יומן מסע של גילי חסקין בפאלאוואן שבפיליפינים

דגים

פאלאוואן הוא פנטזיה טרופית של סלעיים גירניים שהקרסט חולל בהם שמות, יערות גשם בתוליים, חופים זהובים עטורי דקלים, מים צלולים בשפע של גווני כחול, ילידים מקורזלי שיער, צוקים המזדקרים מתוך המים, איונים המנקדים את המפרצים בכתמי ירוק וזהוב ובעיקר, שילוב בין שלווה ופראות, שקט וסערה.

לו הייתי מתבקש להציע רק מקום אחד לביקור בפיליפינים, ומוטב  שלא אתבקש, הייתי מצביע על פאלאוואן (Palawan). לטעמי, הוא היפה מבין שבעת אלפי האיים שפיליפינים משתבחת בהם (מודה, לא הייתי בכולם….).

בעבר הלא כל כך רחוק, נחשב פלאוואן ל”מחוז האחרון של הפיליפינים”, לארץ בלתי נודעת ובלתי נחקרת. יעדם של הרפתקנים וחוקרים נועזים. תיאור פנטסטי זה, שעדיין מופיע במדריכי נסיעות ישנים ובספרי מטיילים מרופטים, כבר נחלת העבר.  טיסות יומיות מגיעות לפורטו פרינססה (Puerto Princessa) שבמרכז האי וצי של סירות יוצא ממנה למה שנקרא כאן “Island Hoping”, היינו, שייט של יום אל שלושה איים קסומים. טיסות מגיעות מדי יום אפילו לאל נידו (El Nido) שבצפון הרחוק, מה שנחשב פעם ל”שנגרי לה” של הפיליפינים; יעד אקסקלוסיבי לתרמילאים נועזים; חבילות של סאפארי צלילה נמכרות ברחבי העולם. פאלאוואן כבר מזמן על המפה. ובכל זאת.

יש באי אין ספור מקומות בהם אפשר ללכת בין עמודי גיר מתקופת היוּרה, לשנרקל במפרצים חבויים, ללכת ברגל לכפרים מבודדים ולא לשבוע מהיופי. ריף האלמוגים של Tubbataha, נחשב לאחד מיעדי הצלילה המבוקשים בעולם ואכן, צוללנים אמידים פוקדים אותו בתדירות, אבל אפשר להגיע בסירת מנוע קטנה, או אפילו בבָּנְקָה (Banca), כך נקראת סירת קטמרן קטנה, לריפים יפיפיים ושמורים להפליא, גם אם לא זכו ליוקרה עולמית ולצלול בנחת אל שונית האלמוגים. שם, מתחת למים, חבוי עולם עשיר של דגים, אלמוגים ובכמה מקומות גם אניות טבועות.

אורך החוף של פלאוואן הוא כאלפיים ק”מ ולכול אלו יש להוסיף עוד 1780 איים זעירים, מבלי לכלול את שוניות האלמוגים שהפכו לאיים זעירים. בנוסף לאי הראשי, כולל פאלאוואן, גם קבוצות של איים זעירים מצפון לו. החשובה שבהם היא איי קלמינס (Calamines), הידועים באיונים המקסימים המקיפים את מפרציהם, בנופך הגעשי ובספינות הטרופות הטבועות במימיהם. אחת מהן, הוטבעה במלחמת העולם השנייה ושקועה בעומק די רדוד, במצב מצוין והתפרסמה יותר כייעד תיירותי מאשר ככלי שייט צבאי. מלחמה ושלום.

פאלאוון איננו רק שורה ארוכה של חופים, אלא בעל נוף מבותר ופראי להפליא. לאורך האי נמתח רכס הררי שגובהו הממוצע 1100 מ’ מעל פני הים (ומעל סביבתו…), ושיאו מתמר לגובה של לגובה של 2068 מ’ בהר Mantalingahan, המושך אליו טיילים רבים. ההרים הגירניים של פאלאוון מחוררים כגבינה שוויצרית. יש בהם מאות מערות נטיפים, חללים תת קרקעיים ומצוקים מפוסלים.

האנתרופולוגים הפיזיים טוענים כי ראשוני בני האדם הגיעו לכאן מבּוֹרְנֶיאוֹ, לפני 22000  שנה, דרך גשר יבשתי שנוצר בין האיים בתקופת הקרח. המהדרים מקדימים את הגעתם ל-47000 שנה, אלף דורות קודם לכן. כך או כך, מערת טאבון (Tabon) בה נמצאו השלדים, מכונה “הערש האומה הפיליפינית”.  יחד עם ציידים מלקטים אלו, עברו גם בעלי חיים שונים, שבינתיים התמיינו מעט ונראים שונה מקרוביהם ביבשת. האנשים הללו לא היו בני הגזע המונגולואידי, כמו מרבית תשובי הפיליפינים של ימינו, כלומר, לא היו מלוכסני עיניים ובעלי עצמות לחיים בולטות, אלא בניה גזע האוקיינואידי: כהים, מקורזלי שיער ובעלי שפתיים עבות יחסית. הרבה שנים מאוחר יותר, גורשו מסין בני אחד המיעוטים, על ידי ההאנים, שליטיה האימפריאליים של המעצמה שעלתה בשמי המזרח. כבר אז נודעו הסינים כשונאי זרים ומסיבות לא ידועות דחפו את האנשים הללו, שכונו “אנשים קטנים ושחורים”, אל מחוזות מבטחים בתאילנד, בורניאו וגם פאלאוואן. אלו הם הבָּטָקים (Bataks), שאף כאן  נדחקו אל ההרים, מפני הגירה סינית מאוחרת יותר.

במאה ה-12 הגיעו לכאן סוחרים מלאיים, שחלקם התיישב באי והחל לגדל בו ג’ינג’ר, קוקוס, סוכר ובננות. כמו כן הם הכניסו לאי את גידול החזירים, העזים והעופות. במאה שאחריה  הגיעו לכאן ג’אוונזים, אזרחי האימפריה של מָגָ’פָּהיט והחדירו לאי את ההינדואיזם והבודהיזם. קרבתו של האי לבורניאו משכה סוחרים רבים משם ובמשך כמאתיים שנה היה האי תחת שלטונם. בתקופה זו חדר לכאן האסלאם ועמו סוחרים ערבים, מאלאים, יפנים וסינים, שהתערבבו במקומיים ויצרו את “הטיפוס הפלאווני”, שבדמו זורם קצת מכול אלו. אך אין ספק שהתִרבּוּת (קולטוריזציה) המשמעותי ביותר עשו הספרדים, שהגיעו לכאן, חמושים בצלב ובחרב. לאחר מותו של פרדיננד מגלן (הספן הפורטוגלי שנשלח על ידי הכתר הספרדי, להקיף את העולם), בסכסוך מקומי מטופש בטהיטי, המשיך הצי שלו מערבה ועגן בפאלאוואן. הכרוניקן שליווה את המסע, אנטוני פיגמטה, Antonio Pigafetta)), כינה את האי “הארץ המובטחת”. הספרדים החלו בשוד ימי ולאחר שקיבלו כופר עבור ספינה מוסלמית,  התיישבו לראשונה באיי קלמינס שבצפון, משם הדרימו אל האי הראשי. בשפת המקומיים נותרו הרבה מילים וביטויים שמקורם בספרדית. כך גם הדת הקתולית, שהצליחה להכות שורשים. החל מ-1902 הגיעו לכאן האמריקאים והודות לשלטונם, כמעט כול פיליפיני מדבר מעט אנגלית.

במלחמת העולם השנייה, נאלצו האמריקאים לסגת מפני הכוחות היפנים העדיפים בציוד ובכוח אדם. עד היום מצטטים זקני האי את אמרתו האלמותית של גנרל מק’ארתור, שהצהיר קבל עם ועולם, “אני עוד אשוב”. היו שייחלו לניצחון היפנים, אסייתים כמותם, על התרבות הלבנה, הזרה, אך הם התפכחו חיש קל ובאופן אכזרי. לאחר הכיבוש בצעו הפולשים טבח מזוויע: כדי למנוע מהכוחות של בנות הבירת, את שחרור מאה וחמישים השבויים שתפשו, כלאו אותם בשלושה צריפים והעלו אותם באש. אחד עשר נמלטו, כדי לספר את מה שחוו מול התופת.

פאלאוון שוחררה בהדרגה, על ידי כוחות משולבים, אמריקאים ופיליפינים, אך הטבח עדיין מסופר. ומעורר פלצות. זה לא מפריע לתיירים היפנים לטוס היישר ממנילה לאל נידו, להתארח באתר הנופש המהודר, לשוט בספינת תענוגות ואולי להרהר בפניה האחרים של המלחמה.

מקור השם המוזר “פאלאוואן” הינו אולי במילה הסינית פָּא לָאוֹ יוּ, שמשמעה “ארץ המפרצים היפים”. הסבר אחר, רומנטי פחות, טוען שמדובר בשם ספרדי בכלל, מאוחר בהרבה ומקורו במילה פָּרָגוּאָה (Paragua), שהוראתה “מטריה” ואכן, האי מזכיר במתארו מטריה סגורה.

כבר לפני עשרים שנה, בטיולי בפיליפינים, שמעתי מפה לאוזן, ניסים ונפלאות אודות קסמיו של פאלאוואן. אולם יתושי המלריה הרתיעו רבים. באותם ימים החלמתי מצהבת קשה והייתי מנוע מלבלוע כדורים נגד קדחת. ויתרתי. בינתיים, האי רוסס באופן מאסיבי, דבר המונע מהמקומיים לשתות את המים בנחלים ומין הסתם פוגע בבעלי החיים, אך כנראה שהמחיר האקולוגי הוא בלתי נמנע, אם חסים על חיי אדם.

פורטו פרינססה היא נקודת מוצא לשייט אל אי יפהפה, שנקרא “לאס פלמס” (Las Palmas), היינו, “הדקלים”, המקום הפך לפנינה תיירותית, יפהפייה אך מלוקקת. שמשיות מזדקרות מתוך המים, מכסות על נופשים המשכשכים רגליהם במי התכלת ולוגמים פינקולדה או קוקטיילים אחרים. מפתה למדי, אך לא בשביל זה הרחקתי עד הנה. התחלתי לנסוע צפונה. בדרך עברתי על פני נופים מזרח אסייתיים טיפוסיים: שדות אורז מוצפים, איכר חורש בעזרת תאו, ילדות אוחזות בשמשיות ושפע של ירק. כעבור שעתיים של נסיעה, הגעתי לסאבאנג (Sabang), שהתגלה כהפתעה הראשונה שלי באי. זהו מפרץ רחב ידיים, עטור הרים גבוהים, שמדרונותיהם מיוערים בצפיפות. יכולת התיאור מועטה יחסית למה שהטבע הצליח לייצר. למילים יש כוח רב, אבל מוגבל. אפשר לכתוב על הערסלים המתוחים בין הדקלים, על החול הלבן והרך, על מפלי המים הנופלים כמעט אל הים, על  המנגרובים הצפופים ועל  שורשי האוויר שלהם המשמשים מפלט לבעלי כנף. אפשר לנסות לצייר במילים  את הבקתות העלובות מכאן ואת המלון המפואר מכאן. אבל איך אפשר לתאר אווירה? משהו בקסם המושך בדרך כלל גל של תרמילאים למקומות מסוג זה? יש משהו שגם מצלמה משוכללת לא תשכיל להעביר.

למרבה הפתעה, לא היה בחוף ולו תרמילאי אחד. רק מקומיים. ברגע שהתמקמתי בבקתה העלובה שמצאתי, הגיח משום מקום גבר מוצק, שמו רָאוּל. הוא מדריך טיולים לעת מצוא ומשרירי השוקיים שלו ניכר הוא שההליכה היא עיסוקו. מחר, כך סיפר, צפוי לנו שייט תענוגות, אל הנהר התת-קרקעי, שאינו רק הסיבה העיקרית להגיעי לכאן, אלא גם המועמד של הפיליפינים לתחרות שבעת פלאי הטבע בעולם כולו.

השכמתי טרם זריחה, כדי לראות את הערפילים העולים ומתפזרים מעל המים ואת השמים מחליפים גוונים. לגמתי קפה לוהט וצפיתי בעגלה רתומה לתאו, שהתקשה ללכת בחול הרך ובגברים שפרקו אגוזי קוקוס מסירה קטנה. במזח, סמוך ללשכה הקטנה בה מנפיקים אישורי ביקור בשמורה, ראיתי חבורה גדולה יחסית של צעירים מקומיים ממתינה למשהו. המתנה כזאת, כך הזהירו אותי חושי הטייל שבי, בדרך כלל לא מבשרת טובות. מסתבר שהם ממתינים כבר למעלה משעה, לאישור הפלגה עבור הספינה. לא המתנתי רבות, המפקח הגיע כעבור מספר רגעים ובישר שהים סוער.

בטרם התחלתי לקונן מדוע זה קורה דווקא לי, הציע לי ראול ללכת ברגל. אינני סובל הליכה בטמפרטורה גבוהה, בטח לא בלחות כזאת, ניסיתי לשכנע את עצמי לוותר ולהסתפק במפלים ובמנגרובים, אבל איך אפשר לוותר על אטרקציה מספר אחת של פאלאוואן? הלכנו. כעבור כחצי שעה של פסיעה נעימה לאורך החוף, יער מכאן וים משם, הגענו לנקודת ביקורת. למרות החזות הפרועה משהו של המקום, מתקיים מעקב אחר כול מטייל. כל אחד נדרש להציג את אישור הכניסה, להירשם בכניסה ושוב, לדווח על חזרתו.

 חצינו נחל בסירה קטנה והתחלנו לטפס, בשביל המכונה “שביל היער”. שביל אחר, “שביל הקופים” נחשב לקל יותר, אלא שהמדרגות שנבנו לאורכו נסחפו על ידי הטייפון האחרון. בלית ברירה, טיפסנו בנתיב שצריך להיות אופטימי מושבע כדי לכנות אותו “שביל”. ותוך רגע מצאנו את עצמנו בתוך ירוק העד. אין ספור של שרכים, שורשי אוויר, גזעים שחלקם התחתון מעובה כדי לאפשר להם אחיזה בקרקע ושורשי ענק שאינם חודרים לעומק האדמה, אלא מכסים אותה. למרות הצמחיה המרשימה, הקרקע הטרופית היא דווקא ענייה. החומרים האורגנים התפרקו מזמן, המינרלים נשטפו והמרחק מסלע האם גדול. מקור ההֶמוּס, חומרי המזון ביער הגשם הטרופי, אינו בעומק האדמה, אלא דווקא עליה. הוא אינו מגיע מהסלעים, כמו בדרך כלל, אלא מהיער עצמו.

שם השמורה הוא “סנט פול” , שטחה 35 קמ”ר והיא מכונה “יער האבן”. כשמה כן היא. רובה ככולה צורות גירניות שההמסה חוללה בהן שמות. הדרך מתגלה לא רק כאמצעי להגיע לנהר התת-קרקעי המפורסם, אלא כמטרה בפני עצמה. השביל התפתל בין מערות, צנירים, כוכים, חריצים, ארובות טבעיות ועוד צורות דמיוניות שההמסה השכילה לחולל בסלע. מעת לעת נראו כמה בעלי כנף ובעיקר פרפרים, שהידוע שבהם מתהדר בכנפיים שחורות ועליהם עלעלים ירוקים. כמו כן ראינו איגוואנות מרשימות, בגדל של חצי מטר לערך. ראול הניף ידו בביטול וסיפר על לטאות המגיעות לאורך של שני מטרים, משהו המזכיר מעט את דרקוני קוֹמוֹדוֹ שבאינדונזיה. לדרקונים הללו הם מתייחסים ביראת כבוד ואף מייחסים להם כוחות על טבעיים.

דרקונים לא ראיתי, אבל גם פרפרים זה משהו….

 התחלנו לטפס, השביל, אם אפשר לכנות כך את הנתיב ה”טרזני” של שורשי העצים, מטפס בתלילות. הגשמים של אמש הפכו את האדמה לבוצית ואלמלא שורשי האוויר היינו מחליקים מטה מטה. החום והלחות לא עשו את הטיפוס לקל יותר. הפרחים היפים היוו עבורי תירוץ הולם לנוח, כביכול כדי לצלם. ראול, הגם שגילו כגילי, טיפס במהירות של עז הרים ואילו אני החריתי התנשפתי אחריו. מעת לעת סיפר לי מעט על עצמו. משפחתו הגיעה לכאן מרחוק, מצפון האי לוּזוֹן וכבר 27 שנים שהוא עוסק בהובלת מטיילים, בגלישה למערות, בטיפוס על צוקים ועוד. את הכול הוא עושה כשרק כפכפי גומי לרגליו. בין לבין הוא מגדל אורז עם אחיו וילדיו ובראשית נובמבר, הם עתידים להקריב כלב, כדי להעביר ממנו חיים אל היבולים.

כעבור כשעתיים של הליכה מאומצת, הגענו אל הישורת האחרונה: גרם מדרגות בנוי מעץ, היורד דרך יער מרהיב של אבנים. כבר מרחוק שמענו את הגלים המתנפצים אל הסלעים. הבנתי שאין לבנות על נס ועל ספינה שתשיט אותנו חזרה ותחסוך לנו חזרה על המאמץ. התחלתי להפנים והתפניתי להתבונן בנוף. הבליה עושה שמות בסלעי הגיר. לא רק ההמסה, אלא גם כוחם של השורשים החודר דרך הסלע, מפורר, ממיס, והופך את העקוב למישור.

הגענו למפרץ נהדר. מקום בו עוגנות הספינות בדרך כלל. בימים כתיקונם, המטיילים יורדים מהסיפון בצעד קליל ופוסעים מעדנות אל מחוז חפצם. במבט לאחור, לא הייתי מתחלף אתם. לא הייתי מפסיד את קסמיה של הממלכה הירוקה, במאבקה נגד המאסה העצומה של הגיר. מכאן ואילך הליכה קצרה אל נחל, ממנו שטים אל הנהר התת קרקעי  (Underground River), הארוך ביותר עלי אדמות. המועמד של הפיליפינים לתחרות שבעת פלאי הטבע של העולם.

התיישבתי בסירה זעירה, שייט חביב, תומס שמו התיישב מאחורי, חתר למעני בתנועות איטיות ובטוחות, כשאני אוחז בפנס גדול המחובר לסוללה ישנה של מכונית. התחלנו לשוט. זו בעצם מערה קרסטית ענקית. כבר שטתי במערות בקרואטיה ובאירלנד, אבל שם דובר על עשרות מטרים וכאן על אלפים. המערה מרשימה לא רק בגודלה, אלא גם ביפי הנטיפים שנוצרו וממשיכים להיווצר בה. תומס, דקלם בקו מונוטוני מידע במבטא קשה להבנה. הוא הצביע על נטיפים וכינה אותם בשמות. חלק הבנתי וחלק הצלחתי רק לנחש.

 הוא הצביע על שחקני כדורגל, על עצים, על פסלים טבעיים המזכירים את מריה, או לחילופין את שרון סטון, בלבוש שונה כמובן. מבלי משים החלקנו להיכל ענק שהמים חצבו בסלע. האסוציאציה המקומית ראתה בו מיד קתדרלה ואכן זיהינו במקום עוגב ענק, פסל קדושים ועוד. לאחר כשני ק”מ כמעט, הסתיים השייט. תומס הציע לי להמשיך הלאה, בתשלום נוסף. זוהי כנראה “השמנת” עבור השייטים. בשלב מסוים חשתי קלסטרופוביה קלה וחרקים מעופפים לא חדלו מלהציק לי, אך לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי. תמורת סכום מגוחך של 200 פזוס, קצת פחות מ-5$ המשכנו. עד עומק של ארבעה ק”מ. מתברר כי באישור מיוחד, אפשר להמשיך הלאה משם, עד עומק של למעלה משמונה ק”מ בתוך האדמה. צריך להשאיר משהו לפעם הבאה.

המערה היתה חוויה, שבמבט לאחור היתה קצרה מדי, אולם הים לא חדל מזעפו ונאלצנו לעשות את הדרך הארוכה חזרה. המילים הידועות “ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה”, מעידות על כך שאבי טולדנו לא טייל ברגל. הדרך חזרה קצרה יותר. גם קלה יותר. לפחות פסיכולוגית.

שעות אחר הצהרים הוקדשו למפלים ובעיקר לבהייה מול השמים שהחליפו צבעים לקראת שקיעה ובעננים שבערו בגווני אדום. באותו הרגע חדרה אלי ההכרה שאינני תרמילאי עוד. ההבדל העיקרי בין התרמילאי לבין תייר כמוני, אינו בטיול הרפתקני יותר, או בתנאי מחיה זולים יותר, אלא בממד של הזמן. משאב זמין אצלו ונדיר אצלי. התרמילאי יכול לעשות אתה דבר החשוב ביותר שצריך לעשות במקום קסום כל כך. פשוט להיות.

 הדרך הלאה, צפונה, מזמנת אטרקציות רבות נוספות. בסן ויסנטה נמתח חוף לבן רחב ידיים שאורכו 14 ק”מ, שמו כן הוא “Long beach” והוא אמור להיות התשובה המקומית לבורקאי, שנמצא על מסלולו של כול מטייל כמעט. אלא שהמים כאן רדודים מאד ואינם נוחים לשחייה. כעבור ארבע וחצי– חמש שעות נסיעה מפורטו פרינססה מגיעים ל-Tatay. ספרי ההדרכה מלאים בסופרלטיבים לגבי השקיעות המרהיבות שבמקום, אולם מקוצר זמן הסתפקתי בסיור בבקתות הבנויות על עמודים בתוך המים בדייגים המתקינים את הרשתות. בפתח המפרץ ניצבת מצודה ספרדית בת המאה ה-17, מזכרת לימים שבאימפריה הספרדית השמש לא שקעה לעולם. ממול איונים מקסימים, וגם להם נפרצים ודקלים וריפי אלמוגים, אך אני קצר רוח, בדרך אל השיא, אל העיקר: אל נידו (El Nido).

 הנסיעה חדגונית למדי. מאוחר יותר למדתי שמהים הדרך הזאת נראית מופלאה. אפשר לשבת על הסיפון, להרים את הראש ולראות את הצוקים מזדקרים אל על ואף להתעכב בחופים אלו או אחרים. עוד כמה שעות של נסיעה ואני מעל מפרץ בקויט ( Bacuit Bay) המרהיב, זהו מפרץ סגור, עטור צוקים מיוערים. עמדתי כהלום רעם. אני טייל בקי, מורגל במקומות יפים. ובכול זאת, התקשיתי להסתיר את התפעלותי. נוף כזה, של גבעות מוארכות, שכיפותיהם המעוגלת מיוערות בצפיפות, מוכר למטיילים בדרום מזרח אסיה. קודם כול מגְווילין שבסין, אחר כך מוואנג ווייֶנג שבצפון לאוס, ממפרץ האלוֹנג שבוייטנאם ועוד, אך כאן דומני שהוא היפה ביותר. איך אפשר לכמת יופי?

השם “אל נידו”, הוראתו “הקן”. הכוונה היא לקינים של סיסי מערות (Salangane), העשויים אניצי קש דקיקים ומודבקים זה לזה ואל הקיר בעזרת רוק מיוחד שמפרישות הסנוניות.. הציפורים הללו, שצבען חום שחור, עם לוע רחב ומקור קצר המוקף בזיפים, מצוידות בכנפיים צרות, מהירות להפליא ותופסות חרקים במעופם באוויר. ההתעניינות הזואולוגית של הסינים, מוגבלת בעיקר לתחום הגסטרונומי. יש להם, כידוע טעם מוזר לחך המערבי, נכון  יותר לומר מיוחד. אחד המטעמים האהובים עליהם הוא מרק מקיני סיסים. מחירם של הקינים הללו יקר משל זהב.

 כאן, כמו בכמה איים במפרץ אדאמאן שבתאילנד, חיים אנשים שזו התמחותם, היינו, טיפוס אל הקינים. פגשתי אותם פעם במערות של האי קופיפי, בדרום תאילנד, כשהם מטפסים על סולמות מאולתרים עשויי במבו. כאן, העניין מסובך יותר. הם מטפסים על קירות הגיר המשוננים, נאחזים בחבלים ובשורשי עצים, נצמדים לקיר כלוליינים, מדלגים כחתולים. או שלא.

עם הזמן שמעת סיפורים פחות רומנטיים אל גברים שהתרסקו אל מותם ואל משפחותיהם שהגיעו עד פת לחם. זו הסיבה למחיר הגבוה כל כך. הם מניחים את הקינים בסל מיוחד, יורדים לסוכה פשוטה שהתקינו על המצוק, מניחים אותתם שם ועולים שוב. כאשר יוקדת החשיכה, הם מוצאים לעצמם מסתור במחסה שהתקינו, מנמנמים שם, תלויים בין שמים וארץ, כדי להקיץ עם שחר ולטפס שוב. את שללם הם מוכרים לסוחרים סינים החיים באל נידו, שגורפים כמובן את מרבית הכסף. החלומות הסוציאליסטיים שלי נגוזו מזמן, אבל משהו בעוול הזה מעורר אותם לתחייה.

 העיירה אֶל נידוֹ הינה גם כפר פיליפיני רגוע וגם בועת תיירות מצויה. ככה זה, התרמילאים מרחבי תבל בורחים מהציוויליזציה המערבית המנוונת, אל העולם בו אנשים חיים בפשטות, קרוב לאדמה, וברגע שהם מגיעים לשם, הם מתנקזים חיש קל אל אותן מושבות תיירים, אל בתי הקפה המגישים פיצות ופנקייקים, אל המוסיקה המערבית המוכרת ואל האינטרנט. הם אוכלים דג אפוי בסגנון צרפתי, כותבים אי מיילים הביתה ומורידים מוסיקה מהמחשב. חוויה מזרח אסייתית. יחד עם זאת, יש הרבה חן בתת התרבות התרמילאית הזאת. היא מעניקה תחושה של בית, שחסרה כל כך לנוודים.

אני מתמקם בבית ההארחה על החוף ממש, יושב במרפסת, לוגם הבירה המקומית הפופולארית “סן מיגל” ומתבונן בצבעים המתחלפים של השמים. הקדמתי להגיע. אוקטובר עדיין עונת הגשמים. השמים קודרים מדי ולא זכיתי לראות את הצוקים בוערים באדום לוהט של שקיעה. הסתפקתי בסגלגל, בצהבהב ובכחלחל. צרות של עשירים.

ישימוטו, כך שמו, דומני, של יפני המפעיל במקום מועדון צלילה. זהו לא עסק זול, אבל כדאי לראות את המפרץ, גם מתחת למים. ירדנו אל הריף. למען האמת, פחות מרהיב מאשר בים סוף. אבל אין צורך להשוות כול מקום לראס מוחמד, מה גם שהאלמוגים נראים אחרת ומיניה הדגים שונים וגם כאן הם מפגינים שלל של צבעים . האטרקציה של היום היתה איגל ריי (Eagle ray), המזכיר להפליא את המנטה ריי (Manta Ray) – בעברית תרייסנית, דג מעמקים ענק בעל גוף שטוח בצורת מעוין וזנב דמוי שוט. אלא שהאיגל ריי קטן יותר , חותר בכנפיו בדומה למעוף של עיט ומכאן שמו. הוא שוחה סמוך לפני המים ומסוגל אף לקפוץ מעליהם.

 יום המחרת זכור לי כאחד הימים היפים בחיי בכלל. שני זוגות של צרפתיים מפעילים בית הארחה שנקרא Salangane , כמחווה לסיס שהעניק את שמו למקום. הם נטשו את אירופה לטובת גן העדן הטרופי שלהם. הם ומשפחותיהם. בנוסף למטבח אנין הטעם, הם מפעילים סירת מרוץ המאפשרת שייט רחוק יותר, מהר יותר. פייר הוביל אותנו לאי מרהיב, שקירותיו התנשאו לגובה אנכי של שלוש מאות מטרים וממעל, באופן לא מובן, בלטו מפסגת האי שני דקלי קוקוס. איך הגיעו לשם? היחידי שיכול להביא אותם הוא העיטם שנראה דואה ממעל, אבל מה לו ולאגוזי קוקוס? השאלה תישאר, מן הסתם פתוחה. ראינו בקתות של שולי קינים הדבוקות למצוק, חופים חוליים קסומים בגוון של בין זהוב לשנהב, דקלים מוטים אל הים, שאגוזי הקוקוס שלהם נישאים על קצף הגלים וכמה לגונות סגורות, שקטות וחמימות, שמימיהן ירוקים ממש. עם הזמן הדביקו השייטים שמות לכול מפרץ. במקום מסוים, חוף המוסתר על ידי צוקים, נקרא “החוף החבוי”. מקום אחר, אטרקטיבי עוד יותר, הוא חוף חבוי לגמרי. לא יכולנו לנחש שהוא קיים בכלל. גם אם היו מספרים לנו, לא היינו מוצאים. כאשר שייטנו לאיטנו, במקום בו המים התחלפו מכחול לטורקיז, הצביע פדרו, השייט שלנו על חור קטן בקיר. שחינו לעברו, עברנו דרכו, מעל קניון שהתחתר בתקופות שהים טרם הגיע לשם והגענו לחלקת אלוהים קטנה של חוף פרטי וסגור. קן אידיאלי לאוהבים. מספרים שכאן קיבל אלכס גרלנד (Alex Garlan ) את ההשראה לספרו “החוף” (“The beach”), שהפך לסרט בבימויו של דני בויל  (Danny Boyle), אם כי צולם בסופו של דבר בתאילנד.

 בקרנו במערות נטיפים חשוכות לגמרי, גלשנו דרך חור קטן בקיר למערה מוארת יותר, כדי להתפעל מהחללים היפים שיצר הקרסט ומהנקרות שחוללו הגלים. כמו כן עברנו ליד אתר נופש יוקרתי וליד בתי דייגים. מעת לעת עצרנו כדי לשנרקל. פדרו, שייטנו החביב ירד למים מצויד ברובה ותוך כמה רגעים עלה כשדג בידו.

 עיקמתי את אפי באנינות של שומר טבע, אך פייר טען, במידה רבה של צדק, שהדייג לגיטימי, כל עוד אינו משמש למסחר. לדבריו, אם נשתמש במושגים פיננסיים, הפופולאריים יותר מאלו האקולוגיים, הרי שהדייג הזה, פוגע רק בריבית, מבלי לגעת בקרן. ניחא. תוך מספר רגעים התקדרו השמים והכחול העז הפך לאפור. גם צבע המים הפך מטורקיז לכחול כהה. פדרו, החל להדליק מדורה, כאילו בז לכול אלו. אולם, למרות ביטחונו באלים, תוך כמה רגעים ניתך עלינו גשם עז. הוא לא התרגש, שהרי נולד במקום הזה וגשם טרופי הוא חלק מחייו. בעזרת כפות דקלים אסף את הגחלים למקום מחסה ותוך שעה קלה סעדנו ארוחת מלכים, במערה קטנה, מתבוננים במפרץ מעבר למסך הגשם. גם גשם טרופי הוא בדרך כלל קצר מועד. בהנחה שאין מדובר בטייפון. עוד רגע וקרני אור בודדות הבליחו מבעד לשמיכת העננים וקשת יפהפייה נמתחה בענן, על הצוקים שמולנו. מסגרת צבעונית לתמונה מושלמת. בדרכנו חזרה, כשהשמש שקעה מעבר להרים, התבוננתי לאחור, אל הצוקים ואל הבנקות ששטו במפרץ, מנסה לנצור את הרגע, שחלף ללא שוב.

כתב וצילם: גילי חסקין

בחודש מארס 2011 יתקיים טיול לאי פאלאוון שבפיליפינים, בהדרכת גילי חסקין, בביצוע “אדמה” מסעות וטיולים.

http://www.gilihaskin.com

 לתמונות מהשטח, לחצו כאן

https://picasaweb.google.com/108634649211556521871/vmcRx#

מסלולים ויומני טיול מומלצים, מהעולם , , , , ,

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים