي الشريف ("אל-חרם אל-קדסי א-שריף" – המתחם הקדוש הירושלמי), הוא מתחם הר הבית בירושלים. המונח "מסגד אל אקצה" נזכר בקוראן ב"סורת אל-אִסְרא" (סורת "מסע הליל" או "סורת בני ישראל") שם נכתב: "השבח לזה אשר הסיע את עבדו עם ליל מ"מסגד אל-חראם" אל "מסגד אל-אקצא" אשר ברכנו סביבו כדי להראותו מאותותינו הרי הוא הכול שומע והכל רואה" (سبحان الذي أسرى بعبده ليلا من المسجد الحرام الى المسجد الاقصى الذي باركنا حوله لنريه من آياتنا إنه هو السميع البصير). הפרשנות המוסלמית המקובלת, מייחסת את הפסוק ל"ליל האסרא והמעראג'" כלומר, מסע לילי, שעל-פי המסורת המוסלמית, ערך מוחמד ממכה אל הר הבית בירושלים. חלק מהמוסלמים מציינים את המאורע ב-27 בחודש רג'ב על פי לוח השנה המוסלמי. הקוראן עצמו אינו מבאר מהו המסגד שממנו יצא מוחמד למסע ולאן הגיע, פרט לכינויים "המסגד הקדוש" (אל-מסגיד אל-חראם) ו"המסגד המרוחק ביותר" (אל-מסגד אל-אקצה). פרשנויות מוסלמיות קדומות, שאינן מקובלות היום, מייחסות את "המסגד המרוחק ביותר" להיכלות עליונים ולאו דווקא למקום מסוים על הארץ. הזיהוי של מסגד אל-אקצה עם הר הבית נעשה סופי עם כיבוש ארץ ישראל (יחד עם אזורים נרחבים אחרים במזרח התיכון) בידי המוסלמים בהנהגת הח'ליף השני עומאר.בתקופת הח'ליפים מבית אומאיה עלתה חשיבותה של ירושלים בעיני השלטון המוסלמי של הח'ליפים בני שושלת אומאייה שמרכזה בדמשק. אלו ראו בקדושת ירושלים מתחרה ראויה לשליטתם של האומאיים בערים הקדושות האחרות, מכה ואל-מדינה, וייחסו לה מסורות שונות להאדרת שמה. לשם כך בנו בה את כיפת הזהב שהיא היום המבנה הבולט ביותר על הר הבית, ואת מסגד אל אקצא שנבנה לפניה, אולם קיבל את צורתו הסופית לאחר השלמת בניינה. ישנה סברה שיופים של המבנים ומסורות הקדושה שיוחסו להם, מהן מסורות המתייחסות לאדם הראשון, נועדו להוות משקל נגד לקדושת גבעת הגולגתא וכנסיית הקבר. כמו גם הוכחת קדמות קדושת המקום לאסלאם עוד בטרם התקדש ליהדות.                                                                                                                               

כיפת הסלע נבנתה בשנת 691 לספירה ומאז לא חרבה. מסגד אל-אקצה נבנה תחילה מעץ ובנייתו הושלמה בשנת 705 לערך. המבנה הוקם מחדש לפחות חמש פעמים. הוא נהרס לחלוטין לפחות פעם אחת ברעידת אדמה. הבניה המחודשת האחרונה הייתה ב-1035. מסגד אל-אקצה הוא המסגד הגדול ביותר בירושלים, ויש בו מקום ל-5,000 מתפללים בקירוב (וכ-7500 במסגד מרוואן התת-קרקעי שהוכשר כאמור לאחרונה תחתיו, במתחם המכונה "אורוות שלמה"). הוא מתאפיין במספר סגנונות בנייה, ובהם גם סגנון צלבני מהתקופה שבה הייתה ירושלים בידי הצלבנים. בתקופה זו שימש המסגד כארמון, והוא כונה "מקדש שלמה" בשל ההנחה כי המסגד נבנה במקום בו שכן בית המקדש הראשון. גם בציורים יהודיים של ירושלים מימי הביניים מופיעה לעתים כיפת הזהב כשמעליה המילים "בית המקדש".

בשנת 1969 הצית צעיר אוסטרלי לוקה בנפשו בשם מייקל רוהן את המסגד. בשרפה נשרף כליל במת הדרשן, שלדברי האחראים למסגד, נתרם למסגד בידי צלאח א-דין. הצעיר שהשתייך לכנסייה נוצרית אוונגליסטית בשם "כנסית האל", הודה כי התכוון להצית את המסגד על מנת להחיש את בוא המשיח על ידי הקמת בית המקדש היהודי על הר הבית. רוהן נעצר, אושפז בבית חולים לחולי נפש וגורש מישראל, אולם רבים בעולם הערבי ראו בהצתה "מזימה ציונית". מקדש אל-אקצה היווה מספר פעמים יעד למזימות תקיפה מצד קיצוניים יהודים, אולם המזימות סוכלו באיבן בידי מערכת הביטחון. אחד מהקירות המקיפים את תחום המסגד הוא הכותל המערבי הקדוש ליהודים, ולכן אזור קטן-יחסית זה של דרום הקיר, הופך לעיתים לנקודת חיכוך בין הדתות. מספר פעמים השליכו מוסלמים שהתפללו במקדש אבנים אל-עבר היהודים שהתפללו ברחבת הכותל. בתקופות של מתיחות רבה נוהגת משטרת ישראל להגביל את הכניסה למסגד למבוגרים בלבד מעל גיל מסוים בהתאם לנסיבות. מסגד אל-אקצה הוא המקור לשמות "אינתיפאדת אל אקצה" ו"גדודי חללי אל אקצה".

התקופה נוספת המיוצגת באתר היא התקופה האיסלאמית הקדומה (638-1099) לסה"נ).  בחפירות בגן הארכיאולוגי נחשפו ארבעה מבנים מקריית השלטון שבנו כאן הח'ליפים מביית אומאייה. בתוך המרתפים של אחד המבנים, כאמור, נבנה מרכז דוידסון.  מבנים אלה מוכרים בשם "הארמונות האומאיים", והם נבנו על ידי הח'ליף אל-ואליד, בנו של הח'ליף עבד אל-מלכ אל-מרואן, שהקים כאמור על הריסותיו של הר הבית את כיפת הסלע. עבד אל וואליד היה מקימו של מסגד אל-אקצה. הארמונות בנויים במתכונת של חדרים הסדורים סביב חצר מרכזית רחבת ידיים, המוקפת עמודים.

נגיע עד לשער הכניסה הכפול הקטן בחומה הדרום מזרחית, נוכל להתגבר על המדרגה המכשילה ולהתקדם מעט הלאה עד לתצפית אל מדרגות שערי חולדה, שערי היציאה מהר הבית, ששוחזרו בחלקן. שערים אלו כונו בשם זה מכיוון שדרכם נכנסו או יצאו עולי הרגל ומהם נמשך גרם מדרגות ארוך אל רחבת הר הבית הרחק למעלה. המטפס בגרם מדרגות זה עולה ויצא אל פני השטח "כחולדה" העולה מתוך האדמה, ואפקט ההפתעה של מראה המקדש המפואר שנתגלה לפתע מול עיני עולה הרגל, והארמון המפואר לא פחות מהצד הדרומי- היה קרוב לוודאי מהמם.

נשוב חזרה אל מרכז המבקרים, ממנו אל הכניסה לאתר, ואל הכביש הנכנס אל שער האשפות שם יחכה לנו הרכב.

 

Its founder

ארכיאולוגיה בישראל היסטוריה בישראל מסלול טיול לחצי יום מסלול עד 3 קמ מסלולי דת ופולקלור מסלולי היסטוריה וארכיולוגיה מסלולי טיול בדרגת קושי קלה מסלולי טיול ביום מסלולי טיול ברגל מסלולי טיול לגיל הזהב מסלולי טיול לילדים מסלולי טיול לילי מסלולי טיול למבוגרים מסלולי טיול למשפחות מסלולי טיול לנוער מסלולי טיול לצעירים מסלולי טיול מומלצים באביב מסלולי טיול מומלצים בחורף מסלולי טיול מומלצים בסתיו מסלולי טיול מומלצים בקיץ מסלולי טיול מעגלי מסלולי טיול נגישים מסלולים ויומני טיול מומלצים, בישראל מצפורים בישראל מקומות קדושים בישראל

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים