מסע אישי מרתק באוריסה – אודישה שבהודו

כתבה וערכה: פנינה מרקו, מדריכת טיולים ביבשת אסיה

סיפור מסע באודישה (אוריסה), סיפור של זוג לא צעיר, שהחליט לעשות טיול עצמאי ביעד מרתק

במזרח הודו, על שפת מפרץ בנגל נמצאת מדינת אוריסה, או בשמה החדש – אודישה. זהו יעד לא מתויר ולכן כל כך נחשק, לפחות להרפתקנים כמוני.

כששמעתי שאוכל לפגוש בני שבטים שחיים כמו בימי אברהם אבינו, צדים ביערות בעזרת חץ וקשת ומעבדים שטחים עם מחרשת יד, לבושים במחרוזות בלבד ובעיקר – השלטונות עושים קשיים לתיירים שרוצים לפגוש בהם, חשבתי שזה המקום שאותו אני רוצה לראות וכך עשיתי.

 

ispanya-barselona-turu-1 (Custom) (Custom)

מפת הודו ובה מסומנת מדינת אוריסה באדום

שלוש בבוקר. מטוס חברת התעופה קטאר איירוויס חג מעל לעיר דלהי. אורותיה של העיר קורצים לי מלמטה. קוראים לי לזהות את המקומות המוכרים. השכונה הסמוכה לשדה – דווארקה – היא שכונת מגורים חדשה יחסית, עם בתים רבי קומות, אבל ברמת תחזוקה גרועה. אני רואה את השכונה הזו עכשיו? אולי. זה נראה כך. הרחובות הרחבים, השדרות, אורות הכביש. בשעה הזו כולם ישנים, הרחובות ריקים.

הדיילת מכריזה כי אנו עומדים לנחות בשדה התעופה על שם אינדירה גאנדי בדלהי. משהו מתהפך לי בבטן. עברו כל כך הרבה שנים מאז נחתי כאן לראשונה וכל כך הרבה פעמים מאז נחתי כאן שוב ושוב ועדיין ההתרגשות הזו לשמע המילה "דלהי", עובדת עלי.

הגלגלים נוגעים בקרקע, מישהו מוחא כפיים. אני מדביקה את האף לחלון האליפטי ומסתכלת על אורות השדה. עוד מעט אנחנו שם. אבל הפעם לא יוצאים החוצה מיד אל החום והלחות. יש לנו 8 שעות המתנה לטיסת הפנים שתיקח אותנו לבובנשוואר, בירתה של אוריסה. אבל גם המתנה ארוכה כל כך עוברת לבסוף ואנו על הטיסה לבובנשוואר. אני מנסה לגלגל את השם על הלשון. מנסה לזכור איך אומרים זאת, מחלקת להברות: בובה-נה-שוואר. יותר קל לזכור.

השעה אחת וחצי בצהרים, שעון הודו. מטוס אייר אינדיה חג מעל לבובנשוואר. מבעד לחלון הכל ירוק, מאופק עד אופק. וואוו. מדהים. לא ידעתי שלירוק יכולים להיות כל כך הרבה גוונים.

אנחנו יוצאים אל אוויר מהביל, כבד. נושמים את הלחות. 36 מעלות צלסיוס, 100 אחוזי לחות. אין שרוול שמוביל אותך לאולם הנוסעים הנכנסים, אין אפילו אוטובוס שלוקח אותך לשם. אתה יורד במדרגות מתכת חורקות היישר אל האספלט שעליו נחת זה עתה המטוס, ואז, מתחילים בהליכה ארוכה אל פתח האולם. חם. השמש יוקדת, שורפת את הראש. איפה הכובעים עכשיו?

אחרי שהמזוודות מגיעות ואנחנו יוצאים בפתח השני של האולם מתנפלים עלינו נהגי המוניות. מקיפים אותנו ומציעים את עצמם. אנחנו שואלים למחיר כמה מהם ולבסוף, במי בוחרים? טוב, בראשון שניגש. מגיע לו.

הוא שמח, נוטל את שני התיקים הקטנים שלנו (למדנו לארוז מעט) ומוביל אותנו למכונית. הוא מדליק מזגן, כי כך הבטיח ואנו נושמים לרווחה. 250 רופי זה לא הרבה, אבל הדרך גם לא ארוכה מדי. כשאנחנו מגיעים למלון שהומלץ בלונלי פלנט אני מתנדבת לעלות ולבדוק את החדר. איכס. ריח של עובש, ציון ניקיון – אפס.

הנהג מתנדב לקחת אותנו למלון טוב יותר. בדרך כלל אני לא סומכת על נהגי המוניות, יש להם אינטרס, אבל העייפות מכריעה כל התנגדות ואני מסכימה.

בהמשך הרחוב מגיעים למלון "מילאן פאלאס הוטל". החזית נראית מבטיחה. גם הקור שמקדם את פנינו ב"לובי" הקטן, שומר על ההבטחה. החדרים – פחות. אנחנו בוחרים ברע במיעוטו.

עולים לחדר, מחליפים את בגדי הנסיעה במשהו קל יותר, מתמלאים אדרנלין ורצים למטה להתחיל את הטיול.

צעדים ראשונים באוריסה

הרחוב אליו הגענו נראה רחוב מסחרי סואן. חנויות לממכר חלקי חילוף למכוניות – אחת אחרי השנייה. רחוב ה"חלקי חילוף".

ה"מדרכות" לפני החנויות הם לוחות בטון המונחים מעל לתעלת ביוב, אשר מים מעופשים וריחניים זורמים בה. לפעמים חסר לוח פה, לוח שם וצריך לקפץ על החול הצידה ואז להמשיך הלאה.

אחרי כמה סיבובי היכרות במעלה הרחוב ובמורדו, אנחנו שואלים איך מגיעים למקדש לינגראג'. המקדש הכי מפורסם בעיר בת 500 המקדשים. מישהו אומר לנו לקחת מונית, כי זה רחוק ואנו עושים כדבריו. ריקשה ממונעת עושה את העבודה מצוין. אבל הנהג עושה את עצמו אוטיסט ולא מבין על מה סיכמנו: 80 רופי לכיוון אחד? לאדם אחד? או לכל הריקשה? כשמגיעים הוא דורש 200 ואנחנו נותנים לו מאה ושולחים אותו לדרכו (ובצדק, כי אחר כך אנחנו למדים שגם 80 זה היה הרבה למרחק הזה).

המקדש מרשים מאוד, אבל אין כניסה ללא-הינדו. ואנחנו, כמו שאפשר לנחש, לא הינדואים. מצלמים את הכניסה, עם כל הקבצנים מסביב, עם דוכני ה"פראסאד" (המנחות שמביאים למקדש ושנמכרים בחוץ). אני "נטפלת" לקבצנית עטופה בשארית בד עלובה ושואלת אותה אם אפשר לצלם. היא מסכימה ואני אומרת לה שהיא מאוד יפה. ואני מתכוונת לכך. היא זקנה ולבושה פיסת בד מלוכלכת, אבל היא יפה. היא מחייכת עם שתי שיניים ואומרת בתנועות ידיים: "איך יפה? עם הסמרטוט הזה שעלי?" ואני אומרת לה ואני לא יודעת אם היא מבינה: זה בכלל לא משנה, את יפה בכל זאת. לבסוף אני נותנת לה 20 רופי והיא מאושרת. היא מחזיקה את התרומה בשתי ידיים צמודות ומברכת אותי בכל עושרו של העולם.

567 (Custom)

הכניסה למקדש לינגראג'

  את מקדש לינגראג' אפשר לראות מבחוץ, כשהולכים ימינה, מקיפים אותו, עולים על רחבה, משם אפשר לראות כמה מבנים ואת חצר המקדש. מרשים מאוד. זהו מקדש שגובהו 54 מטר, מוקדש לאל שלושת העולמות. המבנה הגדול, המוקף ביותר מ-50 מקדשים קטנים, נבנה בשנים 1090-1104 לספירה, אבל יש בו חלקים שנבנו לפני יותר מ-1400 שנה. בלונלי פלנט כתוב  שבתוך המקדש יש לוח גרניט שמסמל את האל הזה. את הלוח רוחצים הכוהנים כל יום במים, בחלב, ובמריחואנה(…)

עוד כתוב בלונלי שבבואנו לעלות על הפלטפורמה כדי לראות את המקדש, אנו צפויים לסחטנים שיבקשו תרומה כדי לעלות לשם ויגידו שהם כוהנים. לא לתת להם – אומר הלונלי. אבל אנחנו מסתכלים על הבחור היפהפה, לבוש אזור חלציים צבעוני וחושף גוף שרירי וחסון, שערו הארוך אסוף ב"קוקו" לאחור ושיניו הלבנות המושלמות מחייכות בשמחה לקראתנו – ואנחנו לא יכולים להגיד לו לא.

אני אומרת לו שכתוב בלונלי… וכו' והוא אומר: את לא מוכרחה, אני אתן לך לעלות בכל מקרה, אבל זה נחמד אם תתני משהו ואני לא עומדת בחיוך הזה שלו ונותנת לו 100 רופי. עבור שנינו. ואז נדחף עוד מישהו שלא שמנו לב, אבל כל הדרך הלך אחרינו ונתן לנו "עצות" ואנחנו חשבנו שהוא סתם נחמד ואומר: ואני, המדריך, לא מגיע לי גם? אנחנו מסתכלים אחד על השני במבט של "כאשר אבדנו, אבדנו" ונותנים גם לו 100 רופי. אחר כך ממשיכים בדרכנו באוטובוס ציבורי – סיטי באס – ומשלמים רק 14 רופי, כדי להגיע לעוד אתר מומלץ בתנ"ך שלנו – הלונלי – מסעדה בשם "טאנגרין 9", שבה, כך נאמר, יש אוכל מצוין. אחרי המון שאלות והמון הסתובבויות  סביב "סטיישן סקוור" מצאנו את המסעדה, אבל כשעלינו בשארית כוחותינו (לא לשכוח, אנחנו אחרי 30 שעות ערות מתישות), אמרו לנו שהמסעדה נפתחת רק בשבע בערב, כלומר, עוד שעה. איזה יאוש. אנחנו יורדים, מסתובבים שוב ברחוב, מוצאים בית קפה שמוכן למכור לנו שתייה ומחכים שם.

בשבע אנחנו מתייצבים שוב בפתח המסעדה ובדיוק בדקה שהמחוג הגדול מגיע ל-12, נותנים לנו להיכנס.

ההמתנה הייתה שווה. האוכל טעים מאוד. אנחנו אוכלים פאניר בגריל, אורז לבן ותבשיל "נוואראטן קורמה" ומלקקים את האצבעות. איזה כיף. המחיר? מצחיק – 500 רופי, שהם 28 שקלים. לשנינו.

מאושרים ושבעים אנחנו מוצאים בקצה הרחוב נהג ריקשה. מראים את כרטיס המלון, שואלים למחיר – 80 רופי, מסכימים, וכשמגיעים נותנים לו 100 ומבקשים שישמור את העודף. החיוך שלו מלווה אותנו עד למיטה.

בובנשוואר – עיר של מקדשים

  1. כך כתוב בלונלי פלנט. 500 מקדשים עתיקים נשארו בעיר הזו. בבובנשוואר. פעם היו כאן יותר מ-7000. כך האגדה מספרת.

זוהי עיר המשמשת מרכז דתי כבר יותר מאלפיים שנה, עוד לפני שישוע חשב להיוולד ואיתו הנצרות. אבל רבים מהמקדשים שנותרו כאן הם מתקופת ימי הביניים. הספר ממליץ לקחת נהג ריקשה ולנסוע איתו בין המקדשים שנותרו.

אנחנו דווקא מתחילים את היום בלשכת התיירות של אוריסה.  פקיד צנום, לבוש חולצה מכופתרת היטב, עם שרוולים ארוכים (בחום הזה). איש נחמד, מקדם את פנינו בחיוך ומוכן לעזור, כי זה תפקידו, אבל גם מעבר לזה.

הוא מסביר לנו שאת הסיור היומי בעיר המאורגן על ידי לשכת התיירות כבר הפסדנו, הוא יצא לפני עשר דקות, אבל "בואו נראה מה אפשר לעשות", הוא אומר בענייניות. הוא לוקח נייר צהוב שמודפס עליו משהו בצד אחד, הופך אותו לצד השני ורושם "תוכנית טיול". אני מסבירה לו שגן החיות לא מעניין אותנו, אבל כל השאר כן (זה מתוכנית הטיול של האוטובוס). הוא מסדר את המקומות לפי מיקומם הגיאוגרפי ובינתיים מחייג לנהג ריקשה.

תוך כדי המתנה אני שואלת אותו על ביקור באזורי השבטים הפרימיטיבים של אוריסה ורואה על פניו שזה לא כל כך פשוט. הוא אומר לי "אל תתפתו לנסוע דרך אחת מסוכנויות הנסיעות כאן. הם סתם ייקחו מכם הרבה כסף ובסופו של דבר המדריך שהם שולחים אתכם לא יועיל לכם שם ותצטרכו לקחת מדריך מקומי שידע לתקשר עם בני השבטים. כך תשלמו כפול". הוא אומר ואני מחייכת לעצמי: הרי זה מה שתכננתי וחשבתי. קיבלתי הצעת מחיר באינטרנט מסוכן נסיעות בבובנשוואר לטיול בן 7 ימים, במחיר של כמאה דולר ליום. כשראיתי את תוכנית הטיול הבנתי שרק 3 ימים מתוך השבעה הוא באמת לוקח אותנו לראות את השבטים ובשאר הזמן הוא מסייר איתנו בעיר הבירה עצמה, בעיר פורי אשר לשפת הים ובקונארק שבה יש מקדש מאוד מעניין. את כל אלה אני יכולה לראות לבד במחיר של נסיעת רכבת וכמה עשרות רופי. גם את הנסיעה לאזור השבטים – לעיר ראיאגאדה – אפשר לעשות ברכבת. באזור עצמו כדאי לקחת מדריך ורכב, כי אין הרבה אפשרויות לראות את בני השבטים ללא מישהו שיתקשר איתם.

אמרתי לו תודה ואמרתי שכך חשבתי וציינתי לעצמי שיושב מולי אדם ישר.

עם זאת, הוא אמר שצריך בכל זאת לברר  אם צריך אישור מיוחד לביקור שם ואת זה צריך לעשות לא בלשכת התיירות, אלא במשרד התיירות שנמצא לא הרחק משם. הם גם יתנו לכם מפות שאין לי כאן, הוסיף.

נהג הריקשה אותו שכרנו לכל היום תמורת אלף רופי הביא אותנו למשרד התיירות האמור, שנפתח רק בעשר בבוקר.

כשאמרנו לפקיד שאנחנו רוצים פרמיט לאזור השבטים הוא אמר שאי אפשר, רק דרך סוכן נסיעות.

כשהתעקשתי שאני לא מוכנה לכך ושאמרו לי שאין צורך בסוכן נסיעות הוא הביא מישהו בכיר ממנו לתיגבור. האיש הזה, מלא חשיבות עצמית, אמר: תראי, אני נציג הממשלה, ואני לא אומר לך סתם. את לא יכולה להגיע לאזור השבטים אלא דרך סוכן נסיעות (ופניו גילו לי שהסוכן הזה נותן לו עמלה שמנה מתוך ה-700 דולר שאני אשלם לו, על מנת להגיד את זה).

אמרתי לו, די בכעס: תראה אתה. אני לא מוכנה לשלם 100 דולר ליום, רק כדי שביום הזה מישהו יסיע אותי מכאן לראיאגאדה (מרחק של כעשר שעות נסיעה ברכבת) אם אני יכולה לנסוע לשם בעצמי ב-200 רופי ברכבת.

פניו האדימו (מכעס, כנראה) והוא אמר: אבל אני נציג הממשלה, ואני אומר לך. אז אמרתי לו: ואני אומרת לך שאני אסע לשם ברכבת ואף אחד לא יוריד אותי ממנה בדרך…

בשלב זה, וכדי לצנן את הרוחות, התחלנו בשתיית הצ'אי שהביאו לנו. אז שמענו את הפקיד הממשלתי הנחרץ מדבר בטלפון עם מישהו, באנגלית, על מנת שנבין, ושואל אותו אם אפשר להגיע לראיאגאדה ברכבת ואם אוכל לחפש שם מדריך. כשסיים את השיחה ניגש אלינו עם הזנב בין הרגליים ואמר: סעו ברכבת, אתם לא צריכים פרמיט, תמצאו שם מדריך, הכל בסדר.

יופי !

כדי לתקן את הרושם שעשה הוא שלח את אחד הפקידים וזה הביא לנו חולצות טריקו עם כתובות משרד התיירות וכובעים לבנים, גם הם עם כתובות. ביקש מאיתנו לחתום בספר האורחים ולציין את רמת השירות. כתבתי "אקסלנט" ויצאנו משם שמחים וטובי לב לטיול שלנו סביב העיר.

התחלנו, לפי הרשימה, במקדש ראג'אראני שנבנה בסביבות שנת 1100. מקדש יפה שסביבו גן מאוד מטופח, אבל פנים לא מרשים כלל, אולי כי היה בשיפוץ. על הקירות החיצוניים פסלים של נימפות, סצינות אירוטיות וכן תבליטים של חיות שונות.

משם נסענו במשך כמה דקות למקדש הבא – מוקטסוואר, שבמתחם שלו עוד כמה מקדשים. אחד מהם הוא מקדש מקושט שמופיע על כרזות התיירות של אוריסה. שם נדבק אלינו כוהן שהחליט על דעת עצמו לעשות לנו "פוג'ה" טקס דתי עם ברכה וביקש 500 רופי לאחר שנחתום בספר האורחים שלו. נתנו לו 50 והוא המשיך להציק עד ששאלנו זוג תיירים הודים כמה הם שילמו לו והם אמרו 20 וגם זה יותר מדי…. חה, חה, חה.

מקדש 64 היוגיני נמצא מחוץ לבובנשוואר בכפר בשם היראפור. בנסיעה לשם עברנו עם הריקשה בדרך עפר קופצנית שפרקה את עצמות השלד שלנו לחלקיהם, אבל שדות האורז הירוקים היפהפיים סביבנו הסיחו את הדעת מהכאבים.

מקדש יוגיני הוא מבנה נמוך ללא גג ובו 64 פסלים של האלה דורגה, בכל דמויותיה וגילגוליה. הבעיה היחידה הייתה ללכת ברגליים יחפות על האבנים השחורות הלוהטות של המתחם. צריך היה לרוץ אחר כך לדשא שמקיף את המקדש כדי לצנן את הרגליים השרופות.

מקדש נוסף בו ביקרנו ולא הייתי ממליצה עליו  (והלונלי פלנט אומר שכן) היא סטופת השלום שנבנתה על ידי היפנים בשנות השבעים של המאה הקודמת, חבל על הזמן.

מוזיאון המדינה היה אכזבה כי הגענו חצי שעה לאחר שנסגר ולמרות זאת נתנו לנו לעשות סיבוב מהיר בו.

ccc (Custom)

מקדש 64 היוגיני

מה שכן היה מאוד מרשים הוא אתר המערות הג'ייניות – אודאייגירי וקהאנגירי. מערות חצובות בסלע שנחצבו במאה הראשונה לפני הספירה ונמצאות שישה ק"מ מחוץ לבובנשוואר.

בכניסה לאתר המערות התקבלנו בשמחה רבה על ידי להקת קופים מיוחדים, שכמותם לא ראיתי בהודו. קופים בהירים עם פנים שחורות. היה כיף לשבת ביניהם ולראות את התרגילים שהם עשו למבקרים, כדי לזכות בתשומת לב. כשאחד מהם הניח עלי יד, וניסה להתיידד, העדפתי שנישאר ידידים מרחוק, לא מקרוב כל כך וקמתי משם.

dsa (Custom)

הדרך לגן עדן עוברת בג'אגנאת מאנדיר

שעטות רגליהם של קופי הענק על גג ספריית רגהונאנדן, נשמעו כמו מכות הציקלון שהכה באוריסה לפני כמה שנים. פקיד הספרייה שהלך לפנינו במדרגות המובילות לגג, מצויד במקל גדול, ניסה להרגיע: אל תדאגי, איי אם יור בודי גארד. יופי, נהדר. עוד שומר ראש כזה ואבדנו. איש שמנמן, שתנועותיו מסורבלות, ובידו מקל, אמור להגן עלינו. מול קופי הענק, אותם ראיתי קודם מהרחוב, יכול לעזור רק אר פי ג'י.

הוא דפק בעוז על המדרגות, אני עליתי אחריו ואחריי רמי, מאוד מרוכז בלצלם את מה שהוא רואה.

רק מגג ספריית רגהונאנדן אפשר לראות את מקדש ג'אגנאת הענק אשר בפורי שבאוריסה. כאלה שאינם הינדו, לא יכולים להיכנס למקדש, אלא לראותו בלבד – ומבחוץ. אלא שהספרייה נפתחת רק אחר הצהרים ואנחנו הגענו מוקדם מדי.

כשהבנו שיש לנו למעלה משעת המתנה עד שתיפתח ספריית רגהונאנדן, בחרנו לעשות אותה במסעדה ממוזגת ונעימה, הנמצאת על שביל הגישה למקדש. הזמנו ארוחה הודית של מנות שכבר ניסינו אותן ואהבנו מאוד – ביריאני או פולאו קשמירי, נתחי גבינת פאניר בגריל ותבשיל ירקות מוקרם – נווראטן קורמה הידוע. יאמי. חבל שאי אפשר לעשות משלוחים לארץ כל יום עם האוכל הזה.

מאוששים ושבעים יצאנו מהמסעדה בדרך חזרה אל ה"ספרייה", הממוקמת מול המקדש. תהינו איך נכנסים למבנה ההרוס שעמד לפנינו: בניין ענק, עתיק, בעל קשתות, עמודים וכרכובים מפוסלים, אבל עטור ירוקת, כשחלקים גדולים ממנו הרוסים לגמרי. שלטים קטנים מודפסים במדפסת של מחשב הורו את הדרך ואנחנו הלכנו בעקבותיהם, משתאים איך זה יכול להיות שאף אחד לא משקם בניין כל כך נפלא.

איש הספרייה שקיבל את פנינו בסוף אותה דרך (ארוכה), עמד בפתחו של אולם גדול ובו כמה ארונות ספרים מטים ליפול, עקומים וישנים ובהם כרכים על גבי כרכים של ספרים. אפילו שולחנות עיון וכסאות היו שם בתוך החורבה הזו.

על העמודים תלויות תמונות של האפיפיור, שבא לבקר וחתם בספר האורחים. (איך הוא עלה לבניין הזה במדרגות השחורות והמלוכלכות עם גלימתו הלבנה המפוארת?). הוא גם צולם יושב על כסא לפני שולחן הספרייה וחותם בספר האורחים. כאשר ביקש ממני הפקיד לחתום ב"ספר האורחים" שלו, היה לי הכבוד לשבת על אותו כסא עליו ישב האפיפיור.

qy (Custom)

בניין ספריית ראגהונאנדן

כאשר גורשו כל הקופים הרעשניים עלינו אל הגג ומשם ראינו את הנוף המדהים של המקדש. יכולנו להציץ מרחוק על שיירת הנכנסים עם המנחות בידיהם, ממהרים לבקש מהאל ברכות. בפתח המקדש ישבה שורה של קבצנים בלבוש מינימלי, נשים וגברים וגם ילדים.

כאשר ירדנו למטה, התפתינו להוציא מתוך התרמיל את אחד הבלונים שלנו, כדי לנפח אותו ולתת לאחד הילדים.

תוך שנייה אחת היינו מוקפים בכל להקת הקבצנים, שדחפו ידיים וביקשו עוד ועוד. רמי חילק ואני צילמתי בטירוף. אחר כך לקחתי מידיו את הבלונים והרגשתי שעוד רגע אני נרמסת תחת ידיהם המושטות של עשרות אנשים. זה היה מחזה שקשה לתאר אותו ואם לא הייתם שם וראיתם, לא תוכלו להאמין כיצד זה נראה.

yu78 (Custom) 66yq (Custom)

מבקשים בלונים

מהמקדש נסענו היישר אל חוף הים של פורי למקום שנקרא סווארגדוואר, הוא אתר לשריפת גופות המתים ההינדו. בספר כתוב שבמקום נשרפים בכל יום כ-40 גופות, אנשים שמתו בכל רחבי מזרח הודו מגיעים לכאן כדי להפוך לאפר.

נהג הריקשה הוריד אותנו על הכביש שלפני המשרפה. מצד אחד של הרחוב, מוקף בחומה לא גבוהה, היה אתר המשרפה.

בצד השני, לאורכו ורוחבו של החוף היו דוכנים של שוק שהציע הכל – החל מתיקים, בדים, כלי בית, תכשיטים וכלה בדוכני אוכל, עליהם צלו דגים ומאכלי ים. ריח שריפת הבשר בשני צידי הרחוב התערב זה בזה ואי אפשר היה לדעת מי מהם הוא ריחו של מי.

החוף היה מלא במטיילים, נופשים, תיירים הודים. היו כאלה שקנו, כאלה שאכלו וכאלה שסתם ישבו על החוף על כסאות פלסטיק ובהו בים.

משני צידי המשרפה שמעבר לכביש נבנו בתי מלון, מפוארים פחות ומפוארים יותר. מראה סוריאליסטי לכל הדעות. אחד מבתי המלון, הקרוב ביותר למשרפה נקרא "מלון גן עדן". כמה סמלי וכמה אירוני.

לצד המשרפה היה מקדש של האלה קאלי, האלה האכזרית המפוסלת תמיד עם שרשרת גולגלות על צווארה וסכין בידה האחת, מוכנה לערוף עוד ראש. מתחת לרגליה שוכב האל שיווה. קאלי היא אחת מגלגוליה של האלה דורגה.

נכנסנו לאתר עצמו וצעדנו על שבילי הבטון שנבנו בתוך האתר, על מנת שההולכים לא ידרכו על אפר שנשאר שם מגופות קודמות. את אפר המתים לא אוספים או מפנים משם. הוא נשאר במקום.

רוב מדורות השריפה היו לקראת סיום והעובדים ליבו את האש, כדי שהכל יישרף ולא יישארו שאריות עצמות, להן חיכו בתאווה הכלבים שהסתובבו במקום. בין המדורות הסתובבו גם פרות. הן לא אוכלות שאריות של גופות מתות. הן צמחוניות, כידוע, וניזונות שם מהפרחים שנזרקו הצידה וקודם כיסו את גופת המת, לפני שהונחה על המוקד. מדורות אחדות העלו עשן, אחרות עוד דלקו במלואן. גופה רזה שכבה מתחת לכיסוי סמרטוטים על אלונקה מאולתרת מעץ במבוק, מחכה לתורה.

הלכנו משם. זה היה מספיק בשבילנו. בשביל כל אחד. מספיק חומר למחשבה.

תנוחות אירוטיות במקדש השמש

מי שחשב שפסלים ארוטיים בהודו אפשר למצוא רק במקדשי קג'וראהו המפורסמים – טעה. מקדש השמש בקונארק שבאוריסה עולה עליהם פי כמה במספר הפסלים ובתנוחות שהם מתארים, תנוחות שונות ומשונות לפי מיטב המסורת של הקאמה סוטרה.

המדריך האנרגטי בן ה-88 ששכרנו ברחבה שלפני המקדש אולי כבר שכח את טעמה ותחושתה של תנוחת ה-69, אבל הוא יודע היטב להסביר עליה ולהראות את התבליטים שמציגים אותה במקדש.

44 שנים הוא מדריך כאן, במקדש השמש בקונארק, עיירה השוכנת לחופו של מפרץ בנגל.

מקדש השמש שנבנה לכבודו של האל סוריה, אל השמש, נכלל ברשימת אתרי מורשת העולם של אונסקו. הוא אחד המקדשים המרשימים ביותר בהודו. נבנה במאה ה-13 והסיפורים סביבו בנויים לרוב מאגדות.

כמו זו שהמדריך הקשיש שלנו סיפר לנו. הוא אמר שצריח המקדש, שאיננו כעת, היה בנוי ממגנט רב עוצמה, אשר החזיק קורות ברזל עצומים שתמכו בקירות המקדש. הוא טען שהבריטים הורידו את המגנט וברגע שעשו זאת קרס כל הצריח.

במדריכי הטיולים כתוב כי לא ברור מי היה זה שבזז את הנחושת ממנו היה הצריח בנוי וכי זה נעשה ככל הנראה במאה ה-16 ומאז הצריח נפל.

מה שנשאר שם ואפשר לראות גם היום, אלה הם התבליטים המפוסלים על קירות המקדש. הם מתארים את חייהם של בני שושלת קאלינגה ששלטה באזור לפני כמה מאות שנים.

נראה שבני אותה שושלת חיו חיים פעילים ודי פרועים. מתוארות שם סצנות רגילות של חיי יום יום, של נשים מבשלות וגברים במסעות צייד, לצד חיי מין פעילים וסצנות סקס מגוונות של נשים עם נשים, גברים עם אישה אחת ושתי נשים עם גבר אחד,  כמו גם אישה הנהנית מליקוקיו של כלב ואפילו גבר המטפל במחלת מין שבה לקה (איך לא?). מדריכנו הנמרץ שש להראות לנו כל פסל ופסל ולא פסח על אף אחד מהם.

erotic (Custom)

תנוחות אירוטיות על קיר המקדש

לאחר ששחררנו את המדריך לדרכו, ישבנו לנוח ולהירגע מהמראות המעוררים, בצילו של עץ פיקוס ענק, מתחתיו ישבו קבוצות גדולות של תיירים מקומיים. עוד אנחנו מנגבים את הזיעה שנזלה פלגים פלגים מהשיער על הפנים ובמורד הגב, מרטיבה את הגוף עד לתחתונים, ניגשו אלינו נער ונערה מחויכים וצוהלים ובאנגלית של בית ספר פתחו בשיחה. "מאיפה אתם?" שאלו את שאלת השאלות  שכל הודי שואל איש זר הנקרה בדרכו.

כששמעו שאנחנו ישראלים אורו פניהם בשמחה. "קראתי את אקסודוס אמרה הנערה ואני מאוד אוהבת את ישראל ואת הישראלים ואני שמחה לפגוש אתכם", אמרה ורצה לקרוא להוריה, כדי שיכירו את הישראלים החדשים שגילתה.

תוך חמש דקות הוזמנו לביתם שבכלכתה, בפעם הבאה שנגיע לעירם ולא נראה לי שזה יהיה בקרוב.

הרכבת בהודו – לא לבעלי קיבה רגישה

עוד רבע שעה והרכבת לראיאגאדה צריכה להיכנס לתחנה. אנחנו כבר בהיסטריה. יש כאן שישה רציפים וכדי לעבור ביניהם צריך לעלות במדרגות ברזל רעועות, לדלג מעל הודים ישנים, לקפץ בין צרורות ענק של חבילות ומזוודות, לרוץ על הגשר ולרדת לצד השני. חושך, מהומה בתחנה. מאות אנשים מסתובבים הלוך ושוב. שרידי הגשם שירד לא מזמן ממלא שלוליות ובוץ ניתז לכל עבר בכל צעד, שלא לדבר על גרירת מזוודה.

שלוש מאות פעם כבר שאלתי את מנהל התחנה מאיזה רציף יוצאת הרכבת שלנו והוא באדישות מטריפה אומר לי שהוא עדיין לא יודע. "עוד מעט נגיד בכריזה, את תשמעי". נהדר. וברגע שאני אשמע אצטרך לרוץ לרציף הנכון, למצוא את הקרון שלי בתוך רכבת של 50 קרונות ולרוץ אליו וכל זה בחמש דקות שהרכבת מתעכבת בתחנה. איך עושים את זה?

אבל איזו ברירה יש לי?

חמש דקות לפני כניסת הרכבת לתחנה והם עדיין לא יודעים לאיזה רציף היא תכנס.

פתאום שומעים את הכריזה. קולה הצפצפני של הפקידה מכריז על הרכבת שלנו. היא תיכנס לרציף 6. טוב, מתחילים לרוץ. המזוודה מקרטעת בין השלוליות, רצים על המדרגות, אלה שיושבים שם בתנוחות שינה לא מתכוונים לפנות מקום וצריך לדלג עליהם בקפיצות.

הגענו לרציף, הרכבת מתקרבת לאיטה. אנחנו מנסים לקרוא את מספרי הקרונות אבל לא כל כך מצליחים. בסופו של דבר מוצאים סבל ושואלים אותו, וכן, לפי כל חוקי מרפי, הוא שולח אותנו לצד השני. עוברים 50 קרונות ומתחילים לרוץ חזרה, בדיוק להתחלת הרכבת. דקה לפני שהיא מתחילה בתנועה איטית ביציאה מהתחנה אנחנו על הקרון.

trainind (Custom)

רכבת לילה לראיאגאדה

0

מחלקה A3. מחלקה ממוזגת, נחשבת לאחת המחלקות הטובות ברכבת ההודית. מסדרון צר, מצד אחד תאים עם שישה דרגשים, שלושה בכל צד. הרווח ביניהם כשישים ס"מ, בקושי מספיק לאדם לשכב בלי לזוז. מצידו השני של המסדרון עוד שני דרגשים אחד מעל השני. הצפיפות איומה. הריחות עוד יותר. מאחר והגענו אחרונים וזו גם לא התחנה הראשונה של הרכבת הזו, היו כבר כאלה שהורידו נעליים וריח זיעת הגרביים ממלא את הקרון עד מחנק. וילונות כחולים שלא כובסו כבר חמישים שנה, מאז נבנה הקרון, מפרידים בין התאים למסדרון וקולות הישנים (נחירות, הוצאת גזים בלתי מבוקרת) עוברים לאורך המסדרון. אני מתמקמת על הדרגש האמצעי (העליון גבוה לי מדי, לא מסוגלת לטפס לשם על ה"כאילו" סולם שמוביל אליו). רמי על העליון, הוא קצת יותר אתלטי ממני. מתחתי אישה הודית, ממולה גבר שכבר ישן ונוחר ומפליץ לסירוגין, מעליו – ממולי – בחור צעיר שלא מפסיק ללחוש לטלפון שלו ומעליו דרגש ריק. בצד השני של המסדרון אישה ותינוק מיילל ומעליה ולצידיה בחורים צעירים עם מחשב נייד שרואים סרט או מתקתקים בסמארטפון שלהם.

כיף חיים, לא?

במיוחד שאנחנו, שנינו, בעיתוי מדהים, אחרי יום של קלקול קיבה חמור, הקאות, שלשולים, שכיבה כמו זומבים במיטה במלון והחלטה לא לדחות את הנסיעה המסויטת הזו בכל זאת.

אני נרדמת ונדמה לי שגם רמי. בחמש בבוקר אנחנו צריכים לרדת מהרכבת וגם אז יש לנו חמש דקות לעשות זאת, כי היא ממשיכה בדרכה.

חצי שעה לפני הירידה אנחנו מתמקמים ליד דלת היציאה, עם המזוודות והתיקים. הראש כבד. הגוף חלש, אבל יש תקווה: שם, בחוץ, מחכים לנו נהג עם מכונית ארבע על ארבע ומדריך. אנחנו שלהם והם שלנו למשך הימים הבאים. הם ייקחו אותנו ממקום למקום, יפתחו לנו את הדרך לליבם ולכפריהם של השבטים הפרימיטיביים של אוריסה. הכל אפשרי בהודו. זה רק עניין של מחיר. ושילמנו מחיר לא רע עבור התענוג הזה, בלית ברירה. כי אחרת אי אפשר לראות את מה שאנחנו כל כך רוצים: את האנשים המיוחדים האלה, על חייהם שנעצרו בזמן של לפני כמה מאות שנים. אנשים שחיים בתנאים בהם חיו אבותינו והם, כמו שאמר לנו נירא המדריך מאוחר יותר, הם עשירים מאוד בתרבות ועניים בחומר.

קבלת פנים חמה אצל בני השבט

האוויר בראיאגאדה נעים וצלול. גשם ירד כאן כל היום הקודם וכשאנחנו יוצאים מהרכבת בחמש בבוקר אל חושך רטוב, פוסעים עם המזוודות על הרציף המנוקד בגופות ישנות של אנשים שמחכים כנראה לרכבת הבוקר, אנחנו רואים מולנו שני בחורים מחייכים ומושיטים ידיים. לא קשה לזהות אותנו. זוג תיירים מערביים יש כאן רק אחד בתוך מאות האנשים. זהו "קישור" הנהג המשופם ו"נירא" המדריך המיניאטורי והחייכן.

וולקאם, וולקאם הם קוראים אלינו. קישור לוקח מידי את המזוודה ונירא אומר: בואו למכונית. הם מביאים אותנו למלון הכי טוב בעיר, אבל "הכי טוב" זה לא אומר שזה באמת טוב לפי מושגים מערביים. המקום חשוך. חוסכים חשמל. איך אפשר לראות חדר בחושך? ריח העובש זורק אותי החוצה מהחדר ואני אומרת: "לא רוצה". לוקחים אותנו לחדר אחר ורק אחרי שנירא מסביר לי שכאן זה ראיאגאדה ויותר טוב מזה אין, אני מתרצה. אני כבר רוצה לשים את הראש על הכרית ולישון. לישון בשקט.

באור היום המלון לא נראה כל כך נורא. אנחנו ישנים כמה שעות, אוכלים ארוחת בוקר הכלולה במחיר (לא זול. אוריסה יקרה מאוד יחסית לשאר הודו), ואז מתחילים את היום. נירא נמרץ ומסביר שהוא לוקח אותנו לכפר, לראות חלק מהשבטים, אלה שכבר התקדמו קצת ועוסקים בחקלאות, לא בצייד וליקוט מזון ביער. מגדלים בעלי חיים, הם בעלי אדמות וחקלאים, אבל עדיין מאמינים בכוחו של הטבע וסוגדים לאדמה, לשמש ולרוחות השמיים.

עובדה: הבתים שלהם, הבנויים ברובם מבוץ וקש, הם בעלי גגות משופעים היורדים עד לגובה של כשישים ס"מ. כדי להיכנס לבית צריך להתכופף. נירא מסביר שזה משום שבכל פעם שאתה נכנס לבית, אתה קד קידה לאימא אדמה על הטוב שהיא משפיעה עלינו ועל מה שהיא נותנת לנו – מזון וחומרי בנייה. לכן אנחנו צריכים להודות לה על כך ולזכור את זה תמיד.

קישור נוהג בארבע על ארבע שלו בין שדות האורז הירוקים בהירים ועובר מדי פעם על פני נשים נושאות חבילות עצים על ראשיהן, בין גברים מובילים עדר באפלו וילדים ערומים למחצה מתרוצצים בין השדות לבין הכביש. בשלב מסוים נירא מחליט לאפשר לנו ללכת קצת ברגל וכשמתקרבים לכפר הוא שולח את קישור עם המכונית קדימה ומוציא אותנו אל הטבע. מזג האויר נעים, אלא שאחרי הליכה של כמה דקות השמש די מציקה. אבל נירא לא מוותר. זה לא רחוק הוא אומר ואנחנו מבינים שהוא החליט להעביר אותנו סדרת כושר.

הכפר של בני השבט הזה, כמו כל השבטים האחרים באזור הוא "רחוב" אחד ראשי ומשני צידיו בתים. בחלקם בתי בוץ וקש ובחלקם בתי לבנים עם גגות אסבסט, או רעפים אדומים. בקצה הכפר ישנה באר ובמרכז הכפר מבנה קטן ולא מרשים, שנירא מסביר לנו שהוא בעצם מקדש לא פעיל בדרך כלל, אלא רק בימי חגים ופסטיבלים.

ברגע שאנו מגיעים אל הבית הראשון בכפר הוא מורה לנו לשבת בצל, על מיטת החבלים העומדת בפתח הבית. מולנו יושבת בעלת הבית ומביטה בנו בסקרנות ובחשדנות. לא מחייכת. אני מבקשת מנירא רשות לצלם והוא אומר: עוד לא. אתם צריכים קודם כל להתקבל על ידי אנשי הכפר. כמה דקות אחר כך אני מבינה למה הוא מתכוון כשהוא אומר "להתקבל". מאי שם מגיעה אחת מבנות הכפר ובידיה צלחת. היא מתקרבת אלינו, מחייכת בכל גופה ופניה ומשמיעה קולות צהלולים. שאר הנשים מצטרפות אליה. היא מסמנת טיקה אדומה על מצחנו, שמה פרח סגול מאחורי כל אחת מאוזנינו ומפזרת עלינו פרחים לבנים קטנים, או אולי עלי כותרת של פרחים לבנים, לא ראיתי כי הייתי מלאה בהם.

כולם שמחים וטובי לב. כל הכפר מתקבץ סביבנו. ילדים בלבוש מינימלי, נשים (בעיקר. מעט מאוד גברים היו שם), לבושות סארי, אבל לחלקן נזמי זהב באפן ועגילים ושרשראות מוזהבים, כנראה מה שמראה על מעמדן הגבוה יותר לעומת האחרות.

אנחנו, מצידנו, הוצאנו את הבלונים שהבאנו איתנו והתחלנו לנפח ולתת לכל אחד מעשרות הילדים שהיו שם. האימהות דחפו אותם אלינו, רמי ניפח וקשר בסרט סגול ואני צילמתי וצילמתי. האווירה הייתה נפלאה.

aa (Custom)

קבלת פנים חמה בכפר

לאחר מכן הוביל אותנו נירא לסיור בכפר, הוא הראה את הבתים, הסביר על שיטות בנייה, הראה את מחסני המזון, הרשה להציץ פנימה אל תוך הבית. ראינו גדיים בני יומם, ועיזים ליקקו את המלח שהיה על הזרועות שלנו, זה שנשאר שם מהזיעה הרבה.

בבית האחרון הזמינו אותנו פנימה, בעלת הבית הכינה משקה עשוי מאורז ומים מורתחים ואנחנו לא ידענו אם כדאי לסכן שוב את הקיבה שרק החלה להחלים מהקלקול האחרון. נירא סימן לנו שזה בסדר ואין סכנה ואני אמרתי לרמי שאני מקווה שלא נתחרט על כך בהמשך, אבל אי אפשר להעליב את בעלת הבית. שתינו לגימה אחר לגימה. נירא הסביר שזה משקה אנרגיה שעוזר לחקלאים להגן על עצמם מהשמש הקשה שמייבשת את גופם בשדה.

אחר כך הביאו לנו בירה מקומית, אותה הם סוחטים מעץ דקל מיוחד הגדל באזור. גם כאן טעמנו מעט. זה היה טעים. רמי ביקש תוספת וכשקמנו ללכת הוא הרגיש אותה.

בדרך חזרה, כשעברנו את הכפר לאורכו, שמענו תיפופי תופים ונעצרנו ליד מקום ההתקהלות, ליד המקדש של הכפר. ישבו שם מתופפים שהכו בתופי מתכת ואישה שרקדה באקסטזה. נירא אמר שזה לכבוד פסטיבל כלשהו שמתקיים היום ואנחנו חשבנו שהריקודים לכבודנו.

מה אפשר לעשות עם עשרה רופי?

לפני כמה עשרות שנים בלבד היו בני דנגארייה, שבט אנשי הגבעות, המתגוררים בלב הרי הגת שבאוריסה, מקריבים קורבנות אדם לאלת האדמה.

פעם בשנה היה השמאן של השבט נכנס לטראנס, במהלכו היה מקבל מסר מעולמות אחרים, ובו הוראות מיוחדות כיצד למצוא את הקורבן הבא שיועלה לאלה.

הוא ידע לתאר את מראהו, את גילו, היכן יעבור ומתי, כדי שיוכלו ללכוד אותו. הוא הורה ללוחמי השבט היכן להתמקם ולארוב לאיש.

הקורבן היה תמיד מישהו זר, שלא מאנשי השבט. הוא היה אדם צעיר ובריא, שהרי אלת האדמה לא רוצה מישהו זקן וחולה, שאינו ראוי להיות קורבן.

הם היו אורבים ביערות שבשולי הכפר, וכשהאיש היה עובר שם, היו תופסים אותו, קושרים ומביאים לכפר. שם היו מלבישים אותו במיטב המחלצות ומשחררים אותו למשך שבועיים להסתובב בכפר כרצונו. הוא לא יכול היה לצאת מתחומי הכפר, אבל יכול היה לבקש כל דבר אחר. כל מה שרצה לאכול, כל גחמה שעלתה בדעתו, כל אישה בכפר שבה חמד. במשך שבועיים הוא היה יותר ממלך. הוא היה אל.

בתום הזמן הזה, התכנס כל הכפר לטקס המארייה, טקס העלאת הקורבן. האיש נקשר בשרשראות ואזיקים והובל אל המזבח, שם הותז ראשו מעליו ודמו נאסף.

טקסי המארייה נאסרו בהודו על ידי הבריטים במהלך המאה ה-19 ומאז נאלצים בני דאנגרייה להשתמש בבקר או תרנגולות לצורך העלאת קרבנות. אבל על גולגלות האדם שהעלו כקורבן לפני עשרות שנים, הם עדיין שומרים במקום נסתר בכפריהם. כך לפחות סיפר לנו נירא, המדריך, בדרכנו לפגוש את בני דאנגרייה החביבים ברדתם לשוק בצ'איטקונה, המתקיים פעם בשבוע בימי רביעי.

555555555555` (Custom)

בכפר שבו מותר היה לצלם

השלטונות באוריסה לא כל כך רוצים שתיירים יסתובבו באזורי המחייה של השבטים הפרימיטיביים במדינה. מהי הסיבה ? זוהי תעלומה עבורי, אותה לא הצלחתי עדיין לפענח.

מהרגע הראשון שבו הבעתי רצון להגיע למקום הזה, היה מי שניסה למנוע בעדנו. זה התחיל עוד בעיר הבירה, כשביקשנו לקבל פרמיט מיוחד. זה המשיך בשיחות עם אנשים ברחוב, בקפה אינטרנט, במוזיאון.

היו שאמרו שזהו אזור בשליטת המורדים המאואיסטים וממשלת הודו לא רוצה שתיירים יסתובבו שם. היו שטענו כי בני השבטים אלימים ורצח בשבילם הוא דבר של מה בכך ולכן זה מסוכן בשבילנו.

אחד התירוצים התמוהים ביותר ששמעתי היה מפיו של בובו, סוכן נסיעות בפורי. הוא אמנם לא ויתר על עמלתו כשסידר בשבילנו את כל הניירת, כדי להגיע לאזור השבטים, אבל אמר שממשלת הודו לא רוצה שתיירים יצלמו שם והשביע אותנו שלא נצלם אף תמונה. זאת משום שקבוצת תיירים שביקרה במקום בעבר צילמה את בני השבטים רוקדים, כשהם בלבוש מינימאלי ופרסמה את הסרטים ביו-טיוב. ממשלת הודו לא רוצה שבמערב יחשבו שזאת הודו, כי הודו היא הרבה יותר מזה…. כך אמר. לכן נחקקו חוקים חדשים, זה עניין של כמה חודשים בלבד, אבל ממשלת הודו אוכפת את החוקים האלה וכדאי מאוד שלא נפר אותם.

הוא שלח אותנו עם מדריך מוסמך, המדבר בשפתם של בני המקום ועם נהג שהוא עצמו יליד אחד השבטים, מתוך מגמה שיותר מאשר יעזרו לנו – הם ישגיחו שנעמוד בתנאים.

כשנירא, המדריך וקישור הנהג לקחו אותנו לשוק בצ'אטיקונה, שליד ראיאגאדה, הם עצרו לפני מחסום. שם התבקשנו לרדת ולהיכנס לתחנת ביקורת. לאחר שהוצגו הניירות שנירא הכין מבעוד מועד, התבקשנו למלא פרטים ולחתום. עוד חיכינו לשוטר מיוחד שיבוא ויאשר את כניסתנו ורק אז הורשינו להמשיך.

מנקודת הביקורת המשכנו ברגל. המכונית נשארה שם ובתוכה המצלמות שלנו. זה היה התנאי לכניסה. שלא ננסה לצלם בסתר. כדי להמחיש את חומרת המעשה, אם ייעשה, הסבירו לנו שלא מזמן ביקרה במקום חבורה של אוסטרלים, ללא פרמיט ועם מצלמות וכולם נכנסו ביחד לכלא.

לאחר שהורשינו להיכנס לשטח, היה צורך בהליכה לא מעטה עד לשוק עצמו. בדרך ראינו קבוצות של נשים בעיקר, מגיעות מכל עבר, לבושות פיסת בד סביב גופן ועל ראשיהן סלים מלאים כל טוב למכירה בשוק. על אפיהן נזמים ופניהן מעוטרות בכתובות קעקע. לחלקן היו קשורים במנשא של בד תוצרת בית, תינוקות בני חודשים מעטים, פיותיהם צמודים לשד של אימם, או מביטים סביב בסקרנות של תינוק ובעיניים צבועות בכחל נגד עין הרע.

נשות שבט הדאנגרייה באות לשוק עם דברי אמנות שבני הכפרים מכינים, בעיקר פסלי ארד של חיות ודמויות בני השבט רוקדים, רוכבים על פילים, נשים מניקות, גברים עם כלי נשקם ועוד. הן מביאות כדים מלאים אלכוהול שנעשה בהפקה ביתית, ירקות שקטפו ושורשים שליקטו ואת כל הכבודה הזו הן שוטחות לפניהן על פיסת בד, יושבות ומחכות לקונים. הן קונות בשוק לפני חזרתן לכפר, מרחק של קילומטרים, דגים מיובשים, סלים, מלח, אורז, ירקות ועוד.

כשראו אותנו, הזרים, ביקשו למכור לנו בעיקר את פסלי הארד שלהן. נירא היה המתווך בינינו לבינן, אבל לא רצה להתערב במשא ומתן על המחיר. קנינו כמה פסלים, כי אי אפשר היה לעמוד בפניהם וחילקנו לקבוצה מבנות השבט שישבה שם בחבורה ופטפטה – סיכות ראש צבעוניות שהבאנו מהארץ. לילדים הקטנים ניפחנו בלונים ונתנו ביד והשמחה הייתה רבה. רק לצלם לא יכולנו. הגברים ישבו בחבורות נפרדות והם בעיקר היו אלה שסחרו בתרנגולות מקרקרות צבעוניות להפליא, שהסתובבו או שכבו על הרצפה קשורות ברגליהן.

נירא שוחח עם הנשים, הסביר לנו על פרטי הלבוש שלהן, כשהוא מצביע על כל צמיד, עגיל, או סיכת שיער ואחת הבנות הסכימה למכור לי את אחת מסיכות שערה שנראית כמו מגל קטן בעל ידית מעוטרת, פריט יפה להפליא. היא הוציאה אותו משיערה וקיבלה עבורו 100 רופי (5.5 שקלים).

משוק צ'יטאקונה המשכנו בדרכנו בין שדות האורז והנופים הירוקים לאחד הכפרים של בני השבטים. בני הכפר בהאטפור קיבלו את פנינו בחיוכים ובשמחה והכניסו אותנו היישר לכיתת גן אותה מנהלת אישה מארגון הדואג לרווחתם של ילדים ואמהות באזור הכפרי.

הילדים בכיתת הגן הזו מקבלים כל יום ארוחה חמה ושלוש פעמים בשבוע ביצה קשה ואבקה המכילה ויטמינים ומינרלים, כדי שלא יחסרו להם בתקופה הקריטית של הגדילה שלהם. הילדים היו בני שנתיים עד שש, ישבו על רצפת הכיתה, החזיקו בידיהם חוברות צביעה והביטו בנו בעיניים גדולות וסקרניות.

המורות קראו לנו להיכנס לכיתה ואנחנו שמחנו שיש לנו בתיק כמות גדולה של עטים. את העטים נתנו לנירא שיחלק בין ילדי הכיתה. הילדים ישבו בשקט וחיכו כל אחד לתורו לקבל עט. הם נראו מאושרים ורציניים מאוד. המורות ואולי גם כמה אמהות סקרניות שרצו לדעת מה הזרים האלה עושים בכיתת הגן של הכפר, עמדו בצד ועודדו את הילדים להודות לנו על המתנות. לקטנים שהיו על זרועות האימהות חילקנו בלונים.

3u (Custom)

כיתת הגן של בהאטפור

את בני השבטים פאראג'ה ומאלי ראינו בשוק הבא – שוק פודאגאדה. הם היו לבושים בלבוש האופייני לבני השבט שלהם: פיסת בד צבעונית עוטפת את הגוף ומשאירה כתף אחת חשופה, נזם באף, שרשראות ועגילים וכתובות קעקע על הידיים. הן הביטו בנו בסקרנות, אבל לא ניסו ליצור קשר או למכור לנו משהו, למעט אישה אחת צעירה עם תינוק מתוק, שינק וינק משדה בהתלהבות ומאוד כעס כשהיא הוציאה את השד מפיו וכיסתה אותו, כדי לדבר איתנו. היא ראתה שאנחנו קונים סיכות ראש (כדי לחלק לילדות בכפרים הבאים) וביקשה שנקנה לה זוג עגילים. היא הביטה בעגילים בערגה ואנחנו כמובן הסכמנו. חיוך האושר שעלה על פניה כשהחזיקה את העגילים בידיה ילווה אותי עוד הרבה זמן. מה זה 10 רופי? אלוהים אדירים. עם כל כך מעט אפשר לגרום לשמחה כל כך רבה.

צילום גנוב תחת איום של חץ וקשת

שבט הבונדה, החי במרומי הרי הגת שבאוריסה, הוא אחד השבטים האלימים והמפחידים ביותר באזור. מספרים על גברי השבט כי הם מתהלכים שיכורים כל הזמן ולא צריך הרבה כדי לעורר את רצונם להשתמש בקשת ובחיצים או בחניתות שלהם.

נירא, המדריך שלנו, אסר עלינו להביא את המצלמות לשוק באונקדלי, לשם יורדים בני שבט הבונדה מההרים בכל יום חמישי. הם מוכרים כאן את הסחורה שהביאו איתם, יושבים בקצה השוק, שותים אלכוהול, מביטים בעוברים ושבים במבטים אטומים ומחפשים סיבה לריב.

הוא אסר להביא את המצלמות לא רק משום שממשלת אוריסה חוקקה חוקים חדשים לפיהם אסור לצלם בשוק, אלא משום שזה מסוכן לצלם, אמר וסיפר את מה שקרה לו: "באחד הימים הגעתי לכאן עם קבוצת תיירים. אז עוד לא אסרה הממשלה על צילום בשוק. ישבנו לנוח בצל אחד העצים מחוץ לשוק ואני התעסקתי במצלמה שלי, העברתי את התמונות שצילמתי והסתכלתי בהן. ראיתי בזוית העין קבוצה של גברי שבט בונדה, לבושים רק סמרטוט סביב אזור החלציים שלהם, מתקרבת לעברי. הם הקיפו אותי ואחד מהם אמר שהם רוצים כסף, כי צילמתי אותם. אמרתי להם שלא צילמתי ואני יכול להראות להם את התמונות. הם לא רצו לראות את התמונות וחזרו על דרישתם לקבל כסף. אמרתי להם שלא יקבלו כלום, כי לא צילמתי ואז הם התחילו להתקרב אלי באיום. חשבתי שעדיף לשלם ולסגור עניין ושאלתי כמה הם רוצים. הם אמרו 200 רופי. אמרתי שאתן להם 100 רופי והם צחקו ואמרו: 200 רופי לכל אחד מאיתנו. אמרתי להם שאין לי כל כך הרבה כסף ואז אחד מהם ניגש לערימת הנשק שהם הניחו בצד, הרים חץ וקשת וירה את החץ לעברי. ברחתי והסתתרתי מאחורי עץ המנגו והחץ לא פגע בי. מאז אני לא לוקח איתי מצלמה לשוק הזה".

שאלתי את נירא למה אני לא רואה שוטרים כאן כדי שישמרו על הסדר והוא ענה בלחישה: השוטרים פוחדים לבוא לכאן, הם לא רוצים להתעמת עם בני הבונדה.

אנשי השבט ישבו בשורה סביב כיכר השוק. הנשים בחבורה אחת, לבושות פיסת בד סביב הישבן ואת החזה מכסות שרשרות מאלמוגים וחרוזים בצבעי כתום וצהוב. ראשן של בנות הבונדה מגולח וסביבו אותן שרשרות שמכסות את החזה. סביב כתפיהן הן מניחות פיסת בד לשם הצניעות, אבל קשה שלא לראות פה ושם את הבטן, שד מציץ או רגליים חשופות עד למקום שממנו הן מתחילות.

הן ישבו ולפניהן כדי האלכוהול, מוכנות למכור לתוך כלי שאנשים מביאים מהבית. הגברים ישבו קצת בנפרד מהנשים, אבל השגיחו שאיש לא יעז לצלם את בנות השבט. הגברים קטנים ורזים, אבל המבט הקשוח בעיניהם והידיעה שהם עלולים, בכל רגע, ללא סיבה נראית לעין, להתפרץ באלימות, ושיש להם נשק, הביאה אותנו לכך שנעדיף לזוז הלאה.

הרחק מהגברים שלהן היו נשות הבונדה קצת יותר חביבות. ברגע שנירא עזב אותנו להסתובב קצת לבד בשוק, תפסה אחת מהן ביד שלי והובילה אותי אחריה. ניסיתי להבין מה היא רוצה ולא התנגדתי להיות מובלת. רמי הלך אחרינו והיא משכה ומשכה אותי עד לאחת החנויות בצד הדרך. היא הצביעה על שקית ניילון ובה משהו לא מזוהה. הבנתי שהיא רוצה שאקנה לה את זה. שאלתי את המוכר והוא אמר: 10 רופי. קניתי. מישהי אחרת שראתה את זה ביקשה גם היא. שילמתי שוב ואז הן הלכו.

לאחר מכן נכנסנו לחנות כי רצינו לקנות קוקוס. המוכר הביא לי כסא נמוך בזמן שרמי בחר קוקוס. כשאני מוסתרת בחשכת החנות, ראיתי בחוץ, ליד הדוכן, אישה משבט הבונדה עם תינוק בידה. הוצאתי את הטלפון הסלולרי, שלמרבה המזל נשאר בתיק שלי ועשיתי את עצמי משחקת בו. כיוונתי וצילמתי אותה כארבעה צילומים. התסכול שאתה עובר כל כך הרבה קילומטרים כדי לראות משהו ואתה לא יכול לצלם, הומתק קצת בזכות הצילומים ה"גנובים" שעשיתי מתוך החנות.

6q (Custom)

הצילום ה"גנוב" של אישה משבט הבונדה

בדרך לכפר של אנשי הפאראג'ה עברנו בפרויקט שמקים בובו סוכן הנסיעות מפורי. הוא מקים מעין בית הארחה, שבו יעבדו אנשי השבט מהכפר הסמוך. מלבד היכרות עם התיירים שיבואו להתארח, יגדלו אנשי הכפר בתחום בית ההארחה את הירקות בגינת הירק, יבשלו עבור האורחים וייצרו קשר בלתי אמצעי, על מנת שהאורחים יכירו וילמדו על התרבות הנכחדת של בני השבט.

אנחנו הוזמנו לארוחת צהרים שהוגשה על גבי עלי בננה גדולים ואכלנו, כמו כולם, עם אצבעות הידיים את האורז, הירקות המבושלים ורוטב העדשים.

לאחר הארוחה עלינו אל הכפר ותוך כדי טיול בין בתי הבוץ עם גגות הקש וקבלת הסבר מאחד מבני הכפר שעובד בפרויקט של בובו, התארגנה קבוצת צעירים שהציבה את כלי הנגינה שלה בכיכר הכפר והחלה לנגן ולרקוד לכבודנו. כל מי שהיה בכפר יצא מביתו ובא לכיכר כדי לראות את הריקודים ולברך את האורחים. הנערים ניגנו והמוסיקה חיממה את הלב.

לעת ערב נפרדנו מנירא. הוא נשאר בתחומי אוריסה ואנחנו המשכנו למחרת עם קישור הנהג לעבר המדינה השכנה צ'אטיסגר שבה נמצאת אוכלוסיית שבטים גדולה. שבטים שונים מאלה שבאוריסה באורח החיים, בלבוש וביכולת שלהם לתקשר עם ההודים ועם אורחים מהמערב.

 

נוסעים בתוך ציור

הדרך ממדינת אוריסה לשכנתה צ'אטיסגר עוברת בתוך נופים שנראה כאילו נלקחו מציור. מזג האוויר שהיה עד עכשיו כל כך חם באוריסה החל להשתנות ככל שעלינו בגובה אל היערות של הרי הגת וככל שהתרחקנו מהים. גם הלחות נמוכה יותר ועומס החום לא מורגש כל כך.

נראה כאילו אנחנו נוסעים בתוך חלום. ערפילים מטשטשים את האופק, השמיים אפורים וגשם דק יורד בלי הפסקה. דוקר בפנים כשפותחים את החלון.

הכל רטוב מסביב. האדמה הדשנה, עלי העצים, האנשים, הבתים.

אנחנו נוסעים בכביש-שביל חום אדום, סביבנו צמחייה טרופית צפופה. עצים גבוהים בעלי עלים ענקיים, כמוהם אפשר לראות רק באזורים טרופיים. שרכים מטפסים ומתנדנדים מעל העצים הגבוהים. פה ושם מנוקד הירוק בצמחי לנטנה כתומים. זה נראה כמו ציור של ואך גוך.

מבין העצים מציצים מדי פעם בתי כפר עשויים בוץ וגג מקש המגיע כמעט עד לרצפה. פה ושם הופכת דרך העפר לכביש משובש מגשמי המונסונים שירדו בחודשים האחרונים וחוזרת להיות דרך בוצית. קישור לא מוריד את הרגל מהגז. למרות שהכביש משובש הוא נוסע ומקפץ. אני מרגישה שהמעיים שלי מחליפים מקום עם הכליות והטחול עם הכבד, שלא לדבר על מה שהטלטולים האלה גורמים לשלד שלי.

איש הולך לאורך הדרך, לבוש סמרטוט באזור החלציים ושאר גופו ערום לגמרי. הוא נושא מקל ארוך שבשני קצותיו תלויים דליים על חבל. בין בתי הבוץ של הכפר אפשר לראות פה ושם אנטנות לווין. כאן מתגוררים שבטים שהתרבות כבר הגיעה אליהם, יחד עם החשמל שמספקת ממשלת הודו.

עוברים בתוך כפר. אישה רוחצת כלים ליד הבאר במקום אחד. במקום אחר גבר מתרחץ במים הנשאבים מהבאר המרכזית של הכפר. ילדים ערומים מתרוצצים כשרק שרשרת קשורה להם סביב המותן. מהחלון הפתוח של מכונית הארבע-על-ארבע שלנו עולה ריח של אדמה רטובה. ריח שמזכיר לי תמיד חורף. ריח שאני אוהבת.

2t5 (Custom)

יוצאים מהיער הסבוך ועוברים בין שדות אורז ירוקים בהירים, כמעט צהובים, המשתרעים מאופק עד אופק. פה ושם רואים נקודות צבעוניות בתוך הירקרק הזה. אלה הם בגדי הנשים העובדות בשדה. ישנם שדות מנוקדים בלבן. אלה הן אנפות שכנראה ניזונות מהאורז הגדל שם.

אנחנו זוללים קוקוס שרמי קנה באחד השווקים וכעת מוציא את תוכנו בעזרת אולר קטן. אני מושיטה יד ומקבלת חתיכת קוקוס, מכניסה לפה וממשיכה להביט בנוף. רמי עסוק בחיתוך הקוקוס.

br55 (Custom)

קישור נוהג כמו מטורף ברגע שהכביש מאפשר לו זאת. אבל לפתע הוא עוצר בבת אחת. הגענו ל"מקדש" של בני השבטים. זהו מקדש הממוקם בתוך חורשת עצים וכולו שטח מגודר בלוחות צפחה תקועים באדמה. בתוך המתחם המגודר ישנו מבנה פתוח בתוכו כנראה מתכנסים המתפללים. לפניו מעין נדנדה עשויה ממסמרים כמו מיטת פאקיר, מכוסה בסמרטוט לבן. קישור שואל את הנוכחים, הכפריים, והם מספרים שעל הנדנדה הזו יושב הכהן שמנהל את טקס התפילה. הם מזמינים אותנו לבוא בערב לראות את הטקס, אבל קישור אומר שזה יהיה מאוחר מדי.

ליד ה"נדנדה" ישנה סככה נוספת ובתוכה יושבים נגנים. שני מתופפים ואחד תוקע בחצוצרה מנגינה נוגה. הם מתאמנים לקראת הערב. אומרים לנו שכל בני השבטים מהכפרים בסביבה יבואו לטקס הערב. חבל שאנחנו לא.

קישור, שעכשיו הוא גם נהג וגם מדריך, לוקח מאוד ברצינות את תפקיד המדריך. הוא מתחקר את הכפריים בשפתם ומנסה באנגלית רצוצה לספר לנו מה הם אמרו לו.

הוא שמח לבשר לנו שגילה כי יש כמה שווקים בסביבה והוא ייקח אותנו לכולם לראות את בני השבטים. אנחנו נוסעים קילומטרים רבים בתוך הנוף הקסום הזה ועוברים בין כמה שווקים. כולם נראים אותו דבר: כמה שבילי בוץ טובעני שגם אנחנו טובעים בו עד הקרסוליים, ובשני צידי השבילים סככות, דוכנים, סתם יושבים על הרצפה ומוכרים החל מירקות ועד אלכוהול, כדים, דברי סידקית,  דגים, בדים וקטניות. בין השבילים המון רב צבעוני מאוד של נשים, גברים וילדים. וגשם דק מטפטף ללא הרף עד שמפסיקים להרגיש בו. כאן מותר לנו לצלם ואנחנו "מתפרעים" בכמות הצילומים, מתוך תסכול על החסך שנגרם לנו באוריסה.

מצד שני האטרקציה המרכזית בשוק הם דווקא… אנחנו. כולם בוהים בנו במבטים תמהים, מנסים להבין מה השניים האלה עושים בשוק שלהם. למי מהם שיש טלפון סלולרי, הוא שולף אותו ומצלם אותנו.

אלוהים נמצא בכל מקום

ד"ר ג'אידב בגהל ישב בפתח ביתו וקרא עיתון. כשעמדתי בשער הברזל של הבית מוקף החומה, הוא הניח את העיתון והסתכל לעברי. לא ידעתי אם הגענו למקום הנכון או לא. קישור הנהג הוריד אותנו ברחוב הראשי ואמר לנו ללכת לתוך הסמטה. "אתם תמצאו כבר את המקום שבו עושים פסלים מברונזה", אמר לנו.

חשבנו שלא הבנו אותו. התחלנו ללכת בסמטה, שנראית כמו אחת ממיליוני סמטאות אחרות בעיירות הודיות על אם הדרך. לא ראינו שום דבר מיוחד, אבל המשכנו ללכת, אולי זה הלאה. היה נחמד לחלץ עצמות אחרי הטלטולים שקישור מטלטל את עצמותינו בדרכים המשובשות. הוא אפילו לא מאט כשהוא עובר על פני "במפרים" בכניסה לעיירות. הוא מנסה לראות איך הרכב יעבור את הבמפר ואנחנו, מאחור, קופצים עד התקרה.

אז המשכנו ללכת. אט אט חזרו העצמות למקומן הטבעי ואז ראינו את הבית.

חומה גבוהה הקיפה אותו ועליה מונחים אחד ליד השני פסלי אלים מאבן, דומים מאוד לפסלים אותם ראינו במקדשים השונים ברחבי אוריסה וצ'אטיסגר.

עמדתי מאחורי שער הברזל והסתכלתי על האיש. הוא סימן לי בידיו להיכנס וחשבתי שאולי זה רק מתוך נימוס. לא רציתי להפריע למישהו לקרוא את העיתון שלו ללא צורך.

שאלתי אם כאן יש פסלים מברונזה והוא הושיט את ידו לקחת את הקב שלו כדי לקום לקראתנו. אז הבנתי שעד עכשיו לא בא לקראתנו, כי קשה לו לקום. הוא נכה. נכנסנו בשער הברזל והתקרבנו אליו.

ד"ר בגהל הזמין אותנו לשבת לצידו בחיוך רחב. כן, אמר באנגלית טובה, הגעתם למקום הנכון. אני הוא האמן-פסל ותיכף אראה לכם את העבודות שלי. לשמע קולותינו יצאה גם אשתו מתוך הבית. היא חייכה בביישנות והודתה שגם היא אמנית-פסלת.

מסתבר שהאיש אותו באנו לבקר הוא אדם מאוד מפורסם בכל רחבי הודו. על קירות סלון ביתו תלויים צילומים שלו עם כמה מנשיאי וראשי ממשלות הודו בעבר. הוא קיבל פרסים רבים על אמנותו ופסליו נמכרים בכל רחבי העולם.

כשישבנו בתוך הבית ושתינו תה יחד איתו הוא הצביע על שני ציורים התלויים על הקיר – אחד בו מצוירת אמו ואחד בו מצויר אביו.

"אמא ואבא שלי הם בני שבט המארייה. עד לפני 150 שנה כל השטח הזה שאתם רואים מסביב היה יער עבות. חיו כאן טיגרסים, פילים, אריות, וחיות רבות נוספות. בני שבט המארייה כרתו אט אט את היער כדי להכשיר את האדמה ולשתול אורז ולכן אתם רואים את כל שדות האורז האלה עד האופק".

ובכל זאת, כנראה שלא כל הטיגריסים נעלמו מן היערות בסביבה. לא הרחק מכאן ראינו בדרך לצד הכביש שלט עליו מצויר טיגריס וכתוב בהינדי. קישור הסביר שכתוב כאן שיש להיזהר, כי ביער הזה מסתובבים טיגריסים. הוא הצית את דמיוני כל כך, עד שכל שאר הדרך בהיתי דרך חלון המכונית לתוך היער מתוך תקווה שאולי בין העצים אראה פתאום פרווה נמרית חולפת ביעף. אבל כמובן שזה לא קרה.

gg44 (Custom)

שלט בצד הדרך: זהירות טיגריסים

 ד"ר בגהל המשיך וסיפר: "עד לפני שנה לא היה הבית הזה שבו אנחנו יושבים כעת, אמר והצביע על בית האבן המטופח והיפה, מוקף החומה. גרתי עד אז בבית בוץ עם גג מקש, כמו אבותי ואבותיהם לפניהם ועיבדתי את שדות האורז שלי. אבל כשחליתי בסוכרת והיה צורך לכרות את הרגל שלי, מכרתי את השדות ובניתי את הבית הזה ואת בית המלאכה שבו אני ובניי עובדים ומכינים את פסלי הברונזה. כמו כן יכולתי להרשות לעצמי להתקין פרוטזה במקום הרגל שלי ולקנות מכונית כדי שאוכל לנוע ממקום למקום.

הוא הכניס אותנו לחדר התצוגה של הפסלים שלו. הם היו מדהימים. עבודה עדינה ומרשימה מאוד של דמויות אנשי השבטים בפעולות היום יום שלהם. דמויות של חיות, מרכבות, פילים ועוד.

אי אפשר היה להתאפק ולא לרכוש. רכשנו שני פסלים. לאחר מכן הוביל אותנו ד"ר בגהל לבית המלאכה שבחוץ. שם היו פסלים בשלבים שונים של עבודה. וכמה מבני המשפחה עבדו עליהם.

"אף פסל אחד אינו זהה לשני. כל פסל הוא יחיד במינו ונעשה רק פעם אחת. אין לנו תבניות שבתוכן אנחנו יוצקים פסלים. אנחנו עובדים על כל פסל בנפרד ויוצרים כל אחד בפני עצמו. זוהי עבודה מאוד מורכבת ודורשת מיומנות רבה". הוא הראה לנו את שעוות הדבורים עליה יוצקים את הארד ובתום התהליך היא נמסה ונעלמת ואת מקומה תופסת הברונזה הנוזלית המתקשה והופכת לצורתה הנוכחית כפסל.

ghjk56 (Custom)

לפני שעזבנו את בית המלאכה הבחנו במקדשון קטן בחצר ובו פסל הלינגם של שיווה. שאלתי את ד"ר בגהל אם הוא הינדו והוא חייך ואמר: גם וגם. אתם רואים את המבנה הזה? הצביע על חדר סגור. "כאן זה המקדש של השבט שלנו, שבט המארייה. וכאן, אמר והצביע על המקדשון של שיווה, כאן זה הינדו. אנחנו מאמינים בשניהם, כי אלוהים נמצא בכל מקום".




מסלולים ויומני טיול מומלצים, מהעולם , ,

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים