ביקור חטוף בליסבון – טיול של יומיים בבירת פורטוגל

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

ביקר, כתב, צילם וערך: עידו ענבר

עלינו על הרכבת לליסבון. לה הייתה טיסה לתפוס. לי היה אותה. בתחנה, עדיין בכפר, פגשתי כדרך המקרה מכר ישראלי שלא ראיתי שנים רבות. הוא גר באזור, והגיע גם הוא לתחנה כדי לנסוע לעבוד בליסבון בערב. הנסיעה ארכה שעתיים. מהכפר הנידח אל העיר הגדולה. צחקנו, דיברנו, אכלנו. הגענו. הוא לעבודתו. אנחנו לעבר המלון שלנו.

הגענו בערב, וצעדנו במרץ ברחובות שכבר הכרתי בעבר. סוחרי הסמים הרבים מספור עטו עלינו, ואנו התעלמנו בשתיקה רועמת עד כדי מבט זועף, הפוך לגמרי מהמבט החביב, המזמין והחיוך הענק שבו ניגש אלינו הזמר המוביל בהרכב Guets dy Rincon, שמגיע מכף-ורדה שמול חופי סנגל, כשהוא מתעניין מאין אנו באים, ומזמין אותנו לראות את ההופעה, וכמובן לרכוש את הדיסק.

הייתה הופעה מעולה, ואפילו קנינו דיסק אחד – מגיעה להם התמיכה. הזמר המוביל חביב במיוחד, נודף ריח וודקה, והוא הקדיש לנו שיר אחרי שיר, שיכור מהתלהבות, מסביר בכל שפה שהוא רק יכול שאנחנו אחים, ושהוא מקדיש את המוסיקה לאחים שלו מישראל, שכן השורשים של המוסיקה של ושלנו – הם מאותו המדבר.

מבחינתי, כל עוד ההופעה טובה והאווירה טובה, אני מבסוט, גם בלי שיעור היסטוריה מאולתר, ואני תוהה האם משה שחה לכף ורדה, או שוורדה היא זו ששחתה להר סיני. בסופו של דבר הוא נתן לנו שני דיסקים, עם חיוך גדול, ואפילו הוסיף הקדשה.

ככה מגיעים לליסבון – עם להקה אורחת, ומלון בדיוק במרכז העניינים. כיף!

הייתי בליסבון כמה פעמים, וכל פעם אני מוצא ומגלה עוד ועוד חלקים בה. היא הופכת למשהו חי, משהו מוכר, משהו מזמין ומעניין, עם הרבה הפתעות ולא מעט מקומות לבקר ולראות, גם מחוץ למסלול המוכר והתיירותי.

היא עיר מעניינת מאוד מבחינת האווירה. כמו ערים גדולות אחרות, היא רועשת ופעילה, הרבה תנועה ותזוזה, קפיצות ורעידות, אבל מצד שני היא עיר על גדות נהר, שאמנם נראה רחב כימה, אבל המים עושים את שלהם, וכמו פאריז, אמסטרדם, בודפשט ועוד ערים ברוכות מים, הרי שגם ליסבון מביאה איכות נעימה וזורמת, אפילו איטית ושלווה, איכות שמאזנת את היותה בית ללמעלה מחצי מיליון תושבים.

מעבר לנהר ומעבר להיותה עיר בירה פעילה שמארחת מיליוני תיירים בשנה, ליסבון בנויה על גבעות, ,והדבר משפיע על האופי שלה מאוד. גם ברמה הארכיטקטונית, כמובן, אך גם ברמה האנרגטית, התחושתית, מה שרואים מכל נקודה ונקודה בעיר הוא מורכב ורב ממדי, ויש לזה השפעה על האווירה.

בין האופי המורכב לרב-גוניות של העיר, בחרתי בכמה אטרקציות כדי לקבל תמונה רחבה, וחלק קטן מהמסלול שלי אחלוק אתכם כאן. את המסלול במלואו תוכלו למצוא במאמר אחר באתר. מקווה שתיהנו לגלות את העיר כפי שנהניתי אני, ועדיין נהנה בכל פעם שאני מגיע לכאן.

–

מלון “סיטי סנטר” בליסבון – מאכזב. אבל היום עצמו? מלא בכל טוב!

המלון התגלה כאכזבה, ואתם מוזמנים לקרוא עליו, אם תתעקשו, מלון CITY CENTER בליסבון. בשתי מילים? “מיטה זוועה”. זה צריך להספיק כאשר מדובר במקום שבאים אליו בעיקר כדי לישון. ראו הוזהרתם.

ישנו, קמנו, סבלנו. אבל היום, לא כמו הלילה, ליסבון פרושה לפנינו, והיום יפה ושמשי, למרות שפברואר בשיאו, ונדמה שליסבון גם כן.

למחרת עשינו מסלול חביב ביותר עליו עוד אכתוב בקרוב מעין מדריך של מסלול יום אחד של טיול בליסבון.

כמובן שבמהלך הטיול נהיינו רעבים, אז מצאנו מסעדה – סושייה למען האמת – עם תפריט אכול-כפי יכולתך, בישיבה במקום או בטייק-אווי בקופסא שתשביע גם את הרעב ביותר. אכלנו, ושבענו.

הבופה עמוס בכל טוב, סושי מכל הסוגים, והדגים של ליסבון טריים, כמובן. אורז, אטריות, ירקות מאודים, פירות, עוף, ירקות, והרבה מכל טוב. קופסת טייק-אווי של 3.9 יורו התמלאה עד תום. הבחור בקופה דחס ולחץ, סגר חלקית, נתן לי רוטב סויה בקופסא, מפית ומזלג, ושלח אותי הלאה באותו המבט החתום בו פגש אותי מלכתחילה.

בכל זאת, לא שילמתי על יחס, אלא על הרבה סושי, ובמקרה שלי, סושי טבעוני. חיסלתי להם את כל האבוקדו, ואני לא מתחרט לרגע. גם לא שילמתי על מקום לשבת בו, שכן רגע לפני-כן הוזמנו לשבת ולצפות בהופעה של אותו הצוות שארח אותנו ערב קודם לכן, כשרק הגענו, אז יצאנו לאכול את הסושי שלנו תחת כיפתה השמיים.

מסעדת LISBON SUSHI BUDDHA – R. São Pedro de Alcântara 65, 12:00-16:00 ושוב בערב, 19:00 – 24:00.

כשאתם יוצאים החוצה עם הסושי שלכם, אתם מול תצפית יפה על חלק מליסבון, Miradouro de São Pedro de Alcântara, ואנחנו העדפנו לאכול בחוץ בנוף ועם הלהקה שמנגנת לנו. היה מעולה. לא האוכל, שהיה סביר, אבל המוסיקה, והאוכל לא רע, ושווה בהחלט כצהריים זריזים באמצע היום, במחיר נגיש מאוד, ועם מגוון מפנק.

נהנינו מהאוכל, מהתצפית, אבל בעיקר מהמוזיקה ומהשואו של הסולן של מפסיק להקדיש לנו שירים ולעשות שמח. אם יהיה לכם מזל, גם אתם תיהנו מליווי מוסיקלי איכותי מהלהקה בזמן שאתם זוללים את הסושי שלכם.

כן, אותה להקה שליוותה את ההגעה שלנו לליסבון מלווה אותנו בארוחת הצהריים, ובאותה ההתרגשות. מעולה!

היום נגמר, וגם אנחנו, ולפנינו לילה על המיטה שתקפה לי את הגב בערב לפני-כן, ואני מתפלל למצוא זווית נוחה. גם כעת, כשאני יושב וכותב, הגב שלי עוד מזכיר לי שהעברתי אותו דרך המיטה ההיא. לא ישכח, אולי יסלח?

בכל אופן, הלכנו לישון. היא קמה מוקדם, ארזה את עצמה, ותפסה את הטיסה. ואני? לאט-לאט, הרכבת שלי רק ב-10:00, ואין לי מה למהר, למרות שהמיטה, כאמור, לא מזמינה אותי להישאר.

אז יש לי רכבת לתפוס, אבל יש לי זמן, לא? בכל זאת, רק 7:30 והרכבת בעשר ועשרה. יש רכבת תחתית מהירה במרחק שלוש דקות מהמלון, ובעצם אין לי מה למהר, לא? בכל אופן, התעכבתי, מקלחת, כוס תה, קצת אינטרנט, וברחוב בדרך גם עצרתי לצלם ולהתרענן.

כמה מטרים מהמלון נכנסתי לבית-קפה, שהוא בר, שהוא מסעדה, שהוא מקום טיפוסי מאוד לליסבון. בכל פינה בעיר יש מקום כזה, שהוא הכול מהכול, ועוצרים בו לקפה ומאפה בעמידה, ארוחת צהריים פורטוגזית, או לרדת על כמה בקבוקי בירה עם החברה, וכולם מסתדרים עם כולם.

רציתי מיץ תפוזים טרי לפתוח את הבוקר, ובעודי ממתין לסחיטה השלווה בקצב הפורטוגלי המוכר והאיטי, כולם החלו צוחקים ומדברים על משהו שהתרחש על מסך הטלוויזיה. זה היה בפורטוגזית במבטאים שונים, ואני? לא הבנתי דבר. התעניינתי אם מישהו דובר ספרדית או אנגלית, שיוכל להסביר לי מה עניינים, כי אם זה כל-כך מצחיק, אני רוצה לדעת גם.

אשת-הסוחט, בעודו צוחק וחותך תפוזים למיץ, אמרה שהיא יודעת ספרדית, ואז פצחה בהסבר ב-100% פורטוגזית. בינה לבין שאר אורחי בית הקפה שמדברים, צוחקים, שותים קפה ולועסים מאפים טריים תוך כדי, הצלחתי לחלץ קצת מהמידע שכל-כך שעשע את שותי הקפה של הבוקר – מסתבר כי המשטרה הפורטוגלית עצרה מספר מקומיים שהתחתנו עם מהגרים תמורת כסף, בשביל שהאחרונים יקבלו אישורים לחיות בפורטוגל.

למה זה כל-כך מצחיק? ובכן, לחברה הללו יש לא מעט הומור עצמי, וכולם הסכימו בפה מלא, תרתי-משמע, שלגור בפורטוגל זה לא בדיוק להיט, ושהם היו מתחתנים עם מישהו זר כדי לעבור משם, והם ממש לא מבינים איך האנשים האלו באים למדינה כל-כך ענייה ומוכת אבטלה כדי למצוא עבודה, ועוד משלמים…

השיחה התפתחה, והפכה מעניינת, מצחיקה, ומורכבת מדי לפורטוגזית שלי, ובכלל, יש לי רכבת לתפוס בחזרה אל הכפר. המיץ, אגב, היה מעולה – תפוזים טריים וטעימים.

בתחנת São Sebastião צעדת במרץ להחליף לקו האדום. נעמדתי בתוך הרכבת שאמורה לצאת עוד דקה לעבר תחנת הרכבות המרכזית ORIENTE, בשביל לתפוס את הרכבת בחזרה לכפר. הרכבת יוצאת ב-10:02. השעון מורה על 09:50 – אני הולך לפספס את הרכבת. שאון מנוע הרכבת התחתית רוטט לפתע, ופעמון סגירת הדלתות מדקדק אותי באוזן, ופתאום אני מוצא את עצמי מזנק החוצה מהקרון בחזרה אל הרציף, בדיוק כאשר הדלתות נסגרות מאחורי.

אני כבר לא אעלה על הרכבת חזרה היום. אז לאן מכאן?

עליתי למעלה לצומת בין הקווים השונים. רשימת התחנות מציעה לי תחנה בשם PARQUE – נשמע מבטיח. לשם אסע. התחנה יפהפייה, עמוסה ביצירות אומנות של אחד פרננדו פסואה (Fernando Pessoa), גדול המשוררים המודרניים של פורטוגל, ואפשר לקרוא מספר כתבים שלו גם בעברית, תחת השמות – אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלוורו דה קמפוש. התחנה הזו שווה ביקור, ואני שמח שבחרתי בה.

ובחוץ? שדרה גדולה ונקייה, שכונה יוקרתית ונחשבת, ואני תוהה היכן מתחבא אותו פארק שעל קיומו רומז שם התחנה. ברפלקס של איש-ליסבון אני מחפש את העלייה הקרובה, ואכן, בקצה שלה – הנה הפארק.

במעלה הגבעה של הפארק הארוך והצר יש נוף לא מרשים, פרט לצד השני של הפארק-שדרה הזה, שם נמצאים זה לצד זה מלון RITZ ומלון INTERCONTINENTAL. אכן איזור יוקרתי.

הטלתי מטבע. אני נשאר עוד לילה בליסבון, אבל לא באחד מהמלונות הללו. אמצא לי מלון פשוט, בטוח שלא ב-CITY CENTER, עם המיטה האלימה. הפעם אלון ב- Welcome Hostel Lisbon, ואקווה לשיפור.

במעלה הפארק מזרקה, ונוף לעבר השדרות המקיפות את הפארק. מצידו השני מסלול הליכה ואופניים, עד לאוניברסיטה של ליסבון.

–

ליסבון כפי יכולתך – מסעדה חצי-מומלצת בליסבון

צהריים, והתיאבון מתחיל להתעורר. דקה הליכה מהאוניברסיטה של ליסבון – מסעדה סינית, מרגישה כמו כל הסיניות, נראית כמו כל הסיניות, התפריט כמו כל הסיניות, ואכן, ב-3.5 יורו אפשר לקבל צלחת של אורז עם ירקות. קלאסי. פשוט. אהבתי. לא אמליץ.

כן אמליץ על מסעדה אחרת, בופה נוסף, טבעוני, עם “אכול כפי יכולתך” עם תפריט צהריים וערב, שמה ששונה ביניהם הוא המחיר. Jardim das Cerejas מושך אליו קהל לקוחות בינלאומי, והשפות האנגלית והגרמנית שולטות בצד הלקוחות.

בופה צהריים עמוס בכל טוב עולה 7.5 יורו, לא זול כמו בסושי הנ”ל, אבל בכל זאת, סביר. אותו הבופה יעלה בערב 9.5 יורו, ויש תפריט ילדים ב-5.5 יורו בכל שעה. אגב, זה מקום לאכול עם הילדים בליסבון. המגוון מאפשר לכולם למצוא משהו.

היה מרק כתום סביר לגמרי, אורז, קוסקוס, שני תבשילים, פשטידות, ירקות, ומגוון באמת רחב, 100% טבעוני, למהדרין. ההמלצה חלקית בגלל האיכות. המסעדה נקייה והכול טוב ויפה, פשוט האוכל לא מדהים. היה שיעור טוב במגוון, אבל השף יכול להתעלות על זה, והמחיר לא מצדיק איכות בינונית. או שבעצם הוא כן.תשפטו בעצמכם.

מסעדת Jardim das Cerejas, רחוב Calçada do Sacramento 36, ליסבון, כל יום 12:00-15:30 ושוב בין 19:00 ל-23:15.

ועכשיו, פשוט כי מתחשק לי, קצת פרטים טכניים על ליסבון – למי שמגיע לטיול קצר, סופ”ש, או בכלל:

יש המון מלונות בליסבון, מהריץ והאינטרקונטיננטל ועד להוסטלים זולים במיוחד. לא כמו בברצלונה, אבל ההיצע הולך וגדל. כדי לבחור את הנכון, ולדעת, למשל, שמלון City Center מציע מיטות מסוכנות לבריאות הציבור, או שמלון WELCOME הוא נקי, מעוצב מודרני, וזול בצורה מפתיעה, ותוכלו ליהנות ממלון במחיר מעולה בליסבון, עיר בירה אירופאית לכל דבר, בלי לקחת סיכון מיותר (כמו שאני לוקח על עצמי כשאני הולך לבדוק עבורכם מלונות עלומים).

מטרו ותחבורה ציבורית – מעולה. הכרטיס של הסאבווי (הרכבת התחתית) עולה 50 סנט לא כולל עלות-הנסיעות, הוא תקף לשנה, וניתן לטעינה חוזרת, שזה מעולה. הכרטיס תקף רק למטרו, ויש כרטיסים אחרים שניתן להשתמש בהם לכל אמצעי התחבורה הציבורית בעיר, כולל אוטובוסים, טראמים, ומעליות ציבוריות. אז תטעינו במכונה ואל תאבדו אותו.

כאן יש לינק לאתר של המטרו בליסבון – ובכלל של התחבורה הציבורית, ותוכלו למצוא שם מידע על שעות פעילות, תעריפים, מידע על נגישות, ואפילו על אומנות במטרו, ויש לא מעט, כאשר הדוגמא היפה ביותר שראיתי עד כה היא באמת בתחנת PARQUE עליה כבר סיפרתי מעט.

וכן, גם ברכבת התחתית של ליסבון יש כייסים, ואני מניח שכאשר תהיה תחתית בישראל, גם שם יהיו כייסים. זה בא עם הרכבת, וקורה בעיקר ברגעים הקצרים שבהם כולם נצמדים לצוואר הבקבוק שבכניסה וביציאה מהרכבת.
אגב כייסים ושאר מפגעי תיירות, לא משנה לאן אתם נוסעים, בכל מקום יש רמאים ומנוולים, ובדיוק בגלל זה כתבתי את המאמר 16 מבצעי עוקץ שעושים לתיירים בעולם משדה התעופה ועד למלון – קראו והישמרו!

אפרופו רמאים, יש המון (!) סוחרי סמים במרכזים התיירותיים, והם פשוט ממלמלים “חשיש. קוקאין. מריחואנה” באוזני העוברים והשבים כמו נחיל יתושים מציק. תשתדלו לא ליצור קשר עין, ולא להתעצבן. קבלו את זה כמו כל אחד ממופעי הטבע – רוח, שמש, סוחרי סמים, וכו’. ואם כבר קניתם, אכלתם אותה. שמעתי כבר משלושה ישראלים שונים שכל אחד מהם קנה “מריחואנה” בארבעים-חמישים יורו, וזכה לקבל שקיק תה ירוק…

עוד סכנה פורטוגלית –  היזהרו, בעיקר בנות המין היפה, מאותם סוחרי תכשיטים ברחוב, שמלבישים עליכן שרשרת או צמיד, ורק אחרי דקה של שיחה או שתיים, כשאתן רוצות להמשיך הלאה, תגלו שהם מצפים לכסף, ואולי אפילו יתעצבנו אם לא. פשוט לא נעים. (וגם לא תמיד קל להוריד את הצמיד, כך שלא רק שאתן בסיטואציה לא נעימה, היא גם נמשכת ונמשכת… – ראיתי את זה. יותר מפעם אחת).

התחנה המרכזית הגדולה של ליסבון, תחנת אוריינט (Gare do Oriente), נמצאת לא רחוק משדה התעופה, ואפשר להגיע מהאחד לשני וחזרה באוטובוס או ברכבת התחתית הנוחה של העיר. מדובר בנסיעה קלילה של פחות מעשרים דקות במטרו, בין התחנות ORIENTE ל-AERPORTO, שתיהן על הקו האדום.

בכל הנוגע לרכבות (לא למטרו) אני ממליץ לדלג על התור והאיטיות של רכישת הכרטיסים בדוכן ולגשת ישירות לרכישה מקוונת. בלינק הזה נמצא האתר להזמנת כרטיסי רכבת בפורטוגל. הוא נוח, פשוט, ומהיר, ותוכלו לעלות על הרכבת בלי כרטיס מודפס, רק עם ההזמנה על הסלולארי שלכם.

בתחנת אוריינט קומת קרקע, קומה מינוס-אחד, קומה לרכישת כרטיסים וקומה לרציפים. ביניהן הרבה מדרגות, חלק נעות, ומעלית אחת עגולה ואיטית. העיצוב משונה, אם לא מאוד-מאוד (מאוד) מכוער.

דבר ראשון, הם לא ראו לנכון לשים מדרגות נעות לשני הכיוונים אלו לצד אלו. במקום, הם חילקו אותן בצורה שלא נראית לי לעניין. תראו, גם לכם זה יהיה משונה. בכל-אופן, רכישת כרטיסים היא בקומה העליונה.

בנוסף, המקום נראה כאילו בנו אותו מערימות של בטון, ולא היה תקציב לסיים. מכוער? כן. מאוד? בהחלט.

לכרטיסים “לונג דיסטנס” לכל מיני יעדים בפורטוגל יש דוכן שהוא… קוביית בטון. כבר אמרתי מכוער? בכל אופן, הוא נמצא בקצה הרחוק ביותר מהקניון שבצד השני של הכביש, מרכז הקניות “וואסקו דה גאמה” (Vasco Da Gama).

אם הצלחתם למצוא את המדרגות הנעות מעלה, או שלא נרדמתם בהמתנה למעלית (או בתוכה) ואתם עולים לקומה הראשונה, עמדו עם הגב למרכז הקניות, כשהגשר המחבר בין הקניון לתחנה מאחוריכם ולימינכם. צעדו ישר עד הסוף, וקוביית הבטון תמכור לכם כרטיסים. לאט. בקצב פורטוגזי, שלעומת הקצב הברזילאי, על אף השפה הדומה, הוא כמו הליכה מתוך-שינה.

אפרופו הקניון, עוד מקום שאני לא יכול להמליץ עליו. בביקור החטוף הקודם שלי בליסבון, שוב מלווה מישהי לשדה התעופה, הפעם לאסוף איתה את זוגתה, אכלנו בקניון. לא היה זמן לשוטט בסביבה, כי אותה הרכבת שפספסתי מוקדם יותר היום חיכתה לנו, והפעם לא נאחר.

אף פעם לא חיבבתי קניונים. הטוב: שטיפת הגג האוט’ – כמו להיות בתוך מזרקה. הרע – הריח החריף בקניון. המכוער – תחנת ORIENTE מן העבר השני של הכביש.

מצאנו מסעדת קניון לא מומלצת בכלל. נמשכנו לשילוט המואר שטען בתוקף הניאון ש”100% טבעי”. על רקע הקניון זה נשמע די מופרך, אבל ניסינו, כי הניאון המשיך וטען בעוז שיש שם אוכל צמחוני, וסלטים (לצד קבאב ושווארמה). אז מצאנו מקום עם משהו טבעוני לאכול, ולמרות שמקריאה של המאמר הזה אפשר לחשוב שפורטוגל היא מעוז הטבעונים, אבל האמת היא אחרת, אז אוכלים מה שאפשר, ולפעמים מברכים את אלוהי-הירקות על המצאת הצ’יפס.

במסעדה בקניון אכלנו פלאפל “ישראלי אמיתי” – בפיתה יבשה “אמיתית” ועם טעם לא מרשים. בכלל. אבל היה להם טחינה, וזה ניחם אותי לשעתיים וחצי הקרובות, עד שהגענו הביתה לכפר, ולארוחה ביתית מבושלת וטובה.

יש לי עוד הרבה מה לספר, אבל נסיים כאן הפעם, עם מסר מאמנות הרחוב של ליסבון, עיר חמודה מאוד, שלא הפילה אותי מהרגליים, אבל בהחלט הזמינה אותי לבקר בה שוב, עם הרבה מה לגלות.

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.