מסלול טיול בשכונת מאה שערים, גם בכיסא גלגלים

כותרות צניעות במאה שערים. צילמה אילנה שקולניק. מתוך אתר פיקיוויקי

כתב: ארנון ברוקשטיין, (כל הזכויות שמורות)

הסיור להלן מגוון בנופיו האורבאניים והאנושיים, משכו כשעתיים וחצי, מומלץ לעשותו בשעות אחר הצהריים ולסיימו לקראת ערב. משום הכניסה לתוככי החצרות של שכונת "מאה שערים" החרדית, חובה להתלבש בלבוש צנוע. שמלות ואו חצאיות ארוכות לנשים (בין אם כנוסעות בכיסא הגלגלים, ובין אם כנלוות) וחולצות ארוכות שרוול. היענות לבקשה זו מהווה את ההבדל בין סיור נינוח, מרתק ונענה בחיוך, לסיור עתיר מתח ואולי אף ביטויים פוגעים. מכיוון שאנו באים אל תוככי חצרותיהם הפרטיות, ראוי לנו שנתחשב. כיפה לראשי הגברים המלווים אינה הכרח- אולם תוסיף לתחושה הטובה בסיור.

הסיור נגיש לכיסא רגיל, אינו מומלץ לכיסא ממונע שכן מצב הכבישים הפנימיים בשכונות ובחצרות גורם טלטלה ואינו מותאם לצמיגים מאד עדינים. ישנו לעתים צורך לרדת ממדרכה ללא הנמכה אל הכביש.

סיורנו מתחיל בתחנת המוניות לבני ברק ב"רחוב שטראוס" מול "בית העם" סמוך ל"מכון הדסה לייעוץ בבחירת מקצוע". הרכב ימתין לנו מקץ כשעתיים וחצי ברחוב "שבטי ישראל", בעורפם של בנייני העירייה, סמוך לשביל המפותל העולה אל רחבת "כיכר ספרא", כיכר העירייה. אפשרות אחרת היא בתחנות האוטובוסים ברחוב יפו, סמוך לבניין העירייה מצידו האחר.

סיורנו מתחיל בפנייה ימינה מתחנת המוניות האמורה לעיל אל רח' "בני ברית" ושם "בניין בני ברית" המשמש כיום לפעילותה של מדרשה צבאית תורנית.

הבניין שלפנינו הוקם ב- 1902 ע"י המסדר היהודי העולמי "בני ברית" כדי לשכן בו את "הספרייה העברית" שהקים המסדר ב- 1892 בשם "ספריית אברבאנאל". רק חלק מתכנית הבניה המקורית התממש כמפורט בשלט ההסבר בו נביט (מעט מרחוק משום המדרגות) בשנת 1920  נמסר המבנה והספרייה להסתדרות הציונית והפך ל"גלגול" הראשון של ה"ספרייה הלאומית" (האוסף הועבר ב- 1930 להר-הצופים וב- 1958 למשכן הקבע בקמפוס האוניברסיטה ב"גבעת רם") מיקומה של הספרייה ה"חילונית משכילית" סמוך כל כך לשכונות שהפכו כבר אז לבעלות מגמה הולכת ו"מתחרדת" היוותה מקור למתח ועוינות, שכן לא בחור אחד הגיע לכאן מישיבות שכונת "מאה שערים" הסמוכה, ומתחת לכרך רמב"ם שהיה פתוח לפניו, קרא ספרות "אסורה". סוציאליסטית, לאומית ציונית, או אחרת…

נמשיך הלאה ברחוב המתעקל, ונתחיל לרדת לכיוון צפון, צפון מזרח, ברחוב שלמה זלמן בהר"ן (מנהל החשבונות של "חברת ההתיישבות" שהקימה את השכונה)

לפני שניכנס אל שכונת "מאה שערים" נציין כי למרות שהוקמה על ידי יהודים שומרי מצוות, הרי שבראשית דרכה הייתה מופת לקדמה ומודרניזציה, וכונתה אף "פאריס של האוריינט"!… "פנס הקסם" (גלגולו הראשוני של הקולנוע) הראשון שהופעל בירושלים- כאן הופעל, וחדל משום החרם שהוציאו הקנאים והקיצוניים ברבני השכונה, וכך גם לגבי הגרמופון (ה"גלגול" הראשוני למכשיר ה-C.D.) הראשון שהשמיע את צליליו בעיר. היו אלה צלילי קונצרט חזנות, ולמרות זאת הוחרם בעליו ר' יוסף ריבלין, יוזם השכונה וממקימיה.

מעניין לציין שהקנאות הגוברת הביאה לכך שריבלין שהביא "חידושים" בתחומים שונים גורש לבסוף משכונתו שלו (1882) בשבת בה גירשוהו מבית הכנסת בזמן שעמד על הדוכן ודרש, התבטא מול הציבור בסרקאזם ביקורתי ואמר: "לפני תשע שנים כשהלכתי במקום הזה, שהיה שומם לגמרי, היה לבי נוקפני בדבר אחריות, וסכנה. דאגתי: מי יודע אם נצליח שיגורו כאן בני אדם. ועכשיו ברוך ה' זכיתי שיש כאן אפילו אנשים המגרשים אותי מהמקום".

העולם החרדי כתופעה מודרנית של ריאקציה

"כולם נשא הרוח, כולם סחף האור

שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה

ואני גוזל רך נישתכחתי מלב

תחת כנפי השכינה

בדד, בדד נשארתי והשכינה אף היא

כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה

ידע לבי את ליבה, חרד חרדה עלי,

על בנה יחידה

כבר ניתגרשה מכל הזוויות רק עוד

פינת סתר שוממה וקטנה נשארה

בית המדרש- ותתכס בצל, ואהי עמה יחד בצרה…"

(חיים נחמן ביאליק, קטע מתוך השיר "לבדי")

"מאה שערים" היא שכונה שכל מהותה היא המונח ההלכתי "גדר". העיקרון ההלכתי מבטא ניסיון לעצור סחף שעלול להביא לידי עבירה, זמן רב לפני שנוצר הקונפליקט ההלכתי עצמו. אורח החיים הנוהג ב"מאה שערים" אוסר על דייריה דברים רבים אשר אין בהם עצמם משום עבירה הלכתית, אולם השימוש בהם, או החשיפה להם- מכיל סכנה שיוליך אי שם בהמשך הדרך לכלל ניסיון שיהיה קשה לעמוד בו.

מנסחה הראשון של השיטה המדוברת כשיטת חיים יהודית כוללת היה ר' משה סופר מהעיר פרשבורג בהונגריה (בראשית המאה ה- 19) הידוע בכינויו ה"חתם סופר" על שם אחד הספרים  שכתב. אדם זה עמד בראש המערכה כנגד תנועת הרפורמה, שסחפה אז רבים מקרב היהודים שומרי- המצוות, חידוש זה של הרפורמה נוסף לשוויון הזכויות, ל"אמנסיפאציה" שזכו לה יהודים בארצות אירופה, ובעקבותיה נפתחו בפניהם שערי האוניברסיטאות, ההשכלה האקדמית והמקצועית. אפשרויות לימוד וקידום מקצועי ומעמדי שהיו עד אז בחזקת בלתי אפשרי לחלוטין הפכו לפתע לברי השגה.

על אלו נוספו בהמשך פיתויי התנועות האידיאולוגיות החדשות: "סוציאליזם" "קומוניזם" "ציונות" ועוד.

כל התנועות הללו סחפו משך זמן של כ-50 שנה ויותר את מרבית הציבור וכמשתקף בשירו של חיים נחמן ביאליק, בחור ישיבה בעברו בעצמו, אף רבים מאד מהבחורים חובשי ספסלי בית המדרש. בקרב ראשי הציבור הדתי תורני ("חרדים" עוד לא היו אז בנמצא! חידוש זה ביהדות נוצר רק אז, וכריאקציה עליה מדובר כאן) – הייתה תחושה של חורבן מוחלט, תחושה שמפעל רוחני תרבותי בן אלפי שנים מצוי על סף חיסול, ושעוד זמן קצר תאבד היהדות התורנית לבלי שוב! הנחתו של ה"חתם סופר" הייתה כי על מנת להימנע מפיתויי הרפורמה ושאר החידושים לעיל, יש להציב "גדרות" נוקשות ולהימנע מלכתחילה מכל מגע עם ההשכלה המודרנית על כל גילוייה. הוא אסר על כל שמץ של מגע עם התנועות האידיאולוגיות המחדשות, ואף עם חידושים טכנולוגיים. הוא היה זה שטבע את מטבע הלשון "חדש אסור מהתורה". מקורו של הביטוי באיסור הלכתי קיים, אולם ה"חתם סופר" הוציאו באופן מוחלט ובמודע (!) מהקשרו החקלאי המקורי, והעניק לו משמעות מילולית חדשה לחלוטין אשר משמשת מאז את ההנחיה העקרונית למגע "נכון" עם העולם המודרני ופיתוייו.

היקפו ועוצמתו הנוכחית של הציבור החרדי מעלה כי הצלחתם של ה"חתם סופר" וממשיכי דרכו עלתה על כל ששיערו כאפשרי. מעולם לא הייתה היהדות התורנית רבת עוצמה כל כך. מספרית, כלכלית ופוליטית!

הערה: סיפורים מפורטים, צילומים נדירים ואנקדוטות אודות השכונה ויושביה, מצויים בחוברת שהוציאה הוצאת ספרי ידיעת ארץ ישראל "אריאל" (חוברת מקובצת 163-164)

אנו מגיעים אל תחתית רחוב בהר"ן ולימיננו שער ברזל. ניכנס דרכו אל שכונת "מאה שערים".

החברה שייסדה את השכונה  התארגנה בשנת 1874. ראשית פעולתה הייתה בשבת פרשת "תולדות" בספר בראשית, שם מצוין כי יצחק זרע את שדהו וקצר "מאה שערים" כלומר- פי מאה משזרע. המייסדים ראו בכך סימן ברכה וקראו לשכונה העתידית כך. השכונה הוקמה בשנות ה- 80 של המאה ה – 19 לפי תכנון אדריכלי של הארכיטקט קונרד שיק.

היום נוהג הציבור לקרוא לכל מכלול השכונות הסובב את ה"חצר" בה אנו מצויים כעת "מאה שערים", והדבר כמובן אינו נכון.

אנו פונים ימינה אל רחוב "חוני המעגל". נעפיל בו כ-60 מטריםונפנה אל רח' חברת ש"ס

המושג "חברת ש"ס" כמו גם "חברת משניות" שנפגוש בהמשך מתייחס למוסד חביב שמקיימת החברה החרדית. קשישים וסתם "בעלי בתים" מתושבי השכונה מתחייבים לפקוד את בית המדרש וללמוד מדי יום זמן מסוים ומוסכם דף גמרא או מספר משניות. עבור לימודם זה החייב לעמוד בקריטריונים שונים של הספק, הם מקבלים סכום כספי יומיומי סמלי המצטבר לכלל "משהו" עם תום כל חודש.

נמשיך ברחוב זה ונעצור ליד דלת בצידו הימני של הרחוב, ומעליה שלט הנושא את הכיתוב: "בית התבשיל חסדי מרדכי". כל עני ורעב מוזמן לאכול כאן ארוחה חמה ומזינה אחת ביום ושלש ארוחות בשבת. מאין הכסף להחזקת "בית תבשיל" זה? (וראוי לשים לב שאין המקום מכונה בתיוג "בית תמחוי") כאן המקום להתעכב מעט על מושג שהוא אחד מעמודי התווך של החברה החרדית, מושג הגמ"ח= "גמילות חסד": כל אדם בקהילה, גם העני בעניים המתפרנס בעצמו מצדקה חייב במצוות "מעשר". (כך נמנעת אצל עניי הקהילה תחושת התלות המושלמת המשפילה את האדם ומעוותת את דמותו הרוחנית, שכן גם הם הרי זוכים להיות תומכים במישהו) כספי ה"מעשר" המגיעים בציבור הדתי לסכומים מאד משמעותיים מופנים למוסדות צדקה, או לאחזקה פרטית של גמ"ח כל שהוא בביתם הפרטי: גמ"ח לעריסות תינוק, טיטולים, מזון לתינוקות, ספסלים סכו"ם או שולחנות מתקפלים לשמחות, שמלות כלה הדורות העוברות כביסה ומשמשות כלות רבות נוספות, תפילין למי שחסר לו למשך זמן מסוים משום שנשלחו לבדיקה או אבדו ועדיין לא נקנה סט חדש, גמ"ח הלוואה ללא ריבית וכד' עוד ועוד אלפי דוגמאות.

מספר הגמ"חים שמחזיק העולם החרדי והדתי, החל במוסדות ענק כ"יד שרה" מחד, וכלה בכאלו המצטמצמים במקום על מדף עליון בארון המטבח מוערך באלפים רבים, ולמעשה אין צורך עלי אדמות שאין לו מענה בגמ"ח זה או אחר. ספר טלפונים מקיף של אלפים רבים המכונה גמ"ח הגמ"חים אף הוא בנמצא…

ובכן,- "בית התבשיל" שאנו בסמוך לו שייך אף הוא למערכת זו של גמ"חים, וממומן מכספי ה"מעשר" של אי אלו אנשים. ולוואי והיה העולם "החילוני" מאמץ את הדפוס החברתי הקהילתי הזה…

נמשיך מעט הלאה אל מוסד שאף הוא מהווה פן מרכזי של אורח החיים החרדי: כולל "אהבת ציון". כאן נתעכב לדקה על שני מושגים: מרכזיים נוספים, "כולל", ו- "אהבת ציון":

"כולל": המסלול בו מתקדם ילד חרדי במעברו לנעורים ולבגרות, חופף לחלוטין את תכנית לימודיו התורניים וזהה עימם. כילד הוא לומד ב"תלמוד תורה" או "חדר", משם יעבור ל"ישיבה קטנה" וממנה ל"ישיבה לצעירים". עם נישואיו ייעשה על ידי משפחתו כל מאמץ לאפשר את המשך לימודיו, וב"תנאי" החתונה עם משפחת הכלה יתואם משך השנים בהם ייתמך הזוג הצעיר כלכלית על ידם כחלק מה"נדוניה". להשלמת ההכנסה ממקור זה, ובעת הצורך כתחליף לה, ילמד הצעיר הנשוי  בישיבה התומכת בתלמידיה במלגה, על פי רב צנועה ביותר. (המקור למימון מלגות אלו ב"כוללים" הוא כאמור לעיל – מכספי ה"מעשרות"). ישנם "כוללים" לאברכים (בחורי ישיבה נשואים) צעירים, וישנם "כוללים" למבוגרים יותר, הבוחרים בלימוד כדרך חיים ונמנעים אידיאולוגית מעבודה, בתמיכה אידיאולוגית מלאה של סביבתם ובמימונה. (קצת דומה לסטודנט הממשיך במלגה ללמודי דוקטורט, ובמלגה נוספת ל"פוסט דוקטורט", וממשיך במלגות מחקר אלו ואחרות עד לאין קץ…).

"כוללים" מסוג נפוץ הרבה יותר מיועדים לבחורי ישיבה שיצאו לשוק העבודה, ואולם מקדישים מספר שעות מדי יום ללימוד ישיבתי ("קובעים עתים לתורה") תמורת מלגה נמוכה משמעותית מזו של "הכוללים" ללימודי יום שלם.

"אהבת ציון": אין ספק שאהבת ציון המתבטאת בשכונה זו מאד שונה מהציונות של הציבור הדתי לאומי, לא כל שכן הציבור החילוני. הציבור החרדי מחזיק בתפיסה שהקמת מדינת ישראל על בסיס הציונות הלאומית המודרנית בחטא יסודו וכן אחריתו. העלייה של הציוניים לארץ שונה במגמותיה מזו של החרדים: אלו האחרונים עולים לארץ מזה מאות רבות של שנים מתוך ראיית קדושתה של ארץ והבנה של קדושה זו כמחייבת את המתגורר בארץ לאורח חיים אדוק במיוחד ומחמיר בכל הנוגע למצוות. העלייה הציונית החילונית לארץ לעומת זאת היא חלק מהתנועה הלאומית העולמית המודרנית, ומטרתה היא הקמת מדינת לאום "ככל העמים".

למעשה עומדות שתי עליות ציוניות אלו מבחינה אידיאולוגית זו מול זו, כאשר מטרותיה של האחת שוללות את האחרת. החרדים מרגישים שהציוניים באורח חייהם המנוער מהלכה מרחיקים את הגאולה ושמים לאיל את מאמציהם הרוחניים של יהודים שומרי מצוות בכל התפוצה משך מאות ואלפי שנים. הציוניים החילוניים כופרים לשיטת החרדים ברעיון "שלש השבועות" שהשביע האל את בני ישראל ואת אומות העולם: ישראל הושבעו "שלא לעלות בחומה", כלומר- שלא לנסות לעלות ולהקים את ממלכתם בכוחם שלהם עד בא הזמן שייעד לכך האל, שאז ישלח את ה"משיח" שהוא למעשה המלך העתיד לעשות זאת. עוד נשבעו ישראל "שלא ימרדו באומות העולם", וכל מעשיה של הציונות, החיה על חרבה מיום שהחלה את דרכה הלא הם "מרידה באומות". אומות העולם מצידן הושבעו "שלא ישתעבדו בהם בישראל יותר מדי".

האם הפוגרומים, הרדיפות האינסופיות ושיאן ב"שואה", האם זו "השתעבדות רבה מדי בישראל" אם לאו- זה שורש אחד הוויכוחים המרכזיים, כאשר טוענים חרדים שחלק מכל הנ"ל הם תוצאה דווקא של הפרת השבועות מצד יהודים ציוניים.

טענה חריפה נוספת של הציבור החרדי הקנאי, היא שהציונות בשנות קיומה הביאה לחילון של מאות אלפים ואף מיליונים של מי שהיו שומרי מצוות, או מי שהיו אמורים להיות כאלו. לטענתם חילנה הציונות את מאות אלפי בני יהדות ספרד ועדות המזרח, כמו גם רבים מעולי ומהגרי אירופה והמערב, וצאצאיהם לאורך מאה השנים של קיומה. המספרים העצומים של מי שעברו חילון כתוצאה מהכיוון אותו התוותה ואף כפתה הציונות החילונית, הביאו את החרדים הגרים במקום למשוואה המצמררת שסימני גראפיטי שלה מופיעים לעתים על קירות בתים: "ציונות=נאציזם". לטענתם חיסל היטלר מיליונים בגופם, ואילו הציונות ממשיכה את מפעלו בכך שהיא "מחסלת" מיליונים של יהודים מבחינה רוחנית, ומפקיעה מהם את יהדותם. זו שיטה שאחזו בה רבים ממנהיגי השכונה, ראשי העדה החרדית לפלגיה השונים, ואשר "נושאי הדגל שלה היו הרב יהושע יהודה ליב דיסקין מהעיר בריסק ("הבריסקער רבה" בפי החרדים) והרב יוסף חיים זוננפלד. ממשיכיו של האחרון הקימו את הקהילה הקיצונית ביותר, ה"נטורי קרתא". שם ארמי שפירושו: "שומרי העיר" או "שומרי החומות"  במובן של "חומות הדת".

הציוניים הדתיים, ממשיכי דרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) רואים בישראל החילונית שלב ביניים הכרחי בדרך להפיכת המדינה למדינת הלכה, ומכאן תמיכתם בה ושיתוף פעולתם המלא כמעט עם מוסדותיה. שיטה זו שוללים החרדים מכל וכל.

החרדים הקיצוניים אינם מכירים במדינת ישראל הציונית "הכופרת", והם מעדיפים לראות עצמם כתושבי הארץ, כ"פלסטינאים". הם אינם משלמים מיסים למדינה, אינם מכירים במוסדותיה, ואינם מקבלים ממנה טובות הנאה כדמי 'ביטוח לאומי' וכד'. הם נעזרים בתרומות חבריהם בקהילות עשירות באירופה ובארה"ב.

לעומת זאת הם משלמים מיסים עירוניים ומקבלים מהעירייה שירותים שונים.

חשוב לציין כי כל הנ"ל תקף לקבוצות החיות בשכונות אלו, אולם לא לכלל התושבים.

אנו ממשיכים מעט הלאה ברחוב וחולפים על פני "בית תבשיל" נוסף "אשל ירושלים". בהגיענו לצומת נפנה שמאלה במורד רחוב "עונג שבת" שם הרחוב מבוסס על פסוק מדברי הנביא ישעיהו ("…וקראת לשבת עונג…") הלכות רבות נבנו על פסוק זה, ומהמשכו שם. מדובר במרבית ההלכות הנוהגות בשבת ועניינן הוא "רוח היום", האווירה המיוחדת הנוצרת בשבת עבור היהודי/ה שומר/ת המצוות באופן הנהגתו את עצמו והאווירה שהוא יוצר בביתו ובסביבתו: לבוש חגיגי מיוחד, הילוך נינוח, שולחן ערוך בחגיגיות, תבשילים ייחודיים, נוהגים הקשורים בזוגיות וחיי אישות, זמירות המיוחדות לשבת ומושרות בשלוש ארוחות השבת ועוד ועוד, כל אלו שייכים לקטגוריה זו של "עונג שבת".

בתחתית הרחוב אנו שוב פונים שמאלה ברח' "עין יעקב" (אוסף אגדות ופירושים משני התלמודים שנלקטו ופורשו במאה ה- 15 בפורטוגל ע"י יעקב בן שלמה איבן חביב ובנו לוי)

בהמשך הרחוב, מול בית מספר 43 (ומול חנות אשר הסככה שלה נושאת כבר שנים רבות את הכתובת "גלידות ריאו") ישנו רחוב קצרצר אשר בקצהו מתנוסס המבנה הגדול של "הישיבה הגדולה ותלמוד התורה מאה שערים". מרכזה הרוחני של השכונה מאז ראשיתה. יתכן ומבנה גדול תוכנן אף הוא על ידי האדריכל קונרד שיק שתיכנן גם את השכונה כולה עם הקמתה. אחרים טוענים כי הוא מזכיר במשהו את בית הכנסת העתיק בגטו לובלין. גרם מדרגות מוליך אל הישיבה הבנויה מסביב לחצר מרכזית והיא אינה נגישה לכיסא גלגלים. ככלל, אין המחנכים במקום מעודדים ביקורים המפריעים את רציפות הלימוד. בקומה השנייה מצוי בית כנסת ובו ציורים מרהיבים משל האומן החרדי יצחק בק, מעבודות האמנות המרשימות שנוצרו בארץ.

כיום משמש המבנה את ילדי הגנים וכיתה א' בלבד, ואילו הישיבה עברה לשכונה סמוכה.

באשר להקצנה הרבה שעברה השכונה, מעניין לציין לאחר מלחמת ששת הימים ביקר נשיא המדינה זלמן שז"ר במקום והשתתף בתפילת הודיה חגיגית. במציאות העכשווית אירוע שכזה שוב אינו עולה על הדעת.

סמוך למבנה הישיבה מצוי מבנה בית כנסת שעבר לאחרונה שיפוץ מקיף, והוא מיוחד לשכונות חרדיות, "שטיבלאך": מבנה ספציפי זה ששימש בראשיתו ככיתות לימוד לילדי הישיבה הסמוכה ובהמשך הפך לבית תפילה. המיוחד במוסד ה"שטיבלאך" הוא כי בבית כנסת זה המורכב ממספר חדרונים קטנים אין פוסקת התפילה ולו לרגע אף בשעות מאוחרות של הלילה, ואין בו זמני תפילה קבועים. אם "פיספס" אדם את שעת התפילה הקבועה באחד מבתי הכנסת הרבים בשכונה הריהו מגיע לכאן, מכריז בקול מפתח אחד חדרי התפילה את רצונו ליצור "מניין אד הוק" לתפילת "שחרית", "מנחה", או "מעריב", ולא עוברות דקות ומניין שכזה אכן נוצר והתפילה מתאפשרת.

נחזור לרח' עין יעקב ונמשיך בו עד לקצהו, ועד לשער הכניסה בו נכנסנו אל השכונה. נפנה ימינה אל הרחוב הראשי של השכונה, רחוב "מאה שערים" ננוע לאורכו ספק על המדרכה ספק על הכביש. מעט לא נח אך לזמן קצר בלבד. נרד בפנייה אל רחוב הרב יוסף חיים זוננפלד ממייסדי קהילת "נטורי קרתא" (ר' לעיל) ונפנה מיד ימינה ברח' "שומרי אמונים". ננוע כשמונים מטרים

לאורך המדרכה הצמודה לקיר החיצוני הצפוני המוארך של 'שכונת החומה' "בתי אונגרין" עד שנגיע אל שער מקושת מאבן דרכו מתאפשרת כניסה נגישה ללא מדרגות. בצד ימין של הכניסה מספר שלטי הסבר ממתכת ובהם מפת השכונה, בנייניה ומוסדותיה העיקריים. שלטים אלו הם חלק מפעולה מקיפה של שיפוץ ושימור שעברה השכונה לאחרונה, ושהפכה אותה לפינת חמד קטנטנה של ממש. נמשיך מעט הלאה ונעלה ב'רמפה' המשופעת שתאפשר לנו הגעה נוחה אל חצר קטנה ומטופחת מוקפת מבנים, ואשר בקצה המזרחי שלה סמוך למקומנו מצויה ישיבת ה"חתם סופר" עליו הרחבנו קודם לכן.  נמשיך מרחבה זו מעט הלאה לכיוון דרום, נחלוף מתחת שתי קשתות אבן אל הרחבה הבאה. ברחוב פומפדיתא (רבים מרחובות השכונה נושאים שמות ישיבות בבליות בתקופת התלמוד) – נפנה ימינה אל החצר. ננוע עד שנמצא עצמנו מול פתח ישיבת "כתב סופר" (על שם ספר נוסף מספריו של רבי משה סופר) הכיכר בה אנו מצויים נקראת "כיכר הונגריה הגדולה" מקום מוצאן של רבות מהמשפחות (ומכאן- "בתי אונגרין") נגיע עד לקצה הרחבה, נביט על המבנים המקיפים אותה ונשוב על עקבותינו.

זה המקום לעמוד לרגע  על מה שניתן לכנות ההבדל בין "רמת חיים" לבין "איכות חיים": משפחות רבות חיות כאן בצפיפות שבעולם החילוני נתפשת כמעט כבלתי אפשרית: עשר נפשות ויותר ברבות מהדירות הקטנטנות אשר פתחיהן אל מרפסות מוארכות בסגנון שהיה מקובל ב"שטעטל" העיירה המזרח אירופית. בדירות רבות מתחלקים ילדים רבים בחדר קטנטן, ולא אחת חולקים שני ילדים מיטה. יחד עם זאת, הביקוש רב על ההיצע, ורבות מהמשפחות יכולות להחליף בכל עת את דירתן הזעירה באחת גדולה הרבה יותר בשכונותיה החרדיות החדשות יותר של העיר. מרביתן אינן עושות כן משום האופי השכונתי המיוחד אשר אין לו תחליף. הדלות החומרית היא בין השאר תוצאת סדרי עדיפויות שונים: בכל דירה קטנטונת ספרייה תורנית ענפה, כלי שבת נאים, הילדים כולם לומדים כמעט מינקות ועד בכלל, ובדרך נס לא מוסבר מצליחים מרבית ההורים לרכוש לכל צאצאיהם דירות (אם גם מחוץ לירושלים שמחיריה מרקיעי שחקים…).

נחזור על עקבותינו, נפנה הלאה דרומה ברצף של 'רמפות', חלקן מעט תלולות, שיביאונו חזרה אל רחוב "מאה שערים". נפנה שמאלה (מזרחה) נחלוף על פני ישיבת חסידי "ברסלב" בצד ימין של הכביש. חסידות המתייחדת בכך שלאחר מות ה"רבה" המייסד- רבי נחמן מברסלב, לא נבחר אחר תחתיו והיא מתנהלת ללא מנהיג חי. (יש המכנים את חברי הקהילה הזו לפיכך: "חסידים מתים"). משום כתביו העשירים כל כך של מייסדה, כמו גם דרכו המיסטית המעשית המיוחדת, משכה אליה החסידות לאחרונה מספר גדול מאד של צעירים חילוניים שהמירו ג'ינס, "פירסינג" ומכנסי שרוואל רחבים בנוסח גואה, הודו, בלבוש חסידי טיפוסי וכיפה לבנה סרוגה הטיפוסית לחסידות זו. מספרם של המצטרפים החדשים כה גדול עד כי שכונות המורכבות מהם ומחסידי ברסלב וותיקים מצויות כיום בערים רבות בארץ. מעט הלאה ברחוב, והפעם בצד שמאל, מבנה חסידות "תולדות אהרון" המשתייכת לממשיכי דרכם הקיצונית של הרב זוננפלד וה"רבה מבריסק". בשבתות הם מתאפיינים בקפטן מפוספס בהיר או מוזהב אשר העניק להם בעולם החילוני את הכינוי "זברות". הם רואים בלבוש זה, בכובע הפרווה, ה"שטריימל" האופייני להם, כמו גם בגלימה החומה שחלקם לובשים בימות החול,- לבוש "ירושלמי" טיפוסי. אותו לבשו אבות אבותיהם בעיר עוד זמן רב מאד טרם "הפלישה הציונית" אל הארץ. ומכנים עצמם לפיכך: "חצר הישוב הישן". עם צאתנו מהשכונה והגיענו למפגש עם רחוב "שבטי ישראל" נפנה ימינה, ונתעכב מעט מול הכניסה למבנה המיוחד של "בית החולים האיטלקי" שנבנה בידי האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצ'י בין 1912 ל 1919. ברלוצ'י היה האדריכל שזולת דוד רזניק הישראלי, הטביע את החותם הגדול ביותר על מראה ירושלים,

וכנסיות ומבנים יפהפיים רבים בעיר נזקפים לזכותו, (וגם בעין כרם). מבנה זה מזכיר מאד את הסגנון בו נבנה "מגדל הסניוריה" ב"פלאציו ווקיו" פירנצה, סגנון הרנסאנס בטוסקאנה.

לאחר בנייתו שימש כבית חולים בניהול נזירות איטלקיות. במלחמת העולם השנייה הופקע על ידי הבריטים כ"רכוש אויב" ושימש כמטה ה- RAF חיל האוויר הבריטי בא"י, וכבית חולים צבאי.

קשרי ידידות בין חייל בריטי לעמיתו היהודי איש "ההגנה" הביאו לכך שכוחותינו קיבלו התראה של מספר שעות טרם פינוי הבניין על ידי הבריטים ביום 14 למאי 1948, וכך קרה שכוחות "ההגנה" פרצו למבנה מעורפו, דקות לפני ההסתערות הירדנית פלסטינית והבניין האסטרטגי הפך לאחת העמדות החשובות ביותר לאורך קו ההגנה העירוני של ירושלים בין 1948 ל- 1967.

בראשית שנות השישים נרכש המבנה על ידי מדינת ישראל והוסב לשמש כמשכנו של משרד החינוך. שלטי בתי האצולה האיטלקיים שהיו נעוצים במקומות רבים בקירות החיצוניים הוסרו, בודדים נשארו.

מה שכן נשאר על קירות המבנה הם כתמי דיו דהויים רבים. אלו הם שרידי ההפגנות הסוערות שנערכו מול מבנה משרד החינוך באמצע שנות ה- 60. בשנת 1953 התקבל בכנסת חוק החינוך הממלכתי והייתה כוונה לאחד בו גם את מוסדות החינוך החרדיים. כאשר הנושא עמד קונקרטית על הפרק בראשית שנות ה-60 זמן קצר אחרי שהמבנה הפך למשרד החינוך, נערכו מולו הפגנות סוערות ביותר שהשתתפו בהם גם ילדי תלמודי התורה, ה"חדרים" ו"הישיבות הקטנות". הילדים באו להפגנות ובידיהם קסתות דיו (אז עדיין היה מקובל במוסדות לימוד אלו לכתוב בדיו ובנוצת אווז…) הם הטיחו את הקסתות בקירות המבנה, והמוני הכתמים, אם גם דהויים מ אד, ניכרים גם היום, למעלה מ- 50 שנה אחר כך…

נמשיך הלאה אל הצומת הקרוב ובו "כיכר שמואל שטראוס" נחצה אל המשך רחוב "שבטי- ישראל" ואל צידו השני של הרחוב, שם נתעכב ליד פתח אחד הבתים היפים בעיר: "בית מחניים" הכניסה אליו אסורה אך ניתן לראותו מהמדרכה.

מבנה זה משמש כיום את משרדה/ו של שר/ת החינוך.

הבית המקורי המפואר נבנה על ידי הבנקאי השוויצרי יעקב יוהאן פרוטיגר לפי תוכניות שהתווה קונרד שיק (מתכנן שכונת "מאה שערים") בשנת 1885 וכינה אותו בשמו על שום הפסוק "ויקרא (יעקב) שם המקום ההוא מחניים". לימים ירד מנכסיו והבית נמכר ועבר גלגולים רבים:

כאן שכן בעבר ביה"ס לבנות של הגב' לנדאו ע"ש אוולינה דה רוטשילד (הקיים בעיר עד היום)

עד מלהע"מ I התגוררו כאן קצינים תורכיים, ולאחריהם העסקן הציוני הבכיר מנחם אוסישקין. הרס חלקי של משכן הנציב הבריטי העליון במתחם "אוגוסטה ויקטוריה" ברעידת האדמה של  שנת 1927 הביא להפקעת הבית ולהסבתו לצרכי הנציב. (אוסישקין עבר לרחביה ובנה בית שאף הוא נשא את השם "מחניים"). לימים שב לכאן ביה"ס "אוולינה" ומראשית שנות ה- 50 משמש המבנה כמשרד שר/ת החינוך.

נמשיך מעט הלאה (על מנת לחזור…) ונעצור ליד גדר המבנה הסגור של "כנסיית המבשר האנגליקנית ע"ש סט. פול". כנסייה שנבנתה ב- 1874 כמבנה הראשון באזור כולו, וקרויה על שם פאולוס, מפיץ הנצרות. כנסייה של המיסיון האנגלי אל הקהילה הפרוטסטנטית הערבית (לכן הכתובות בשפה זו על קירות המבנה ועבורם גם תורגמו לערבית ספרי התפילה). עם תום מלחמת העצמאות נותקה הכנסייה מקהל מאמיניה, חדלה משימוש ונמסרה להשגחת "המרכז הפיני המשיחי" הממוקם מולה מעבר לכביש בשני מבנים מוארכים נאים.

נחזור על עקבותינו אל הצומת המרומזר ונפנה ימינה במורד "רחוב הנביאים" עד הגיענו למפגש עם רחוב המתחבר מצד ימין, הוא "רחוב הלני המלכה". אין במקום הנמכת מדרכה ויש להתגבר על הפרש גובה של כ-13 ס"מ. ניכנס ברחוב יפה זה ונעלה מעט לאורכו עד לפנייה ל "רחוב חולדה הנביאה". על מנת לטעום "על קצה מזלג" מיופיה של "שכונת מורשה" שהייתה קרויה בעבר "מוסררה" ניכנס אל רחוב יפהפה זה וננוע לאורכו למרות הריצוף ה"קופצני" מעט בשל אבניו הקטנות.

מעבר יהודים אל מחוץ לעיר העתיקה בסוף המאה ה- 19 מבוסס היה על הקמת שכונות מגורים בידי אגודות וחברות התיישבות שונות. הנוצרים בנו מחוץ לחומות שלל בנייני ציבור לצרכי פילנטרופיים (בתי יתומים, בתי חולים, מנזרים) ואילו המוסלמים 'יצאו מהחומות' באופן מעט שונה אשר "מוסררה/מורשה" היא דוגמא לה: בתי השכונה נבנו כ"בתי ח'מולה" עבור משפחות מוסלמיות עשירות. גם אלו עזבו בסוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20 את העיר העתיקה הצפופה והמזוהמת ובנו בתים מפוארים למשפחה המורחבת (ח'מולה) ובמרכז רבים מהם חצר יפהפייה. במלחמת העצמאות ברחו תושבי השכונה מבתיהם, ומקץ זמן שוכנו בהם עולים חדשים ממרוקו. אלו חיו בתנאי דלות חומרית קשה, מספר משפחות בכל בית בשכונה, מול "שער שכם" על הגבול ממש. לימים, כאשר אוחדה העיר והפוטנציאל של המקום כשכונה יוקרתית הוברר, נעשה ניסיון על ידי עיריית ירושלים לפנות את תושבי "מוסררה" אל שכונה במערב העיר, כדרך שנעשה לפני כן בתושביה של שכונת "ימין משה" תורכים במוצאם,שפונו אל שכונת "קריית מנחם". במקרה של "מוסררה" לא עלה הדבר ביד העירייה. כאן פגשו פקידי העירייה את הגרעין הקשה של תנועת "הפנתרים השחורים", דמויות כצ'ארלי ביטון, סעדיה מרציאנו, ואחרים, שהעבירו מסר ברור וחד משמעי: שיפוץ כן, אך בשיתוף מלא שלנו התושבים, ובעודנו כאן (ר' הסרט "קזבלן" בן התקופה הממחיש סיטואציה דומה בעיר יפו). ואכן, בדומה ל"ימין משה" שהפכה לשכונת יוקרה מובילה בעיר נוכח "הר ציון" עברה מוסררה שיפוץ מקיף, והפכה לפנינת חן רבת יופי בכתר ירושלים, כאשר חלק מתושביה המקוריים מוסיפים לגור בה.

נתקדם לאורכו של "רחוב חולדה הנביאה" עד קצהו, ואז נפנה מספר מטרים שמאלה (על מנת לחזור…) ונמצא עצמנו בחצר מעוצבת ומעין הגבהה במרכזה. מולנו מתנוסס קיר צידו העורפי של בית מספר 16 של רחוב הע"ח (גימטריא על מספר 78 נרצחי השיירה לאוניברסיטה העברית ולבית החולים "הדסה" בהר הצופים) בית זה מכונה "בית החלונות" התדעו מדוע?…

נשוב ונעלה ברחוב בו ירדנו מעט, "רחוב נתן הנביא" אלא שהפעם נמשיך הלאה למעלה (מערבה) ומול בית מספר 8 ("בית בינו סלרנו") נפנה שמאלה במעלה המשופע אל  "רחוב דניאל". בקצהו נפגוש את "רחוב אלישע" ונעפיל בו חזרה אל "רחוב שבטי ישראל", שם נמצא עצמנו מול המכלול המרשים החדש יחסית של המבנים המרכיבים את קריית עיריית ירושלים.

נחצה את הרחוב, ונעלה במעלה המשופע המתפתל אל "כיכר העירייה על שם ספרא"

כיכר מרשימה זו נחנכה בשנת 1993, עת הושלם אחד הפרויקטים הגדולים ביותר בעיר עד אז, לריכוז מחלקות העירייה השונות מרחבי העיר כולה וקיבוצן כאן למכלול מודרני אחד.

לצורך זה שופץ מבנה לשכת ראש העיר (המבנה המזרחי של הכיכר) שופצו לחלוטין ונספחו לו עשרה מבנים סמוכים נוספים שהיו שייכים בעבר לאתריו השונים של "מגרש הרוסים", ונבנו שלשה בניינים חדשים ומרשימים בעיצובם הארכיטקטוני.

במקום מיצגי אומנות סביבתית שונים ובהם אקוודוקט דקורטיבי, ו"בורג ארכימדס" בקצהו.

בכיכר רחבת הידיים מתקיימים במהלך השנה אירועים שונים מטעם העירייה.

מומלץ לחצות את הרחבה אל צידה המערבי, ולנוע לאורך הפרוזדור הצמוד לקיר המבנה עד למעבר אל "מגרש הרוסים" (ריצוף חלק) להמשיך סמוך למבנה מגורי הנזירות שהפך למבנה "בית המשפט המחוזי" ואשר שימש בעבר את משכן "בית המשפט העליון" עד למעברו למשכנו החדש ב"גבעת רם". הלאה משם כנסיית ה"שילוש הקדוש" הרוסית ומעט מעבר לה, סמוך למבנה בית המעצר "הקישלה, מגרש הרוסים" שגם הוא מבנה ששימש את עולי הרגל הרוסיים במאה ה- 19 נמצא אתר מעניין מוקף גדר נמוכה: "אצבע עוג". זהו עמוד חצוב שהושאר באתר חציבתו בשל סדק שנוצר בו, ושהיה מיועד אולי לאחד הסטווים שהקיפו את בית המקדש המפואר שבנה המלך הורדוס בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, או לסטווי "כנסיית הניאה" האדירה שבנה יוסטיניאנוס בראשית המאה השישית.

נשוב חזרה אל "כיכר ספרא" ונרד בצידה הדרומי במישור משופע אל מדרכת רחוב יפו, ואל תחנות האוטובוסים הרבות במקום, שם ימתין לנו הרכב.

 

אטרקציות מומלצות לדתיים מסלול טיול לחצי יום מסלול מ 3 עד 5 קמ מסלולי דת ופולקלור מסלולי טיול בדרגת קושי קלה מסלולי טיול ביום מסלולי טיול ברגל מסלולי טיול לגיל הזהב מסלולי טיול למבוגרים מסלולי טיול לנוער מסלולי טיול לצעירים מסלולי טיול מומלצים באביב מסלולי טיול מומלצים בחורף מסלולי טיול מומלצים בסתיו מסלולי טיול מומלצים בקיץ מסלולי טיול מומלצים למגזר הדתי מסלולי טיול מעגלי מסלולי טיול נגישים מסלולי טיול עירוני מסלולים ויומני טיול מומלצים, בישראל מקומות קדושים ליהודים ‏בעולם ירושלים, מאה שערים

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים