יומן מסע של עוזי טאובר בארץ האש הארגנטינאית, אושואייה


כתב, ערך וצילם עוזי טאובר

טיירה דל פואגוס הינה ארץ האש המפורסמת 

המיסתורית, הנידחת והרומנטית המשתרעת בחלקה הדרומי של ארגנטינה, אי שם בקצהו הדרומי של העולם.

הכינוי דבק בארץ האיים הדרומית הזאת עוד מימי פרננדו מגלן (1520) אשר התרשם ממדורות האש הגדולות, סביבן הצטופפו האינדיאנים כדי להתחמם, על ראשי ההרים. במסעו זה גילה את המיצר המקצר את הדרך בין האוקיינוס האטלנטי לשקט.

נקודת ההתיישבות הראשונה באושואייה נולדה באורח מקרי כבר לפני כמאה וחמישים שנה. במרוצת השנים תהפוך העיר לבירת ארץ האש.

לפני אלפי שנים הגיעו אל המקום שבטים אינדיאנים, בעיקר בני היאמאנה, אשר התנחלו במקום וניהלו כאן אורח חיים שבטי, כמלקטי מזון, כציידים ודייגים, ובהמשך, כמגדלי חקלאות. הם חיו בשבטים והתגוררו בבקתות שיחים דלות ואיש לא ידע על קיומם עד אשר הגיעה אל המקום ספינת המחקר הבריטית "ביגל", תחת פיקודו של הקפטן פיץ רוי (1831). על מנת להפיג במעט את שעמומו הצפוי במסעו זה, פנה הקפטן אל אוניברסיטת קיימברידג' כדי שיצרפו למשלחתו חוקרים, ואלו הציעו את העניין לבחור צעיר בשם צ'ארלס דארווין, אשר עלה על הספינה ובמהלך השיט בה ערך את מחקריו הידועים אשר לימים יניבו את התיאוריה המפורסמת שלו "מוצא המינים".

דארווין, פיץ רוי וחבריהם הפליגו לאורך תעלה צרה המתפתל בין איי ארץ האש, אשר לימים נקראה ע"ש הספינה בה הפליגו, תעלת ביגל.

במחצית המאה ה- 19 הופיע במקום מיסיונר בריטי בשם הוקין סטירלינג אשר חי עם האינדיאנים עד 1869 בעודו מצליף בהם את תורתו של ישו. מיסיונרים בריטיים נוספים הצטרפו ב- 1870 וכך נוצרה קהילה ראשונה במקום ששמה נגזר מן הכינוי האינדיאני, "אושואייה". בית האבן הראשון נחנך באותה השנה והפעילות נמשכה עוד ועוד, כאשר אל המקום נוהרים מיסיונרים נוספים, משפחות מתהוות וילדים נולדים.

ב- 1870 הכריז הנשיא הארגנטינאי חוליו ארגנטינו רוקה על אושאייה כמושבת אסירים, ובית סוהר גדול הוקם במקום. לכאן הוגלו אסירים מרחבי ערי ארגנטינה, ובעיקר מבואנוס איירס, מקורדובה, מסנטה פה ועוד. לא היה להם כל סיכוי להימלט, פשוט לא היה לאן.

 אט אט החלו להעסיק את האסירים בעבודות ציבוריות שונות ומגוונות. כך למשל, הקימו האסירים את מסילת הברזל, הידועה כיום כרכבת של סוף העולם, מבני ציבור ובתי מגורים ולמעשה החל מ- 1881, לאחר סימון הגבול עם צ'ילי השכנה, הוכרזה במקום העיירה הקטנה אושואוייה.

שמועה עיקשת על מרבצי זהב באזור נפוצה באותה שנה, ומאות נהרו אל קצה העולם כדי לחפש את המתכת הנוצצת והמבטיחה.

זהב לא ממש נמצא ואולם עשרות מתיישבים חדשים הפכו לתושבי קבע במקום, אשר לימים יהפוך לבירת ארץ האש ולמושב מושל מחוז טיירה דל פואגוס.

הימים הראשונים היו קשים מנשוא. האזור היה מוכה מחלות וטיפוס, מלאריה ושאר צרות היו מנת חלקם של המתיישבים.

בראשית המאה ה- 20 נעלמו שבטי האינדיאנים, בין אם נטמעו ובין אם נכחדו. הוקם מבנה בית סוהר חדש והמקום נודע כאחד מבתי הכלא הידועים לשמצה ברחבי ארגנטינה.

כיום, כאשר בית הסוהר סגור, העיר הדרומית ביותר בעולם מונה כ- 65,000 תושבים. בתי  העץ הצנועים שלה נשקפים אל נופי הרי ארץ האש, נשענים לחופי תעלת ביגל המפלסת את דרכה בינות לאיי ארץ האש, בואכה האוקיינוס השקט.

רוב ימות השנה קר כאן מאוד, ואומרים כי אחוז ההתאבדויות בעיר בה שורר קור מתמיד לצד חשכה ארוכה הוא מן הגבוהים בעולם.

ואילו אנו, נקלענו אל אושואייה ביום הכי יפה של השנה. כבר עם הנחיתה, מיד עם צאתנו מן הטרמינל הקטנטן ניבטו אלינו במרחק רכסי ארץ האש, זוהרים בלובן שלגיהם, משתקפים בתאורה מוזרה של שמש דרומית ולא קופחת. השמיים היו תכולים, מזג האוויר צח וקריר והתרגשות אחזה בכולנו. האומנם פיצוי על כל תלאותינו עד כה?

הביקור באושואייה התמצה בשתי אטרקציות מרכזיות.

התחלנו בפארק הלאומי טיירה דל פואגו – פארק ירוק ורחב ידיים ובו שפע אגמים, נוף קרחוני מרהיב ורכסי שלג.

במסגרת הטיול בפארק נחשפנו למראי נוף מדהימים, לגופי מים, לצמחייה עשירה ובעיקר לשפע עצי הלנגה, בעלי צמרות עלים מזהיבות, אשר יש האומרים כי מראם הוא שהעניק למקום את השם "ארץ האש". פה ושם אצה ארנבת, כאן מתחמק נחש קטן, מנגד בוהקים רכסי שלג וקרחוני עד ואפילו הגבול עם צ'ילי ניבט כאן.

עצרנו לגדות אגם רוקה (קרוי על שמו של חוליו ארגניטנו רוקה, מנשיאי ארגנטינה הראשונים וגם…מעודד התיישבות בפאטגוניה ובארץ האש תוך רדיפת האינדיאנים ואפילו רציחתם), שהוא הגדול באגמי הפארק. אגם קרחוני מובהק, הניבט אל מדרונות הגלישה הקרחוניים של רכסי האנדים המערביים, הגובלים בצ'ילי. המים צלולים להכאיב, בעלי גוון טורקיז, יערות עצי לנגה אדמדמים עוטפים את האגם הענק ושיחים פטאגוניים כמו משלטים את הדרך לאורכה הלכנו לשפת האגם.

אכן, מסלול נאה ומרשים ברקע תמונות שרק עצמת הטבע יכולה ליצור.

בהמשך פסענו בשביל המוביל אותנו אל סכר הבונים. הבונה, בעל חיים מכרסם מימי נקרא כך בעיקר בשל נטייתו להקים לעצמו סכר בגופי המים בהם הוא חי, סכר הממציא לו מקום מסתור והגנה מפני טורפים.

לפני כשלושה עשורים יובאו לכאן כמה בונים מתוך כוונה להקים במקום חווה לגידולם למטרות כלכליות. הניסוי כשל אך הבונים נותרו, ומקהילה בת כמה עשרות התרבו והפכו לשבט אדיר בן עשרות אלפי פריטים.

הבונה, בע"ח חברתי החי במשפחות ובקבוצות גדולות נוהג להגן על עצמו בבניית הסכרים. הבנייה מסיבית ומעוררת השתאות, ובין היתר מאפשרת להרים את מפלס מי הנהר ובכך לאפשר לבונה להגיע אל מאורת המסתור שלו דרך המפלס הנמוך יותר. התוצאה – מבנה הנדסי קסום המרים את פני הנהר מצידו האחד ומותיר בו שלדי עצים שלא יכלו למפלס המים הגבוה, ומתו זקופים.

יפה מכל הוא חוף צנוע ומקסים פונה לתעלת ביגל, הידוע בשמו Bahia Lapataya.

בחזרה אל העיר, הפסקה קלה לארוחת צהריים ושוב יציאה לפעילות נוספת, והפעם שייט לאורך תעלת ביגל, ממש במסלול אותו עשה האדון דארווין בשנים- 1831-6.

במסגרת זו הפלגנו במשך 3 שעות לאורך התעלה, חולפים על פני מים כחולים, על פני איים ובעיקר על פני בעלי חיים.

ההפתעות החלו לזרום בזו אחר זו. המים הכחולים, השמיים המעוננים קלות, האיים הפזורים על פני הים ובעיקר רכסי השלג ברקע כמו העלימו את העובדה התיירותית הנדושה כי אנו מפליגים בספינת קטמרן הנושאת עוד 300 תיירים רעשניים, תאבי צילום ודוחפים.

אט אט התקרבנו אל אי הקורמוראנים. פיסת גיר לבנה ששטחה אינו עולה על 500 מ"ר, מכוסה במושבת קורמוראנים צפופה וקולנית. אלו ריחפו אנה ואנה, לשלשו ללא הרף וצווחו כמו משתוקקים לספר ציפור לרעותה היכן ניתן למצוא את הדגים הטעימים ביותר באזור

בסמוך רבצו אריות הים. בתחילה נראו כגופות מתות, שמנמנות ומעולפות המוטלות על מדרון האי הקטן. עם התקרבנו אל האי החלו אריות הים להתעורר. נהימות, דחיפות, מלחמת הזכר הדומיננטי במתחריו, פעולות עונשין וחינוך כאלו או אחרות, ומעת לעת ניתור אל המים לצורך שליית דגיג טעים.

אריות הים הינם בע"ח טורפים, המזכירים מאוד את כלב הים אם כי צבעיהם חומים יותר, הם גדולים יותר בגופם, לפרופיל ראשם יש מראה המזכיר אריה ויש להם אפרכסות אוזניים. תנועתם על פני היבשה באמצעות סנפיריהם הקדמיים יעילה יותר אם כי תמיד יעדיפו את המים. תמיד? לא ממש. גם להם צפויות סכנות. האחת היא האדם אשר צד בהם ללא רחם. השנייה, הכריש העמלץ הטורף והשלישית, המאיימת מכולן היא הופעתו של לוויתן האורקה (הקטלן). שלושת הסכנות הללו מתאוות לבשרן, לשומנן ולעורן של החיות המסכנות הללו. עושה רושם כי כאן, על פני האי, מצבן טוב לאין ערוך.

ההפלגה נמשכת, קסם המראות אינו מרפה והעיניים אינן יודעות שובע. אכן, "הרווחנו" את ארץ האש בשיא תפארתה, במזג אוויר שהטבע חונן אותה רק מספר ימים בלתי צפויים בשנה ובהפתעות אין ספור.

בשלב מסוים עוגנת הספינה ליד אחד האיים, והפעם אי חולי ממנו מזדקרים סלעים מצופי טחב, חזזיות, שיחים נמוכים ופריחה עונתית פטאגונית. יורדים לסיבוב רגלי כדי לחלץ עצמות מן השייט, מתענגים על המראות, נתקלים בלהקת אווזי בר ושאר עופות, מצטלמים ושבים לספינה.

המשך השייט לוקח אותנו לאיים נוספים, לתצפיות של שעות דמדומים, לפיזוזי שמש אחרונים ו…לאי המגדלור הניצב אי שם במרכז התעלה, כמו מסמל לאניות את דרכן לנמל אושואייה, נמל המבטחים בארץ האש.

מנמל זה יצאו ספינות קרב של הצי הארגנטינאי במלחמת המלבינאס (מלחמת פוקלנד, 1982), הזכורה כאירוע מביש בתולדותיה של ארגנטינה.

מנמל זה יצאנו גם אנו מן הספינה, עייפים ומרוטים, נושאי זיכרונות שלא יימחו זמן רב, צועדים לעבר המוזיאון של סוף העולם.

לאחר ביקור קצר במוזיאון אנו מתפנים למלון. איש איש לחדרו, לסיכומו של יום ולענייניו. לעת ערב ניפגש כולנו בשדרה הראשית הקטנה של אושואייה, שדרת סן מרטין, כדי לפצוח בחוויה קולינארית אדירה ושופעת בשרים, כמיטב המסורת הארגנטינאית.


מילות חיפוש האחרונות שהשתמשו כדי להגיע לדף זה

מסלולים ויומני טיול מומלצים, מהעולם אושואייה, אמריקה, אמריקה הדרומית, ארגנטינה, טיירה דל פואגוס

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים