שכונת מוצא בירושלים. היסטוריה ומעיינות

בית ילין - צילם: Isaac shweky. תחרות ויקיפדיה אוהבת אתרי מורשת. מתוך: פיקיוויקי.

מוצא (תחתית) – הפנינה בואכה ירושלים

תחקיר: פייטוש מאתר מלון

כתיבה, הגהה לשונית : נטלי שוחט

הידעתם,

  • איזה עץ – שצומח רק בחלק נידח בתורכיה, בהרי הקווקז ומעט בארמניה – גדל גם בבוסתניה העזובים של מוצא ?
  • מי כתב את שיר הלל למוצא, שפזמונו: "לכו דודים לקראת כלה, פני מוצא נקבלה".?
  • מיהי האישיות רמת המעלה שבקרה במושבה מוצא בשנת 1898, ואף נטעה בו עץ ?

כל זאת ועוד, תגלו בהמשך.

מוצא, בשמה הרומאי קולוניה- אמאוס או בפי הערבים קאלוניה, מתוארת בפי בני המקום כ"פנינה בדרך לירושלים". מוצא כיום הינה שכונה משכונותיה של העיר ירושלים, לאחר שהיתה שייכת לאורך השנים ל"מטה יהודה". בסמוך לה, גם כן על חורבות קאלוניה הערבית,  קמה שכונת מבשרת ירושלים.

תחילתו של הישוב קשור לפרוש שמו – מוצא, נביעה של מים, עובדה שהביאה להתנחלות במקום כבר בתקופה הפרה-היסטורית, עבוֹר בתקופת ההתנחלות של בני ישראל, ולאורך כל ההיסטוריה של ארץ-ישראל. נקודה זאת שימשה גם את עוברי הדרך בדרכם לירושלים לאורך השנים.

השם מוצא מוזכר ב בספר יהושע (י"ח, כ"א-כ"ח) כנקודת גבול בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין. וכך מתוארת נחלת שבט בנימין:

 

"וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם: יְרִיחוֹ וּבֵית-חָגְלָה… וּבֵית הָעֲרָבָה … וּבֵית-אֵל… וְעָפְרָה… וָגָבַע… גִּבְעוֹן …וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה, והַמֹּצָהוְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם."

 
 

 

שפע ממצאים ארכיאולוגיים בני למעלה מששת אלפים שנים הם המעידים על היותה מקום ישוב עוד בימי האדם הקדמון. אזכורים נוספים של נקודת ישוב זו  הם בזכות אדמת החוור שבו התברכה, ואשר ממנה ייצרו המתיישבים הראשונים כלי חרס כענף תעשייתי.

קיימים תיאורים של יוסף בן מתתיהו המספר על התיישבות חיילים רומאים ותיקי "הלגיון העשירי" באזור והקמת ישוב שנקרא קולוניה אמאוס. חלקים אחרים מגדוד זה התיישבו  באזור מרכז הכפר אבו גוש של ימינו.

בתקופת בית המקדש, נהגו כוהני המקדש להגיע לעמק עתיר המעיינות פעמיים בשנה על מנת להתפלל לגשם. זאת אנו למדים מחפירות ארכיאולוגיות שנעשו במוצא באזור הגשר. בחפירות אלו נתגלו שרידי בתיהם של הכוהנים שירדו למעיינות לתפילת הגשם, וכן רצפות פסיפס שהיו שייכות לבית מרחץ רומאי.

מהתקופה הביזנטית נתגלו שרידי מנזר וכנסייה, ובכתבים הביזנטיים אף מסופר על מוצא ומעיינותיה. לאחר הביזנטים הגיעו הצלבנים, ובמסגרת המצודות אשר הקימו על מנת להגן על הדרך לירושלים, הקימו במוצא מצודה שבשרידיה ניתן להבחין בחלק הימני של מתחם ילין, והכוללים אבני גזית גדולות. ליד מבצר זה נערך אחד הקרבות בין המוסלמים לצלבנים, בו הובס צבאו של צלח א- דין.

אל ירושלים בדרך מוצא

בכתובים שונים קיימים תיאורים של עולי רגל העוצרים במוצא בדרכם לירושלים, כולל רישומים ומפות של עולי רגל יהודים, נוצרים ומוסלמים, ואף תיאורים של שיירות עמוסות חומרי גלם וסחורות בדרכם לירושלים מהשפלה, ובחזרה ממעברי הירדן לכיוון ערי השפלה.

המעבר ההכרחי דרך אזור מוצא בדרך העלייה לירושלים, בשילוב האזור הפורח ושופע הצמחייה והמים, הפך כאמור נקודה זו לנקודת התיישבות מתבקשת מקדמת דנא.

בימים עברו הדרך הראשית מהשפלה לכיוון ירושלים עלתה בדרכים הרומאיות עד לאזור בית נקופה , משם – במעלה עד צומת הראל, משם פנו לכיוון הקסטל, ואז ירדו באזור כביש "שבע האחיות", חלפו על פני מוצא תחתית ועלו בדרך הרומאית הישנה עד לגבעת שאול.

סיפורו של גשר

גשר מוצא הוקם על מנת לאפשר מעבר מעל נחל שׂורק. תחילה היה בנוי מקורות עץ הנתמכות באבנים, ועליו חלפו הצליינים והסוחרים בדרכם לירושלים העתיקה. בציור של הגשר משנת 1880 ניתן להבחין באורחת גמלים חולפת עליו. לאורך השנים נבנה הגשר מאבנים על גבי שלוש קשתות. חלק מהקשתות התמוטטו, ולשרידי הקשתות הושמו תמוכות עץ . כל זאת עד אשר הוקם הגשר החדש.

עוד בשנת 1934 רצו הבריטים לשנות את הנתיב ולסלול כביש חדש בסיבוב הראל בכניסה למבשרת, היורד בשוליים של ואדי ארזה של היום לכיוון הכניסה לבית זית וממשיך על המדרון המערבי בדרך חדשה התואמת את הכניסה הראשית של ירושלים.

את התוכנית שהחלה בשנת 1934 לכביש חילופי תכנן דב תמרי, תושב מוצא, כאשר עבד במ.ע.צ. תֹכניתם של הבריטים לביצוע הסלילה הוחשה עקב מלחמת העולם השנייה ועקב הצורך בדרך חילופית מהירה יותר למעבר כוחות צבא, ובשנת 1942 החל השינוי של התוואי לירושלים .

בעת מלחמת השחרור, כאשר נוצר איום עקב האפשרות של הכוחות הערביים לעלות לירושלים דרך גשר מוצא, מולכד הגשר במטעני חבלה על – ידי הצבא שבדרך, בדומה למה שעשו הכוחות העות'מאניים במלחמת העולם הראשונה, אך לא פוצץ. למרבה המזל בתום המלחמה נזכרו כוחות הביטחון במטענים, ופרקו אותם בשלום.

20 שנה לאחר מכן שודרג הכביש לכביש בן מספר מסלולים ככביש מהיר, וכיום נמצאים אנו בפני סלילה של כביש חדש שיעקוף את כביש מוצא – "כביש הדמים", שתחילתו במנהרה באזור קניון הראל וסיומו באזור "הבית האדום".

 

תחילתה של המושבה, והחקלאות העברית בהרי ירושלים

התחבולה

האדמה וזכויות שאיבת המים ממעיינות עמק מוצא, הם שקסמו לקונים היהודים הראשונים בעת שיצאו מחומות העיר העתיקה ואפשרו את יסודה של מוצא.

חלקת האדמה נרכשה מידי תושביה הערביים של קאלוניה על-ידי שני תושבי ירושלים מהעלייה הראשונה, שלמה יחזקאל יהודה שהיה יליד עיראק וחברו דוד (יעלין) ילין, שזה מכבר עזב את צפת ועבר להתגורר בירושלים.

כיוון שראו הערבים שגרו באזור כי ניתן להרוויח כסף מאדמותיהם במכירה ל"משוגעים" היהודים שהחלו לצאת מחומות העיר העתיקה, נוצר ביקוש ורצון למכור. נוכח הדרישה לאדמה האמירו המחירים. מצד שני החוק העות'מאני אסר על מכירת אדמות ישירות ללא מוסלמים.

הן האפנדי נקיב אל אשרף והן דוד ילין "הריחו" כי הפלחים נמצאים בבעיה וכי יש כאן הזדמנות פז למתיישבים, וכל כך למה? על פי החוק התורכי, אדמה שלא עובדה במשך שלוש שנים חזרה לידי השלטונות, וחלק מן האדמות לא היו מעובדות… בנוסף  לחלק מהפלחים  לא היו שִּׁטְרֵי קושאנים על אדמותיהם.

בעקבות ההזדמנות העסקית הנ"ל, רקחו השניים בשנת 1890 תחבולה: הם שלחו חייל תורכי למוכתר הכפר קולוניה ובידו מכתב מרָשַׁם הקושאנים, ובו התבקש המוכתר להעביר לידיו את רשימת כל האדמות שלא עובדו בשלוש השנים האחרונות, ובנוסף – את רשימת בעלי האדמות הרשומות ברשם הקושאנים.

איום זה הביא את הפלחים לנהור בהמוניהם לאפנדי נקיב אל אשרף ולהציע לו לרכוש מהם את אדמותיהם בכל מחיר, על מנת לא לאבד את רכושם לטובת השלטונות העות'מאניים. התחבולה הצליחה, ובשנת 1891 התממשה העסקה לרכישת 188 דונם על-ידי יהושוע ילין ושותפו האפנדי נקיב אל אשרף – עלה התאנה כלפי השלטונות העות'מאניים. השטח שנרכש נקרא אל בוזוניה. אז מקבל האפנדי תשלום נדיב ביותר עבור תיווכו, ואותו שטח אדמה, הבסיס למוצא של היום, הופך לקרקע יהודית.

מאיפה הכסף?

את הכספים לקניית האדמות החדשות השיג יהושוע ילין מ"אגודת חובבי ציון" ומנהל עסקיה בישראל, זאב טיומקין. זה היה בדרכו לירושלים, חנה במוצא למנוחה ושוכנע לרכוש מידי ילין שטח של 70 דונם מאדמות אל בזוניה. את האדמה הזאת יִעֵד להקמת בית הבראה לחולים, בעיקר מאזור ירושלים, במקום שנקרא כיום ארזה.

את הכסף הנותר לרכישת יתרת השטח של 114 דונם קיבל מידי אגודה חדשה שאך זה קמה בירושלים בשנת 1990 בשם "חיבת ציון" , זרוע התיישבות מתוך "אגודת בני ברית" שנוסדה בשנת 1888, ומטרתה – רכישת אדמות להתיישבות מחוץ לירושלים.

 לאחר קניית חלק מהקרקע על-ידי "חיבת ציון" מידי יהושע ילין, מתאהב במקום יחיאל מִיכְל פינס ויוצא למסע גיוס והבאת משפחות למוצא. ההתיישבות בהר קשה, ורק משפחות חזקות שנמצאו מתאימות על ידי יחיאל פינס התיישבו במוצא.

 

המשפחות המייסדות של מוצא

המשפחות הראשונות שהתיישבו במוצא היו משפחתו של דוד ילין, משפחת יצחק ולאה כהן ממושבת ראשון לציון, משפחת ופסי ומשפחת שאול, מיכל פינס; משפחת שמואל ברוזה ומשפחת שמחה כץ התיישבו בשנת 1893 ובהמשך, בשנת 1894, הצטרפו גם המשפחות שטיינברג, קודעי, מחפוז, מזרחי וברזני.

שותפות וחברות זאת הניבה בשנת 1860 מיזם של רכישת 200 דונם מאדמות מוצא. דוד ילין הוא זה שנהג לומר "עבודת האדמה תיישר נפשנו, תזקוף את גוונו", אך הרוח החיה מקרב הרוכשים היה בנו של שלמה יחזקאל יהודה, שאול, למרות שלא הבין דבר וחצי דבר ברזי החקלאות, ולא ידע כי ניתן לנצל את האבנים המוצאות מן הקרקע בעת הסיקול לצורך בנייתן של הטרסות החקלאיות או המבנים. הוא פנה למחצבה והוציא סכום כסף נוסף לשם רכישת אבני הבנייה וכדי להקים מסביב לחלקתו הראשונה, מטע זיתים, גדר מקיפה מאבן .

בעת ששני השותפים לרכישת האדמה, שלמה ודוד, התקרבו זה לזה, הוחלט במשפחות לשדך את בנו של דוד, שנקרא אף הוא דוד, לבתו של שלמה, שרה. נישואים בין עדות שונות היה מוקצה שבמוקצים, אך שלמה יהודה הסכים לנישואים בשנת 1857 בשני תנאים.  התנאי הראשון – שלא יגזזו את מחלפות שערותיה של בתו כמנהג האשכנזי לאחר נישואי בת, השני – שחתנו המיועד יעבור לגור בביתו למשך שנתיים ויספוג את ערכי המזרח.  לאחר שנתיים יחליט הזוג לאן פניהם מועדות. קרא המקרה, ולאחר שנתיים נפטר אבי הכלה וכמו כן, אביו של יהושע. בשלב הזה הטילו המשפחות על יהושע ילין להצטרף לגיסו שאול, להשגיח ולבנות על השטח שקנו במוצא.

לאחר שגיסו של דוד ילין, שאול, שהיה בתחילה הרוח החיה במעשה ההתיישבות והעבודה החקלאית בחלקה במוצא נפטר ממחלה, הוטלה המשימה על דוד ילין ובגיל 26 בשנת 1869 החל בעבודתו. באותה תקופה החלו התורכים לשפץ את הדרך לירושלים ולהפכה לדרך מודרנית, המיועדת גם לכרכרות.

"בית הקהווה"

כיוון שהדרך עברה בחזית בית ילין, החליט דוד ילין כי הוא מקים חאן ו"בית קהווה", מקום מנוחה לעוברי האורח בדרכם לירושלים. למזלו באותה שנה אחד מהפלחים שעבדו עבורו חרש בשטח שבו כיום ממוקם בית הכנסת ומחרשתו נתקלה באבן ועליה טבעת ברזל. כשהוסרה האבן נתגלה כי החביאה סוד: חלל של מרתף גדול.

מציאת המרתף נתנה רעיון לדוד והוא ניגש למלאכה: הוסיף קומה אחת מעל למרתף והפך את המקום לחאן דרכים. בניית החאן נסתיימה בשנת 1871. בקומה התחתונה, במרתף שיכן את בעלי החיים והבהמות, ובקומה השנייה היו תאי שינה שבהם גוללו מחצלות ומזרונים לשנת הלילה של האורחים. בין אם שתו קפה ולנו במקום, בין אם לאו, גבה מהם דוד ילין הבן דמי מעבר.

הרוסי

אפיזודה חולפת במוצא בשנת 1900 היתה התיישבותו של המהגר הרוסי- אמריקאי דוקטור נגורני ושני חבריו – יעקובסון וחאווין , שחלפו במקום בדרך לביקור בירושלים והחליטו לרכוש שלוש חלקות מבנימין  יהודה, בנו של הקונה הראשון יחזקאל, שותפו של דוד ילין. הם רכשו 100 דונם במטרה לבנות במקום בתים וביתרת השטח – להקים מרפאה לחולים. השלב הראשון של בניית הבתים חלף כיאות ואז, נגמר הכסף, והדוקטור נסע לאמריקה ושכח לחזור…

כיוון שנותרה חלקה גדולה ללא שימוש במוצא, החלו מופעלים לחצים למכור את החלקה לאיכרים חדשים במושבה, אך החוק העות'מאני האוסר למכור אדמה לאזרחים שאינם מוסלמים מנע מכירה זאת, עד אשר הצליח רופא העיניים דר' טיכו, לאחר תקופה ארוכה, לרכוש חלק מהחלקה – בעיקר את המבנה – והפכו לבית הקיץ שלו. שם נערכו קונצרטים לאצילי ירושלים ונכבדיה. אשתו של דר' טיכו הותירה ציורי נוף רבים מתקופות האירוח שלהם בביתם במוצא.

השכונה התימנית במוצא

למושבה מוצא החלו להגיע התימנים ובראשם שתי המשפחות: משפחת יחיא יעיש גודאי שקבלו את השם קדעי,  ומשפחת יוסף יחיא תאם. משפחות אלו, מגל העלייה הראשון מתימן לארץ- ישראל בשנת 1881-2, הגיעו למוצא בשנת 1910 לאחר שנתקלו בקשיי קיום בירושלים, בעיר העתיקה, ואחר-כך בשכונת נחלת ציון. שטח האדמה במוצא נתרם לשתי המשפחות מאדמות מוצא הראשונות.

התוכנית ליישוב התימנים במוצא כללה בניית מעל 60 בתים למתיישבים הראשונים באזור מוצא עלית, אך בהעדר מימון נותרה תוכנית זו להלכה בלבד. למעשה, שתי המשפחות התימניות שקבלו את שטח האדמה במוצא בנו את ביתם ונטעו כרם ובו למעלה מ-2000 גפנים במעלה ואדי ארזה, סמוך לבתים במרומי הכפר לכיוון סיבוב הראל. כרם זה נשרף במאורעות 1929 וננטש.

 

המושבה מוצא בין מלחמת העולם ה-I  למלחמת השחרור

בצל נסיגת השלטון העות'מאני בעת התקדמות צבאו של אלנבי לכיבוש ירושלים ב- 1918, הקים הצבא התורכי מערך הגנה בכיוון ירושלים, אשר כלל גיוס בחורים צעירים גם מן המושבה מוצא. צעירים בעלי השכלה תיכונית נשלחו להכשרה לקצונה בצבא העות'מאני בתורכיה, על מנת להקים קאדר של קצינים משכילים באזור.

השיטה הלוגיסטית של הצבא העות'מאני פִתחה מערכת גביית מצרכים  ומזון מידי הנתינים בכל מחוז ומחוז, אך בהתקרב המלחמה אל פתחם של המחוזות בארץ ישראל השתבשה מערכת זאת, ולכן נשתכחו החיילים. באין מוצא אחר, החלו מעשי הביזה והגזל של החיילים העות'מאניים הן מהבתים של המתיישבים והן ממשקיהם, גם במוצא.

במקביל, כוחותיו של אלנבי התקדמו בשלושה מסלולים לכיבוש ירושלים: הכוח שהתקדם על ציר הדרך המסורתית נתקל בחסימה באזור הקסטל ונעצר, אך הכוחות הנוספים ביצעו עיקוף וכבשו את ירושלים על ציר גב ההר מכיוון מבשרת ומכיוון חברון ובית לחם .

הכוח הבריטי שנבלם באזור הקסטל התבסס על ההרים מסביב כנגד הכוחות העות'מאניים שנסוגו והתבצרו על ההרים ממול. מצב זה הביא ללחימה ולירי של נשק קל והפגזות תותחים, ומי היו בתווך? חקלאי מוצא. מכיוון שהשטח התמלא כדורים נותבים  והפגזות, לא יכלו התושבים לצאת ממרתפי הבתים ולנהל את החיים כסדרם. תוצרת חקלאית לא נאספה, ואת מעט שנותר גזלו החיילים התורכים.

עוד הוסיפו התורכים וגירשו את תושבי מוצא לירושלים, שם המתינו המתיישבים עד אשר נסוג הצבא התורכי בעת כיבוש ירושלים, והחלו לשוב למשקיהם שנבזזו. אז הם גילו להפתעתם כי חלקים ממשקיהם נוצל על-ידי הבריטים לשם הקמת בית חולים צבאי ומפקדות.

 

ומה נותר?

לאחר מלחמת העצמאות בשנת 1948, נחרבו הבתים בכפר הערבי קאלוניה. רק בהתקפה על כיבושו על-ידי גדוד 1 של הפלמ"ח נהרסו כחמישים בתים. בתים נוספים נחרבו בעת ההקמה של היישוב מבשרת ירושלים, שהוקם על חורבות בתי הכפר.

הבית היחיד שנותר על תילו מהכפר הערבי קולוניה נקרא בית שחדה. הוא שופץ ומשמש גם כיום למגורים בהשכרה. מיקומו, במתחם קופר ליד בית ילין. עוד קיימים ברחבי המדרון שרידי מבנים ששימשו כבתי מגורים ולמטרות חקלאות. קיימות מערות קבורה ששימשו גם למגורי עראי עבור חלק מתושבי מוצא בתחילת דרכם .

במתחם בית המוכתר התגורר דודנו של השייח' חאג' אמין אל חוסייני ששימש כמוכתר הכפר קאלוניה והשתמש במתחם כבית קיץ. במתחם שלושה בתים, גינה ובוסתן פירות וחצר הגובלת למתחם קופר מתחתיו. עוד במתחם חורשת עצי ברוש ואורן ועץ זית ענק ועתיק הצמוד למבנה המרכזי. מסביב שרידי טרסות חקלאיות מכוסות שיחי צבר .

בעת הביקור במתחם ניתן להבחין בחלונות מקושתים, במפתחים בצורת קשת, בבאר מים, בחצרות פנימיות, בשרידי חדרים מרווחים; במבנה השלישי, בקיר החיצוני ישנן גומחות ששימשו כשובכים ליונים; הקירות הפנימיים משוחים בטיח לבן וחלקם אף צבוע בכחול.  פשוט עושר בסגנון מזרחי הניבט אלינו מן העבר.

הסיפורים שמאחוריי המעיינות של מוצא

סביב השכונה – ברדיוס של 1 קילומטר משתרעים כשישה מעיינות. כל המעיינות נובעים או מתנקזים לערוץ נחל שורק, שהוא איזור החקלאות של מוצא תחתית. 
בשולי המושבה מוצא,  נובעים חמישה מעיינות: עין מוצא (עין ג'יסר או עין אל-תחתא, נ.צ. 16575.35135); עין לימון, כ-200 מטרים מערבה לו, וסמוך אליו ממערב – מעיין עין אל-פוקא (המעיין העליון, עין קולוניה); עין ארזה נובע במערב השטח (עין אל-עסאפיר – מעיין הציפרים, נ.צ. 16485.13385), ומעל לכפר קולוניה נובע עין מבשר (עין א-ג'וז – מעיין האגוז, נ.צ. 16505.13420). 

1.  מעיין המבשר/ עין ג'וז/ מעיין אגוז/מעיין עמנואל מורנו

צמוד אליו ומעט למטה, המרכז לאקולוגיה על שם סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, קצין שנהרג במלחמת לבנון . הנביעה נקראת גם על שם עצי האגוז שצמחו מעל פתח הנביעה. בפועל  הנביעה מתחילה מעבר לכביש באזור קו הבתים, ואין אפשרות לראותה כיוון שכיום היא תת קרקעית. מימי הנביעה  זורמים בתוואי צינורות שהונחו מתחת לכביש ומתנקזים במבנה מעוצב מאבן בדוגמת סביל מים לשתייה. מהסֶבִּיל מתאספים המים לתוך בריכת אגירה. מעל בריכת האגירה ושביל המדרגות הבודדות היורד את המעיין צל טבעי מהצמחייה במקום .

מים עודפים מבריכת האגירה ממשיכים לחלקות מושקות בין הטרסות, והיתרה זורמת לנחל שורק. קיימות נטיעות חדשות של עצים וצמחים במורד הוואדי, וניתן לראותן במורד הנחל בדרכו למפגש עם נחל שורק. המקום מטופח ושמור אודות לדאגתם של בני המקום.

כאשר ממשיכים מעט למטה, במורד הוואדי, מגיעים למתחם הממוקם על טרסה וכולל מערה (הנעולה רוב הזמן) וסוכת צל בחזיתה. זהו המרכז האקולוגי שהוקם, כאמור, לזכרו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל.

בעת שנסלל הכביש וסודר נתיב המים לנביעה, נערכו במקום חפירות הצלה ארכיאולוגיות ונתגלתה מטבע ברונזה בערך של פרוטה מימי בית שני, מתקופת המלך אגריפס – בנם  של הורדוס ואשתו מרים לבית חשמונאי. גילוי מטבע זה מאשש את הסברה כי במקום התקיים ישוב יהודי בעבר.

איך מגיעים: מכיכר הכניסה למבשרת ציון יש לפנות ימינה לכיוון השכונה המזרחית (שכונה ג') בכיכר הקרובה יש לפנות ימינה לרחוב אורן ולסוע עד הכיכר הבאה. המעיין ממוקם בצמוד לכיכר של רחובות סוויסה אורן ורקפת, מול סניף קופ"ח כללית, מעבר לגדר הירוקה של הכביש.

2. עין ארזה/ עין אל- עָסַפיר – עין ציפור או הציפורים.

המעיין נקרא בשם הזה מכיוון שהמים מנביעתו זורמים בזרזיף דק המתאים לשתייה במקורה של ציפור. מעיין ציפור הינו היחיד שסומן במפות המנדטוריות. שנים רבות הוא כוסה בשיחי פטל אימתניים ונעלם מן העין לאורך 40 שנה.

מי שגילה את הנביעה היה נתנאל שפיגל, בנו  של רב הישיבה התורנית במבשרת, טייס בעברו. "חמוש" באמונה ומזמרה, הגיע לסבך שיחי הפטל, ואכן גילה את פתח מעיין ציפור. בעת שחזר נתנאל ממשימתו שׂרוט וזב דם, יכול היה להכריז כי גילה את המעיין הנעלם.  תלמידיו שהגיעו בעקבותיו פרצו את הדרך ואת השביל בסבך שיחי הפטל.

איך מגיעים: הכניסה למעיין נמצאת בכביש הישן העולה למבשרת ציון או היורד ממנה. כאשר מגיעים מתל אביב (כביש 1), יוצאים לאחר סיבוב מוצא, בכניסה לבית זית, ממשיכים שמאלה בכביש התחתון הצמוד לכביש 1 העולה לירושלים עד אשר רואים גשר משמאל. עוברים מתחתיו ומתחילים לעלות בכביש הישן למבשרת.

כאשר מגיעים לסיבוב בצורת S בסופו פונים שמאלה לדרך עפר. בכניסה מותקן מחסום מוט פתוח. כביש עפר זה נפרץ על ידי קק"ל ומשמש את אנשי השירות של חברת חשמל בעת עבודות התחזוקה לקו החשמל העובר על עמודים בגדות הנחל.

תחילתה של הדרך משובשת, אולם לאחר מכן דרך העפר עבירה לכל רכב. ניתן להמשיך   גם בהליכה וגם בנסיעה עד מזלג הדרכים, ואז יורדים בדרך השמאלית התחתונה עד לחנייה, ומשם צועדים למפגש עם נחל ארזה בקטע צר אך עביר ביותר.

מנקודה זאת נותרת הליכה, בערך 150 מטר עד למעיין ציפור. ניתן להשאיר את הרכב בתחילת הדרך, במפגש עם דרך העפר והכביש למבשרת, ובהליכה איטית של רבע שעה מגיעים לעמוד חשמל המכוסה בצמח מטפס. אחריו תראו את נקודת המעבר לגדה השנייה. פונים שמאלה בשביל שבין שיחי הפטל שנמצא על אותו קו גובה, פרט לחלקו האחרון של השביל. לאחר שעוברים לגדה השנייה ונתקלים בענפי פטל קוצני, ממשיכים הלאה כ-80 מטר ומגיעים לפתח המעיין. מעט לפניו תבחינו במבנה מצופה אבנים האטום לחלוטין, ששימש בעבר כבור ספיגה לשפכים של בית ההבראה ארזה.

בעת ההליכה לכיוון המעיין בדרך העפר, לאורך הדרך, תתקלו בעצי פרי ובטרסות מתקופת בוסתני הכפר קלוניה. לאחר מאתיים מטר בערך, תתקלו בעץ אלון ענק ומאחוריו – במערה שפתחה מוסתר מעט. בתקופת העלייה הראשונה , בראשית המושבה, התגוררה משפחת כהן במרתף דירה של ערבי בקולוניה הערבית. לכשנגמר כספם, גורשו מהמרתף והתגוררו מעט זמן במערה זאת, עד שבנו את ביתם.

בדרך העפר למעיין ניתן להבחין במערות קבורה בודדות ועתיקות החצובות בסלע.

לבסוף מגיעים למבנה האבנים בפתחה של הנקבה. בניגוד לנביעות אחרות של ואדי ארזה,  שמקורם בערוץ נחל ארזה, נביעתו של מעיין צפור מקורה מתוך חציבה בסלע שעל דפנות הנחל. הכניסה לנקבת המעיין מתחילה במבואה רחבה יחסית הממשיכה לאורך מנהרה חצובה נמוכה למדי, לאורך של  כ-10מטרים. במרכזה שוקת חצובה להשקיה ולשתייה. מפתח הנקבה זרמו המים לתוך בריכת אגירה חצובה בסלע שעומקה כמטר, רוחבה כמטר ואורכה כמטר וחצי. נקבה זאת שימשה גם כמקרר טבעי בעת קטיף פירות לקראת שינועם לשווקי ירושלים העתיקה למכירה. בעונת החורף נאספים המים מהנקבה אל תוך בריכת האגירה, ומשם – נשפכים לתוך ערוץ נחל ארזה.

3.  מעיין לימון/עין לַמוּן, מעיין מוצא ומקוואות הברסלבים

שמו ניתן לו בזכות עצי הלימון שגדלו בסביבתו. בשל קרבתו למעיין מוצא, שולבו מימיו במעיין מוצא. כיום הנביעה מוליכה לשלוש בריכות המקווה שבנו הברסלבים.

לאחר מלחמת השחרור רכשו האחים החרדים אלטשטטר, שעלו מניו ג'רסי לישראל, את משק ברוזה מידי האלמנה. הם החליטו לנסות ולחדש את גידול עצי הערבה במשקם, מנהג שהיה נהוג במוצא עוד בימי המקרא ובית המקדש, וכן על מנת לספק את צרכי ארבעת המינים בסוכות.

 האחים אלטשטטר, ובעיקר האח חיים אלטשטטר פנו בבקשה למנהל המקרקעין , לחכור את שטח המעיין ו-10 דונם סביבו   על מנת לגדל ערבות, שכן הסתבר להם כי הערבה שגדלה במקום היא הערבה המתאימה על פי חוקי ההלכה.

 לאחר היסוסים הסכים המנהל להחכיר את השטח לגידול ערבות למשך 3 שנים, עם אופציה להארכה. חיים אלטשטטר גידר את החלקה ואף הציב בה שני שערים. אחר-כך נטע בחלקתו, בעזרת פועלים, עצי  ערבות לרוב. לצורך כך אף חובר לקו מים מ"מקורות", על מנת להשלים את כמות המים הנדרשת להשקיית חלקת הערבות.

כאשר בגרו עצי הערבות  וניתן היה לקטוף את ענפיהם ,החליט חיים לתרום את תוצר החלקה לגמ"ח. בתקופת איסוף ענפי הערבה היה מעמיד למשמר בחור חרדי ברסלבי בשם נחשון. לאחר תקופה, החליט זה, ללא שיתוף בעליו של השטח, כי הוא משנה את ייעודו של המעיין למקווה לטובת חסידי ברסלב. מאז השתלטו החסידים על המקום, הוסיפו עוד שני מקוואות, וחלקת הערבות נזנחה

איך מגיעים: כאשר מגיעים מכיוון ירושלים, מיד לאחר סיבוב מוצא, בתחילת העלייה, ישנה פנייה עם שילוט לבית דוד ילין (מעיין פניית פרסה ימינה), מיד בסמוך לפנייה יש שביל עפר עם שער מוט פתוח. יש לחנות את הרכב בסמוך לו ולצעוד בדרך עפר המוליכה לשרידי המעיין . מתקדמים כ- 150 מטר ומגיעים למעיין לימון – עין מוצא – מרחצאות הברסלבים .

4.  מעיין עין אל – תחתה/עין ג'יסר/המעיין התחתון/מעיין הגשר

שמו של המעיין ניתן לו על שם גשר מוצא הממוקם בסמוך לו. במימיו של המעיין השתמשו להשקיית החלקות החקלאיות בטרסות הסמוכות. על פי עדויות ישנם אנשים שטוענים כי ראו את מימי המעיין, ויש הטוענים כי הוא סתום ויבש.

המעיין ממוקם במתחם המגודר של משפחת קופרשטוק יהושע (לירושלמים – ממקימי מועדון בכחוס – סורמלו ). כיום גר במתחם קופר הבן.

משפחת קופר רכשה את השטח מידי הכנסייה היוונית אורתודוכסית, שירשה את השטח משני האחים לבית ניקולס (ראו להלן), שהפעילו במתחם בית קפה. עוד במתחם הבית השלם היחידי שנותר מקולוניה הערבית. על בית השייח' בעל היופי המזרחי קראתם לעיל.

מימי הנביעה של מעיין זה מצאו את דרכם מתחת לפני הקרקע בתוך שטחם ובתוך בוסתני הפרי של האחים ניקולס, ומשם – לנביעה בקיר של מבנה אבן בעל תקרה מקומרת.  לצורך שאיבת המים היה צריך לרדת במדרגות אבן לבריכת האגירה, כיוון שהנביעה היתה תת קרקעית. המים העודפים של בריכת האגירה נאספו דרך הקיר האחורי במבנה ישירות לחלקתה של עזיזה, בעלת בוסתן הירקות והפרי הצמוד, ואילו המים הנותרים זרמו מחוץ לחומת בוסתן עזיזה ושימשו את העוברים ושבים לפני שזרמו לנחל שורק .

לפני שנים מועטות, כשנושא בקבוקי המים המינרליים תפס תאוצה בארצנו, בני משפחת קופר תפסו יוזמה ורכשו מכונה למילוי מים בבקבוקים. הם מילאו מים ממי המעיין בבקבוקים  והחלו לשווקם ללא רישיון. לכן פסק המילוי והשיווק של מימי המעיין בצורה מסחרית.

לפי דיווחים אחרונים ממרץ 2013, המעיין יבש.

איך מגיעים: נוסעים מירושלים על כביש מס' 1 לכיוון תל אביב. אחרי 4 קילומטר באמצע סיבוב מוצא, ואחרי היציאה למבשרת יש יציאה לחניית בית הכנסת של מוצא. משם מתפצל שמאלה שביל קטן שממשיך בינות לעצים כ 400 מט עד המעיין.

5 . מעיין מקלף – עין נקבה

מעיין מקלף – ספק מעיין ספק באר – ממוקם בתוך נחל שורק ונביעתו יוצאת מתוך נקבה ארוכה שנחצבה בסלע וניתן להיכנס אליה בעמידה.  

לאורך הדרך אל המעיין,  מצידה השמאלי של דרך העפר, עובר ערוץ נחל שורק המדופן בשתי טרסות משני צדדיו, עצי תאנים, מייש ואלה אטלנטית מלווים את המבקרים לאורך 150 מטר עד המפגש עם בריכת האגירה המלאה מים. הבריכה מחופה בצל מענפי העצים המקיפים את בריכת המים. מהבריכה יוצאת תעלה קצרה, מכוסה בחלקה בעשבים לפתחה של מנהרת נקבה חצובה בסלע שאורכה כ- 12 מטר. כיום, למצער ישנה עזובה במקום, והוא איננו מטופח, למרות ניסיונם של בני המקום לטפחו.

איך מגיעים:

לבאים מירושלים: יורדים מירושלים בנסיעה על כביש מספר 1, הפנייה לפני גשר מוצא, לכיוון מבשרת, הדרך הישנה. בצומת הכניסה לבית זית – מוצא תחתית פונים ימינה בכביש הפנימי ולאחר 150 מטר פונים שמאלה בדרך אספלט סלולה המתחלפת לדרך עפר. חולפים מימין סמוך לבית משפחת מקלף וממשיכים בדרך העפר. במזלג פונים ימינה עד לחיבור עם נחל שורק ,חונים בצד וממשיכים ברגל שמאלה במזלג. לאחר המעבר של נחל שורק, פונים שמאלה בדרך עפר. לאחר כ- 150 מטר מגיעים לבריכת אגירה מתחת לעץ מייש ענק שגזעו מפוצל.

לבאים מתל אביב: פנייה ראשונה ימינה לאחר גשר מוצא, ממשיכים בכביש הצמוד מתחת לכביש מספר 1 עד המעבר מתחת לגשר ופונים שמאלה בכביש הפנימי. בפניה השלישית ימינה בדרך אספלט סלולה המתחלפת לדרך עפר, חולפים מימין סמוך לבית משפחת מקלף וממשיכים בדרך העפר. במזלג פונים ימינה עד לחיבור עם נחל שורק, חונים בצד וממשיכים ברגל שמאלה במזלג. לאחר המעבר של נחל שורק, פונים שמאלה בדרך עפר. לאחר כ- 150 מטר מגיעים לבריכת אגירה מתחת לעץ מייש ענק שגזעו מפוצל.

 

6. עין אל פוקא, המעיין העליון ומשפחת סומך

מעיין באזור מוצא שהיה עשיר בנביעת מים ושימש בעיקר לשתייה ולהשקיה חקלאית. מעיין עין אל פוקא, כשמו כן הוא, מעיין עליון שמיקומו מעל מעיין לימון. יתרת מימיו זרמו למעיין זה.

זכויות שאיבת המים והבעלות היו  שייכות לשבע משפחות ערביות מהכפר הערבי קאלוניה (מבשרת היום). כאשר רכשו המתיישבים היהודים החדשים בשנת 1860 את האדמות להקמת המושבה מוצא, רכשו גם את זכויות שאיבת מים.

הזכויות על המים נרשמו בקושאן, ובשנת 1922 אף בוצע רישום מדויק של בעלי הזכויות הערבים והיהודים בשני מעיינות באדמות הכפר הערבי קאלוניה. הזכויות נרכשו בשלב הראשון על המעיין העליון, עין אל פוקא ,שבזמנו היה מעיין שופע במיוחד וכיום הינו מעיין סתום (מיקומו היה כמה עשרות מטרים מערבית למעיין מוצא של היום – מקווה הברסלבים).

מים אלו שנרכשו שימשו את התושבים להשקיית השדות, הכרמים ,המטעים, בעלי החיים ולתצרוכת הבתים. בתחילה השתמשו האיכרים החדשים רק במימי המעיינות, אך מיד שהחלו לבנות את בתי האבן כמגורי הקבע, נחצבו גם בורות אגירה למים מהמעיינות ולמי גשמים. במתחם ילין למשל היה בור מים גדול; בחלקתו של שמואל ברוזה שני בורות מים. בכל מקרה המים בבורות אזלו בקיץ, והאיכרים נדרשו לשלוח עגלות עם חביות מים הרתומות לחמורים ופרדות לצורך שאיבה מהמעיינות על פי הזכויות שנרכשו מהשכנים הערבים. מסופר כי בשנות ה-20  רכשה משפחת ברוזה טנדר שעליו העמיסה מכל למים בשעה שנדרשו לו מים מן המעיינות, תחליף לבהמות.

על פי התיאורים של המתיישבים הראשונים, זרמו המים מן הנביעה בקיר הסלע, דרך צינור ניקוז גדול לתוך בריכת האגירה שאורכה ארבעה מטר. המים שגלשו מבריכת האגירה והוזרמו לרשת תעלות שמוקמו בין החלקות החקלאיות הערביות. המבקר אז במקום, יכול היה לראות בשעות היום פעילות בלתי פוסקת: בנות הכפר הנעות בין הבתים והמעיין עם מכלי מים; עגלות עם חביות המים של המתיישבים היהודים. בהמשך דאגו מספר מתיישבים מהראשונים להעמיס מים באופן סדיר בחביות שהציבו בנקודת חלוקה במרכז הבתים במוצא עלית .

בעת שהחלו ההתנכלויות לאיכרים היהודים במוצא בשלהי מלחמת השחרור, כפעולת נקם , נתקבלה הוראה לפוצץ את הנביעה ואת בריכת האגירה על-ידי "ההגנה". למרות הפיצוץ, המשיכו מימיו של המעיין לנבוע מבעד לסדקי החורבות.

לאחר מלחמת השחרור בשנות החמישים חכרה את המקום משפחת ראובן סומך שעלתה מעירק ,בתחילה התיישבה המשפחה  ברמת גן ,אך מחלת הקצרת של האב הביאה אותו לאזור ירושלים, את השטח ובית המגורים אחד הבודדים שנותרו מהכפר קאלוניה ,הנמצא צמוד ומתחת  לכביש מספר אחת כארבעה מטר ,חכר ממנהל מקרקעי ישראל ,במבנה הזה גר האחראי על מתן רישיונות לרפתות ובעלי חיים מטעם מחלקת הבריאות בימי המנדט הבריטי .

לאחר מלחמת השחרור, בשנות החמישים, התגוררה במקום משפחת ראובן סומך. המשפחה שעלתה מעיראק, התגוררה תחילה בעיר רמת גן, אך מפאת מחלת הקצרת של האב החליטה לעבור  לאזור ירושלים. את השטח ואת בית המגורים – אחד הבודדים שנותרו מהכפר קאלוניה המקורי ונמצא צמוד לכביש מספר 1 – חכרה המשפחה ממנהל מקרקעי ישראל, חכירה שהתחדשה מדי שלוש שנים, עד שבשנת 1963 הוחכר השטח למשפחה למשך חמישים שנה.

הבית לא היה מחובר לרשת החשמל ולחברת "מקורות" עד שנות השישים של המאה ה- 20. בשטח שמסביב למעיין עיבדה משפחת סומך את הבוסתן שעמד בו , ואף טפחה ושדרגה את חלקת האדמה: נטעה בו עוד עצי פרי, כולל הדרים, שסק ועוד, וכן גידלה בו ירקות בחלקה החקלאית. עד שנות ה- 60 השתמשה המשפחה רק במי הנביעה של אדמתם להשקיית החלקה. לאחר שעברו לגור בשטח, השחילו בני המשפחה צינור למקור הנביעה, והקימו מעליו משאבה ידנית לשאיבת המים, פעילות יום- יומית שבוצעה בתורנות משפחתית. מים אלו נאספו לתוך חביות שהוצבו על גג בית המגורים, וחלקם הוזרמו בתעלות ובצינורות לחלקות הנמוכות להשקיה. כאמור, רק בשנות השישים התחברה המשפחה לקו מים של מקורות.

כשהזקין אבי המשפחה יחזקאל סומך, שעיסוקו היה ראיית חשבון והיה נחשב מן הטובים באזור ירושלים, הלכה ופחתה עבודת החקלאות בחלקת המשפחה, עד אשר פסקה לחלוטין. מקורות הנביעה של המעיין, שלא נעשה בצינורותיו שימוש עוד, נסתתמו, וכיום לא קיימת נביעה יותר. כיום חל ניסיון של המשפחה לאתר שוב את מקור הנביעה, אך סבך של עץ פטל ענק, יחד עם צמיחת פרא של איילנטה בלוטית אינם מאפשרים להגיע לשרידים.

כיום כאשר שריד מבנה המגורים של החלקה עם המעיין נכלל בתוואי הכביש החדש והמנהרה במבשרת, יבלע כל אזור המעיין ויישאר רק הסיפור.

איך מגיעים: ממוקם מערבית מעין מוצא בכמה עשרות מטרים

 

מי שמחפש סיפורים – מוצא: סיפורי המושבה

סיפורה הטרגי של משפחת מקלף

אריה לייב מקלף נולד בגבול רוסיה פולין בשנת 1876. יחד עם הוריו ואחיו אנשי "חובבי ציון" עלה לארץ ישראל בשנת 1891. בגיל 18 במושבה פתח תקווה התמחה בחקלאות–בציוד ובכלים חקלאיים, וכן בטיפוח ואקלום זני עצי פרי המתאימים לאקלים הישראלי.

בשנת 1896, לאחר שנישא לבת ירושלים, נטע כרם ענבים במושבת מוצא, בחלקה שקנה חתנו מחברת "עזרה", אשר רכשה את הקרקע מדוד ילין. שִׁמְעוֹ והתמחותו בחקלאות הגיעו לאזניהם של פקידי הברון דה רוטשילד, שהמליצו לו לרכוש חלקה במושבה מטולה שזה עתה הוקמה באצבע הגליל. אריה לייב ניסה לבסס את חייו שם, ואף האמין שיוכל להשתית יחסי שכנות טובים עם הבדואים והדרוזים באזור, אך בשנת 1901, לאחר תקרית בה היה מעורב בעת שמירה, כשהיה שותף להרג של אחד התוקפים הערבים, נאלץ לעזוב את מטולה עם משפחתו באישון לילה על אשתו ושני ילדיו מחשש לנקמת דם.

הוא חזר להתגורר במושבה פתח תקווה בשנים 1904-1901, ואז הגיע למושבה מוצא,     שם בנה משק חקלאי מעורב על החלקה שבה חתנו נטע בזמנו כרם. בחלקתו גידל אריה לייב מקלף מטעי פרי מהכלאות ומזנים שהותאמו לקרקע במוצא. עד היום צומח בחצר ביתו לשעבר דקל וושינגטוני שגובהו רב. מכיוון שנחשב למומחה בחקלאות, הוזמן אריה על ידי אנשי "הקרן הקיימת" על מנת לבחון אפשרות להשתמש באדמות החולה לצורך גידולים חקלאיים.

את חלקתו במוצא עיבד כ-25 שנה עד תחילת מאורעות 1929. בין לבין נולדו לו ולאשתו עוד 6 ילדים. סך הכול היו להם 8 ילדים, שקבלו חינוך המשלב מסורת, חקלאות ולימודים כלליים. בעת המאורעות התגוררו בבית ההורים וששה מילדיהם. האחים הבוגרים לא שהו אז בבית אברהם משה שכונה לייש – פקיד בכיר בדואר שהתגורר בירושלים, והבן השני ברק שטייל באותה עת באוסטרליה. בין ה- 24-23 לחודש אוגוסט 1929 הסתיים באופן טראגי סיפורה של משפחת מקלף.

בתאריך 23.8.1929 החלו מאורעות דמים בירושלים ובחברון. בשעות אחר הצהרים החל הטבח  לפעפע לאזור, ובנו של אריה לייב מקלף השתמש בהשפעתו כפקיד דואר בכיר בקרב השלטונות הבריטיים, והם שלחו למוצא משוריין שסייר באזור, אך נעלם בבוקר המחרת. במקביל, הבטיח וכתר הכפר קאלוניה, שממנה נקנו אדמות מוצא, כי למשפחות במוצא לא יאונה כל רע.

זמן קצר לאחר שהמשוריין הסתלק, החלו פורעים מקָלַנְדִיה לזרוק אבנים על מכוניות שעברו בכביש לירושלים, ומשם החלו לרדת במורד ההר לכוון בית משפחת מקלף. אחד מהבנים, חיים בן ה- 18 רץ לכוון משפחת שטיינברג מעבר לכביש להזעיק עזרה, כאשר הוא אוחז בידו את רובהו החלוד של אביו. אולם כאשר חזר לביתו, גילה כי הוריו, שלושה מאחיו ושני אורחים נרצחו!

הוא כיוון את הרובה לפורעים והצליח להרוג אחד מהם בירייה. כאשר ניסה לירות שוב, הרובה לא פעל. אי לכך, הפך את אחיזתו והשתמש ברובה כאָלַה והחל חובט בפורעים. באותה עת נדקר בסכינים על-ידי הפורעים. חיים קרא לאחיו הנותרים חנה ומוטק'ה (מרדכי) לקפוץ מחלון הקומה השנייה אליו, משם רצו שלושתם לאורווה ורכבו על סוסה לכיוון בית משפחת ברוזה. לאחר בריחתם העלו הפורעים את המשק ואת הבית באש.

אחרי הטבח הילדים שניצלו בפרעות לא חזרו לביתם, אלא הם עברו להתגורר בבית סבם, הרב יחיאל צמרניסקי בירושלים. מכספי רכשו שטח חדש בפרדס חנה, שם מתגוררים צאצאיהם עד היום הזה.

 חברת "עזרה" שיפצה את הבית החרב והשרוף ומכרה אותו לחסיד הרפתן רוזאני, שעזב את ביתו בטבעון כדי להצטרף לקהילה דתית, שמע על הנחלה הפנויה והחליט להתיישב בה. בנו ונכדו תפעלו את הרפת עד שנות ה-90.

אהבת דוד

מנהג קבוע היה למשפחות כהן ומקלף בערב מוצאי השבת (כשהמרחק בין בתיהם היה מעל לקילומטר וחצי) – להיפגש בכל פעם בבית אחר.

הפגישה נערכה לשם תפילת "מלווה מלכה" המסיימת את יום השבת. לצורך המפגש היו טורחות האימהות חיה ועמליה להכין עוגיות. הייחוד בעוגיות אלו טמון בהכנתן, שדרשה קמח, ביצים וסוכר. אלא שהסוכר היה נדיר ויקר באותם הימים, וסודן היה הכנסת מיץ ענבים כתחליף לסוכר. לאחר שתיית התה ואכילת העוגיות נהגו המשפחות לשיר ולרקוד.

אגדה נוספת מספרת על אהבת דוד, בן משפחת כהן. כיוון שהמשפחות בילו יחדיו מדי שבת וגם במהלך השבוע, נרקמה אהבה בין דוד כהן לבין אחת מבנות משפחת מקלף שנרצחו. עוד מסופר, באותו יום פרעות מר ונמהר בשנת 1929, ישב דוד עם אחיו בעמדת השמירה ליד ביתו וניסה, ע"י ירי ברובה היחיד שהיה ברשותם, להבריח את הפורעים. מכיוון שהירי לא היה יעיל, לא הוטרדו הערבים ממנו והמשיכו בדרכם, דרך הטבח והרצח. לאחר המעשה, כשנודע לו מה ארע בבית משפחת מקלף, לא היה יכול דוד לחזור לבית מקלף, ואף לא סיפר לאיש את סיפורו. סיפור אהבתו לאחת מבנותיו של מקלף התגלה לבנו רק לאחר כשישים שנה, במהלכם הסתיר האב דוד את סיפור המעשה. את אשתו, לה נישא מאוחר יותר, הכיר כשעבדה בבית ההבראה ארזה הסמוך.

הבית היווני-ארמני

סיפורם של האחים ניקולס, נוצרים יוונים- ארמנים שהתגוררו במוצא תחתית, ראשיתו עוד לפני הקמתה של מושבת מוצא היהודית. ביתם של האחים ניקולס שכן בשיפולי הכפר הערבי קולוניה, בסמיכות לחאן הראשוני שלימים היה בית ילין. את פרנסתם ביססו על תושבי הכפרים קולוניה ועין כרם של היום, וכן על עוברי אורח בדרכם לירושלים ועל הצבא התורכי ששהה באזור עד מלחמת העולם הראשונה, שעצרו למנוחה בפונדק שלרשותם.

היה זה פונדק מאבן, ששרידיו הלבנים עדיין ניצבים מעל גשר מוצא. בפונדק ישבו זקני הכפר, צעירי הכפר ועוברי אורח על כוס קפה מהבילה והעבירו את זמנם. בנוסף, עסקו האחים במכירת פחי בנזין וסולר לתצרוכת שכניהם, לשם הפעלת עששיות ולצרכים נוספים.

עסקיהם של האחים חבקו גם את שכניהם החדשים היהודים, והם ניסו לחיות בשלום עם שני העולמות: היהודים מזה, והערבים מזה. אך בעת המאורעות בשנת 1929 הופר האיזון. תושבי קולוניה הערבים הפעילו לחץ על האחים שיעידו לטובת הפורעים הערבים בסיפור הטבח של משפחת מקלף (ראה לעיל). האחים, שלא עמדו בלחץ, אשרו את הגרסה השקרית בחצי פה.

בעיה נוספת שנקרתה בדרכם צצה בעת מלחמת השחרור, בעיקר בחודש אפריל 1948, בעת שביתם והפונדק היו בטווח התותחים וירי הנשק של הצדדים הלוחמים, היהודים והערבים. אחד האחים ניקולס הסתגר בפונדק ונפטר במיטתו.

לאחר מותם עבר רכושם לידי הכנסייה היוונית – אורתודוכסית שהם נמנו על מאמיניה. הפונדק נותר בשיממונו, אך הבית נמכר לפני שנים רבות למשפחת קופר.

סיפורי בית הכנסת של המושבה

את בית הכנסת הראשון הקים דוד ילין האב, לאחר שבחאן שלו השתכנו כ-150 חסידים מהונגריה בדרכם לירושלים. בערב נשאל דוד היכן בית הכנסת ותשובתו היתה "אין כסף לבית הכנסת". אז הזדרזו החסידים, ערכו התרמה פנימית והגישו לו ארבע מאות קרונות לבניית בית הכנסת. כיוון שהכסף לא הספיק, המשיך חלק מבית הכנסת לשמש מקום לינה במקביל.

סיפור נוסף, מעיין אגדה אורבנית הקשור לבית הכנסת: בשנות החמישים החליט מי שהחליט במשרד התחבורה כי סיבוב מוצא, שנקרא בזמנו סיבוב המוות, על שום תאונות הדרכים הרבות שאירעו שם, מסוכן ביותר. ההחלטה של משרד התחבורה היתה להרוס את המבני ביתו של דוד ילין בסיבוב מוצא, על מנת למתן את עקומת הסיבוב.

כשנודעה ההחלטה לתושבי המקום, התכנסו וערכו ישיבה בהולה. לאחר סיעור מוחות נזכרו כי על פי ההלכה היהודית אין הורסים בית כנסת. מבנה זה, שהיה נטוש עשרות בשנים שוקם והפך בין לילה לבית כנסת. לשם כך תרם כל תושב במושבה כפי יכולתו. העיקר להשאיר את המבנה ההיסטורי על תילו.

סיפור נוסף קשור לפתיחת בית כנסת בביתו של ירחמיאל שטיינברג. בעקבות המאורעות והטבח בשנת 1929 ננטשו בית ילין , החאן שלו ובית הכנסת שהקים, ונוצר צורך במקום תפילה חלופי. ירחמיאל הזמין את קהל המתפללים במוצא לביתו ופתח באחד מחדריו בית כנסת עד אשר נפטר בשנת 1959. עם פטירתו, נפתח שוב, כאמור, בית הכנסת המקורי של מוצא מייסודו של דוד ילין .

 

המורה

אגב לינה בבית הכנסת, מספרים על משה דוד גאון, אביו של הזמר יהורם גאון, ששימש כמורה לילדי המושבה מוצא במשך ארבע שנים. הוא נאות ללמד במושבה בתנאי שידאגו לו למגורים ולכלכלה. חשבו אנשי המושבה ומצאו פתרון יצירתי – חלוקת בית הכנסת לשלושה חלקים, בין הקשתות: חלק אחד שימש כבית כנסת, הפרוזדור שאחריו שימש ביום כבית ועד המושבה, ובערב – כמקום לינה למורה, ואילו החדר השלישי שימש ככיתת לימוד, מועדון וחדר האספות. כך התקיים בית כנסת על פי הכללים, שהרי פרוזדור מפריד בין הקדושה לחיי החול .

משה דוד גאון לא היה רק מורה, אלא גם חזן ,פייטן, סופר ומשורר. ביום חגם של בני המושבה במלאת לה 25 שנה, כתב על מגילת קלף שיר מזמור לבני המושבה מוצא. כל אחד מחמשת בתי האב במושבה קיבל בית בשיר, ולכל קטע בשיר הוצמד הפזמון "לכו דודים לקראת כלה, פני מוצא נקבלה". לאחר ארבע שנות הוראה עזב גאון את המושבה לטובת שליחות בתורכיה. לפני מספר שנים הגיע בנו של גאון יהורם גאון ל"בית ילין" במוצא ושמע בפעם הראשונה סיפורים אודות אביו. בהזדמנות זאת הוצג לו לראשונה תצלום של השיר שכתב אביו לכבוד חצי יובל למושבה.

 

העץ של הרצל

הרצל, חוזה המדינה, ביקר בארץ ישראל ביקור היסטורי, חד פעמי, בשנת 1898.       תכלית ביקורו היתה רצונו להיפגש בפעם השנייה עם קיסר גרמניה וילהלם השני, שהיה בדרכו לביקור ארץ-בישראל בעת שערך סיור ממלכתי ברחבי הממלכה העות'מאנית. בפגישה זו קיווה הרצל לבקש מהקיסר שישדל את ידידו הסולטן התורכי, על מנת שיאפשר עלייה גדולה יותר של יהודים לארץ ישראל.

בשני המפגשים שהיו להרצל עם הקיסר, בירושלים ובמקווה ישראל, לא עלה בידו לשכנע את הקיסר הגרמני לפעול למענו אצל הסולטן. הקיסר הבין כי קיימת  התנגדות מוסלמית נרחבת לרצונו של הרצל, ולכן נמנע מלצדד באחד הצדדים.

במהלך ביקורו הביע הרצל את רצונו לבקר במושבה חדשה של איכרים יהודים, נענה להזמנתו של ברוזה וירד מירושלים לבקר במשקו של ברוזה במוצא. את רשמיו כתב לאחר הביקור.

במהלך הביקור נטע הרצל עץ ברוש (ולא עץ הארז, כפי שמספרות האגדות). בנטיעתו זו ראה הרצל סמל – כשם שישתרשו באדמה שורשי הברוש, כך ישתרשו באדמת ארץ ישראל שאר המתיישבים שיעלו לישראל עקב קריאתו. הרצל אף נשאר בקשר מכתבים עם ברוזה, על מנת לדעת מה עלה בגורלו של העץ .

סביב העץ החלה מסורת של נטיעות על-ידי תלמידי בתי הספר היהודים בירושלים. כמו כן, אל העץ זרמו כל העת מבקרים. אולם עץ הברוש נגדע בשנת 1915. אחת הסברות היא שאנשי הכפר הערבי קאלוניה גדעו אותו כנקמה. לפי סברה אחרת, חיילי הצבא התורכי, שהקימו קו הגנה באזור נגד צבאו של אלנבי בדרכו לכיבוש הארץ, גדעו אותו.

את עץ הברוש הכרות סחבו שני תלמידי האקדמיה לאֹמנות בצלאל, ושם הכריז מנהל האקדמיה, בוריס שץ, ש"מממנו יכינו בבוא העת את מוט הדגל למדינת היהודים לכשתקום". במהלך השנים הלך הגזע לאיבוד, ואיש אינו יודע מדוע ולמה.

גֶדָע העץ כוסה במעין אקווריום עם זכוכית מחוסמת, ומסביב לגדע הוקמה גינה שנקראה 'גינת הרצל'. בשנת 1920 ניטעים מסביב לגדע עצים בחלקה שנקראה 'חלקת נשיאי המדינה'. תחילה ניטעו ששה עצים, בהם העץ שנטע סיר הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל.

לאחר מלחמת השחרור, כאשר נבחר נשיא המדינה השני, יצחק בן צבי, נקבע מנהג לפיו כל נשיא נוטע עץ בחלקת הרצל – חלקת נשיאי המדינה.

תעשייה, מסחר ונופש במוצא

בית ההבראה ארזה

רעיון הקמת ארזה מיוחס להרצל שבעת ביקורו במוצא ונטיעת עץ הברוש (ראה לעיל), התפעל מן האזור, אך היוזם בפועל להקמת בית ההבראה היה איש בשם הרצפלד. המקום נבנה על חלק משטח אל בוזוניה, שנרכש בזמנו ע"י יהושע ילין (ראה לעיל) כמפעל ציוני ועל מנת לספק מקום החלמה למתיישבים החדשים בארץ ישראל; מקום להשתקם בו ממחלות שחלו בהם עקב עבודתם, בעיקר מן המלריה ומחלות הראה, באוויר ההרים הנקי והצלול.

כיוון שהמבני הקבע  נבנו רק בשנת 1923, שוכנו המבריאים הראשונים בינתיים בבית בשכונת הבוכרים בירושלים.

 כאשר בשנת 1921 התאחדו "קופות החולים של "פועלי ציון" ו"אחדות העבודה" והוקמה "ההסתדרות הכללית", איחוד זה נתן את הדחיפה האחרונה להקמת ארזה.

 לצורך הקמת המבנה נדרש שטח נוסף שנרכש ממשפחת כץ וממשפחת ברוזה. בשנת 1924 כבר עמדה על תילה הקומה הראשונה של המבנה המרכזי. עם השלמת הקומה הראשונה הוכנסו לשם שלושים מיטות וארזה החלה להתקיים.

 מיד נגשו להקים את הקומה השנייה ומבנים נוספים בשיטת "דונם פה ודונם שם". חלק מאנשי מוצא מצאו את פרנסתם בבית ההבראה החדש, אך גדר הפרידה בין ארזה לבתיה של מוצא, וילדי המושבה נצטוו לשמור על השקט בסביבה, ובשעות מנוחת הצהרים לא הורשו לבקר.

בשנת 1990 נמכרה ארזה עקב חובות של קופ"ח כללית. המקום הפך לבית הספר למנהל, לאחר מכן חדל להתקיים. השטח נרכש בידי "הכשרת היישוב" ומועמד להריסה לצורך בניית בתים פרטיים.


תעשיית הרעפים והבלוקים של מוצא

אזור מוצא היה ידוע מימים ימימה כמקום שקדרים ישבו בו ויצרו כלי חרס מאדמת החוור באזור. אפילו לגיונות הצבא הרומי השתמשו באדמת החוור ליצור רעפים וצינורות מים. מפעלם התגלה בשנים האחרונות באזור בנייני האומה בירושלים. שכבות החוור מצויות באזור צומת הראל והלאה, ברכסים הקרובים.

מיכל יחיאל ושותפו למיזם, דוד ילין, מחליטים להקים מפעל לבלוקים ולרעפים בשנת 1880. דוד הביא את הכסף שהיה באמתחתו, ואילו פינס הביא את הכסף ממכירת רכוש בגולה.

הכספים שנאספו שימשו להקמת המפעל בחצרו של ילין. החתן של פינס נשלח ללמוד יצור רעפים בצרפת וכשהוא חוזר, נערכים ניסיונות ליצור רעפים, אך בבית החרושת לא הצליחו לפצח את סוד מניעת השבירה של הרעפים בתהליך הייבוש. תוצאה מאכזבת זאת גרמה לסגירת המפעל בשנת 1882.

בשנת 1923, 41 שנה לאחר  היוזמה הראשונה, הקים מיכל שטיינברג מפעל רעפים סמוך לביתו במוצא תחתית, הפעם מפעל רווחי ומשגשג. זהו "הבית האדום" עם ארובתו המיתּמרת – סמלה המסחרי של מוצא.

בשנות ה-50 שכר את המקום טוביה בראון, חידש את הציוד והמשיך להפעילו עוד מספר שנים, בערך עד מלחמת ששת הימים, ובזה תם סיפורו של מפעל הבלוקים והרעפים.

תחנת הקמח במוצא – היתה או חלמנו לחלום?

בסביבות 1910 החליטה פיק"א כי היא מקימה חמשה בתים לאיכרים חדשים שיתיישבו במוצא, באזור העלייה לכיוון סיבובי כביש "שבע האחיות". שלושה מן המתיישבים החדשים בבתים אלו: בערין שכונה "הטוחן ",קריסטאל וזיידמאן , התאחדו סביב רעיון להקים טחנת קמח לטחינת הדגנים של התושבים הערביים בסביבה .

 תושבי קולוניה והסביבה גדלו את תבואתם באזור עמק אילון. לאחר הקציר הביאו את התבואה לטחנת הקמח של השלושה, שהופעלה במנגנון הנעה באמצעות מי המעיינות.   אולם קשיי פרנסה הפרידו את החבילה, ושותפיו של בערין הטוחן הקימו תחנות קמח משל עצמם, אחת מהן בעיר עזה.

למרות חקירה ובדיקה בנושא בקרב בני הדור השלישי שנולדו במוצא , לא ידע אף אחד לומר בוודאות היכן שרידיה של תחנה זו.

פרט מעניין הקשור בדגנים נתגלה בתקופה האחרונה. בחפירות הצלה ארכיאולוגיות לאורך התוואי החדש ומקום הצבת עמודי הכביש באזור בית מוכתר הכפר נחשפו 39 ממגורות אסם שנחצבו בסלע , דבר שמוכיח אפשרות K גידולי דגנים בעמק מוצא על-ידי הפלאחים של קולוניה.

 

שמן סיכה מפסולת – רעיון שנגנז

היה זה רעיון מסחרי של המהנדס דב קלימקער, לאחר שהקים ופיתח את תעשיית השמן המודרני בארצנו במפעלים הסמוכים ליקב ראשון לציון.

הרעיון המסחרי של המהנדס היתה לנצל את שאריות החומרים שנותרו לאחר סחיטת הזיתים מבתי הבד לשם ליצור שמן סיכה למנועים ולמכונות. לאחר שבדק את הנושא התברר לו כי ניצולת הכבישׁה של השמן בבתי הבד הישנים מותיר שאריות של למעלה מ- 13% שמן, ממנו ניתן להפיק שמן סיכה .

בשנת 1906  רכש המהנדס 250  דונם בעיקר באזור עמק הארזים והקים את מפעלו. מסביב למפעל נתן לכל אחד מ- 4 פועליו כ-7 דונם להקמת ביתו ולצורך חקלאי אישי.

המפעל נסגר והרעיון נגנז בשנת 1911 כשהומצא בורג הברזל ההידראולי לסחיטת הזיתים. פטנט זה צמצם את שאריות השמן שנותר בבתי הבד ותהליך היצור לא היה כלכלי יותר.

אטרקציות מומלצות לגיל הזהב אטרקציות מומלצות למבוגרים אטרקציות מומלצות למשפחה אטרקציות מומלצות לנוער אטרקציות מומלצות לצעירים היסטוריה בישראל מסלולי טיול ירושלים, מוצא תחתית

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים