מסע של שתי נשים לבד, בטיול בסין וטיבט

כתבה: פנינה מרקו, מדריכת טיולים מוסמכת, יועצת טיולים, מומחית להודו ולמזרח הרחוק 

סין הייתה מאז ומתמיד אחד המקומות אותם דחקתי לסוף רשימת יעדי הטיולים שלי. סין? מכל מה שקראתי, שמעתי, ראיתי, הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת את האנשים. נופים יפים, תרבויות מרתקות – כל אלה אפשר למצוא בעוד אלפי מקומות ברחבי תבל. הסינים לא נחמדים. כך חשבתי וכך אני עדיין חושבת. מה שסתם, כביכול, את הגולל על תוכניות עתידיות לנסוע לסין היו הסיפורים שהגיעו משם על המעשים שנעשו לפני האולימפיאדה. כיצד פונו (מאות אלפים? מיליונים?) מבתיהם, כדי להכשיר את המקום לאצטדיונים, מבנים, מסלולי ריצה ועוד, הקשורים באולימפיאדה. כיצד פקחים, מצוידים באלות, הסתובבו ברחובות בייג’ין והרגו במכות כלבים משוטטים, כדי להעלים אותם מהרחובות, שלא יפריעו לבאי האולימפיאדה…

ובכל זאת, למה סין עכשיו? אז ככה: סין – כי אני חולמת על נסיעת “רכבת השמיים” מבייג’ין ללהאסה. סין – כי אני רוצה לבקר בטיבט ולא להגיע לשם מנפאל. סין – כי יש בה עוד כמה “מיעוטים”, חוץ מהסינים. טיבטים, לדוגמא. באזורים נרחבים בעיקר במערב סין, מתגוררת אוכלוסייה גדולה של טיבטים. בעצם, כך קראתי תוך כדי שיטוטי הרבים ברשת כהכנה לטיול, כי בחבל צ’יאנגחאי בצפון מערב סין, מתגוררת כ-60 אחוז מהאוכלוסייה הטיבטית, יותר מאשר באזורי האוטונומיה הטיבטית.

כך נפלה ההחלטה: סין, כשער לטיבט ואם הביקור הזה ימחק את הדעה הקדומה שיש לי על הסינים, אבוא שוב ושוב. אז התוכנית היא כזו: טיסת אירוסוויט (חברת התעופה האוקראינית) לקייב, שהייה של לילה בקייב וטיול של חצי יום ברחבי העיר, המשך טיסה לבייג’ין ושהייה של חמישה ימים בבירת סין, ביקור בעיר האסורה, בכיכר טיאנאנמן, בחומה הגדולה ועוד. כעבור חמישה ימים – נסיעה ב”רכבת השמיים”, רק עד מחצית הדרך – לשינינג, בירת מחוז צ’יאנגחאי. שבוע ימים של טיולים במחוז זה, שאינו עומד בראש רשימת אתרי הטיול הפופולריים למערביים.

הטיול ייעשה בעיקר בתחבורה ציבורית, לינה בכפרים בבתי תושבים, או בגסט האוסים, כל מה שנמצא ויהיה אפשרי. טיול שאינו מתוכנן מראש ונתון לשינויים בהתאם לאירועים בדרך.

אגב, כל הטיול מתוכנן על ידי ועל ידי חברה שנוסעת איתי. הכל – החל מהמסלול הראשוני ועד לפרטים האחרונים אנחנו קובעות בעצמנו לאחר התייעצויות עם מומחים, הרבה קריאה, בעיקר באינטרנט, אבל גם ספרים (אני מנסה “לבלוע” עד הנסיעה כמה שיותר ספרי קריאה של סופרים סיניים ושל אחרים הכותבים על סין וטיבט, כדי להיכנס לאווירה ולספוג קצת מהתרבות לפני שאני מגיעה). כעבור שבוע – המשך הנסיעה ב”רכבת השמיים”, עד לעיר להאסה, בירת טיבט. מכאן, תייר מערבי לא יכול לטייל לבדו, או להיות ברשות עצמו. צריך לקבל “פרמיט” לטיול באזורים האלה, והפרמיט ניתן בכפוף לרכישת “חבילת טיול”, אצל אחד מסוכני הנסיעות הסיניים, באמצעות האינטרנט.

לאחר מאמצים מרובים לתקשר עם הסינים (כבר מכאן יכולת התקשור איתם די בעייתית ושמעתי שזה הולך ומחמיר כשמגיעים לסין), הצלחנו “לתפור” חבילת טיול שתכלול עוד שתי נשים ש”שודכו” לנו על ידי הסוכן הסיני, כדי להוזיל עלויות (ג’יפ ל-4, עולה פחות מאשר ג’יפ ל-2, כמובן). אז, בחברתן של לינדזי ואלן נטייל במשך 12 ימים משינינג ועד לגבול הנפאלי. זה כולל טיולים במשך 5 ימים בלהאסה וסביבתה ו”ירידה” לגבול הנפאלי, תוך ביקור באתרים שונים בדרך, ביניהם מחנה הבסיס של האוורסט ועוד.

כשאני מספרת לחברים או מכרים מזדמנים על תוכנית הטיול שלי, אנשים שואלים: אבל איך? ולמה? ואיך את לא פוחדת? וכל הכבוד על האומץ. אומץ? תודה, זה מחמיא לי, אבל אני לא חושבת שזה העניין. אני אוהבת לעשות דברים בדרך מסוימת ואני פשוט נאמנה לדרכי ולא מוכנה להתפשר. ובכל זאת ? טיבט. זה הרי לא יעד שרבים מאיתנו יארזו תרמיל ויחליטו שהם נוסעים לשם באופן עצמאי. טיול לטיבט הוא חתיכת לוגיסטיקה. זה לא פשוט ולא קל. אז איך עושים את זה? בואו נראה: זה מתחיל בכך שאו אני, או חברה, או חבר מעלים רעיון: בואי ניסע לשם. (שם ? יכול להיות כל מקום על פני הגלובוס). אם הרעיון של “שם” זרוע לו בנבכי ליבי כבר זמן ומחכה לנביטה – זה עובד.

אז יום אחד, לפני כמה חודשים אמרה לי אילנה ? בואי ניסע לטיבט, ניקח את הרכבת מבייג’ין ללהאסה ונטייל שם. ואני נדלקתי. מיד ראיתי את עצמי בדמיוני מביטה דרך חלון “רכבת השמיים” החוצה אל ערבות הקרח השוממות, עוברת על פני אגמים קפואים, שבטי נוודים ועדרי יאקים. התיישבתי בלהיטות ליד המחשב, גלשתי אל תוך הרשת ולא יצאתי ממנה עד שלא העליתי מסלול כלשהו, שהשתנה עם הזמן, שנוספו לו דברים, ששופר ושופץ. אז כשיש פחות או יותר מסלול מתחילים לעבוד. וזו עבודה! אבל עבודה נעימה, כיפית, לי לפחות. אני אוהבת ללמוד על המקום, לקרוא המון, לראות סרטים, לקרוא ספרים, לדמיין את הדרך, את האתרים. המסלול שאני מתכננת בדרך כלל אינו מובנה עד הסוף. אני אוהבת להשאיר מקום להפתעות. אוהבת להגיע לעיר שמעולם לא הייתי בה ולהתחיל לחפש גסט האוס לישון (יהיו שיאמרו – מופרעת. זה הרי הדבר הכי מעצבן לעשות). אני אוהבת לצאת לרחובה של עיר, או עיירה מוקדם בבוקר ולשוטט ברחובות, לראות את האנשים משכימים קום לעבודת יומם. להביט בילדים המזדרזים לבית הספר, בכלבים המשוטטים, כשהם מותחים רגל ועוד רגל ומביטים על העולם בדרכם התמימה, כמו הכלבים בכל מקום בעולם. וכשרוצים לטייל כך, אי אפשר לתכנן מסלול מדויק. צריך לתת המון ספייס לטיול שלך. לתכנן מסלול בטיבט זה קצת שונה.

טיבט, כפי שרובנו יודעים, אינה שייכת לעצמה. היא שייכת לסין. וככזו לא הטיבטים הם אלה המחליטים מי יבוא לבקר אצלם והסינים – מערימים קשיים. כדי להיכנס לשטחי האוטונומיה הטיבטית צריך פרמיט, אישור מיוחד מהממשלה הסינית. אבל אוי לך, כשאתה מגיש בקשה לוויזה סינית, אם תזכיר את רצונך לטייל בטיבט. בקשתך לוויזה תידחה. ואם במקרה כבר מוטבעת בדרכונך ויזה סינית ואתה נכנס לטיבט מכיוון נפאל , תשכח מהוויזה שלך . היא תתבטל.

אפשר להגיע לבייג’ין או לכל עיר אחרת בסין ולגשת לסוכן נסיעות ולבקש אצלו פרמיט לטיבט. אבל אם רוצים גם כרטיס לרכבת המיוחדת הזו שנוסעת לטיבט מבייג’ין, צריך לעשות זאת עוד כשאתם בארץ. כי כרטיס לרכבת השמיים זה עניין של מזל, וככל שתנסה להשיגו מוקדם יותר, כן ייטב.

אתם צריכים ליצור קשר עם סוכן סיני (לכאורה, פשוט מאוד, כי יש כאלה רבים באינטרנט, אבל תיכף תבינו שלא כל כך פשוט), הסוכן הסיני יסדר לכם פרמיט לטיבט בתנאי: שתרכשו אצלו “חבילה שלמה” של מסלול, פלוס מכונית, פלוס נהג, פלוס מדריך. הכל מתוארך, מתוזמן. בפרמיט צריך שהכל יהיה רשום – מנין אתם מגיעים לטיבט, היכן תטיילו בה. תמיד, (חוץ מלהאסה הבירה) בחברתו של המדריך והנהג, לעולם לא לבד, ומתי והיכן אתם עוזבים את האזור. מתחילים בתהליך. מבקשים מהסוכן הסיני הצעת מחיר, הוא שולח בהתלהבות, שואלים שאלות, מבקשים קצת שינויים ואופס , הסוכן נעלם. מנסים לכתוב לו שוב ושוב ו…נאדה, התאדה במרחבי הרשת. כותבים לעוד סוכן, מבקשים הצעת מחיר, מקבלים בהתלהבות, ושוב , שואלים קצת שאלות, מעלים קושיות ואופס… כמעט גם הוא נעלם, אלא שכאן כבר נכנסה לתמונה “שותפה” לטיול שהסוכן הקודם עוד שידך לנו והיא, בהיותה אמריקנית-אסיאנית, כפי שהציגה עצמה, מרימה טלפון, מדברת מנדרינית, מסדרת עניינים וזה מתחיל לזוז. בשלב מסוים שולחים מקדמה וממשיכים לחכות לבשורות טובות. עד שהן מגיעות הנשמה יוצאת.

בדרך לסין עוצרים בקייב

בדרך לבייג’ין עצרנו בקייב. עם קונקשיין של 15 שעות, החלטנו שצריך לבקר גם בקייב, שיהיה, על הדרך. ולא הצטערנו, למרות שאנטון לא המתין בשדה התעופה. אנטון, אנטון, כמה אס אם אסים שלחנו לך מהארץ והבטחת, ואנחנו הגענו, ומי לא בא? אנטון. אז אנטון לא הגיע והשעה כבר עשר בלילה ולך תחפש עכשיו נהג מונית שייקח אותך למלון. התחיל משא ומתן עם ראש התור של המוניות. הם לא מבינים. אנחנו מנסות להסביר :רוצות למלון, הוא נמצא ברחוב זה וזה, אבל בדרך רוצות שתעבור דרך כל האטרקציות של העיר שמוארות בלילה, רוצות לראות את ההיי לייטס לפני שאנחנו הולכות לישון. אבל בוריס וולדימיר ואלכסנדר לא מבינים, בעיקר לא את המחיר שעליו סיכמנו כבר עם אנטון וידענו שזה אפשרי. הם כמובן רוצים יותר והם צודקים, כי מה נעשה עכשיו? נלך ברגל למלון? זה מתחיל רע, חשבנו, אבל התבדינו. דווקא סלביק הבין. הוא הסכים, עם תשלום קצת יותר גבוה ממה שסכמנו עם אנטון.

בלב כבד נכנסנו למונית שלו וקיווינו שהוא באמת מבין ואכן נקבל מה שביקשנו וכשסלביק היה מקסים והציל את כבודם האבוד של גברברי קייב, עצר בכל מקום, הסביר, אמר שאנחנו יכולות לרדת לצלם, ציין מה המרחק של המקום מהמלון שלנו, כדי שנדע, שמחר בבוקר אין בעיה, נוכל לעשות את הדרך הזו ברגל. ובסופו של דבר הביא אותנו לכתובת של המלון ונראה מאוד מרוצה שגם אנחנו עמדנו במילה ושילמנו כפי שסוכם. עד לרגע זה לא האמנו שאכן יש לנו מזל כזה. אבל אז סלביק נסע ואנחנו, אמנם רק עם תרמילון קטן (כי הגדולים המשיכו לבייג’ין, כך קיווינו) עמדנו מול הבניין שעליו צוינה כתובת המלון שלנו, רק שלא ראינו שום שלט של מלון, גם לא של מלונון. טוב, מה עושים? עכשיו כבר אחת עשרה וחצי בלילה והמלון התאדה. זו הכתובת, אבל מלון – איין. לא מטיילות מנוסות כמונו ירימו ידיים ויתנו לייאוש להכניע אותן.

למרות השעה המאוחרת, הרחוב הריק מאדם ומצב הביש לכאורה, שבו נמצאנו. מול מה שאמור היה להיות המלון שלנו בקייב, זה שהזמנתי בו חדר דרך האינטרנט, הייתה מסעדה. נכנסתי לשם, כשאני מצוידת בשם, כתובת ומספר טלפון של המלון ושאלתי מי מבין אנגלית? קבוצת נערות נענתה ואחת מהן, לאחר ששמעה את הבעיה הוציאה את הנייד שלה והתקשרה. אמרה מה שאמרה באוקראינית והבטיחה שהנה, כבר באים לקחת אותנו. חיכינו וחיכינו ו”כבר” עבר והשעה כבר שתיים עשרה ואפילו הבחורה האוקראינית נראתה מודאגת. “נתקשר שוב” החליטה וחייגה. ואז, מעבר לפינת הרחוב, הגיחה בחורה, נופפה בידיה וקראה לנו לבוא אחריה. ברחוב הקטן שמאחורי הבית בעל כתובת המלון שלנו, שכן בית מגורים שבקומתו הרביעית מישהו פתח גסט האוס, פרסם מודעה באינטרנט ושלח לחמו על פני המים. הבחורה מה”קבלה” בגסט האוס הסכימה אתנו שמאוד קשה למצוא אותם ושאנחנו לא הראשונות שמחפשות הרבה זמן (כן, אבל לא בחצות הלילה, בעיר זרה…..). היא הובילה אותנו לחדרנו ובדרך הראתה לנו את השירותים והמקלחת הציבוריים, ואני לא הבנתי למה היא מראה לנו אותם, מה זה צריך לעניין אותנו? הרי אצלנו בחדר יש כאלה צמודים, לא? לא, לא, מסתבר שלא. למה? שאלתי, כי זה “הוסטל”, מה לא ידעת? לא, בעיקר כשלא מציינים את זה באתר האינטרנט שלכם. גם המחיר לא מגלה את זה – למעלה מחמישים דולר לחדר ללא שירותים ומקלחת? טוב, העייפות הכניעה אותנו וגם העובדה שאין לנו עוד הרבה זמן לבלות בחדר הזה והבוקר עוד מעט יאיר. הלכנו לישון.

בשבע וחצי בבוקר כבר היינו למטה, מצוידות במפה שפקידת הקבלה נתנה לנו, וחדורות מרץ “לקרוע את העיר” בחמש השעות שיש לנו לפני ההמראה לבייג’ין. ומה שהספקנו בחמש שעות, לא להאמין. רחובות מרוצפי אבן, כנסיות מחודדי גגות מוזהבים, ככרות ענק והרחוב הכי ארוך באירופה – 20 ק”מ אורכו (לא, לא הלכנו לאורכו, רק ראינו אותו יום קודם עם סלביק הנהג), את הדנייפר והסירות שעליו, את כנסיית סופייה וקתדרלת מיכלובסקאיה והרחוב המדהים שביניהן. עיר מרהיבה ותושביה מסבירי פנים ונחמדים. כשחיפשנו מונית להגיע לשדה התעופה ושאלנו בחורה שבדיוק עצרה כדי להיכנס למקום עבודתה – מסעדה סינית מפוארת – היא הכניסה אותנו פנימה למסעדה, התקשרה לנהג מונית, סיכמה בשבילנו על מחיר ושלחה אותנו לשדה.

תחנה ראשונה – בייג’ין

המטוס של חברת התעופה “אירוסוויט” נחת בבירת סין. אחרי למעלה משבע שעות של סיוט מרוכז. כמה אפשר לשבת ולבהות במסך הטלוויזיה, לנסות לדמיין את הקו שמצייר את המרחק בין קייב לבייג’ין. לראות את המטוס המצויר כשהוא מתקדם מילימטר אחר מילימטר. כמה אפשר לשמוע את השכן בשורה שמאחור, “חופר” בשפתו הלא מובנת לחבר שלידו ולא נותן לי לישון. וכן, יש לי שאלה: מי זה שמכין את האוכל הצמחוני עבור נוסעי המטוסים? אני רוצה לדבר איתו פעם אחת, רוצה לשמוע ממנו למה הוא חושב שאם אני צמחונית אני לא אוכלת עוגה, אלא סלט פירות ולא אוכלת לחמנייה אלא קרקרים ובמקום חמאה נותנים לי מרגרינה ואף פעם לא נותנים לי את הגבינות הטעימות שנותנים לשכנים שלי לשורה. הלו, הלו, אתה שם – אני צמחונית, לא מזוכיסטית! אז כמו שהבנתם – לא ממש נהניתי מהאוכל, אבל אם צרת רבים היא חצי נחמה, גם השכנים שלי לשורה לא נהנו הפעם.

האוכל והשירות של חברת “אירוסוויט” הם לא משהו שאפשר לכתוב עליו הביתה, אבל עם המחירים שהם גובים עבור כרטיסי הטיסה שלהם, כל מה שנשאר לנו הוא לשתוק. אז נחתנו. השעה הייתה רבע לחמש בבוקר, עדיין חושך, פקידי ההגירה הסיניים מאוד רציניים, אולי בגלל שהם רוצים כבר לגמור משמרת וללכת הביתה ואולי משום שהסינים בכלל לא כל כך יודעים לחייך וגם לא להחזיר חיוך כשאומרים להם בוקר טוב.

האוויר הקריר שקידם את פנינו מחוץ לשדה וצ’קי המלוכסן (הנהג של הגסט האוס שבו הזמנו מקום לינה לכמה ימים) חיכה לנו עם שלט שנושא את שמי, למרות שגם הוא לא חייך, בכל זאת הוא היה נחמה גדולה. מה שהיה אכזבה לא קטנה הייתה העובדה שהחדר שלנו לא מוכן, “הצ’ק אין רק ב-12” אמרה פקידת הקבלה בעלת המבט המבוהל (היא כנראה מבוהלת תמידית, כי היא צריכה לענות לשאלות האורחים עם אנגלית של כיתה א’ ותודו – זה קצת מלחיץ). קצת אחרי שש והחלום שלי שקרם עור וגידים במשך שבע שעות – להוריד בגדים ולצנוח למיטה, קרס יחד איתי על הכורסה שעמדה מול פקידת הקבלה. הקריסה הזו נמשכה כשעה וחצי עד ארוחת הבוקר ואז, מצוידות בשני כרטיסים לבית הקפה הסמוך (החדר כולל ארוחת בוקר) הלכנו לאכול ולשתות משהו.

מיד לאחר ארוחת הבוקר, החל הרחוב להתעורר ואז ראינו לאן הגענו. רחוב נאן לאו גו צ’יאנג הוא רחוב, או בעצם סמטה ציורית וחמודה, עם בתים נמוכי קומה, שנבנו לפני כמה עשרות שנים (ואולי יותר) למגורים ועתה הוסבו לגסט האוסים, מלונות קטנים, חנויות של אמנים, מזכרות, בגדים, תיקים, נעליים, בתי קפה ומסעדות קטנות, קיוסקים ודוכנים לגלידה ועוגות מתוקות וגם בשרים על האש. בין לבין תמצאו “פבליק טויילט” – שירותים ציבוריים. כל כמה מטרים ישנם כאלה (מה קורה לסינים עם מערכת העיכול?) ולעיתים הריח העולה מהם הוא לא משהו שנרצה להמשיך לדבר עליו. הסמטה שלנו הובילה לרחוב רחב יותר ובו מצאנו סוף סוף “איי טי אם”, כלומר, כספומט ומשכנו את היואנים הראשונים שלנו, שעד מהרה התאדו להם.

החלטנו שלמרות שלא ישנו כבר הרבה שעות, ובלית ברירה, כשאין לנו חדר, נצא לטייל. העיר האסורה – הייתה היעד המתבקש. כי זהו היום היחיד שבו נוכל לבקר במקום. בשבת ובראשון סגור וליום שני כבר היו לנו תוכניות אחרות. עלינו על אוטובוס מספר 124 והנהגת ביקשה יואן אחד עבור כל אחת מאיתנו. שלפתי שטר של מאה יואן ורציתי לתת לה. היא הראתה לי שתי אצבעות, אמרה יו- א – ן בקול מתנגן ואני שוב הושטתי לה את השטר, והראיתי לה בסימני ידיים ש-זה מה יש. היא חייכה (סוף סוף מישהו מחייך) והראתה בידיה משהו שהובן – טוב, תיכנסו, הפעם זה בחינם, אבל שימו לב לפעם הבאה… אז נכנסנו וחשבנו – איזה כיף, צריך רק לנפנף בשטר ואפשר לנסוע בחינם. כשהגענו לתחנה הסתבר שאי אפשר להיכנס בשער שבו הורידה אותנו הנהגת הנחמדה וצריך לקחת אוטובוס לשער אחר. הפעם מספר 1. גם כאן נפנפנו בשטר לנהג, הוא נפנף בחזרה ש”לא – צריך 2 יואן” ואנחנו חייכנו ונכנסנו פנימה.

העיר האסורה היא אתר חובה בבייג’ין, כמו שהטאג’ בהודו והאייפל בפאריס, ולא הייתי מוותרת על הביקור בה בשום מחיר. אבל אולי זו הייתה העייפות, ואולי הקדרות של השמיים האפורים מעל ואולי הכל ביחד, אבל קשה לי לומר שנשימתי נעתקה בעת הביקור בה ולא השמעתי אפילו “וואוו” אחד לרפואה כשחלפתי על פני הבניינים בעלי גגות הפגודה המשתפלים כלפי מעלה.

לקראת סוף הביקור בעיר האסורה כבר הרגשנו ממוטטות לגמרי, לקחנו מונית וחזרנו לחדר. מקלחת ולישון. שלוש שעות שינה מאוששת ושוב יצאנו לדרך: הפעם רצינו למצוא את הסאבוויי – הרכבת התחתית של בייג’ין – שממנה נוכל להגיע לכל מקום. מסתבר שאין תחנה קרובה ובמסע שעשינו לכיוונה המשוער נתקלנו ב”ספא, מסאג’ים מכל הסוגים”. כמובן שלא יכולנו להתאפק ונכנסנו.

במשך שעה וחצי ישבנו בכורסאות מרווחות כששני סינים צעירים ומשורגי שרירים עיסו את רגלינו, הצוואר, הגב. הלחיצות והטפיחות שקיבלנו שחררו את שארית העייפות והזרימו לגופנו אדרנלין ששילח אותנו החוצה עד אמצע הלילה. עשינו מסע היכרות בתוך הסאבווי של בייג’ין, הכרנו את התחנות, נסענו הלוך וחזור (סתם בגלל טעויות) ולבסוף מצאנו את עצמנו בכיכר טיאן-אן-מאן מוארת באורות ססגוניים והמוני מטיילים סיניים וזרים שלא מפסיקים לתקתק במצלמותיהם ואנחנו איתם ועל כולנו משגיח היושב ראש ממרומי תמונתו שעל שער הכניסה לעיר האסורה. ושוב – בשעה מסוימת הרגשתי שזהו זה. עוד צעד אחד ואני מרוחה על רצפת האריחים המשולבים של הכיכר.

בניסיון לעצור מונית, עצר לנו תושב העיר והיה ברור שהוא רוצה להרוויח קצת כסף. הוא לקח אותנו למלון, קיבל מאה יואן, נתן עודף – במקום ארבעים, רק שלושים (בקיצור עבד עלינו ולא שמנו לב), אבל היינו שוב בחדרנו הקט לשנת לילה.

יומנו השני בבייג’ין התחיל די בשאנטי. החלטנו לא לרוץ היום, לעשות הכל באיזי. התחלנו דווקא עם השווקים. שמות השווקים מאוד מפתים “שוק המשי” “שוק הפנינים”. אבל במציאות אלה הם קניוני ענק עם מאות חנויות, בסגנון האם בי קיי בבנגקוק ויש בהם כל מה שתחפש. אחרי שתי קומות אתה מרגיש סחרחורת ורוצה לברוח. אבל איך שהוא, ב”שוק הפנינים” כבר בקומה הראשונה,קומת האלקטרוניקה, פגשנו כמה בחורות ישראליות נלהבות שקנו חצי חנות – אייפונים, וטלפונים סלולריים, וגאדג’טים בלי סוף. עמדנו לידן והתעניינו בקניותיהן ואיך שהוא נסחפנו בלי להרגיש – מצלמת וידאו קטנה הנחבאת בתוך מחזיק מפתחות שנראה כשלט רחוק של מכונית, מעין מצלמה נסתרת – ב-20 שקלים. כרטיס זיכרון למצלמה הזו בגודל של 8 ג’יגה – 5 שקלים, רמקול קטנטן לנגן המוסיקה – עוד 20 שקלים, קורא כרטיסי זכרון – עוד 10 שקלים, דיסק און קי – עם נפח של 250 ג’יגה – 30 שקלים וכך הלאה… ואי אפשר להפסיק, זה מרגיש כמו חיידק שתופס אותך ואתה לא מצליח להשתחרר ממנו.

במשך שלוש שעות עשיתי מה שלא עשיתי מעולם בטיוליי בעולם – קניות באופן אובססיבי, עד שברגע מסוים גם אני וגם אילנה אמרנו אחת לשנייה – אני הולכת להקיא, בואי נברח מפה מהר וכך עשינו. הקניות בבייג’ין הם מכה. פשוט כך. אתה שואל למחיר מוצר מסוים, אומרים לך מחיר ואתה צריך לנקוב בכ-10 אחוז ממה שביקשו ממך והם מתווכחים קצת ובסופו של דבר מסכימים. אתה נשאר המום. המוצר הרי מוכרח להיות שווה יותר, לא יתכן שהוא עולה כל כך מעט וגם כשמסכימים למחיר שהצעת אתה מרגיש אידיוט כי נדמה לך שאם היית מציע פחות – היו מקבלים גם את זה. הם לא אומרים לא. כאילו המוצרים שבידיהם ניתנו להם בחינם והם קיבלו הוראה למכור אותם בכל מחיר, אבל בכל מחיר. תשאלו אותי אם מוצרי האלקטרוניקה האלה יעבדו באמת? בדקנו אותם בחנות, ראינו שכן, אבל לא מבטיחה שגם בבית, כשהם ירגישו שהם כבר לא בסין – הם יסכימו לעבוד.

לאחר שיצאנו מהגועל נפש הזה של ה”שווקים” המשכנו למקדש השמיים, שנמצא כמה דקות הליכה ברגל מ”שוק הפנינים”. למרות שהמקדש עצמו היה סגור, הפארק היה פתוח ויכולנו לצלם אותו מבחוץ, חבל רק שהתחיל להחשיך ולא הספקנו הרבה מזה. בדרכנו חזרה למלון (שוב מונית שהורידה אותנו לא בדיוק במקום) נתקלנו במסעדה הודית. אני כמובן קפצתי על המציאה. אוכל הודי הוא הפייבוריט שלי ומה גם שכאשר אני אומרת להודים שאני צמחונית הם מבינים ולא מנסים למכור לי סלט עם צ’יקן, כי זה הרי לא בשר, זה צ’יקן… בעליה של המסעדה שעמד בחוץ שמח מאוד לשוחח איתנו ואני שמחתי עוד יותר, כי אני ידועה באהבתי הרבה לבני העם שהוא נמנה עמם. מה גם שהאנגלית השוטפת שלו הייתה חידוש מרענן לעומת הגמגומים ונידות הראש הלא מובנות של הסינים. אז בכל זאת פגשתי אנשים נחמדים בבייג’ין, אבל הם היו… הודים.

סוף סוף על החומה הסינית

מילי המדריכה אומרת שיש שני מסלולים – ממגדל מספר 6 למגדל מספר 1 – שזה מסלול קצר אבל קשה וממגדל 6 למגדל 22 – שזה מסלול ארוך אבל מישורי, פחות מדרגות, פחות תלול. אנחנו בוחרות בקצר וקשה. אני מטפסת רק את חלקו, אילנה ממשיכה וכך אני יושבת על אבני החומה, מוציאה את הנגן וכאן, בקצה העולם, במקום שתמיד היה בעיני רומנטי כל כך, רחוק כל כך, בלתי מושג, אני יושבת ושומעת שירים עבריים מתנגנים בווליום גבוה ומתבוננת סביבי. ערפל הבוקר שהסתיר חלקים גדולים מהחומה הולך ומתפוגג ומתחילים לראות את הפיתולים אל תוך האופק. החומה מתפתלת על ההרים הגבוהים כשמשני צידיה עמקים חבויים בתוך ערפל. אני יושבת בראש גרם מדרגות תלול ומביטה בפניהם המאומצות של העולים. הם מחייכים במבוכה, כאילו נתפסו בקלקלתם, בקושי שלהם לטפס ואני מחייכת חזרה, כמי שהגיעה לכאן וכבר יודעת, בעוד חווה אלברשטיין, באוזניות שרה לי “בגלל הלילה, בגללו…” החומה, שיוצאת מהערפל, הולכת ומקבלת ממשות. אז זהו, הגעתי גם לכאן, לחומה הסינית ויש קצת התרוממות רוח, שהשגת עוד משהו, וראית עוד אחד מפלאי עולם, אבל גם קצת אכזבה. גם הטאג’, גם האייפל נראים טוב יותר בתמונות וכך גם החומה. ואני הרי הגעתי לסין בכלל עם קצת דעות קדומות. כי לא כל כך רציתי לבוא לכאן ולא התבדיתי. אומרים שישנם קשיי שפה בין אנשי המערב ובין הסינים. אני לא חושבת שאלה הם קשיי שפה, אלה הם קשיים מנטליים, שאי אפשר לגשר עליהם, כנראה. כשפונים למישהו ברחוב או מנסים לבקש משהו – אנשים מושכים בכתפיהם ואפילו לא מביטים לך בעיניים. לפעמים הם בכלל מתעלמים כשאתה פונה אליהם. גם כשאתה מצליח לתקשר עם מישהו מסוים, כי הוא, במקרה, יודע את השפה האנגלית, אתה עדיין מתקשה להבין מה עובר לו בראש.

בסופו של אותו יום בו ביקרנו בחומה הסינית, יצאנו לרחוב הראשי הסמוך לשכונת המגורים שלנו כדי להוציא כסף מהכספומט ולחפש בית מרקחת, שם נאמר לנו, נוכל למצוא את המשחה הסינית המפורסמת נגד כאבים. ליד הכספומט פגשנו בחורה סינית שדברה אנגלית. שמחנו כל כך וביקשנו ממנה להראות לנו היכן כאן בסביבה יש בית מרקחת. היא הייתה אדיבה בצורה יוצאת דופן. הסכימה ללכת איתנו מרחק של כחצי קילומטר כדי להראות לנו את בית המרקחת. בדרך דיברנו איתה והיא סיפרה שהיא מורה לסינית ושאלה לאן אנחנו נוסעות עוד בסין. השיחה קלחה ואני שמחתי על האפשרות שיש לנו לתקשר עם מי שיודעת גם סינית, גם אנגלית וביקשתי ממנה לרשום לי על דף, בסינית, “אני צמחונית” כדי שלא אצטרך בכל פעם להסביר בתנועות ידיים ורגליים,שלא יגישו לי בשר. היא שמחה לעשות הכל בשבילנו והלכה איתנו עד בית המרקחת. כשאמרנו לה – אוקיי עכשיו אנחנו כבר בסדר, את יכולה ללכת לדרכך, היא התעקשה להמשיך ללכת איתנו לכיוון הגסט האוס שלנו. אמרנו לה שאין צורך, שזה בסדר, והיא נדבקה באופן שאי אפשר היה לנער אותה לגמרי. הלכה איתנו עד המלון ומשם המשיכה איתנו למכון העיסוי שבו רצינו לעשות מסאג’ ואפילו ניסתה לרמוז שאולי נשב לשתות משהו באיזה מקום, עד שממש צריך היה להגיד לה ש”טוב, עכשיו אנחנו צריכות ללכת….” כדי שהיא תלך כבר. שעות אחר כך ניסיתי להבין מה היה הסיפור הזה. היא לא נראתה לי מאותם נוכלים שנטפלים לתיירים ומנסים לסחוט מהם משהו וחוץ מזה אנחנו פנינו אליה ברחוב ולא היא אלינו. עד עכשיו אני לא מצליחה למצוא הסבר.

רכבת השמיים לשינינג

רכבת מספר T151 עזבה את תחנת בייג’ין ווסט בדיוק בזמן – שתיים בצהרים. הסינים הם עם דייקן, קשוח, מסודר. מזכירים לי את הגרמנים כל הזמן. יש כללים ואין קומבינציות. אין חריגות. מה שלא נמצא בתוך המסגרת המוכרת – לא קיים. רק על דבר אחד הם לא מקפידים – איסור עישון במקומות מסוימים. הם אמנם לא יעשנו בתוך התא, הם ייצאו למסדרון הרכבת, אבל גם שם אסור לעשן והרכבת אטומה, אי אפשר לפתוח חלונות וזה מסריח. אני יושבת עכשיו ברכבת. בוקר. אחרי לילה של שינה מיטלטלת, לא רעה בכלל. חוץ מריח עשן הסיגריות שחדר לי לתוך הגרון. אני אוהבת לישון ברכבות. הנדנוד הזה מערסל אותך ואתה מרגיש כמו תינוק. התעוררתי אל תוך נוף שנמצא רק בגלויות. הרים גבוהים ומחודדים שראשיהם בערפל, נהרות חומים שוצפים, גשרי ענק, על מורדות ההרים טרסות אורז, שכבה ועוד שכבה, בתי כפר קטנים ועוד שדות ועוד גשרי ענק ומנהרות לרכבת והרים גבוהים יותר באופק. אני ואילנה התנפלנו על החלון, מצוידות במצלמות. איך אפשר שלא? הדבר הטבעי ביותר המקושר לי עם בוקר הוא קפה. אבל אין קפה ברכבת הזו. אני מוציאה את השיחון העברי סיני שקניתי בארץ ומחפשת את המילה “קפה”. כי המילה הזו בכל הווריאציות שלה – קופי, קפה, קאהווה – לא ידועה לסינים. אני מראה את המילה בשיחון והם מנידים בראשם – אין. אני מנסה את המילה “תה”, גם אין. בלית ברירה מסתפקים בבוטנים שהרוכל שעבר כאן עם עגלה מכר לנו. קצת מים שעוד יש ועגבניות שרי שקנינו אתמול לפני העלייה לרכבת. זו ארוחת הבוקר שלנו. אתמול בערב אכלנו דג במסעדת הרכבת. ניסיתם פעם להוציא את העצמות הדקות של הדג עם מקלות אכילה? אני התייאשתי אחרי דקה והתחלתי לאכול בידיים. קרון שלם של סועדים נעץ בי מבטים. אנשים הפסיקו לאכול והסתובבו לכיוון שלי והסתכלו. אילנה אמרה שלא אסתכל עליהם בחזרה ואמשיך לאכול. אין ברירה. גם נימוסי שולחן הם עניין של גיאוגרפיה. בהודו אם הייתי אוכלת עם מזלג היו נועצים בי מבטים וגרוע מכך אם הייתי אוכלת ביד שמאל במקום בימין. שם אוכלים ביד ימין וזהו. ביד שמאל מנגבים את הישבן, זו היד הטמאה.

עכשיו, כאמור, בוקר ואני יושבת עם הלפ טופ על הרגליים וכותבת. עוד מעט תיגמר הסוללה ואין אפשרות להטענה ברכבת. בתוך התא עצמו אין בכלל שקעים ומחוץ לתא יש שקע אחד שבו ניסיתי להטעין את הטלפון הנייד ולא הייתה תגובה. עזבנו את בייג’ין ולא בצער רב. אתמול עשינו צעד נכון ויצאנו ליום טיול בעיר סמוכה – טיאנג’ין. ההודי מהמסעדה שליד המלון שלנו בבייג’ין לא הבין למה אנחנו נוסעות לשם, זו עיר לא מעניינת, אמר. אני נוסע אליה רק לעסקים. הסברתי לו שעיקר האטרקציה היא הרכבת המהירה המובילה לטיאנג’ין – רכבת שנוסעת 300 קמ”ש והיא המהירה ביותר בסין (ואולי בעולם כולו? כי סין תמיד עושה הכל – הכי מהיר, הכי טוב… וכו’) ואם העיר עצמה לא תהיה מעניינת לנו, אז לפחות חווינו את הרכבת.

ההפתעה מטיאנג’ין הייתה גדולה. הרכבת עצמה, בעלת חרטום של מטוס הייתה מהירה, כפי שהובטח ואפילו מפוארת, אבל המהירות לא הורגשה בתוך הרכבת. לצורך ההוכחה צילמתי את הצג שהראה את מד המהירות ההולכת ועולה ? עד 295 קמ”ש. זה היה המקסימום.

ירדנו מהרכבת וניסינו להסביר לנהגי המוניות שאנחנו רוצות לטייל בעיר. רוצות לסנטר, אמרנו ולא עזר, רוצות לנהר – שם ידענו שיש קרוז שעובר דרך מרכז העיר ואפשר לראות ארכיטקטורה מיוחדת, אבל אף אחד לא הבין מה זה נהר, למרות שאילנה ציירה להם סירה נחמדה מאוד, הם לא זיהו את הכוונה.

בסופו של דבר עלינו על אוטובוס, סתם, מבלי שנדע לאן הוא נוסע והתחלנו לנסוע איתו. כשהבנו שהוא מתחיל לצאת ממרכז העיר (זה כבר נראה כמו מערב ראשון, או מזרח גדרה), ירדנו באיזו שהיא תחנה שנראתה מרכזית והיו בה גם מוניות. ושוב, דיון עם נהגי המוניות. לא רק שהם לא מבינים, הם גם לא מתאמצים להבין. ברוב המקרים, כבר שאני ניגשת אליהם ומתחילה בשאלה, הם מנפנפים ביד כאילו אומרים: תעזבי אותי, באמאשלך….. עד שהגיע מישהו שהיה לו קצת הגיון פשוט וצרוף ורצה להבין, אז גם הצליח. וגם הוא לא ידע מילה באנגלית, הוא רק רצה יותר. הוא לקח אותנו למקומות יפהפיים בעיר, חיכה לנו שנסיים לטייל במקום אחד, הביא אותנו למעגן הסירות וכשהבין שהסיור מתחיל רק בעוד שעה, לקח אותנו לעוד מקום יפהפה כדי שנראה אותו והחזיר אותנו למעגן בזמן. כשרצינו לשלם לו יותר ממה שהראה המונה, הוא סרב לקחת עוד כסף. והעיר טיאנג’ין -יפהפיה שאין כמותה. בשטח של אולי קילומטר או שניים תמצאו מקבץ כל כך גדול ויפה של בנינים מיוחדים, שלא תמצאו כזה במקום אחר. שטנו עם הספינה למרחק לא גדול ולא הפסקנו לצלם את השילוב של בנייה סופר חדשה – מגדלים גבוהים, בנינים בצורות שונות, עם בנינים בסגנון עתיק וכאלה בסגנון קולוניאלי, פשוט, כאילו מישהו עשה תחרות בין אדריכלים מי שיבנה בנין יפה יותר ואת כולם קיבצו לכאן. פשוט מדהים. לא הצטערנו לרגע שביקרנו בטיאנג’ין.

שינינג, עיר הבירה של מחוז צ’יאנגחאי היא עיר קטנה במושגים של סין, לא במושגים שלנו. 2.2 מיליון תושבים, על פי גרסתו של ניו , הבחור החצי טיבטי שפגש אותנו בתחנת הרכבת. ניו – בחור מוזר עם כובע רחב שוליים, בעל מראה קצת טיבטי, קצת סיני (כששאלתי אותו למוצאו אמר שהוא אכן חצי טיבטי, חצי סיני), הפתיע אותנו באנגלית המצוינת שלו, מיד כשירדנו בתחנת הרכבת של שינינג. תחנה הזויה, משהו שלא ראיתם אף פעם, אלא אם כן ביקרתם בשינינג. תחנה ענקית, חדשה, אבל ללא כל המאפיינים של תחנת רכבת. יש לה אמנם רציף, אולי יותר מאחד, יש אולם יציאה, אבל כשיוצאים החוצה רואים כביש רחב מאוד, ריק לחלוטין, ללא כלי רכב כלשהם, לא תחנת אוטובוס או מוניות, כלום. כל היוצאים מהתחנה (המון של מאות ואולי אלפי בני אדם) גוררים את עצמם ואת מיטלטליהם בכביש הזה ואנחנו אחריהם. זו נראתה כמו איזו צעדת המונים משונה לכיוון בלתי ידוע, כי לא רואים את סופה. עוד אנחנו נגררות שמאלה עם הזרם, צץ ניו משום מקום ובאנגלית הצחה שלו שאל אם הוא יכול לעזור. בכל מקום אחר הייתי אומרת לו בנימוס – לא, תודה, כי מי לא מכיר את המאכרים שמתלבשים על תיירים מיד ביציאה מתחנת הרכבת/שדה התעופה/ תחנת אוטובוסים מרכזית ומנסים למכור להם הכל ? החל ממונית עד למלון, טיול מאורגן, גסט האוס (של אח שלו), החלפת כספים בשער גבוה ועוד ועוד. אבל במקרה של ניו זה היה אחרת. לפגוש בסין מישהו שמדבר אנגלית כל כך טובה? זוהי מציאה חד פעמית, שאין לזלזל בה בשום מקרה. אז כמובן שאמרנו שכן, הוא יכול לעזור והוא ניגש למשימה בדבקות רבה שבתחילה קצת הטרידה.

לניו אין אמנם מכונית, אבל הוא מצא לנו “חבר” שיש לו, נסע איתנו עד לגסט האוס שהזמנו מראש (הוא ידע היכן הוא בדיוק), חיכה עד שעשינו צ’ק אין, ליווה אותנו לחדרנו, סחב מזוודות ובסופו של דבר, כשהתפנינו לדבר איתו ישב איתנו ותכנן לנו טיול שלם בסביבות שינינג. הוא הציע לנו לשכור רכב עם נהג שייקח אותנו לכל האתרים באיזור צ’יאנגחאי, בהם תכננו לטייל. טיול שאת מסלולו תכננו מראש, עוד בבית והחלטנו לעשות אותו בתחבורה ציבורית. אמרנו לניו שאנחנו לא רוצות נהג ומכונית וחשבנו שהוא יכעס, אחרי שהקדיש לנו כל כך הרבה זמן, אבל לא, ניו הפתיע. הוא עזר לנו לתכנן את הטיול באוטובוסים, נתן אינפורמציה מהיכן להיכן יותר הגיוני להגיע, איפה יותר פשוט למצוא מקומות לינה בדרך, היכן יש אטרקציות שלא כדאי לפספס, רשם לנו את שמות המקומות בסינית, את מספרי האוטובוסים, איך כותבים בסינית “תחנת אוטובוס”, כל דבר שיוכל לעזור לנו להסתדר לבד בטיול ואנחנו לא הבנו איפה הקאטץ’, מה הוא מבזבז איתנו את כל אחר הצהרים שלו, אילו ציפיות יש לו? הרגשנו לא נוח וחשבנו שאולי ניקח אותו כמדריך ליום אחד, בתמורה. בסופו של דבר הזמנו אותו לארוחת ערב במסעדה שהוא המליץ לנו עליה, עם הרבה מנות צמחוניות טעימות.

בסופו של הערב ביקשנו ממנו את מספר הטלפון שלו, אותו שמרתי בזיכרון הטלפון הנייד שלי והבטחנו שנהיה בקשר. מאז הפך ניו ל”חבר הטלפוני” שלנו. בכל פעם שאנחנו נתקלות בבעיה, או במקרה שמישהו לא מדבר אנגלית ואנחנו לא מוצאות כל דרך לתקשר איתו, אנו מתקשרות לניו והוא עוזר. ואני תוהה כמה חברים כאלה הפסדתי בימי חיי, כשמתוך חשדנות אמרתי “לא” להצעות לעזרה שקיבלתי במשך השנים.

טיבטים עירומים במעיינות גופרית תחת כיפת השמיים

עם העזרה הרבה שניו הושיט לנו יכולנו להגשים את החלום לטייל באזור צ’יאנגחאי לבד, לנסוע בתחבורה ציבורית, למצוא חדר במלון כשנגיע ולא להזמין מראש, לטייל בכפרים ובעיירות שבדרך ולחוות חוויות מרגשות שאי אפשר לחוות אותן בטיול מאורגן. כשתכננו את הטיול במחוז צ’יאנגחאי אמרו לי שאנחנו לא נורמליות. מי מטייל בסין לבד ועוד במקומות שאף אחד לא שמע עליהם? אפילו ישראלים המתגוררים בסין הביעו תמיהה ואמרו שללא סינית לא נוכל להסתדר במחוז כל כך לא מתויר. אני התעקשתי, כרגיל, ועם אילנה שהיא פרטנרית מצוינת לרעיונות משוגעים והרפתקניים, החלטנו להגשים גם את הבלתי אפשרי ולהוכיח שזה אפשרי – לטייל במקום שאפילו הלונלי פלנט לא נותן המלצות מפורטות לגביו, כי פשוט מטיילים מערביים לא מגיעים לשם.

לפני שנתחיל את טיולנו סביב שינינג, החלטנו להקדיש יום אחד לעיר עצמה ולמקדש המאוד מפורסם ומיוחד הנמצא כ-27 ק”מ מדרום לעיר. הבנות בקבלה בלאטה גסט האוס (מקום מאוד מפורסם ומקובל על תרמילאים מכל העולם) רשמו לנו על דף את שם התחנה בסינית ואת מספר האוטובוס והציעו שניקח מונית עד לתחנה. המוניות בשינינג מאוד זולות. נסיעה בתוך העיר עולה כ-6 – 7 יואן, שהם כשלושה שקלים. בתחנת האוטובוס הראנו את הפתק עם שם היעד ומספר האוטובוס ועלינו על זה שהצביעו לנו עליו. ירדנו בעיר הסמוכה לשינינג (חואנגדזונג) והלכנו במעלה הדרך לכיוון המקדש, כשמשני צידי הכביש חנויות טיבטיות יפהפיות, שהיו בחלקן עוד סגורות בשל השעה המוקדמת. מקדש טאר סה הוא אחד המקדשים היפים ביותר שראיתי מאז ומעולם, וראיתי הרבה מאוד מקדשים בודהיסטיים בשנים האחרונות. במשך 6 שעות לא יכולנו להינתק מהמקום ולהפסיק להתפעל מכל מבנה במתחם. מעושר הפסלים, מהמבנים המקושטים בשלל צבעים מהאווירה וקהל העולים לרגל בתלבושותיהם המסורתיות, מקיימים את מסורת ההליכה נגד כיוון השעון, כשהם מסובבים את גלגלי התפילה ואנחנו לא מפסיקות לצלם אותם קדים קידות כלפי הסטופות שעל פניהן הם עוברים בדרך. הנזירים בגלימותיהם האדומות לפעמים מסכימים להצטלם, לפעמים לא – הם כל כך פוטוגניים ולא חשוב אם צלמת אותם על רקע קיר לבן, או על רקע מקדש, או בפתחה של דלת עץ עתיקה – הם תמיד עושים את הצילום ליפה יותר. ברחבה שלפני אחד המקדשים הוקמו דוכני אוכל ואנו התפתינו לטעום את המאכלים הטיבטיים שהוגשו שם, לא לפני שהראיתי את הפתק עם הכתובת: אני צמחונית, לנשים הטיבטיות שטרחו על הכנת האוכל בדוכן שלהן. אכלתי נודלס עם ירקות ברוטב חריף, יוגורט תוצרת בית מתקתק ותפוחי אדמה צלויים שאחד הגברים מכר מתוך שקים. ארוחת צהרים טעימה וזולה , כעשרה יואן לאדם.

הרגע הגדול הגיע ואנו, עם תרמיל קטן על הגב, (את הגדול השארנו לשמירה בגסט האוס) יוצאות לדרך ההרפתקנית לטיול במחוזות עלומים, שגם מטיילים ותיקים בסין עדיין לא ביקרו בהם ורבים הטילו ספק ביכולתנו לעשות זאת.

מצוידות בשיחון עברי-סיני, בפתקים רבים ובהם שמות המקומות בסינית, ובהרבה אומץ ויצר הרפתקנות, הגענו לתחנת האוטובוסים המרכזית של שינינג וביקשנו לעלות על האוטובוס לגויידה. באולם ההמתנה הגדול ואחר כך גם באוטובוס לא יכולנו לחמוק מעיניהם הסקרניות של המקומיים, שלטשו בנו מבטים ולא חדלו גם כשהבטנו בהם חזרה ואפשר להבין זאת – מתי בפעם האחרונה הם ראו שתי נשים בעלות עיניים עגולות מטיילות לבד ועוד באוטובוס ציבורי ולא בטיול מאורגן או במכונית עם נהג צמוד?

לאחר כשעתיים של נסיעה נגלה לעינינו מבעד לחלונות האוטובוס נוף יפהפה של הרים בשלל צבעי הקשת, עמקים ונהרות. אנו הצמדנו את האף לשמשה וזינקנו מחלון לחלון כדי לא להפסיד את המראות, בעוד שכנינו לספסלים נשארו אדישים, זה נוף ביתם וארצם והם כבר לא רואים את היופי. בשלב מסוים עברנו במעבר הרים בגובה של 3800 מטר, כשמולנו, בגובה העיניים, פסגות קרח לבנות. נוף עוצר נשימה תרתי משמע. רק עם הירידה, כשהכביש החל מתפתל כלפי מטה, חזרה הנשימה לסדרה.

הדבר הראשון שחיפשתי כשירדתי מהאוטובוס היו השירותים והנה, בפעם הראשונה נתקלתי באלה מהסיפורים. כנראה שבבייג’ין כבר התרגלו לעשות את הצרכים בתאים סגורים, פחות או יותר, אם לא עם דלת, אז לפחות במחיצות. כאן כרעתי, יחד עם עוד כמה סיניות בשורה, מעל תעלת מים זורמת ועשיתי כמוהן, בטבעיות, כאילו עשיתי זאת כל חיי.

מיד עם היציאה מתחנת האוטובוסים בעיירה גווידה הידועה במעיינות החמים הנובעים בסביבתה, חיפשנו את המלון לגביו הייתה לנו המלצה ובה נאמר כי יש בו בריכה עם מי מעיינות חמים. המלון מבחוץ נראה מפואר מאוד, אולם החדר שראינו לקה בכמה חסרונות האופייניים למקומות בסין. תחזוקה כל כך ירודה, שכמעט הכל מתפרק ופשוט משאירים אותו כך. אז החלטנו לא להחליט ולהתחיל בטיול שלנו ורק בסופו נדע אם נרצה להישאר בה ונחזור למלון הזה. התחלנו במעיינות החמים שבסביבות העיירה. הנהג שלנו הביא אותנו למין כפרון קטן. עצר את המונית במעלה הדרך, בשביל הראשי של הכפר והצביע לכיוון מעלה.

בהתחלה חשבנו שהוא לא מבין אותנו והתעקשנו שאנחנו רוצות את המעיינות החמים. כל היום פנטזנו על רחצה במעיינות בחיק הטבע וראינו עצמנו משילות את בגדינו ויורדות אל המעיין. בסופו של דבר הלכנו בשביל ומה שנגלה לעינינו היה מחזה מדהים. עברנו בין דוכני אוכל וקבוצות של טיבטים שהפסיקו את כל עיסוקיהם כדי להזין את עיניהם בתופעה שנגלתה להם זה עתה: שתי נשים מוזרות עם תרמילים על הגב ומצלמות בידיים מטפסות בשביל. הם קראו לעברינו, חייכו אלינו, הסכימו להצטלם (ווואו אילו תמונות יצאו משם) ובסופו של השביל, במעין גיא קטן מתחתיו, ישבו חבורות של נשים וגברים בעירום מלא וחלקי, בתוך בריכות קטנות טבעיות של מי גופרית מעלי אדים. הם ישבו בצפיפות צמודים זה לזה. למראה המצלמות הם קראו קריאות מחאה, אבל מהר מאוד שלפו מצלמות בעצמם והחלו לצלם אותנו. אנחנו צילמנו אותם והם אותנו ולא היה מראה סוריאליסטי מזה. להתרחץ במעיינות הללו כבר לא העזנו, כי אני לא רוצה לדמיין אפילו מה היה קורה אם היינו מתפשטות ויורדות בבגדי ים אל בין חבורות המתרחצים הערומים למחצה.

מהמעיינות החמים המשכנו עם הנהג לפארק הלאומי של גווידה. הגענו לשם לקראת ערב, כשהשמש נטתה והאירה את ההרים הצהובים במין זוהר מיוחד. בכניסה לפארק הצמידו אלינו מדריכה דוברת אנגלית מאוד בסיסית אשר צרפה אותנו לעוד שני תיירים יפנים ויחד הוסענו ברכב מיוחד של הפארק לעומק השטח. שם ירדנו והלכנו ברגל בינות לנופי הרים שהתנשאו מכל העברים בשלל צבעים וצורות – מחודדים ומפוסלים ועגולים ושטוחים. את היום סיימנו במלון עם בריכת מי הגופרית. וירדנו לבריכה לטבילה מרגיעה ומשחררת לסיומו של יום קשה ומלא פעילות.

עם בוקר המשכנו בדרכנו ליעד הבא – הפארק הלאומי מנגדה. כבר בדרך רואים את מה שמחכה לך בתוך הפארק מאוחר יותר: נופי הרים גבוהים באופק, הרים נמוכים יותר לפניהם, משטחים של ירוק מנוקדים בנקודות צהובות של עצים ונקודות אדומות של שיחים נמוכים. על מדרונות ההרים רואים עדרי כבשים, סוסים, פרות, עדרי באפלו. בתחתית העמק זורם הנהר הצהוב. האוטובוס מסתובב ומתפתל עם הכביש ואנחנו לא יודעות לאן להסתכל קודם. על הכביש עצמו מפזרים האיכרים את גרעיני החיטה ותוצרת חקלאית אחרת, כדי שהאוטובוסים והמכוניות העוברות ידושו אותם ולאחר מכן הם מטאטאים את המוץ ומשאירים את הגרעינים לייבוש על הכביש. על הגרעינים המכוניות לא נוסעות. הנהגים העוברים בדרך משתפים פעולה עם החקלאים המשתמשים בכביש כמשטח ייבוש. פעם היו עושים זאת על גגות הבתים, אבל שטח הגג מוגבל והכביש לא. הוא משתרע מכאן ועד לאן שתרצו, לאורכה ולרוחבה של סין.

אנו מגיעות לעיירה הסמוכה לפארק הלאומי מנגדה. לפי התוכנית אנו אמורות לישון כאן, ומחפשות מלון כדי להניח בו את התיקים ולטייל בלעדיהם. אבל המלון שמראים לנו לא מוצא חן בעינינו ואנחנו מחליטות להמשיך לטייל עם התיקים ובסופו של יום להמשיך ליעד הבא – לטונגרן, שם צריך להימצא מקדש יפהפה שאותו ראינו בתמונות.

אנו מחפשות נהג שייקח אותנו לפארק. בחור טיבטי צעיר מציע את עצמו. הוא לא נהג מונית, אבל רוצה להרוויח כמה יואנים ואנחנו, לאחר מיקוח, מסכימות. מסכמים מחיר, נכנסים למכונית ומתחילים בנסיעה. בהתחלה הכל בסדר. הוא מוריד אותנו בפתח הפארק, הוא לא יכול להמשיך פנימה, כי כאן צריך לשכור את אחד הנהגים שעומדים בפתח הפארק. להם יש את הרשות להסיע נוסעים בתוך הפארק. מחיר השכירות גבוה, אבל אין לנו הרבה ברירות. הסיור הוא בן 3 שעות, כך נאמר והנהג שלנו מבטיח לחכות בחוץ, בחנייה.

אנו נכנסות למכונית אחרת ונהג אחר מוביל אותנו ברחבי הפארק. אנו מטפסות בגובה, האוויר מתחיל להיות דליל, אבל רוב הזמן אנחנו במכונית. רק באזור אחד מותר לטייל ברגל ואנו יוצאות אל האוויר הצח והקריר ויורדות בגשר מיוחד בנוי עץ בנקודת תצפית אופטימלית על הנוף. מסביב הרים, בתחתית אגם שמימיו נראים בצבע ירוק בקבוק. ההרים החומים העוטפים אותו גם הם מנוקדים באותם שיחים אדומים ועצים צהובים. אנו ממשיכים במכונית לנקודה הבאה, שיש בה מקום קדוש לבודהיסטים, שכן סביבה קשורים דגלי תפילה צבעוניים מתנפנפים ברוח ומקשטים את הנוף היפהפה כשלעצמו – בעוד אלמנט צבעוני. מראה שמצטלם כל כך יפה שאי אפשר להוריד את המצלמה ולהפסיק לצלם.

לאחר שאנו יוצאות מהפארק אנו מבקשות מהנהג שלנו להמשיך לעיר טונגרן. אנחנו יודעות שזה רחוק, אבל הוא הסכים לעשות זאת ולמרות השעה המאוחרת, נראה שהוא דבק במשימה. כעבור שעה קלה הוא עוצר בעיירה קטנה בדרך. הוא מזמין אותנו לרדת ואנחנו סבורות שאולי כבר הגענו לטונגרן, אבל לא. עדיין לא. הוא רצה שנראה מקום יפה. אין כל כך זמן, אנחנו חושבות, אבל לא מתווכחות.

לאחר שנכנסים שוב למכונית הוא מתחיל לשוטט באותה עיירה. עוצר ושוב נוסע לאט, שוב עוצר. מדבר בטלפון בסינית ואנחנו מתחילות לדאוג. מה קורה איתו? באיזה שהוא שלב אני מבינה שהוא מתקשר לבחורה ומבקש ממנה להצטרף אלינו. מגיעות שתיים. הן נכנסות למכונית מצחקקות ואנחנו ממשיכים בנסיעה. נוסעים ונוסעים והכביש מתחיל להתפתל בין ההרים והשעה מאוחרת ומתחיל להחשיך. ופתאום הדרך נפסקת והוא מדלג על אבנים ושביל עפר ואין נפש חיה ואני מתחילה להעביר סרטים בראש, שאולי עכשיו הולכים לשדוד ולהרוג אותנו, כי מי יודע מי הם האנשים האלה ואיזה שטויות אנחנו עושות. עכשיו כבר לילה. השעה מאוחרת ולבסוף אנו רואות מרחוק את אורות טונגרן ומתחילות לנשום לרווחה. לקח עוד זמן לא מעט עד שמצאנו מלון ללון בו את שארית הלילה וגם עם הנהג לא גמרנו כל כך מהר. הוא כמובן רצה יותר כסף וגם קיבל, בלית ברירה, בסופו של דבר.

חוויה של פעם בחיים

בוקר. השעה שבע ושלושים. יוצאות לרחוב מפתח המלון. קור אימים. העיירה טונגרן עוד לא התעוררה. פה ושם רואים אנשים ברחוב, ממהרים לעיסוקיהם. אנחנו מתות לשתות משהו חם, אבל שום דבר לא פתוח עדיין. עוצרות מונית ומבקשות להגיע למקדש. בטח נמצא שם כבר משהו. המראה שנגלה לעינינו בירידה מהמונית הוא פשוט מדהים. אין מילים לתאר את היופי והעושר של הצבעים והמבנים. ערפל הבוקר משרה על המקום אווירה של קסם ומסתורין. הקור ממשיך. אני מוציאה מהתרמיל עוד זוג מכנסיים ולובשת על המכנסיים שלי ועוד זוג גרביים וגורבת גם אותן. הידיים קופאות וגם הפנים.

אנחנו מתחילות ללכת לכיוון המקדש, הרגליים בקושי נושאות אותנו. אוף, כמה הייתי רוצה עכשיו לשתות תה חם ואפילו אם יגישו לי את התה הטיבטי הידוע בטעמו המוזר לחיך אנשי המערב, תה העשוי מחמאת יאק, מים חמים ומלח. גם אותו אשתה, אני מבטיחה. אנחנו עוברות על פני המבנים. מקדש אחד כולו מוזהב, עם כיפה עגולה. השני כולו צבעוני, מכוסה תבליטים של פסלים צבעוניים. אנו מצלמות בווידאו ובתמונות את המתפללים הנראים תכליתיים כל כך. הם הולכים במהירות סביב המבנים, צמודים לגלגלי התפילה, מגלגלים אותם ומשמיעים מנטרות, ממשיכים ונכנסים לתוך ביתני הגלגלים הענקיים הצבועים בשלל צבעי הקשת, מגלגלים אותם ויוצאים משם, ממהרים לסט הבא של הגלגלים.

כולם , אבל במיוחד הנשים, לבושות בתלבושות מסורתיות שחורות. אנחנו ממשיכות לטייל עד שאנו מגיעים לרחבת המנזר בה הנזירים מחלקים בצק מטוגן ומשקה חלב חם. מישהו רץ ומביא קעריות בשבילנו, לכל האחרים יש קעריות משלהם. אנחנו מתכבדות במשקה החם והוא זורם במורד הגרון אל החזה והבטן ומחמם את הלב. אנו יושבות על מדרגות המנזר, הנזירים מתבוננים בנו בסקרנות ובכל זאת מקבלים אותנו כאורחות. השמש מציצה ואני לא זוכרת מתי כל כך שמחתי לראות את השמש. היא עולה מאחורי ההרים והאוויר מתחיל להתחמם. אני מוציאה פנקס ורושמת דברים ומסביבי מתקבצים אנשים, סוגרים עלי במעגל כדי לראות איך אני כותבת מימין לשמאל, בסימנים שלא מוכרים להם. הם צוחקים ומדברים ביניהם ומצביעים עלי ואומרים דברים בשפתם. לאט מתקבצות נשים טיבטיות לבושות בתלבושותיהן המסורתיות עם המעילים השחורים ונקודות הצבע בקצותיהם, הצעיפים הצבעוניים, הצמות הקלועות על גבן. לחלקן ילדים ותינוקות קשורים על הגב. כולן מקבלות בצק מטוגן בשקיות גדולות המחולקות לקהל שבא לכאן מתוך עגלה גדולה מלאה בחתיכות בצק כאלה, נוטפות שמן. הן מתאספות ברחבה ומתחילות לזמר. כנראה תפילת המזון או משהו דומה. אנחנו מצלמות בווידאו את הזמרה והמראות. לאחר מכן כולם מתיישבים על הרצפה. נשים וילדים ביחד. גברים לחוד. אנחנו יושבות בין הנשים. הן מכבדות אותנו מהבצק המטוגן ומוזגות לנו מקומקומי החלב שלהן. כל הזמן מישהי עוברת ומוסיפה עוד ועוד חלב. הן כל כך יפות, הנשים האלה והילדים שלהן והתינוקות. אני לא מתאפקת ומשמיעה קולות של התפעלות למראה הפרצופים העגולים הקטנים שלהם, הלחיים האדומות מהקור והעיניים המלוכסנות. הנשים לא אוהבות להצטלם אבל את הילדים הן “מסדרות” במיוחד לצילום ומתפעלות מהמראה של התמונה על צג המצלמה. השמש מתחילה להיות חמה מדי. גם הן מתחילות להשיל מעילים, גם אני מורידה שכבות. מסיימות לאכול, מחייכות אלינו, אוספות את השקיות והקומקומים ומתפזרות. זו הייתה חוויה של פעם בחיים. “פעם בדור”, אילנה אומרת.

ממשיכים ללהאסה, בירת טיבט ברכבת השמיים

כמה שנים חלמתי על הרגע הזה, בו אעלה על הרכבת הנוסעת בתוך ערבות קרח קפואות, הרים מכוסי שלג ואגמים שגושי קרח צפים עליהם. מובילה אנשים מערים גדולות בסין – בייג’ין, שנחאי, צ’נגדו , שינינג – אל להאסה, בירת טיבט.

תכננתי את הנסיעה הזו זמן רב והיא אמורה להיות שיא החוויה של הטיול הזה. נרגשות עשינו את כל ההכנות לעלייה לרכבת. יש לנו חצי יום להסתובב בשינינג, לקנות דברים הנחוצים לנסיעה ולשבת לחכות בגסט האוס לרגע המיוחל. הסתובבנו כל הבוקר – להוציא עוד כסף בכספומט, לקפוץ לסופרמרקט מיוחד שרק בו מוכרים קפה שחור (קפה הוא מצרך נדיר בסין), לקנות כוסות מיוחדות השומרות על חום המשקה בתוכן (ראינו את הסינים ברכבת מבייג’ין לשינינג משתמשים בהם וקינאנו מאוד, כי לנו לא הייתה שום כוס לרפואה וליד הברזים והשירותים ברכבת ישנו מתקן מיוחד למים חמים ובו הסינים ממלאים מים כל הזמן ומוסיפים עלי תה ירוק). אז חיפשנו את כוסות התרמוס הללו ונסענו לשם כך במונית למקום מיוחד בו מוכרים אותן, לפי המלצתה של מנהלת הגסט האוס שלנו. קנינו קפה ותה, ובדרך חזרה ישבנו לנוח באחד מבתי הקפה של רשת “אילי” רשת בתי מאפה בשינינג, הפזורים כמעט בכל רחוב ראשי. נהג המונית לקח אותנו, כנראה, לסניף המרכזי, שכן שם היה גם מקום לשבת על כורסאות נוחות ולשתות קפה ולאכול ממבחר המאפים הנאפים במקום. הראנו את הפתק “צמחונית” ובקשנו מאפים מלוחים ללא בשר. אנחנו כבר יודעות ש”טיאן” זה מתוק ו”סיאן” זה מלוח ורצינו דווקא מלוח אבל כנראה שגם מלח הוא מצרך נדיר, כי כאשר לקחתי חצי לחמנייה מלחם חום שנראה כי בתוכה מוטמנת גבינה צהובה מותכת, התברר בנגיסה ראשונה כי ה”גבינה” היא קרם וניל מתוק… בכלל – גבינה היא מוצר לא ידוע בסין. חשבתי שלפחות גבינת יאק צהובה מצוינת אותה אכלתי בהודו ובנפאל תהיה מצרך שלא יהיה קשה להשיגו, אבל טעיתי. אני מקווה שבטיבט, אליה אנחנו נוסעות ברגע זה ברכבת, אוכל למצוא גבינת יאק.

עלינו על הרכבת בשעה שבע בערב. החושך כבר ירד וידענו שאת תחילת הדרך לא נוכל לראות בכלל. היו לנו כרטיסים למחלקת “סופט סליפר” המחלקה הטובה ביותר ברכבת. בכל תא יש ארבע מיטות שתיים תחתונות ושתיים עליונות. הכרטיסים שלנו היו למיטה אחת עליונה ואחת תחתונה ודי דאגנו איך נסתדר עם זה, אבל כשעלינו לקרון התברר שבתוך התא לארבעה אנחנו רק שתינו לבד וזו הייתה הפתעה נעימה מאוד. תא לעצמנו שנסגר עם דלת ואפילו ננעל. בתא מיטות נוחות, מצעים (שעובדת הרכבת החליפה לנו לחדשים) מנורת לילה לכל מיטה, שולחן בין שתי המיטות התחתונות, ומשהו שמיוחד לרכבת הזו – ליד מנורת הלילה, מעל לראש של כל נוסע, ישנו פתח לבלון חמצן. הרכבת הזו נוסעת בגבהים של מעל 5000 מטר בחלק מהדרך וישנה סכנה למחלת גבהים. אחת מצוות הרכבת החתימה אותנו על מסמך בסינית, שבו, כך הסבירה, צוין שאנחנו יודעות שיש סכנה בנסיעה ברכבת הזו, ושאנו מצהירות שאנחנו בריאות וכן התבקשנו לציין מספר טלפון של מישהו בבית שאליו יתקשרו במקרה ויקרה לנו משהו… נשמע מלחיץ. לאחר שחתמנו על המסמך היינו אמורות ללכת לישון והיה קצת קשה להירדם עם המחשבות על מה יכול לקרות בלילה ואיפה בדיוק נמצא הכפתור שעליו צריך ללחוץ בשעת מצוקה כדי שיביאו לנו צינורית להתחבר לחמצן.

בסופו של דבר אני לפחות נרדמתי. התעוררתי בחמש וחצי, כאשר היה עדיין חושך בחוץ, אבל יכולתי לראות צלליות של הרים גבוהים מכוסי שלג ולאחר מכן, כשהתבהר, לראות שגם האדמה הקרובה מכוסה שלג בחלק מהדרך. בחלקים אחרים הנוף הוא נוף חום צחיח, כשפה ושם רואים אגמי מים כחולים קטנים, מי הפשרת השלגים. מדי פעם עוברים על פני “ישובים” קטנים שברובם ככולם מתגוררים פועלים המתחזקים את מסילת הרכבת לכל אורכה.

רכבת השמיים” ללהאסה החלה לפעול בשנת 2006 והיא נקראת כך משום שהיא נוסעת בגבהים שמתקרבים לגג העולם ונמצאים גבוה בשמיים. במשך שנים קשה מאוד היה להשיג כרטיסים לרכבת הזו וגם עתה אפשר לעשות זאת באמצעות סוכני נסיעות שיש להם קשרים עם ספסרים שונים.

מאז החלה הרכבת במסעה מהערים הגדולות של סין אל להאסה, בירת האוטונומיה הטיבטית, כתבו על הרכבת הזו הרבה מאוד ואני, שיש לי חיבה מיוחדת לרכבות, נשבעתי לעצמי שיום אחד אעשה את הדרך הזו מבייג’ין ללהאסה.

לאחר לילה נעים של טלטולים מרגיעים קמנו אל בוקר קפוא אשר באוויר הדחוס של הרכבת לא הורגש. קרונות הרכבת סגורים כמו במטוס, איש לא יכול לפתוח חלון ולא דלת וכך אפשר להזרים חמצן אל תוך הקרונות כאשר הרכבת מטפסת לגבהים שבהם חוסר בחמצן יכול לגרום לתופעות לוואי אצל אנשים שאינם רגילים לכך. נשארו לנו כעשר שעות עד שנגיע ללהאסה ואנו נצמדנו עם הפרצופים לשמשות החלון ומדי פעם שלפנו מצלמה. הצלחנו לצלם תמונות יפות של צילה של הרכבת הנופל על פני האדמה הקפואה, של הרים חומים שבראשם לובן של שלג עד, אגמים צלולים וכחולים, עדרי יאקים שמנקדים בנקודות שחורות את השדות הצהובים. הנוף אינו משתנה עם הזמן ואני נכנעת לטילטולי הרכבת המרדימים וצונחת אל הכרית הלבנה, מתכסה בשמיכה החמה ומנמנמת. מעט מאוד נוסעים מערביים על הרכבת. שכנינו בתא הסמוך הם ארבעה. שני זוגות שיש להם עסקים בשנחאי ובאו לבקר בטיבט. מלבדם ראינו עוד כמה, אבל רוב הנוסעים סינים. לנו מחכות בלהאסה שתי נשים. האחת – לינדסי, טיואנית שמתגוררת שנים רבות בסיאטל ואלן, צעירה מאיתנו, הולנדית, שבאה לטייל בסין ולפגוש את החבר הסיני שלה. הן הגיעו ברכבת המוקדמת יותר, ארבע שעות לפנינו.

כדי לטייל בטיבט אי אפשר לעשות זאת באופן עצמאי, אלא בקבוצה. את הקבוצה מארגנת סוכנות הנסיעות וכך הכירו בינינו לבין שתי הנשים. את לינדסי פגשנו בשינינג, את אלן עדיין לא. מחוץ לתחנת הרכבת , לאחר שאנחנו “נוחתות” תרתי משמע בלהאסה, מחכה לנו סונם הטיבטי. בחור צעיר ומתוק. הוא המדריך שלנו, ובלעדיו אנחנו לא יכולות לטייל בטיבט. הוא מחזיק בידיו את ה”פרמיט” שלנו, האישור שאיתו ניתן למערביים לטייל באזור ובו מצוין בדיוק מהלך הטיול.

במשך הטיול שלנו בעיר להאסה עצמה לא מוצמד לנו רכב ונהג, אבל סונם יהיה איתנו כל הזמן, ישנם מקומות שבלעדיו לא יתנו לנו להיכנס. מחוץ ללהאסה יוצמד לנו ג’יפ לנד קרוזר עם נהג. להאסה מפתיעה אותי. ציפיתי לראות עיירה קטנה, עם בתים עתיקים וביניהם הארמון המפורסם של הדלאי לאמה, הפוטלה. כנראה שהציפיות שלי לא היו דמיוניות כל כך ולהאסה נראתה כך לפני שנים לא רבות, לפני שהסינים החליטו ליישב שם את בני עמם ולהפוך את הטיבטים למיעוט.

העיר גדולה, מודרנית, עם רחובות רחבים, בתי עסק, מסעדות ובתי קפה, כמו בכל עיר מערבית. הסביבה קצת מזכירה את סביבת העיר אילת, עם ההרים החומים אדומים שלה. אנחנו בחרנו להתגורר באיזור העיר העתיקה, הקרוב לככר הברקור ולמקדש ג’וקאנג. הרחובות הסמוכים לככר הברקור הם רחובות צבעוניים בהם צועדים המוני טיבטים בתלבושות מסורתיות, אוחזים בשרשרות חרוזים וממלמלים תפילות ומנטרות. הם מגיעים לחזית המקדש ונשכבים על הרצפה. קמים ונשכבים פעמים רבות. “זה כדי לענות את הגוף ולטהר אותו מחטאיו”, מסביר סונם כשאנחנו משקיפות מגג מקדש ג’וקאנג על המחזה.

אני מצוננת, ההתעטשויות שלי מעירות דובים מתרדמת החורף שלהם. תנאי הגובה אינם מטיבים עימי. להאסה שוכנת בגובה של 3600 מטר מעל פני הים. כבר הפסקתי לקחת את הכדורים למניעת מחלת גבהים, כי התרגלתי, אבל בכל יום כשאנו נוסעים לראות אתרים שונים בסביבות להאסה, אנו מעפילים למקדשים בראשי הרים בגבהים של 4200 מטר ויותר ואז ההליכה קשה והנשימה כבדה וההצטננות לא עוזרת כל כך.

בבוקרו של היום הראשון שלנו בלהאסה נפגשנו עם לינדסי, אלן וסונם המתוק (אני לא אפסיק לקרוא לו כך כי הוא כל כך מתוק. כמעט נער, בעל פנים טיבטיות נעימות, ילד טוב להאסה, שמוכן לעזור בכל מה שיבקשו ממנו – כספומט, אין בעיה. צריכות למלא את כרטיס הטלפון הסלולרי, אין בעיה, מחפשות מסעדה מסוימת, אין בעיה, סונם, על חשבון זמנו הפרטי, ייסע איתנו במונית עד למקום שצריך ויעזור. פשוט בחור מקסים).

אז ביום הראשון נסענו במונית לארמון הפוטלה. אני כל כך התרגשתי, כמעט עד דמעות. ארמון הפוטלה הוא ארמונו של הדלאי לאמה (או נכון יותר – ארמונם של כל הדלאי לאמות במשך מאות בשנים). זהו סימלה של טיבט ומשאת נפשם של כל הטיבטים באשר הם – לבקר בארמון הזה.

לא אחת, כשהייתי בדרמסלה בהודו, מקום מושבו בגלות של הדלאי לאמה הנוכחי, ראיתי תמונות קיר צבעוניות של הארמון ובשלב מסוים זה הפך להיות גם משאת נפש שלי – לבקר בלהאסה ולראות את הארמון הזה. למרות שלא קל לבקר בטיבט, עדיין יש לי את הזכות שאין לטיבטים מהגרים רבים, שאינם יכולים להגשים את חלומם.

עמדתי שם מול הארמון הענק הזה, בצבעי לבן ואדום, עם המדרגות הרבות בחזיתו (300, וכן, טיפסתי אותם כמו גדולה, למרות הצינון ולמרות קשיי הנשימה בגובה). עמדתי שם וכמעט בכיתי בשביל כל אלה שלא יכולים להיות שם. טיפסנו וטיפסנו. סונם המתוק לא הפסיק לדאוג, בעיקר לי, כי לי היה קשה יותר מאשר לאחרים.

עברנו בתוך חדריו הרבים של הארמון העצום הזה (כמובן שלא בכולם, יש שם אלפים), ראינו את חלקו האדום – שהוא הארמון ששימש לצרכים דתיים ובו מקדשים ופסלים. ואת חלקו הלבן של הארמון – החלק ששימש את הממשל הטיבטי וכמעון החורף של הדלאי לאמה.

ראינו את חדריהם הפרטיים של אלה שהתגוררו בו בעבר והשקפנו ממרומי חלונותיהם אל העיר להאסה שהשתרעה לרגלינו. לוח הזמנים שלנו די דחוס, כי עוד בארץ, כשתכננו את הנסיעה ביקשנו לראות עוד ועוד והוספנו ימים ואתרים לטיול, כך שבאותו יום ראשון, בעוד גופנו לא הסתגל לגמרי לגבהים, כבר התרוצצנו בין ארמונות, מקדשים וגנים.

כך גם ביום השני. ראינו את נורבלינקה – ארמון הקיץ של הדלאי לאמות, הנמצא בתוך גנים נרחבים ובהם מספר ארמונות ומקדשים, פסלים ובריכות מקודשות. ראינו את מקדש סרה הנמצא כחמישה ק”מ מצפון ללהאסה וצפינו בנזירים המקיימים דיונים באחת מגינות המנזר. ביקרנו במנזר דרפונג הממוקם כשבעה ק”מ ממערב ללהאסה, ובמקדש צ’וקאנג הממוקם בליבה העתיק של להאסה, סביבו הבארקור – נתיב הצעידה המעגלי לעולי הרגל המקיימים כל ערב את ה”קורה” – ההליכה סביב המקדש בכיוון השעון, כשהם מתפללים וממלמלים מנטרות. מראה שאין שני לו בשום מקום אחר בעולם. תארו לעצמכם רחובות שמשני צידיהם בתים עתיקים ובחזיתות הבתים דוכנים מלאי עבודות יד צבעוניות של טיבטים, שרשרות עם אבנים צבעוניות, בדים צבעוניים, כלים עתיקים ועוד ובתווך המוני בני אדם, לבושים בבגדיהם המסורתיים, טיפוסים שכל צלם, אפילו אם הוא רק חובב, יכול להפיק מהם תערוכת צילום מרהיבה. הולכים כולם בכיוון אחד, הליכה מהירה, ממלמלים ומתפללים וביניהם צועדים בסך חיילים סיניים בבגדים מנומרים, מצויידים ברובים ובמטפי כיבוי אש (מוזר, נכון?) כששאלתי לפשר העניין הסתבר שימים ספורים קודם לכן הצית את עצמו נזיר לאות מחאה באמצע הכיכר וכדי למנוע מקרים דומים בעתיד הם מצויידים במטפי כיבוי. אסור לצלם את החיילים ומוטב לסור מדרכם כשהם עוברים וכשאתה מתבונן בהם בחטף, אתה מרגיש שאכן כדאי מאוד להתרחק מהם עד כמה שאפשר.

רצינו מאוד לראות את אגם נאמטסו. נאמטסו הוא אגם המלח הגבוה ביותר בעולם והוא קדוש לטיבטים, אשר עולים אליו לרגל מדי שנה. פירוש שמו בשפה הטיבטית הוא”האגם השמימי” או “אגם האלוהים”. הוא נמצא בגובה של מעל ל-4,700 מטרים מעל פני הים. מצפון לאגם נאמטסו משתרעת שרשרת הגבעות המושלגת של הרמה הטיבטית. השמיים הכחולים, הפסגות המושלגות, מי הטורקיז של האגם והמרחבים הירוקים המקיפים אותו – את כל אלה ראיתי בתמונות ונשבעתי שאגיע לשם. אבל שבועות לחוד ומציאות לחוד, בעיקר כשזו מציאות סינית. כבר בשינינג הזהיר אותנו וונגדן (זהו שמו של הסוכן דרכו רכשנו את “חבילת הטיול” לטיבט) שיש אפשרות שאם יירד שלג באיזור נאמטסו, לא יאפשרו השלטונות מעבר אל האגם ובמקרה כזה ייקחו אותנו לביקור באתר אחר. אנחנו קיווינו והתפללנו שלא ירד שלג ויום לפני הנסיעה סונם אמר שלפי התחזית לא צפויים שלגים למחר. שמחות וטובות לב עלינו על הלנד קרוזר שלנו ויצאנו לדרך. ארבע וחצי שעות נסיעה עד לאגם. התלבשנו היטב כי בגובה של 4700 מטר ובחודש אוקטובר צפוי להיות קר שם. כבר בתחנה הראשונה בדרך (נקודת המשטרה הראשונה) נאמר לנו שאין סיכוי, שלג יורד באיזור אגם נאמטסו ולא ייתנו לנו לעבור. אבל אנחנו מתעקשות. “הדרך יפה, וגם אם נגיע קרוב לאגם ואולי נראה אותו מרחוק – שווה לנו”. סונם, ילד טוב להאסה, עושה מה שאנחנו אומרות. ואנו ממשיכים. טאשי, הנהג שלנו יורד בכל תחנת משטרה בדרך מצויד בפתק וכשאנו שואלות מה זה הפתק הזה, סונם מסביר לנו שכך מודדים מהירות בסין. לא צריך מלכודות וניידות משטרה. יודעים כמה ק”מ יש בין תחנת משטרה כזו עד לבאה אחריה ואם הוא מקדים להגיע לתחנה הבאה, יודעים שהוא נסע במהירות גבוהה מהמותרת (איזה רעיון, הא? מעניין מה היו הנהגים הישראלים עושים אילו הפעילו את השיטה הזו אצלנו). אז טאשי נוסע מהר, אבל כמה ק”מ לפני תחנת המשטרה הבאה הוא זוחל וזוחל וזוחל. מה הטעם? טוב, בכל תחנת משטרה כזו אנו מתבשרים ששלג עדיין יורד ואין מעבר ואנו ממשיכים עד שאנו מגיעים ל”שער הכניסה” לאגם, המצוי על הכביש כשעה נסיעה מהאגם עצמו. אנו יורדות מהלנד קרוזר קפואות לחלוטין, מחפשות שירותים ואין ומסתתרות מאחורי איזה קיר ועושות מה שעושות ושלג יורד, אמנם לא כבד, אבל שלג… ולא צריך להמשיך ולהרחיב בתיאור.

אנו מצלמות את השלג ואת הגבעות המושלגות אבל חלומנו לבקר באגם נגוז. “טוב, זו סיבה טובה לחזור לבקר בטיבט”, אומרת לינדסי. סונם שואל אותנו אם אנחנו רוצות “הוט ספרינג” כלומר – מעיינות חמים. בטח רוצות, אבל אין לנו בגד ים ומאיפה מביאים כזה? סונם אומר שאין בעיה, אפשר לקנות בגדי ים במעיינות. אנו מגיעות לשם ונכנסות לחנות. בגדי הים נראים כמו בתמונות של סבתא שלי, כשהיא התרחצה בחוף בת גלים בשנות העשרים של המאה הקודמת. מין בגד ים שלם שתפורה לו חצאית קצרצרה. אני לובשת אותו ומרגישה כמו בלרינה. אנחנו מתפוצצות מצחוק. בגד הים עולה כ-18 שקלים, הכניסה עוד כ-60 שקלים ואנו בתוך בריכה חמה מקורה, די גדולה. משפחות שלמות של טיבטים עם ילדים קטנים יושבות בתוך המים. אבל מחוץ לבריכה קור מקפיא. סונם אומר שזה בערך 7 מעלות בחוץ ואני תוהה אם זה שבע מעל לאפס או מתחתיו, כי אני רועדת מקור. לאחר כשעתיים שלגביי היו עינוי, לגבי האחרים כנראה פחות, אנו מתקפלות וממשיכות בדרך ללהאסה. המים החמים של המעיינות מטילים עייפות על כולנו וחוץ מטאשי (מזל שהוא לא נכנס למים) כולם נופלים ונרדמים עד הכניסה ללהאסה.

בין להאסה והגבול הנפאלי

אני יודעת שיש כאלה שלא יתלהבו כל כך ממה שאני מספרת, וזה בסדר. לא כולם צריכים לאהוב אותו דבר, אחרת איך היה העולם שלנו נראה? יש אנשים שלא ייכנסו למקדשים ויגידו, גם אם הם לא דתיים, שזו “עבודה זרה”. יש כאלה שסתם לא יאהבו טיולים שבהם מבקרים במקדשים רבים. אותם שמעתי אומרים: ראיתי אחד, ראיתי את כולם… אני אוהבת, ומאוד. בעיקר את אותם מקדשים שבהם יש פעילות של מתפללים, עולי רגל, ובעיקר כשהם כאלה שבאים מכפרים רחוקים, בבגדיהם הצבעוניים, ואשר זו להם הפעם הראשונה ואולי היחידה בחיים שבה יגיעו למקום רחוק כל כך כדי “לעבוד את אלוהיהם” ואפשר לראות את ההתרגשות על פניהם ואת הרצינות שבה הם מקיימים את הטקסים היפהפיים שלהם. זה מה שאני אוהבת. לא חשוב לי ולא משנה בכלל לאיזו דת שייכים אותם אנשים ומקדשים, חשובה הפעילות האנושית שמתקיימת כאן, הביחד הזה של אותם אנשים. והם כל כך יפים בעיני ולא משנה אם הם שחורי עור כמו אותם עולי רגל במקדש במדוראי שבדרום הודו, או אם הם מלוכסני עיניים כמו כאן, במקדשים בטיבט. ולא, אם ראיתם אחד או שניים, לא ראיתם את כולם, בכל מקום מתקיימת פעילות אחרת ובכל מקום אתם צפויים לחוויה חדשה.

ראיתי כאן, בטיבט, כמה מקדשים שהעלו דמעות בעיני. זה קרה לי היום וזה קרה לי באותו יום בו נסענו במיוחד מלהאסה למנזר גנדן, כ-40 ק”מ ממזרח ללהאסה. הדרך למנזר גנדן עוברת בנופי הרים חומים, בעלי צורות מוזרות, שנראה כי בעונות אחרות בשנה הם מושלגים לגמרי, והיום, כאשר השלג נמס במשך הקיץ שעבר ועדיין לא ירד חדש, הם נראים כאילו הפשיטו אותם משמלותיהם. מנזר גנדן נמצא בראשו של הר כזה והדרך העולה אליו מפותלת ומאחורי כל פיתול ממתין לנוסע נוף בלתי אפשרי לתיאור. בסופה של הדרך נגלה המנזר בכל הדרו כשהוא תלוי על צלע ההר עם הבניינים הצבועים בצבעי אדמה חומים, אדומים, צהובים וכתומים והמקדשים ביניהם בעלי הגגות דמויי הפגודה בצבעי זהב. כשמסתובבים בין הסמטאות במתחם המנזר אי אפשר להפסיק לצלם, שילוב של גג זהוב עם קיר צהוב ומרפסת חומה וחלון בעל מסגרת שחורה צבועה סביבו עם וילון לבן מתנפנף, אנשים הצועדים כשבידיהם שקיות צהובות ובהן חמאת יאק אותה הם שמים טיפין טיפין בכל סטופה, בכל גומחה בה נמצא אחד מפסליו הרבים לאין ספור של בודהה בצורותיו השונות. הם מוסיפים את החמאה למיכל גדול שבו נרות דולקים, כדי להבטיח שימשיכו לדלוק. הם משלבים את ידיהם, עוצמים עיניים ומבקשים משהו. הם לבושים בבגדים צבעוניים, חלקם צעירים, ביניהם נשים עם תינוקותיהן קשורים על גבן, מנמנמים ופוקחים עיניים מלוכסנות ומסתכלים בי בסקרנות. ביניהם סבתות זקנות, לבושות במיטב מחלצותיהן אוחזות חזק בידיו של נכד צעיר, בן ארבע, חמש או שש ומלמדות אותו כיצד לשים את החמאה והיכן לגעת עם היד כדי לזכות בברכה, כי הן רוצות כל טוב לנכד הזה שאוחז בידו הקטנה את ידה המצומקת של סבתו ואני מביטה בהם וכל כך מזדהה וגם מתגעגעת, כי איזו סבתא לא רוצה את הכי טוב לנכד שלה? ביניהם מתהלכים הנזירים בגלימותיהם האדומות, שהם תמיד תוספת מצוינת לצילום טוב של פינת סמטה הנפגשת עם קיר אדום ובתווך עובר הנזיר וראשו מושפל ובידיו מחרוזת תפילה. הסתובבנו כך ביניהם וראינו אותם ברגעיהם היפים והרגשנו את השמחה וחלקנו איתם את בקשותיהם מאלוהים שייתן גם להם חיים טובים יותר.

טיול בטיבט הוא בעיקר טיול במקדשים ובמנזרים הרבים ומה שרואים בדרך אליהם. היופי הבלתי נתפס של הבודהיזם הטיבטי, גם היופי החיצוני של מקומות הפולחן וגם היופי של פילוסופיית החיים הזו, הם משהו שגם מי שלא נחשף לו בעבר, יכול להתרגש ממנו כשהוא נתקל בו.

עזבנו את להאסה לכיוון דרום, אל הגבול הנפאלי ואנו אמורים להיות בדרך כשישה ימים. התחנה הראשונה הייתה העיירה גיאנטסה. עיירה טיבטית טיפוסית, אומרים שההשפעה הסינית כאן היא המעטה ביותר. היינו אמורים לישון בעיירה ולהמשיך למחרת לשיגאטסה, שהיא העיר השנייה בגודלה בטיבט, אחרי להאסה. אולם לאחר שביקרנו במנזר המקומי וראינו שעדיין מוקדם והדרך לשיגאטסה אמורה לקחת כשעת נסיעה, החלטנו להמשיך בדרכנו ולבלות שני לילות במלון אחד במקום לקפוץ כל לילה למקום אחר. הגענו לשיגאטסה לעת ערב. היה קר כל כך שאי אפשר היה לנשום, מה גם שעלינו בגובה מ-3600 לכמעט 4000 וגם זה לא הקל על הנשימה. החדר במלון טנזין נמצא בקומה השלישית. אני התמרדתי. ישבתי בקומה הראשונה ואמרתי – רק כאן, אבל זה לא עזר לי. כל החדרים בקומות הנמוכות תפוסים. מלון טנזין הוא מלון מבוקש. ראינו לא מעט מיניבוסים וג’יפים עוצרים ומהם יוצאים תיירים מרחבי המערב. נאלצתי להמשיך לטפס כשאני מתנשפת וההצטננות והשיעול שעוד לא הרפו ממני רק מוסיפים קושי.

החדר יפה. הרהיטים מעוצבים, האמבטיה והשירותים ברמה גבוהה והמחיר יחסית נמוך – 150 יואן ליחיד בחדר כולל ארוחת בוקר (כ-80 שקלים). אבל קר. כפור. אין חימום בחדרים. אני לוקחת את כל השמיכות ומתכסה בהן, אבל זה לא עוזר. הקור חודר לעצמות והשמיכות כבדות עלי ומקשות עוד יותר על הנשימה. אני שוכבת ומתפללת שהלילה יעבור. קשיי הנשימה בגלל הגובה רק גוברים עם החרדה ועם המחשבות של “מה אני עושה פה?” המתחילות להזדחל. “אני עוד אמות כאן מהקור הזה ומחוסר חמצן”, אני חושבת ונלחצת עוד יותר. בסופו של דבר כנראה שנרדמתי, כי בפעם הבאה שהייתי בהכרה, השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. ניסיתי את המקלחת וזרזיף, אמנם חם, יצא משם. טיפות טיפות ואני הרי צריכה לחפוף את הראש. אני מנסה. עומדת רועדת מתחת לזרזיף ומקלקלת את אמא של בעל המלון (מסכנה, מה היא אשמה?). מים חמים הוא הבטיח, וקיים, אבל לא אמר שהם יוצאים טיפות טיפות.

אחר כך צריך לטפס לחדר ארוחת הבוקר והנשימה הולכת וכבדה עם כל צעד שעושים. אין חמצן. הקפה הלא כל כך חם מרגיז ויותר מכך ה”מלצרית” הקופצנית, שלא מבינה מילה באנגלית (היא עובדת במלון אליו מגיעים כל יום עשרות תיירים זרים, לא צריך לדעת מה זה “לחם”, או “קפה שחור”?) אבל אחר כך, במנזר טאשים לופו, כשנכנסתי לקאפלה המרכזית וראיתי את הבודהה הענק, את ציורי הקיר המרהיבים, את המתפללים ועולי הרגל, העוסקים בטקסים שלהם, מוסיפים גושי חמאת יאק לקערות הזרועות נרות דולקים, עמדו דמעות בעיני. אני לא יודעת אם זה בגלל תנאי מזג האוויר והקשיים שחוויתי, אבל ממש בכיתי. עמדתי שם והרגשתי את כל האהבה השופעת מן האנשים ומהדמות המרשימה של הבודהה של החמלה והיופי של כל מה שמסביב, הרגשתי שכל שפע הטוב הזה מתנקז רק אלי ואמרתי לעצמי: זה שווה כל דקה נוראה שעברה עלי בלילה. מה שהוסיף להתרגשות הייתה לחיצת יד שנתנה לי אישה טיבטית שעברה לידי. היא חייכה אלי, תפסה את ידי, לחצה אותה בחום והמשיכה בדרכה. כאשר סונם הסביר לנו כי כאן מוצגת דמותו של הבודהה העתידי וכאן אפשר לבקש בקשות לעתיד והראה לנו איך המתפללים מחזיקים ידיים צמודות אחת לשנייה, כשהאגודלים פנימה וזה יוצר מעין צורת לב, חיקיתי את מעשיו, עצמתי את עיני וביקשתי מאלוהים באשר הוא את בקשותיי שלי, יחד עם עוד עשרות ומאות טיבטים שבאו לכאן מאזורים מרוחקים ברחבי טיבט וסין. הרגשתי אחת מהם, אחת ממשפחת האדם. אלוהים נמצא בכל מקום ולא חשוב אם זה מנזר בטיבט או בית כנסת בירושלים או מקום מיוחד בטבע. כאן הרגשתי אותו בתוך הלב.

את שלושת הימים הבאים עד שנגיע לגבול הנפאלי אנחנו אמורות “לבלות” סביב ההר הגבוה ביותר בעולם. האוורסט. לראות אותו מזוויות שונות, בזריחה, בשקיעה, לבקר בבסיס היציאה של הטרקיסטים האמיצים שעולים לפסגתו, לישון בעיירות קטנות סביבו, הממוקמות בגבהים שונים, כולן גבוהות מדי עבור הגוף המסכן שלי שמבקש כבר כמה ימים שאניח לו ואתן לו קצת יותר חמצן.

אני לא ישנה בלילות, הם הכי קשים. ביום נוסעים, עוצרים, גם בגבהים של מעל 5000 מטר, זה לא נורא, מתקשים בנשימה, מצלמים, רואים נוף או מנזר, אבל עומדים על הרגליים. בלילות זה קשה. אי אפשר לשכב, אי אפשר להירדם, קר מדי והשמיכות מעיקות וגם אם המקום מחומם, אני מרגישה שחסר לי אוויר. מה גם שאני מצוננת עדיין וגם תרופות הפלא הטיבטיות שלקחתי אינן עוזרות יותר מדי. אני נושמת נשימות שטוחות ומהירות, אני לוקחת שוב את הכדורים נגד מחלת הגבהים והם מקלים קצת, הלחץ בראש יורד, אבל הנשימה עדיין קשה. אילנה מעלה רעיון לקצר את הימים ולהגיע לנפאל מוקדם יותר. האם זה אפשרי מבחינת הפרמיט שלנו, שהוא מסמך קשוח אותו נתנו לנו הסינים והוא האורים ותומים לפיו אנחנו חייבים לפעול. אנחנו שואלות את סונם והוא אומר שאפשר לעשות שינויים. אנחנו שואלות את אלן ולינדסי ואלן מתנגדת. “אני רוצה להיות את כל הימים בטיבט”. היא סובלת פחות, היא גם הצעירה מכולן. אין ברירה. כולן צריכות להסכים. אני שואלת אותה אם אכפת לה לדחוס שלושה ימים ליומיים ולבלות את היום השלישי עדיין בטיבט, אבל בעיירת הגבול זנגמו. אלן לא יודעת שהעיירה ממוקמת 7 ק”מ מהגבול הנפאלי, שזה כמעט נפאל, אבל אם קוראים לזה עדיין “טיבט” זה בסדר.

עיירת הגבול שוכנת בגובה של 2200 מטר, משהו שהגוף שלי יכול לסבול בהחלט, ואפילו להודות לי על שעשיתי עימו את החסד הזה. היא מסכימה ואנחנו מתחילים “לדהור” עם הלנד קרוזר שלנו ועם טאשי הנהג וסונם המדריך אל עבר האוורסט. מוותרים על שאגאר (שבה היינו אמורות לישון באותו לילה) וממשיכים לעיירונת קטנה בשם טאשי דום שקרובה יותר לאוורסט. בלילה שלאחריו במקום באולד טינגרי שנמצאת בגובה 4700 מטר, נישן בזנגמו. אנו מטפסים ומטפסים. טאשי דום נמצאת בגובה 4150 מטר. אנו נוסעים לעבר מעבר הרים בגובה של למעלה מ-5000 מטר ואז יורדים לעבר העיירה. אבל בדרך, בזמן הטיפוס, אני רואה שטאשי הנהג ממהר מאוד. כששואלים אותו למה, הוא אומר שהוא רוצה שנראה את השקיעה ממעבר ההרים, משם רואים את האוורסט. הוא מתאמץ מאוד ואנו מגיעים בדקה התשעים לפסגה ומה שנגלה לעינינו שווה גם מאמץ כפול מזה – שרשרת הרים בעלי פסגות מחודדות ובמרכזה, ברוב הדר ופאר – האוורסט. מואר באור אדום של שקיעה. מראה שלא מן העולם הזה. אנו יורדות לקור מקפיא ורוח שנושכת את עור הפנים החשוף, אבל לא יכולות שלא לצלם את המראה המרהיב הזה. הנה הוא, האוורסט הבלתי מושג, האגדה והחלום של רבים. הנה הוא בכל הדרו ועוד נוגה באור אדום של שקיעה.

לאחר השקיעה מתחיל להחשיך ואנו מגיעות לטאשי דום בחשיכה. סונם שואל במלון היחיד בעיירה אם יש מקום ואומרים לו שלא. מה עושים עכשיו? אנו מחליטות שאולי נישן במכונית, כי בלאו הכי בחמש בבוקר צריך להשכים כדי להגיע למחנה הבסיס של האוורסט לקראת זריחה. אבל ברגע האחרון סונם מצא לנו חדר. חדר הנהגים של האכסנייה. מיטות סביב הקירות, שמיכות עבשות, מנורה יחידה ללא מפסק, צריך לסובב אותה כדי לכבותה. השירותים בקומה השנייה (עולים במעין סולם אליהם) ושם, בחדר עם רצפת עפר ישנם שלושה חורים. אתה כורע מעל לאחד מהם ולאחר שאתה מסיים, יש קלשון וקש בפינות החדר ואתה גורף קש אל תוך החור ומכסה על מעשיך. נחמד, לא? אילנה אומרת שהיא תשב על המיטה עד הבוקר. בסוף היא מתרצה ונכנסת עם הבגדים (כמו כולנו) מתחת לשמיכות. אנו מתכסות עד מעל לאף. החדר שלנו פונה לרחוב. ילדים מציצים פנימה. החלונות בגובה הרחוב. אין וילון לכסות. למי אכפת? כלב יושב ליד החלון ונובח. כל הלילה נובח. נביחות עצבניות, לא ידידותיות. אבל אנחנו רק שוכבות שם בחשיכה ומדי פעם מחליפות מילה בינינו. לינדסי נוחרת מדי פעם. אלן עושה זאת במנות גדולות יותר. בסופו של דבר הן מתעוררות ואני שואלת מה השעה. אלן אומרת שארבע וחצי ואנחנו מתחילות להתארגן. שותות קפה מתרמוס עם מים חמים שהביאה אם האכסנייה עוד בערב ועם הקפה בשקיות שקנינו בשינינג. זהו. יוצאים עם הלנד קרוזר לעבר האוורסט.

הג’יפ מפלס את דרכו ברחובות העיירה טאשי דום החשוכה. טאשי הנהג מצמיד את עיניו לשמשה, מתאמץ לראות. היום זה תורי לשבת לידו, אנחנו מתחלפות כל יום. בצאתו מן העיירה הוא נוסע בדרך לא סלולה, מעין דרך עפר. נראה לי שהוא נוסע כמעט על השוליים ואני מסתכלת בו לראות שהוא לא נרדם. זה אמנם מאוד רומנטי למות למרגלות האוורסט, אבל עדיין אין לי חשק לזה. אחרי כשעה וחצי של נסיעה מורטת עצבים אנחנו מגיעים למקום שיש בו שני בניינים ומחסום. טאשי עוצר ואומר: זהו, הגענו. השעה שש וחצי והחושך כבד. אתה בטוח שהזריחה בשבע? אנחנו שואלות את סונם, כי זה לא נראה כך. סונם לא יודע להשיב. כך הוא חושב. השעה שבע עוברת וגם שבע וחצי וכמעט שמונה. הכפור בתוך הג’יפ הולך וגובר. החושך קצת מתחיל להתפוגג ואני מנסה למחות את השמשות, כי יש עליהן אדים, אדי נשימותינו בתוך הג’יפ, אבל אי אפשר למחות אותם. אני מנסה לגרד ואז מסתבר לי שהאדים הפכו לקרח. אלוהים אדירים, קרח מכסה את הג’יפ, את השמשות ואת כולנו. אני נלחצת. מנסה לצאת החוצה, הדלת נפתחת, אבל הקור כל כך גדול שאני ממהרת להיכנס פנימה. זה גם נורא רומנטי לקפוא למוות למרגלות האוורסט, אבל לא, תודה. עוד לא. השעה שמונה, עוד ג’יפים מגיעים עכשיו. המדריכים שלהם יודעים בדיוק מתי הזריחה ולא נותנים לתיירים שלהם לקפוא למוות שעתיים קודם. סונם קורא לכולנו לצאת החוצה. הזריחה מתחילה. אנחנו מזנקות מהג’יפ, אני מורידה כפפה ומוציאה מצלמה. מצלמת שתי תמונות של פסגת האוורסט המוארת ובורחת לתוך הג’יפ חזרה. היד בלי הכפפה קפואה לחלוטין. אני לא מרגישה את האצבעות ומתחילה לנפנף את היד לכל הכיוונים. מזל שקניתי את המגפיים הטיבטיות. מהרגע שהגענו ללהאסה חיפשתי אותם ובסוף מצאתי בשיגטסה. מגפיים טיבטיות צבעוניות, היה כתוב בלונלי פלנט. טוב, אז הם לא בדיוק הצבעוניות האלה שלובשים הנזירים, אלא הצהובות שגם אותם נועלים הנזירים והם חמים, עם פרווה ואם אני מוסיפה להם שני זוגות גרביים, אחד טרמי, זו הגנה מושלמת לרגליים. אז הרגליים בסדר, ברוך השם ועכשיו, בתוך הג’יפ גם היד מתחילה לחזור לעצמה. שאר הבנות ממהרות גם הן לג’יפ. אלן מיללת שהיא לא מרגישה את הידיים והרגליים ומבקשת שניסע כבר מכאן ואילנה אומרת לה בציניות: רצית להיות כאן כל היום, לא? ממשיכים בדרך. נוסעים בשטח, לא על כביש. הג’יפ קופץ, אנחנו מנסות לתפוס תנומה אבל אי אפשר. כעבור כשלוש שעות מגיעים לאולד טינגרי, מעל ל-4000 מטר גובה. כאן היינו אמורות להישאר לישון היום. עיירה שכוחת אל. איכרים עם עגלות שוורים ברחוב, בתים טיבטיים טיפוסיים עם שוליים מצוירים. כלבים בכל מקום ובשדות שמסביב רועות כבשים. אנחנו נכנסים למסעדה שתנור פחמים במרכזה, עליו מתחממים מים המשמשים לתה, למרק ולשאר הבישולים ומחממים את המסעדה. מסעדה צבעונית ונעימה. ציורים על הקירות. הנשים המגישות מחייכות. אנחנו מזמינות מרק ירקות חם ו”בובי”, מעין שתי פיתות אחת על השנייה וביניהן ירקות מטוגנים ומתובלים. טעים. אחרי הארוחה ואחרי שטאשי מתקן את הפנצ’ר בצמיג הג’יפ ממשיכים הלאה. אחרי כמה קילומטרים טאשי עוצר. נראה שיש בעייה בג’יפ. לינדסי מציעה לחזור ולישון באולד טינגרי ואני נרעדת. אני לא רוצה לישון במקום גבוה כל כך. לא רוצה עוד לילה סיוטי. טאשי אומר שיהיה בסדר וממשיכים ואני נאנחת בסתר. עוד 5 שעות נסיעה לזנגמו, עיירת הגבול, בגובה של 2200 מטר. בדרך עוברים עוד “פאס”, מעבר הרים גבוה, עם נוף יפהפה של פסגות מושלגות ושלג שמגיע עד לברכיים שלנו. לבן בכל מקום. לבן וקר וקשה לנשום, אבל יפה, מאוד יפה. כשעה-שעתיים לפני זנגמו הנוף מתחיל להשתנות. פתאום רואים פה ושם צמחייה על ההרים. הם מתגבהים ומתחדדים והצמחייה נעשית עשירה יותר. מפלי מים ענקיים שוטפים מההרים ולמטה בעמקים זורם לו שוצף וקוצף נהר רחב. ירוק ועוד ירוק. פתאום, אני נזכרת שבעצם ירוק הוא צבע יפה כל כך.

זנגמו. סתם עיירת גבול. אף אחד לא נשאר ללון בה יותר מיום אחד. כל הטיולים שמגיעים מלהאסה דרך העיירות, המקדשים, המנזרים והאוורסט, ישנים כאן לילה אחד, לפני שחוצים את הגבול לנפאל, לפני שמסיימים את הטיול בן עשרת הימים. זנגמו בנויה לאורכו של כביש מתפתל היורד לעבר הגבול, בתוך נוף של הרים גבוהים, מפלי מים ונהר בתחתית העמק. כביש אחד וזהו. זו כל העיירה, אבל הכביש ארוך.

אנחנו מקיצות משנת לילה מצוינת. זו הפעם הראשונה לאחר ימים רבים שישנו טוב. הנשימה בסדר. קצת קר, אבל שתי שמיכות עשו את העבודה היטב. המים במקלחת לא מזרזפים, אלא זורמים בשצף. חמים ונעימים. אחרי הלילה הסיוטי בטאשי דום שבו שכבתי בבגדיי במיטה וחיכיתי שהשעות יעברו, אני עומדת מתחת למקלחת של מים רותחים ונהנית מכל שנייה. מה עושים כאן יום שלם? אלן רוצה עוד יום בטיבט, ואנחנו, מבלי שום קשר אליה או ללינדסי מטיילות לבד. גם את סונם וטאשי לא ראינו כל היום. שאלנו את האחראית באכסנייה מה אפשר לראות כאן והיא אמרה ששום דבר. בקשנו ממנה להגיד לנהג המונית שנעצור שאנחנו רוצות להגיע עד כמה שאפשר גבוה לתחילת העיירה (או סופה) ואז נתחיל לרדת ברגל. זה רעיון מצוין של אילנה. נהג המונית מביא אותנו לתחילתה של העיירה, כמה קילומטרים גבוה בכביש ואנחנו מתחילות בירידה ברגל. נפלא. העיירה מתעוררת. רואים אנשים יוצאים מפתחי בתיהם, מצחצחים שיניים ורוחצים פנים עם דלי או בברז החיצוני שליד הבית. משאיות שהגיעו בלילה פורקות עכשיו את מטענן ומי הם הסבלים? תנחשו. על המשאיות עומדים הגברים שמוסרים לנשים הצעירות שמחכות למטה את המטען והן נושאות אותו על גבן. אנחנו מצלמות. אנחנו מצלמות את הנוף הנגלה בין הבתים, מצלמות ילדים קטנים, מרפסות עם כביסה תלויה, פתחי בתים. מגיעות ל”מסעדה” מקומית (מעין קיוסק ובחזיתו שולחן אחד ושני שרפרפים) ומבקשות לאכול. הם פותחים את סיר הלחץ הענק ובתוכו מתבשל אורז. מכינים לנו במחבת ירקות וביצה מוקפצים ומביאים שתי קעריות אורז ומקלות אכילה. אנחנו אוכלות בתאבון ומנסות לנחש כמה זה יעלה. אני אומרת 8 יואן ואילנה אומרת 12 ובסופו של דבר זה עלה 20 יואן (חמישה שקלים לאדם). טעים. קבוצה של מקומיים עומדת ומסתכלת בנו אוכלות ואחד מהמתבוננים מרים את אגודלו לציין שאני בסדר עם מקלות האכילה.

ממשיכות ללכת, לרדת במורד הכביש ולהתבונן. אפשר לעשות יום מעניין גם ממקום שכביכול “אין מה לראות” בו. מגיעות ל”מכון יופי” ואני מציעה לאילנה לשאול אם הם עושים מסאג’ים. הבחורה בקבלה מהנהנת בהתלהבות ואנחנו עולות למעלה, רואות חדרי מסאג’ תיקניים וחושבות שיהיה בסדר. 100 יואן לכל אחת. החדר תפוס בחציו על ידי “מיטה” אחת גדולה. נותנים לכל אחת מאיתנו פיג’מת בית חולים של גברים ואומרים לנו ללבוש. למה ללבוש? הרי תיכף צריך להוריד כדי לעשות מסאג’ לא? אנחנו מתפלאות אבל לובשות. שתי בנות מטפלות בנו. הן מביאות קערות של מים רותחים ורוחצות את רגלינו כשאנו יושבות על קצה ה”מיטה” לאחר מכן פורסות שני סדינים קטנים וכל אחת נשכבת על סדין כזה. מורידים את החלק העליון של הפיג’מה והן מתחילות בעיסוי. שלושת רבעי השעה עברה והן עוד רק בגב. אני מתחילה להשתעמם ואומרת לאילנה שאין סיכוי שהן יגיעו לרגליים. אילנה אומרת שלא לדאוג הן יעשו כל מה שנבקש, כך סוכם. הן הופכות אותנו ומעסות את הבטן. מי מעסה את הבטן? זה לא נעים. וזהו. הן מסיימות ורוצות ללכת ואני אומרת: אילנה?? אז אילנה צועקת עליהן שיביאו את האחראית ולבסוף שמה עליה משהו ויוצאת החוצה ומדברת עם האחראית והשתיים חוזרות ואנחנו מורידות את המכנסי פיג’מה והן שמות שמן על הידיים שלהן ומתחילות לעסות את הרגליים ורואים שהן לא יודעות מה לעשות והן מכאיבות וסתם לוחצות. עוד חמש דקות וזהו. נגמר. טוב, מילא. כנראה שנפלנו על בית ספר לעיסוי וקוסמטיקה, כי בחדרים שמעלינו יש עוד המון בנות לבושות באותם מדים כמו אלה ש”עבדו” עלינו. וכנראה שהבנות המעסות עדיין לא הגיעו לשיעור שבו לומדים איך לעסות את הרגליים. אנחנו משלמות בקבלה אבל מוחות על איכות העיסוי.

ממשיכות במורד העיירה. מסתכלות בחנויות, לא קונות שום דבר, כי הכסף ספור בדיוק רב – צריך לאכול ארוחת ערב וצריך להשאיר כסף כדי לתת לסונם טיפ. אבל כשאנו רואות “בייקרי” בסגנון טיבטי, כלומר חנות לעוגות ועוגיות טעימות אנחנו מתפתות לקנות. בסופו של דבר נחליף עוד 20 דולר, כדי שיספיק לנו הכסף לכל מה שנצטרך. אין בעיה להחליף. בעיירה מסתובבות נשים עם מחשבון וחבילות מזומנים ושואלות: ניד צ’אנז מאני? כסף נפאלי? כסף סיני? מה שתרצו. הן גם נותנות שער לא רע, מסתבר לנו אחר כך בנפאל.

בשבילי להגיע לקטמנדו זה כמעט כמו לחזור הביתה. הייתי בקטמנדו לפני כארבע שנים במשך שלושה חודשים. עבדתי שם בהתנדבות עם תינוקות בבית יתומים ונסעתי כל בוקר משכונת סווימבו למרכז העיר לבית היתומים וחזרה. בשני אוטובוסים (או מיניבוסים). הכרתי את העיר הזו מהחצר האחורית שלה, לא כמו תיירת. ראיתי דברים שתיירים לא נחשפים אליהם כלל. ראיתי אותה בכיעורה ויש בה, בעיר הזו, הרבה כיעור. ילדי רחוב עזובים, מלוכלכים, מבקשי נדבות ובכסף שהם מקבלים בעיקר מתיירים הם קונים דבק נוזלי, אותו הם מטפטפים לתוך שקית ניילון ושואפים. כך הם מתמסטלים. גם אם תקנה להם חבילת עוגיות הם יחזירו אותה למכולת ויקבלו כסף, פחות משוויה, ובו יקנו דבק. הם רעבים כל הזמן, כי סמים מרעיבים את המשתמש בהם. כשהסתובבנו במסגרת ההתנדבות שלנו בין ילדי הרחוב (לפני שהתחלתי בעבודתי עם יתומים עברתי הכשרה בנושאים שונים), התוודענו למצבם, אבל לא יכולנו לעזור הרבה. אני הייתי קונה אוכל ונותנת להם ועומדת ומסתכלת שהם אוכלים אותו ולא מנסים למכור אותו. אחר כך עבדתי עם התינוקות וזו הייתה חוויה קשה. לא אחד מהם מת שם בבית היתומים ולי היה קשה לעמוד בכך. עכשיו אני חוזרת לקטמנדו. העיר שמעוררת בי כל כך הרבה רגשות מעורבים. שאני רואה את יופייה, אבל בעיקר את מה שצריך לתקן בה. עם בוקר יצאנו אל מעבר הגבול בין טיבט לנפאל בזנגמו. כשבעה ק”מ מהעיירה נמתח גשר הידידות בין שתי המדינות ומשני עבריו שוטרים. כאן במדים מנומרים ירוקים ושם במדים מנומרים כחולים. אלה נראים מפחידים והאחרים נראים חיילי משחק. אלה רציניים והאחרים מחייכים אליך כאילו באת לבקר אותם אישית. איזה הבדל. הסינים בודקים אותך ואת מטלטליך כאילו הברחת מהמדינה שלהם איזה אסיר נמלט. הם פותחים מזוודות, שואלים אם יש לך ספרים (אילו ספרים לעזאזל אני צריכה להבריח מסין?) השוטרת שפתחה את המזוודה שלי הוציאה משם חזייה ושאלה מה זה. נו, באמת. בצד השני מתעסקים בניירת כאילו לא ראו מחשב מימיהם. אבל הם מחייכים, כל הזמן מחייכים אליך. שמחים שבאת לבקר אותם. מוזר. אתה מגיע למדינת עולם שלישי ממדינה שהטכנולוגיה בה מהגבוהות והמפותחות בעולם והתחושה היא בדיוק ההיפך. אני כבר מחכה להגיע לקטמנדו, שם יש לי וויי פיי בלי הגבלה. שם כל האתרים פתוחים, אף אחד לא חוסם לי את הפייסבוק או את הגוגל והג’ימייל. לא יאומן. אחרי שממלאים טפסים, משלמים 25 דולר ומקבלים ויזה לשבועיים או שלושה (אם רוצים יותר, צריך לשלם יותר, אבל אין בעיה לקבל ויזה לתקופה ארוכה). נכנסים לעוד פקיד עם הטפסים והדרכון והוא מחייך מאוזן לאוזן, מרביץ חתימה על הדרכון שלך והופה, החוצה. שם מחכים כבר הנהגים עם הג’יפים שלהם לקחת אותך לקטמנדו. צריך להתרגל למטבע חדש. שם זה יואן, כאן זה רופי נפאלי. היחסים כל כך שונים, כל כך מבלבל. כאן מדברים אתך באלפים. אלף רופי זה כ-12 – 13 דולר. אתה מושך בכספומט 20 אלף רופי ונראה לך שמשכת את כל יתרת הכסף שלך בארץ. מתמקחים על מחיר הנסיעה בג’יפ ויוצאים לדרך. נופים יפים של הרים גבוהים, מפלי מים ענקיים, עמקים ירוקים ושדות אורז למכביר צובעים בצהוב ירקרק את מורדות ההרים. נוף דומה מאוד לצד השני של הגבול. נופים לא יודעים גבולות. אחרי חמש שעות נסיעה נראים שוליה של העיר קטמנדו. עיר מוזנחת. בתים בנויים מלבנים אדומות, ללא מדרכות. משטחי חול ומצבורי זבל בכל פינה. ביוב זורם חופשי לצד הדרך. הבתים מפויחים והמכוניות מיושנות ודפוקות. נפאל היא אחת הארצות העניות ביותר בעולם ובירתה נראית כזו. רק מתחם אחד מטופח ומלוקק, שופע חנויות של ציוד טרקים, מסעדות עם מיטב מאכלי העולם, חנויות בגדים צבעוניות, ספרים, מזכרות, חיים תוססים. המתחם שבו מבלים התיירים – הטאמל, לכאן גם אנחנו מגיעות.

אוקראינה בייג'ינג טיבט מידע תיירותי מסלולים ויומני טיול מומלצים, מהעולם סין , ,

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים