“אין דבר גרוע יותר מלהיות עיוור בגרנדה”

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

– 

כתב, ערך וצילם: אביטל ענבר. מחבר סיפרי טיולים, מבקר מסעדות (גו-מיו), ומתרגם  כ-150 כותרים.

“אין דבר גרוע יותר מלהיות עיוור בגרנדה”, גורס מיכתם מוסלמי מהתקופה שבה שלטו המורים בדרום-ספרד. אבל האמירה יפה גם לקורדובה וסבייה. וכשעוזבים את האיזור לאחר שבוע מרתק של מראות, ריחות, טעמים וצלילים, הכל מתערבב לכלל חוויה אחת מסעירה: אנדאלוסיה.

וברקע, כמובן, גירוש ספרד, מאורע מכונן בחיי כל אחד מאיתנו גם אחרי יותר מ-500 שנה. חווים אותו שוב ושוב מהיעדרות היהודים מהרבעים שהיו שלהם, מהגדולה שהיתה שלהם. היהודים, שהזוג המלכותי הקתולי, ברוב איוולתו, שלל אותם מספרד ושלל אותה מאיתם.

לעומת נוכחות-העבר היהודית שכמעט ואינה מורגשת, ואילולי ידענו עליה ואילולי היתה חקוקה בזיכרון הקולקטיבי שלנו ושל הספרדים אפשר היה לפסוח עליה באופן כמעט מוחלט, הרי שנוכחות-העבר המוסלמית חקוקה באבן, להפליא ולדורי דורות. המלכים הנוצרים שגירשו את המוסלמים כמעט ולא פגעו בנכסי המורשת האדריכליים והעיצוביים של הכליפים, אלא הוסיפו ובנו ארמונות לצד מבני-הפאר הקיימים, מותירים את העדות לשלטון הערבי–מורי כמעין שלל ניצחון. הקיסר קרלוס החמישי, איש המחצית הראשונה של המאה ה-16, הגדיל לעשות כבנאי הראשי של המשך המורשת האיסלמית בערי אנדאלוסיה. הסגנון המורי-ספרדי מקורי וייחודי לספרד, וגולת הכותרת שלו היא המזקיטה בקורדובה.

בספרד, ערבי אינה מילת גנאי כמו בצרפת. המורים נחשבים לחלק בלתי-נפרד מהמורשת הספרדית ונכסיה. גם היהודים כך, כמובן, אבל את חשיבותם בעבר מנסים לאזכר היום באמצעים מלאכותיים, בעוד שהעבר המוסלמי מתנוסס בראש חוצות, באתרים הראשיים ובגנים. גם אם עציהם וצמחיהם ופרחיהם התחלפו פעמים רבות במרוצת הדורות, הרי מתכונת הגנים של הכליפים נשמרת ללא דופי באנדאלוסיה, לרבות הגיזום יוצא הדופן של העצים.

הערבים היו כובשים חזקים ואמיצים, שמכבדים אותם וחוששים מפניהם עד היום. בסרטון על מוסקי זיתים באנדאלוסיה, מספר בעלי המטע, ממוצא צועני, שהוא רוצה מאוד לבקר במרוקו, שהיא קרובה כל-כך, “אבל אני מפחד לנסוע לשם בגלל המורים, שיהרגו אותי. ולא אסע לשם אפילו חמוש ברובה”.

ראשוני המוסלמים – אנשי שושלת אומיה שברחו מדמשק ובדרכם איסלמו את המורים בצפון-אפריקה – הגיעו לספרד, שנקראה אז אל-אנדלוס, בראשית המאה ה-8. בהדרגה כבשו את דרומה ואת מרכזה, והקימו ממלכה גדולה. כבר ב-713 החלה מלחמת השחרור מידי המוסלמים, הריקונקויסטה, שבמרוצת המאות הוליכה לאיחוד ספרד תחת מרותה של קסטיליה. המוסלמים סולקו מבירתם טולדו ב-1085, מקורדובה ומסבייה ב-1236 ו-1248, אבל ממלכת גרנדההמוסלמית שרדה עד 1492. השנה שבה גילה קולומבוס את האיים האנטילים. אך שחררו את גרנדה והדפו את המוסלמים חזרה לצפון אפריקה, מיהרו פרדינד ואיזבלה להכריז, באלהמברה הכבושה, או המשוחררת, על גירוש יהודי ספרד.

היהודים הקדימו בספרד את המוסלמים, חיו תחת שלטון הנוצרים והמוסלמים, ושיגשגו במאות ה-9 עד ה-13, במה שכונה תור הזהב והתחולל תחת שלטון מוסלמי – למעט בטולדו. אחר-כך החלו גם המוסלמים לרדוף את יהודיהם. כשגורשו בידי הקתולים, היוו היהודים כרבע מאוכלוסיית ספרד. המוח והנפש של הממלכה. למי שהתנצרו ונשארו, האנוסים, המאראנים (“חזירים”), היה נצר נודע מאוד, הגנרליסימו הפאשיסט פרנקו, שבתקופת השואה הציל 70,000 פליטים יהודים מאירופה, אבל לא כונן יחסים דיפלומאטיים עם ישראל כדי לא להכעיס את הכנסייה.

–

קורדובה

קורדובה (320,000 תושבים) שעל נהר הגוואדאלקיביר היא עיר שקל להתאהב בה. חמישה דברים שאהבנו בה במיוחד הם ריח ההדרים שקידם את פנינו, סימטאות רובע החודריה ורבעים עתיקים אחרים לסגנונותיהם השונים, הפאטיו שהוא לבו של כל בית, מטופח תמיד, המזקיטה, מבנה-ענק שעודנו טעון מאוד רגשית-דתית, עדות מרשימה לרהב האנושי – ותיבות העור הנפלאות.

המזקיטה – מסגד, בערבית – היא האתר הבולט בקורדובה: מבנה מלבני רחב-ידיים, שכלפי חוץ נראה כחומה. רובו מסגד עתיק-יומין שבמרכזו נבנתה קתדרלה. למעשה, הבנייה החלה עוד לפני הגיעם של המוסלמים לחצי האי האיברי. יש במזקיטה שרידים מימי הוויזיגותים, שבט נוודים נוצרי מגרמניה שפלש לספרד במאה ה-5 ואיחדה בשלהי המאה ה-6. המזקיטה בעצם נבנתה על כנסייה מהמאה ה-8, שהמסלמים הרסו. אם חופרים מעט מגלים שרידים מימי הכיבוש הרומאי – יש בעיר שרידים בולטים מתקופה זו, ורבים אחרים עדיין חבויים. אם מסתכלים כלפי מעלה, במזקיטה, מגלים את שלבי ההיסטוריה בסוגי תקרה שונים. מניתי שישה. העתיקה ביותר, הגולמית וה”פרימיטיבית” ביותר מבחינת העיצוב, היא הוויזיגותית, אחר כך תקרת המסגד, התקרה הגותית ובעקבותיה הרנסאנסית – כל אלה באבן. ויש גם שני סוגים של תקרות עץ.

כמו במקומות אחרים, הנוצרים שכבשו-שיחררו את קורדובה הכירו בערך האדריכלות המורית, ולא הרסו – או כמעט שלא. כאן החלו בהרס, עד שהתערב הקיסר וגער באדריכל על שהרס דבר יחיד-במינו והמירו בדבר רווח ומצוי. כך נותרו במזקיטה-קתדרלה כתובות קישוטיות בערבית ומכלול קישוטים ארכיטקטוניים דתיים נפלאים של האיסלם. העלון המחולק בכנסייה בכמה שפות מתייחס אך ורק ל”קתדרלה” והוא משעשע בהיותו צר ברוחו ובהתעלמותו מהמוסלמים ומפועלם במקום.

גשר עתיק להולכי רגל מוליך משער ניצחון קטן הסמוך למזקיטה אל הגדה השנייה של נהר הגוודלקיוויר. בקצה הגשר, המואר להנעים בלילה, המוזיאון האנדאלוסי ורובע לא תיירותי קטן. המים בנהר דלים, ובסמוך לגדה השנייה ניצבת בו טחנת קמח עתיקה.

המזקיטה מוקפת מסעדות לרוב ומלונות, בהם מאימונידס, רמב”ם. קורדובה היא עירו של הרמב”ם, והרובע הסמוך למסגד הוא לה חודריה, מה-שהיה הרובע היהודי, ובאחת מכיכרותיו, ליד מוזיאון מלחמות הפרים, פסל הרמב”ם. שמועה ללא סימוכין גורסת, שראשו של הפסל הותז, והעירייה הנבוכה מיהרה להחליפו בראשו של פסל טוראדור שהיה זמין.

החודריה היא רובע יפהפה של סימטאות וכיכרות קטנות עם שארית של חומה. וכמו בכל אחת משלוש עריה הראשיות של אנדאלוסיה מקנה הרובע העתיק, אף שהוא שוקק חיים מאוד, תחושה של קנה-מידה ושל שלווה לאחר המונומונט הענקי, המדביר תחתיו את האדם. בקאיה (רחוב) חודיוס פינת סימטת אוורואס ניצב  מה שמכונה קאסה דה לה ממוריה (בית הזיכרון) ליהדות ספרד. בקורדובה, “בירת יהדות ספרד”, כנטען, ואולי היתה זו טולדו, זוג – הוא ממוצא יהודי ממרוקו הספרדית – יזמו והקימו את בית הזיכרון, מרכז תרבות ששם לו למטרה “לעורר עניין במורשת לא נודעה ולהחיות את זכרה של מסורת המהווה חלק מזהותנו, המסורת של יהודי ספרד”.

זהו בית קטן מהמאה ה-14, שאולי היה לפני מאות בשנים ביתם של יהודים ואולי לא, ועבר שיפוץ יסודי. בחדריו הקטנים ובחצרו הפנימית מוצגים מימצאים שונים המשתייכים למורשת יהודי אנדאלוסיה בכלל וקורדובה בפרט – חיי היומיום, החגים, המוסיקה ועוד. חדרון מוקדש לארבע נשים היסטוריות, יהודיות ומוסלמיות, המסמלות את אנדאלוסיה. הלא הן לובנה האינטלקטואלית מהמאה ה-10, ואלאדה לה אומיה המשוררת מהמאה ה-11, הוגת הדעות והפוסקת פאטימה בנת אל-מוטאנה מהמאה ה-12, וחאפסה אל-ראקוניה מהמאה ה-13, משוררת ממוצא ברברי.

במקום אחר מוצגים מסמכים עתיקי יומין, בהם מסמך מ-1494 – שנתיים לאחר גירוש ספרד – שניפק אחד מראשי האינקוויזיציה, לאשר שהמוכ”ז אינו יהודי ויש לו היתר לנוע ברחבי הממלכה, אבל מי שביארה  לי את הכתוב טענה שהעניין שבו הוא בכך שהאיש אכן היה יהודי.

כמה בתים משם, מה-שהיה בית כנסת שהוקם בראשית המאה ה-14. עזרת הנשים שרדה, וכן עיטורים בסגנון המודחאר.

עוד כמה בתים משם, בהמשך רחוב חודיוס, קאסה אנדאלוס, מאותם סיפורים שמתקשים להאמין בקיומם עד שנתקלים בהם. אומן העור ותיבות העור הנהדרות של גרנדה מריאם הוא ששלח אותנו אל הבית היהודי וגם אל קאסה אנדאלוס, והמליץ שבשני לא נזכיר את דבר היותנו ישראלים. מדוע? מי שבקיא בדברי ימיה של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית בימי הזוהר שלה, אחרי מלחמת-העולם השנייה, כשהשיגה בבחירות מעל 20% והיוותה לאורך שנים איום סטאליניסטי על הרפובליקה, זוכר את השם רוז’ה גארודי, אידיאולוג המפלגה וסופ, אויב ישראל ולימים מכחיש השואה. והנה, יום בהיר אחד גארודי התאסלם.

אשתו סלמה, אשה קשישה חבושה טורבן משוכלל, שניכר בה יופי העבר, היא פלשתינאית מרמלה, בת למשפחה עשירה ונודעה, אל פארוקי. שקיבלה חינוך מושלם ורב-לשוני בבית ספר נוצרי בירושלים, ואחר כך יצאה לגלות. הצגנו את עצמנו בפניה כישראלים. תחילה קפא מבטה, אבל היא התעשתה. לדבריה, היא ובעלה הוזמנו לקורדובה על-ידי העירייה לפני שנים רבות, כדי לחדש את המורשת הערבית בעיר. היא ניהלה איתנו שיחה ממושכת, פוליטית נוקשה, ונשברנו כששמענו אותה חוזרת על ההאשמה המפלצתית שמה שעשתה ישראל בעזה גרוע מהשואה. היתה זו תחושה סהרורית לפגוש בלב קורדובה ערבייה איסלמיסטית קיצונית, שמגדירה חלק מההנהגה של עמה כבוגדים, ושואפת למדינה רב-לאומית בישראל.

כך או כך, קומת הקרקע של הבית, סביב פאטיו נאה, הנראית כחנות שכל המצוי בה למכירה, ולא כך, באה לשמר את מורשת אנדאלוסיה, המוסלמית וגם היהודית – בדמות ספרי תורה קרועים – והנוצרית, ובכך מתיימרת סלמה גארודי להיות אוניברסאלית יותר מהבית היהודי, שהיא מכנה אותו ציוני, מילת גנאי בפיה. וכך נקלענו היישר לסכסוכי שכונה בקורדובה העתיקה. מוצג שם דגם מזוערר של אחד מבתי המלאכה הראשונים לייצור נייר במערב, ונטען שאת הנייר והדפוס, המצאה של הסינים, הביאו לאירופה המוסלמים, כבר במאה ה-11. כמו כן יש אוסף קטן של מטבעות מכל תקופת האיסלם באנדאלוסיה. ובמרתפה, פסיפס רומי לצד תבליט ויזיגותי. דברי ימי קורדובה על רגל אחת, וגם עדות לתסביכים שלא במהרה ייעלמו.

ההשפעה הערבית בגרנדה מתחדשת. ליד המזקיטה נמצאים מכון העולם הערבי, ובתי תה ערבים עם נרגילות. אחד מהם הציג תפריטים בערבית בלבד.

בחומת העיר העתיקה משובץ מלון 4 כוכבים, הפונה לכיכר מאימונידס. אני מזכיר אותו מפאת מיקומו, יופיו והפאטיו המלבב שלו. שמו אמיסטאד קורדובה מרשת HN. זה המקום לציין את מדיניות המחירים המשונה במלונות ספרדיים רבים, מחירים שעולים ויורדים בקיצוניות ללא כל סיבה מוגדרת, ואפשר במעט מזל למצוא באינטרנט חדרים בפחות ממחצית מחירם הרשמי.

הרובע הקטן שלאורך פאסיאו דה לה ריביירה היה רובע ערבי עתיק, המדינה. הוא חביב אבל רחוק מלהידמות לחודריה.

“אלקזר המלכים הקתוליים” יש כמעט בכל עיר אנדלוסית גדולה, וזה של קורדובה אינו מן המרשימים. גם גניו לא, בהשוואה לגני האלקזר בסבייה.

אחד המאפיינים הראשיים של קורדובה הם הגנים הפנימיים של הבתים, הפאטיו. למסעדות רבות יש פאטיו פרחוניים, אבל תושבים רבים המטפחים את גינותיהם מאירים אותן בלילה ומאפשרים לעוברים ושבים לצפות בהן מאחורי סורג.

יש עוד אתרים לבקר בהם בקורדובה, אבל אחרי המזקיטה והחודריה, כל השאר די טפל, לטעמי.

המומחיות של קורדובה היא עיבוד עורות אמנותי. התפעלתי מתיבות העור הנפלאות, מלאכת יד. כדאי לבקר בבית המלאכה והחנות מריאם שבחודריה, מה עוד שהיא שוכנת בבית יפה בעל פאטיו כפול ושירותים נקיים לרשות הקהל. קורדובה, אמר לי הבעלים, היא מקור המילה הצרפתי קורדונייה, סנדלר.

פפה שבחודריה מציע טאפאס באר בקומת הקרקע ומסעדה עליונה הדורה וטובה. בארון היינות גיליתי יין כשר ספרדי לא מבושל.  אמליץ גם על טברנה סאן מיגל – קאסה אל פיסטו שבכיכר סאן מיגל, מקום מלא תמיד, ציורי וטעים הן כטאפאס הן כמסעדה.

עוד דבר שאי-אפשר להתעלם ממנו בקורדובה: החריקות הנוראות של צמיגי המכוניות הפונות מסימטה לסימטה. העניין מציק לעוברים ושבים ומטריד לא מעט נהגים שאינם מורגלים בכך. התופעה חוזרת על עצמה אך במיקצת בסבייה, אך לא בגרנדה. מוזר.

–

גרנדה

גרנדה (240,000 תושבים) היתה מוסלמית במשך 780 שנה, יותר מכל מקום אחר בספרד. מן הראשונות להיכבש, האחרונה לחזור לידי הספרדים. גרנדה היא קודם כל האלהמברה, המתנוססת במלוא הדרה גבוה מעל לגדה התלולה של נהר הדארו הצר.

גם הרובע הערבי העתיק, האלבאיסין, שבו עדיין ניצב על תילו הבית המוסלמי הראשון שהוקם בעיר, מפעים ביופיו. האלבאיסין התלול למדי, המשתפל לעבר הרובע החדש בואכה הנהר, הוא רובע לבן של סימטאות מתפתלות, כיכרות קטנות וגרמי מדרגות. מה שמפריע לי באלבאיסין, זו הסימטה הראשית היורדת העירה, שהפכה, עם כמה משכנותיה, ל”קסבה” של חנויות למוצרי קיטש צפון-אפריקני שמוכרים ערבים, המורים החדשים, וגם ספרדים, ושל בתי-תה ערבים עם נרגילות וקטורת המהווים אטרקציה לתושבים ולתיירים גם. חלק מהגירה ערבית לדרום ספרד, המתכסה באיצטלה של מפגש תרבויות ושחזור היסטורי והחזרת עטרה ליושנה, כביכול – בערך כמו ניסיון ההחיאה המלאכותי של הזיכרון היהודי בערים שלא נותר בהן כמעט כל זכר ליהדות.

בכיכר העתיקה היפה שבראש אלבאיסין כמה מסעדות. זו שהומלצה בפנינו היתה מחניקה, וזו שבחרנו בה, מעין סרבסריה (בית בירה) המתפרסת תחת כיפת השמים והעצים, בינות לחתולים, התחוורה כטובה למדי ולא יקרה. בתום הארוחה התיישב לידינו המלצר, עלי ממרוקו, שלא נתקבל לפקולטה לרוקחות ברבט מפאת ציוניו, והוא לומד בגרנדה וממלצר. הוא זיהה את העברית שבפינו, והיה נרגש ומתון מאוד וידידותי. אבל ב”קסבה” התנוססו כרזות בעד החרם הערבי על ישראל, סופר לי שיש כאלו בכל ספרד אבל רק כאן, על רקע הערבית, הדבר בלט כל כך לעיני. גם בגרנדה גילינו מכון ללימודים ערביים.

יש באלבאיסין גם שני צריחים: מירדור דה סאן קריסטובל, שלמשכימי קום או למאחרים מאוד בנשף מומלץ להשקיף ממנו על הזריחה, ומיראדור סאן ניקולה המומלץ בכל עת.

המיניבוס הסיבובי שעולה לאלהמברה מתפתל גם באחת הסימטאות במרומי אלבאיסין, כך שאפשר לרדת ממנו למעלה ולרדת ברגל, אם אין רוצים לטפס.

מגג הבית ששכרנו ליומיים בלב הרובע נשקפה האלהמברה במלוא הדרה. במרחק נגיעה. נוף נפלא של האלהמברה נשקף בלילה מטיילת הנהר, ועצרנו שם להאזין לנגן גיטרה שישב בחלונו מול המראה הכביר.

האלהמברה הוא אחד האתרים המתוירים ביותר בעולם. רבים אינם משיגים כרטיסים, כי מספר המבקרים מוגבל ל-6000 עד 7300 ביום, תלוי בעונה. מומלץ להזמין מראש, או לעמוד בתור של המשלמים בכרטיסי אשראי, שהוא קצר בהרבה מתורם האינסופי של המשלמים במזומן. ברמקול מכריזים כמה כרטיסים נותרו לאותו יום. בזכות התור הקצר השגנו ב-12.00 שניים מהכרטיסים האחרונים, לשעה 14.00 – וכרטיס כניסה לפנינת האלהמברה, הארמון הנאסרידי, ל-19.30. אין מה לעשות שם כל כך הרבה שעות, אבל אפשר לסעוד צהריים בפאטיו של הפאראדור שבתחומי האלהמברה, ולמה לא לגור בו, אם מוצאים חדר: הוא הפאראדור הנחשב ביותר בספרד, בשל מיקומו. ואפשר גם לרדת לעיר במיניבוס ולחזור בזמן: כי  אם מחמיצים את שעת הכניסה לארמון הנאסרידי הנקובה בכרטיס, לא נכנסים וזהו. וחבל. לעיתים יש גם ביקורים ליליים. בין החנויות שבאלהמברה, חנות של צלם שאפשר להתחפש בה לערבי ולהצטלם למזכרת.

כשביקרתי באלהמברה, עלתה בדעתי המחשבה שכאשר בנו אותה המוסלמים, ישבו הצלבנים בירושלים. ואכן, עיקר המאמץ לכיבושה-מחדש של ספרד הקביל למסעי הצלב ונחשב כחלק ממנו.

האלהמברה מורכבת מכמה רכיבים שונים זה מזה. הארמון הנאסרידי הוא השיא. יש בפתחו תור מיוחד. פאר והדר וגם יופי מוצנע של אדריכלות ואמנות העיצוב המוסלמית במיטבה, אולמות וגנים פנימים ומים. ותוספות נוצריות מאוחרות יותר. מומלץ לבקר באור יום: התאורה המלאכותית אינה משקפת את מלוא היופי. ביקור באנדאלוסיה הפוסח על הארמון בשל אי השגת כרטיסים משול לנסיעה למכה בהתעלם מהכעבה. לארמון הזה נכנסים, מפאת הלחץ, רק בסוף, כך שלפני כן מבקרים בחנרליפה (ארמון הקיץ של מלכי גרנדה וחדרי המלכות) בגנים המהוללים, שגם הם יפהפיים (לעיתים הם מוארים בלילות), עוברים על פני חפירות הרובע הערבי העתיק, המדינה, מבקרים אם רוצים בארמון קארלוס ה-5, ובו מוזיאון (בתשלום נפרד), מוותרים על הכנסייה נטולת העניין, ומקנחים ובאלקאסאבה – החלק המוקדם יותר של האלהמברה, שהוא מהמאה ה-12, בעוד הארמון הנאסרידי הוא מהמאה ה-14 והלאה.

המים הם מרכיב חשוב באלהמברה. ברקע מיתמרים הרי הסיירה נבדה (3,500 מטר) ושלגי העד שבפיסגה ניבטים מכל מקום. מגרנדה אפשר להגיע לאתרי סקי בתוך חצי שעה. הסיירה מספקת מים צלולים וטעימים הגולשים בתעלות במורד הגנים ומצננים אותם.

מהאלהמברה יורדים ואחר כך עולים מעבר לנהר למינזר סאקרומונטה. יש גם מיניבוס בעל תדירות בינונית היוצא מפלאסה נואבה, המרכז התוסס של העיר החדשה, שחלקה מדרחוב, איזור קניות ומסעדות הומה אדם. באחת הכיכרות מתנוסס פסלה של ידידת היהודים איסבלה הקתולית. ממינזר סאקרומונטה – ההר הקדוש –  נשקף בשעות הבוקר נוף האלהמברה הטובל בשמש. המינזר עצמו עדיין נושא עקבות ירי ממלחמת האזרחים – והוא נפתח לביקור מודרך למבקרים כשמגיע מיניבוס. למרבה הפלא, המוטיב העיצובי הבולט בחוץ הם מגיני דוד. לא בדקנו מדוע. מהמינזר יורדים ברגל בדרך מקסימה ומגיעים לשכונה טרוגלודיתית (בתים בחגווי סלע) צחורה על צלע גבעה. פה ושם אדם מנגן בגיטרה על סף בית או טברנה סגורה. או בחלונו. השכונה צוענית בעיקרה, ויש בה בארים של פלמנקו הנחשב אותנטי.

הקתדרלה אינה מתקרבת לזו של סבייה ומובן שהיא סתמית לעומת המזקיטה שבקורדובה. ויתרנו עליה בשמחה. בשבת בבוקר מתקיים שוק ליד הקתדרלה.

בגרנדה נהוג שבבארים של הטאפאס מזמינים משקה – בירה, יין – ומקבלים בעיקרון טאפאס ראשון חינם. אם הוא טוב, מזמינים שני בכסף. אם לא – ממשיכים הלאה.

את גרנדה מאפיינת בעיקר אמנות החרסינה, ולצד הרבה קיטש וזבל מגלים עבודות-אמנות יפהפיות.

–

סבייה

סבייה, היושבת על גדות תעלת המלך אלפונסו ה-13 הרחבה כנהר, היא עיר גדולה, 750,000 תושבים. לכן מומלץ להקדיש לה יום אחד יותר מאשר לקורדובה ולגרנדה.

כדאי מאו לבקר באלקזר המלכים הקתוליים. עיצוב ערבי יוצא-דופן, תצוגה של שטיחי קיר, להקת טווסים, והבריכה התת קרקעית, חדר המרחץ לשעבר שמגלים כמעט בהפתעה, לקינוח. הגנים רחבי הידיים נהדרים, משתווים אולי לגני האלהמברה, מגוונים ומשרי שלווה. מים מפכפכים, בריכה יפה, ציפורים שרות. מבוכי שיחים והמון פינות להתרווח. אין חשק לעזוב. ואולי הם ולא האבן הפלא של האלקזר.

הקתדרלה של סבייה היא הכנסיה הגותית הגדולה באירופה והכנסייה השלישית בגודלה באירופה, אחרי סן פטרוס וסיינט פול. טרוף, לעיר בינונית בגודלה.

הטרוף הזה, ששטחו 23.500 ממ”ר, תחילתו במסגד לבנים מהמאה ה-12. באמצע המאה ה-13 קודש המסגד כקתדרלה. הנוצרים, מקרה נדיר, הרסו את המסגד  – פרט לצריח, החיראלדה, סמל העיר, שהוסב למגדל פעמונים. במאה ה-15, נשכרו שירותיו של האדריכל הצרפתי  שארל גותייה מרואן, קארלין בספרדית, שבנה גם את הקתדרלה בברצלונה. הבנייה באבן נמשכה כשמונים שנה, לא הרבה במונחים של כנסייה גותית, ועוד בממדים שכאלה, ונמשכה במאות הבאות בסגנונות הרנסאנס והבארוק. כשמטפסים לפסגת החיראלדה (98 מטר), פוגשים בדרך תאי תצוגה המתארים את הכלים ששימשו לבנייה ואת חלקם של אומנים שונים בהקמה ובקישוט. העלייה נוחה מאוד, כי היא חלזונית ולא במדרגות.

הקתדרלה העצומה והמפוארת להחריד –  בעיקר מירקע המזבח הענקי, אמנות פלמית של שלהי הגותי, וכמה מן הקאפלות הצדדיות – מעוררת תהיות מרות: וכי לא היה גבול לעושק העם? אבל אי-אפשר שלא לבקר בה וב”אוצר” שלה ולצפות בתמונות ובמאוזוליאום של קולומבוס.

סביב הקתדרלה חונות כירכרות עם סוסים, לעיתים יפיפיים. הכירכרות בסבייה הן כמעט כמו הגונדולות בוונציה, ורבים מטיילים בהן בחוצות העיר.

סביב הקתדרלה שוקקת עיר יפה והומת אדם, ובה קווי חשמלית קצרים. הרובע המדהים ביותר הוא סנטה קרוז, מה-שהיה הרובע היהודי. אפשר להיכנס לתוכו דרך הפאטיו היפהפה נטול בתי העסק והמסעדות הצמוד לאלקזר ודרך סימטת חודריה. סנטה קרוז שכונה יפהפיה, סימטאותיה וכיכרותיה מלבבות. באחת הכיכרות הספסלים הם כלילי אזולחוס, וסביב לעצים מסעדות הפולשות לרחוב והציפורים שרות.

אל סנטה קרוז נמשכים כמו אל מגנט ביום ובלילה. עשרות הבארים האיניים והלא איניים הומים מאוד, הסימטאות גדושות המון שותה וחוגג, והשמחה רבה. כלי רכב מתקשים מאוד לפלס דרך בסימטאות הראשיות. הצרות הן מדרחוב.

קאסה דה לה ממוריה – כמו בקורדובה, כמו בטולדו, אבל עם הדגש אנדאלוסי יותר מאשר יהודי (אם כי יש תצוגה של פריטי מורשת יהודים) שוכן בלב סנטה קרוז. הפנו אותנו לשם מהבית שבקורדובה, כדי לצפות במופע פלמנקו אותנטי. בדרך כלל מתקיימות בכל ערב שתי הופעות, בפאטיו קטן מקורה, על במה קטנטנה שאינה מאפשרת הופעה זוגית, אבל המופע יפה – וזול, יחסית לטאבלאוס ממוסחרים. הצרה הגדולה היא שבעשר הדקות האחרונות הורשה הקהל היושב סביב לצלם, וטרוף ההבזקים עוכר את סוף המופע.

הצייר הספרדי הנודע מוריו (Murillo)  נולד בעיר, וביתו משמש מוזיאון. כמו כן יש בסבייה מוזיאון לאמנויות מן המרשימים בספרד, ובו בין היתר לא מעט מיצירות מוריו וזובאראן. אבל מי שביקר בפראדו במדריד, יכול לוותר.

הרובע שמנגד לסנטה קרוז, מן העבר השני של הקתדרלה, גם הוא עתיק אם כי פחות, גם הוא יפה אם כי הרבה פחות. רוב רובו סימטאות להולכי רגל גדושות מסעדות ובעיקר חנויות בגדים, כובעים, תלבושות פלמנקו, תלבושות לילדים וילדות לצורך הקומיניון, נעליים (זאפאטרו) וכייסים.

בקצה הרובע הזה, בכיכר סאן פדרו הקטנה, לא הרחק מכיכר שבנו בה בזמנו מפלצת-בטון לא ברורה, שוכן קולוניאלס, באר טאפאס מלא וגדוש מקומיים בלבד – כי הוא מעט מרוחק ממוקדי התיירים (רבע שעה הליכה מהקתדרלה…). צפוף מאוד, טעים, מקורי וזול. לא להחמיץ. בגארסיה  דה וינואסה 11 – סימטה ניצבת לרחוב קונסטיטוסיון הרחב הנושק לקתדרלה – עוד בר טאפאס חביב, קאסה מוראלס. בכיכר סלבדור שבלב הרובע הזה יש בית בירה זעיר, כפול דלפק. מהצהריים ולתוך הלילה מתגודדים בכיכר מאות צעירים, מקומיים וזרים, יושבים על הרצפה ושותים בירה בזול. מקום המפגש העירוני. יש וקהל הכנסיה הנשפך לכיכר מתמזג בקהל הבליינים, וכששואלים על מה המהומה, לכל צד גירסה שונה.

מקצה סנטה קרוז רצף של גנים יפים מוליך עד לפלאסה אספאניה המדהימה. בדרך עוברים לצד האוניברסיטה העתיקה. הכיכר הוקמה ב-1929 לרגל תערוכה איברית-אמריקנית, וקישוטיה – כל כולה ציורי אזולחו המייצגים כל אחת מהפרובינציות של ספרד – יוצאי-דופן. חוזרים לכיוון התעלה דרך גן רומנטי – גן מאריה לואיסה.

אגב שיטוט בסימטאות העיר מגלים עוד פנים רבות ויפות שלה. כנסיות רבות, פסלים, כיכרות מלבבות.

סבייה היא עיר הפורצלן והמניפות, וגם הקורידה, תחום שאני מעדיף שלא לעסוק בו כלל.

סבייה גנדרנית ונקיה. כל לילה פושטות עשרות משאיות על רחובות העיר וסמטאותיה. מאות פועלים מתחברים צינורות למתקני המים שבחוצות העיר ושוטפים את הרחובות במים רבים.

בשבוע הפסחא, הוא “שבוע הקודש”, החל במארס, מתקיימות ברוב ערי ספרד מדי יום ביומו תהלוכות דתיות גדולות, שלכבודן שולפים מהכנסיות את האוצרות החשובים ביותר. התהלוכות הססגוניות ביותר מתקיימות בסבייה. ההלם הגדול הוא במראה של מאות אנשים, גם ילדים, הצועדים בסך בברדסים המזכירים את הקו-קלוקס-קלאן. צבעי הברדסים משתנים מתהלוכה לתהלוכה – לכל אחווה (הרמאנדאד) צבע משלה. ההסבר למנהג העתיק של הברדס (קאפירוטה) אינו חד וחלק. הנה מה העלתה בדיקתי. המשתתפים בתהלוכות הם “נאסארונס”, אנשים שמכים על חטא שחטאו ומבקשים מחילה מישו, השב לתחייה במהלך השבוע. הברדס נועד לסמל ענווה, כולם אנונימיים ושווים בפני האל. הוא מסמל גם את כסות הראש של התליינים, שאליהם יגיעו  מי שלא יזכו במחילה. על הברדס יש לעיתים סימנים, המעידים על מספר החטאים שחטא האיש ועל מידת חומרתם.

–

גסטרונומיה אנדלוסית

אנדאלוסיה ולא מדריד או ברצלונה היא מחוז הטאפאס. המלצתי: לאכול לא במסעדות אלא בבארים, סרבסריות (בתי בירה) וכיוצא באלה, טאפאס פה טאפאס שם. לעיתים צפוף בהם כל-כך שמתקשים להגיע אל הדלפק ולהזמין. כשמקבלים את המנה, אוכלים בעמידה ליד הדלפק או ליד חביות גדולות ריקות או אדן של חלון. לא תמיד תדעו מה הזמנתם ומה אתם אוכלים ובדרך כלל לא ידעו לבאר לכם – האנגלית  אינה רווחת – אבל בדרך כלל האוכל טעים, מפתיע וזול. בתפריטים מוצאים אותו הפריט בשלוש תצורות: טאפאס, חצי מנה או מנה שלמה – ובמחירים שונים. מנה שלמה תמלא אתכם. סידרת טאפאס מגוונת מאפשרת לבחון מיגוון גדול של טעמים. בוקאדיוס הם טאפאס על לחם, כריכים קטנים (כמו פינצ’וס בחבל הבאסקים). מי שמזמין “סנדוויץ'” מקבל כריך בנוסח לא ספרדי.

הספרדים מסתובבים בין הטאפאסיות החל ב-18.00 ומ-21.00 הם הולכים למסעדות. מסעדות פתוחות מוקדם מותאמות להרגלי התזונה של התיירים.

מקור הטאפאס, אגב, במלך שנדאג מכך שאזרחיו שותים בהפרזה על בטן ריקה, וציווה לאכול “משהו קטן” עם היין או עם הבירה.

בין המאכלים המאפיינים את אנדאלוסיה גספאצ’ו מעודן על בסיס עגבניות שמגישים עם בצל ירוק, וגספאצ’ו לבן של שקדים ושום שמוסיפים לו צימוקים. יש גם סאלמונחה – Salmoneja – הרוטב האזורי, גם הוא על בסיס עגבניות, סמיך וטעים מאוד, המוגש כמרק, או מרוח על פרוסה גדולה של לחם שקולים, ומעליה כמה ביצי עין.

במסעדת פפה בקורדובה אכלנו Mazamora  – שזה בעצם מאטה-מורו,

הורג מורים, כינוי היסטורי של מי שלחמו במורים ויכלו להם: לא מרק אלא מימרח טעים מאוד על בסיס שמן זית, שום וביצה קשה, ובסופו של דבר מיונית.

כמו בכל ספרד, כל תפריט מציע מיבחר גדול של טורטיאס, חביתות: עם דגים, ירקות, בשר, חאמון, פטריות ומה  לא. וכמובן, תפוחי אדמה במיגוון צורות.

פירות ים בכל מיני אופנים, לרבות מאריסקו, סלט פירות ים, דגים בשפע, אנשובי טריים כמנה קטנה או לתיבול, בקלה. בין הבשרים, זנב שור, רגלי חזיר, נקניקי דם, מעיים, נקניקים מכל הסוגים והמינים, כמו הצ’וריזו, ובצמרת, החאמון, שלעיתים מגיעים מחיריו מעל 50 אירו לק”ג.

גם גבינות יש, אבל המיבחר קטן יותר. גבינות העיזים הבשלות, כמו המאנצ’גו והאידיאסאבאל המיוצרים באזורים אחרים, הן הטובות ביותר.

הזיתים ושמן הזית נהדרים. היינות המקומיים – פחות. מומלץ לטעום את יין המאנזאניה. אבל המשקה הנלגם ביותר בטאפאסיות היא סרבסה, בירה.

בקורדובה, נתקלנו בניסיון לא ברור לשחזר את המטבח היהודי ו/או המוסלמי העתיקים. לא טעמנו.

סלט ירקות כהילכתו קשה מאוד להשיג. כאשר אתם רוצים להתרענן מאכילת בשרים או להוציא פחות – רשת פרסקו אנד קו, בכמה ערים בהן סבייה, מציעה דיל מדהים, מזנון חופשי של ירקות טריים, מזנון חם, שתיה כולל יין ובירה, קינוחים, ואפילו אננס טרי בעונה.

–

טיפים

בשלוש הערים אין צורך במכונית. טיול בין-עירוני ברכבות נעים ומהיר. מומלץ להזמין כרטיסים מראש. ברכבות מהירות חייבים מקום ישיבה מוזמן. אם אין, לא עולים לרכבת: הגישה לרציף מבוקרת, והכבודה עוברת שיקוף. דרך האינטרנט אפשר להשיג, לפחות שבועיים מראש, כרטיסי אסטרייה – Estrella – בהנחה של 40% – אבל קשה מאוד לבטל או להחליף אותם. לבני 60 ויותר מצפים כרטיסי סניור. תעודת קשיש, המכונה קרטה רוסה, שרוכשים בכל בתחנה. היא מקנה 25-40 אחוזי הנחה. אך אפשר לרכוש כרטיסים רק בתחנה.

הכל כמעט סגור בצהריים – חוץ ממסעדות – והחיים מתחדשים ב-1700.

כייסים היא מכת מדינה באנדאלוסיה. בתחנת המשטרה מפנים את הקרבן שבא להתלונן על-מנת לקבל אישור לחדר ובו טלפון, המאפשר לשוחח עם שוטר דובר שפות, הרושם את התלונה בספרדית ומעבירה באי-מייל לתחנה.

–

מושגי  יסוד  של האדריכלות ואמנות הקישוט הערביות בספרד

אזולחו – מערבית אז-זולאי – סגנון עיטור ערבי, של פסיפסי חרסינה ובהמשך של אריחי חרסינה מצוירים.

מודחאר – סגנון אדריכלי-עיצובי של מוסלמים שחיו תחת שלטון נוצרי לאחר שעריהם נכבשו בידי מלכי ספרד במאות ה-13 וה-14.

מוזאראב – סגנון של נוצרים שחיו תחת שלטון מוסלמי מראשית המאה ה-8, וכשנרדפו, ועקרו לאזורים בשליטה נוצרית, הוסיפו לעבוד באותו הסגנון. זו הסיבה לנוכחות של אדריכלות כמו-מוסלמים בערים שמעולם לא היו בידי המוסלמים.

אלקאזאר – מערבית – ארמון.

אלקאסבה – מערבית – מבצר.

–

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.