דרורה והשטיחים הרקומים בבאר שבע

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

 –

לאה פופר – כתבה וצילמה

–

“וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית”בראשית כ”א,27

בימים אלו לומדים רבים מאתנו על קיומם של יישובים רבים בדרום אשר מעולם לא שמענו את שמותיהם או יודעים איפה הם ממוקמים על המפה. שמות החוזרים שוב ושוב מחברים אותנו למרחבי התיישבות הרחוקים מהמודעות היומיומית של תושבי המרכז והצפון.

 מקום מרכזי תופסת בימים אלו באר-שבע “בירת הנגב” . שיגור הטילים לעיר השביעית בגודלה של מדינת-ישראל. מחבר אותנו להיסטוריה המקומית אשר ראשיתה בברית בין שני מתיישבים באזור הנמצא על שפת המדבר המקבע את גבולות הארץ הנושבת  המשווע למים ונאלץ להתמודד חדשות לבקרים עם זכות הבעלות על באר המים.

ספר בראשית מחבר אותנו לאבימלך מלך גרר אשר עבדיו השתלטו על הבאר אשר הייתה שייכת על פי חוקי המדבר והנוודים לאברהם. שני המנהיגים נפגשים ליד נקודת המריבה- באר המים. ולאחר העברת מסרים ברורים מידי אברהם למלך גרר מועברות שבע כבשים מאברהם למלך כאות ברית וסגירת נושא שיוך הבאר לאברהם. עם מותו של אברהם נזנחה הבאר ויצחק שב ותובע בשם אביו בעלות על הבאר  . גם כאן מעורבים הרועים הנלחמים על מקור מים לעדריהם ומנהיגי השבטים המגיעים להסכמה ופותרים את הבעיה. במקרה של יצחק “וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל-אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה.”. המאבקים באזור הנסמך על יכולת חיים רק עם מציאת מים ובעלות עליהם. השתנו לכל אורך ההיסטוריה. אך ייצר הקיום של כל עוברי הדרכים והמתיישבים באזור באר-שבע נסמכה תמיד על מים, אדמה. אך תמיד נוספה להם רוח האדם.

“המוסיקה היא הכלי הטוב ביותר לתווך בין האלוהים והאדם…”

היכולת להתמודד עם קשיי אקלים, אדמה צחיחה, אויבים וצורך להישרדות תמידית חברה תמיד לרוח האדם. אשר הותיר סמנים מובהקים של יכולות יצירה חזותית, מילולית ותרבותית. אחד הרגעים המרגשים בעת החדשה בבאר שבע היו במלחמת השחרור כאשר התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין הצעיר הכריזמטי ויפה התואר הגיעה באוקטובר 1948  לעיר הדרומית ובין הריסות העיר העתיקה .

הנגנים והצופים ביניהם חיילים מאובקים אחרי קרבות קשים ישבו על אבנים. רוח של קודש עטפה את המקום. כאשר חברי התזמורת אשר תוארו על ידי ברנשטיין כהפתעה גדולה וחיברו אותו למקורות היהודיים שלו…” “בארץ חשתי הקלה עצומה, כאילו פרקתי מעלי עול כבד. עד לאותו יום הייתי יהודי בארץ נוכרייה. והנה אני בעיר שכל תושביה יהודים, ולא רק מחצית האנשים שאתה מכיר…… והתזמורת – הגדולה בהפתעות…. תזמורת שכולם  אומני קונצרטים. כל כנר ראשון בה, היה בעבר קונצרט מסטר בקרקוב או אודסה…..”. “בראשית היה הצליל” אמר לא פעם ברנשטיין וראה בה את הכלי המתווך בין אלוהים לאדם ובין אדם לאדם.

שישים שנה לאחר מכן באוקטובר 2008 חזרה התזמורת הפילהרמונית לבאר-שבע וחנכה את היכל האומנויות עם אותה התכנית שנוגנה לחיילים המאובקים אל הריסות העיר העתיקה. הקונצ’רטו מספר 5 של מוצרט. הקונצ’רטו מספר אחת של בטהובן והרפסודיה בכחול של גרשווין.

כיום באר שבע הפכה בתהליך מתמשך של קבלת החלטות נכונות של ראשי הערים לדורותיהם. לעיר בעלת מרכזי רפואה, השכלה, תרבות ותעסוקה גדולים ואיכותיים. חלק מהרחבת העיר היה בניית “שכונות גנים” אשר הציעו פתרונות דיור לתושבים אשר יכלו לעבור מהשיכונים ולמגיעים החדשים לעיר. באחת מהן גרה דרורה קלדרון. דרורה רוקמת שטיחים.

אני רוצה לספר לכם על אישה אחת מופלאה

בין רעמי הרקטות, הירידה למקלט הנמצא בתוך הבית, הציפייה של 10 הדקות כנדרש. ממשיכה דרורה בסדר היום הקפדני שבנתה לעצמה . אנחנו שומעים על קולקטיב .אני רוצה לספר לכם על אישה אחת מופלאה . שמה דרודה קלדרון. ממה המתחילים? פניתי לנומרולוגיה עניין אותי לדעת האם אותיות שמה יכולים לתת לנו משהו על האישיות המורכבת והמרתקת שלה.

במהות שמה של דרורה מופיעה המספר 4 . ומספר 4 בנומרולוגיה מסמלים יציבות, חכמה, היגיון, סדר, ארגון , אחריות, יושר אמינות, עקשנות, חשדנות, שתלטנות , יושרה, שלמות, קיצוניות ונאמנות.  מהכרות רבת שנים עם דרורה אני יכולה להעיד שכל תכונה בדרך זו או אחרת מופיעה באישיותה.

דרורה נולדה בירושלים בשנת 1940. ילדותה עברה מחוץ למסגרת משפחתית יציבה במוסדות אומנה. מגיל צעיר הייתה אדם לעצמה. דעתנית, מחוברת ליצירה ולא ניתנת להשפעה. למדה בבצלאל . מסגרת הלימודים לא תאמה את נפשה וחיפושי דרכה האישית באמנות. נישאה ליעקב ובשנת 1963 עברו בני הזוג לבאר-שבע. לאט בהתמדה וללא כל תמיכה חיצונית בנתה בית חם ואוהב.

חייה של דרורה מתמקדים במרחב הבית. כאן היא מתמודדת בכל יום עם כל אחד מבני משפחתה הנדרש לעזרתה. וכאן היא יוצרת את שטיחיה הרקומים. “אני לא אוהבת לצאת מהבית. טוב לי בבית. יש לי כאן הכל. יש לי רדיו. אני אוהבת להקשיב לרדיו. ככה גם הכרתי אותך לאה. הקשבתי לך ברדיו בתכנית שלך “גן נעול” ולקח לי זמן למצוא אותך. אני אוהבת רדיו הקשבה ממקדת אותי. טלוויזיה מקשה עלי הכל מתרוצץ מהיר ולא מתאים לי. אני אוהבת את הגינה שלי. הבית הוא העולם שלי. אני מסיימת את מטלות הבקר מתיישבת לרקום ומקשיבה למוסיקה”

היצירתיות של דרורה לא באה לידי ביטוי רק ברקמת השטיחים. היא בשלנית מעולה. תכננה גינה המחוברת לצבעים וצורות ייחודיים לה כמו השטיחים שלה. דרורה זקוקה לסביבה מגנה ושקטה.

“כמו כוכב שביט נדיר”

ב29 –  לינואר שנת 1962 נולדה בתם איטל. בגיל עשרים חלתה איטל במחלת הסכיזופרניה  דרורה הצליחה באופן אינטואיטיבי להגיע לנפשה של ביתה. היא תמכה בה במגורים עצמאיים ובעיקר פתחה בפניה את עולמה שלה עולם רקמת השטיחים. הבית שהיה עוטף בערמות צמרים היה עבורה הפתרון התעסוקתי עבור ביתה. איטל כמו אימה ביטאה את עצמה בציור אהבה להקשיב למוסיקה. כאשר דרורה הציעה לה לרקום שטיח ….”ניסיתי להגיע למוח המתעתע. הצעתי לה לרקום שטיחים וזה עבד, זה תפס אותה ומילא את רוב עולמה. היא נספגה פנימה לתוך יצירת השטיחים אשר היו עבורה מעין סופה מטהרת” . השטיח הראשון על פי דבריה של דרורה “היה משהו שלא דומה לשום דבר אחר”.(מאמר על איטל קלדרון ראה: לאה פופר “איטל קלדרון צבעי הנפש” (קטלוג),באר-שבע, 2007. באתר של לאה פופר www.leapopper.co.il )

איטל נפטרה בחודש מרס שנת 2005 בגיל 43. היא נפטרה באופן מפתיע מתסחיף בלב אחרי אשפוז קצר. איטל הותירה אחריה 24 שטיחים ואחד לא גמור. תוצרי מסלול חייה וסדר יומה אשר נישמר בקפידה רבה על ידי דרורה. העבודה המשותפת באותו חומר ובאותו בית הצליחה לשמור על אופייה ו”כתב ידה” השונה של כל אחת מהן. המכנה המשותף לאם ולבת היו האהבה הגדולה לחוט הצמא ליריעת האריג ולסבלנות אין קץ להעלות תך אחרי תך את כל החלומות הגלויים והכמוסים בנפשן.

לאחר פטירתה של איטל כתבה דרורה

…”השטיחים היו עבור איטל בבחינת סופה מטהרת. במשך שנים מילאה בדים בצבעי אישיותה. וכל כתם צבע חכם מצא את מקומו הנכון. מסעותיה כולם יצאו מתוך נימי נפשה. אף שכל שטיח נבדל ממשנהו הרי בכל שטיח בודד ניתן לזהות את הרכב כל השטיחים האחרים. הם זולגים זה לתוך זה. צבעוניותם מתנהלת על תדר אחד… יש בהם איכות פראית טהורה שאינה עוברת מסננים… כל שטיח הוא  כאוקינאנוס וכל מתבונן יכול לדוג מתוכו כאוות נפשו”…

יעקב האב החרוץ, השקט, המקבל . איש יפה להלל היה מתבונן בדרורה ותומך בה בכל עשייתה. כאשר ראה את השטיחים של איטל אמר…”איטל אוהבת להאזין למוצרט ובמיוחד לקרוויאם שלו…אני שומע מוצרט בהביטי ביצירתך”.

דרורה ובתה  הבכורה אוחזות בשטיח רקום של איטל זכרה לברכה

איטל קלדרון זכרה לברכה

3000 גוונים של חוטי צמר

עם סיום מטלות היום וטיפול בבני משפחתה. מתיישבת דרורה לרקום את השטיח . אחד המקומות המופלאים בביתה הוא חדר הצמרים.מסודר לפי גוונים . בחוטים תלויים שורות ארוכות, רכות צמריות באין סוף גוונים. מחזה מרהיב.

 עד לפני כארבע שנים עם חזרת גל הסריגה . לא ניתן היה לקנות צמרים בארץ מפעלים כמו ויטלגו אשר הוקמה בשנת 1998 על ידי אלדד ויטלה. נסגרו או שינו את אופיים. בשנים האחרונות ישנה פריחה מחודשת לסריגה ועימם ייבוא צמרים מיוחדים. דרורה מעולם לא הפסיקה לעבוד בצמר. הצמר הוא החומר המעורר אותה לחיבורים של אין סוף גוונים. היא רוכשת צמרים בקטלוגים מכל חברה היכולה לספק לה את הצמר..

כאשר דרורה מתחילה שטיח היא לא יודעת לאן הוא יוביל אותה . רקמת שטיח נמשכת לעיתים למעלה משנה. עבודה פרטנית כמעט סיזיפית. תך אחרי תך תוך החלפת אין סוף גווני צמרים. לא ניתן להבין את דקויות הגוונים שבשטיחים אלא אם מתרחקים ורואים עשרות גוונים רקומים בגודל של 1 ס”מ על 1 ס”מ. איך היא עושה את זה? אין לדרורה תשובות. היא לא אוהבת לדבר על השטיחים היא אוהבת לעשות אותם. הם מחברים אותה לסדר יום קפדני מנותק לחלוטין מהמציאות הפוליטית, החברתית או החוץ ביתית. זה עולמה עם המוסיקה, הרדיו והשקט של הבית. עולם השטיחים של דרורה מהווה מסעות של מפות רוחניים. דרכם למדה את משמעותהמחויבות היכולת להתנתק מזרמים אומנותיים מוכתבים או רצון ליצור עבור מישהו אחר או למען משהו.

מושלמות השטיח הגמור וניכור מבקרי האומנות  -דרורה בין אומנות לאמנות

כאשר אנחנו חושבים” שטיח” אנחנו רואים בעיני רוחנו פריט מלבני , ריבועי ארכני או קטן העשוי ממלאכת אריגה מסורתית הכוללת את חיבורי השתי והערב מחומרי כותנה, צמר או משי. אנחנו רואים בעיני רוחנו שבטי נוודים האורגים סמלים וסימנים מאגיים בשטיחים להגן על חייהם . או שטחי עירוניים עטורי דגמי פרחים דקורטיביים. אנחנו לא רואים בעיני רוחנו ציור רקום הזוכה להגדרה “שטיח”. נקודת ההתחלה בהתייחסות לעבודותיה של דרורה מחייבת את הגדרת עבודתה. היא אכן יוצרת שטיחים. כל העבודות עשויות על יריעת בד בעלת מרקם מצמר, אחד מחומרי היסוד של השטיחים. אלא שכאן מסתיימת ההשוואה. המונח “שטיח” עליו מתעקשת דרורה ולא “ציור רקום”. מהווה את אחד מנקודות הקושי בקבלת הממסד האומנותי את עבודותיה.

לאורך כל ההיסטוריה הייתה הפרדה כמעט מוחלטת בין אומנות= מלאכה לאמנות= קדושים מבורכים היוצרים רישום, ציור ובשלב מאוחר יותר אדריכלות. מתקופת הרנסנס חלה האחדה בתהליכי ההכשרה של בעלי המלאכה והאמנים וההתייחסות לעבודתם השתנתה. עד הקמתו של מוזאון ויקטוריה ואלברט בשנת 1852 בלונדון לא הייתה התייחסות לחפצים, לאומנות השימושית כערך אספני תרבותי המאגד בתוכו תהליכי התפתחות בכל תחומי יכולות הביטוי החזותי של האדם. למרות השינויים המפליגים אצל מקבלי ההחלטות באמנות הבאות לידי ביטוי בתערוכות המוצגות במוזאונים . קיימת עדיין שמרנות בקבלת עבודות “שטחי רקמה” על קנבס כמלאכת אמנות הראויה להיות מוצגת במוזאון.

אי קבלתה של דרורה על ידי הממסד האומנותי המחויב בהגדרות מוכתבות על ידי מנהלי מוזאוניים, אוצרים וקובעי  מדיניות קידום וקבלת אמנים. הפך להיות חלק ממסעות חייה. אכזבה אחרי אכזבה הותירה אותה בחוסר עניין מוחלט להיות חלק מעולם האמנות בתחמי מוזאונים מרכזיים כמו מוזאון תל-אביב לאמנות. במשך שנים ניסתה לעניין את פרופ’ מוטי עומר זכרו לברכה בעשייתה. אך נדחתה בכל פעם בשל טוענה אחרת. יש לציין כי עומר הרחיב את בחינת שאלת האומנות או האמנות עם הצגת תערוכה מעולה של זאב רבן מלווה בתיעוד מחקרי חשוב ביותר. יערכה תערוכה העוסקת במשמשות הסריגה. הכניסה לשטיחים של דרורה  או של ביתה היו ונשארו חסומים.

פסנתר וכיסא מאוסף אילנה גור. מוצג במוזיאון אילנה גור בקומה השנייה לפני המעלית

אילנה גור פוגשת את דרורה

במהלך הקשרים שנוצרו ביני לבין אילנה גור בשנה האחרונה. בהם לקחתי אותה לפגוש יוצרים במדינת-ישראל. הבאתי אותה למפגש עם דרורה ועם שטיחיה. במהלך השנים ניסיתי כמה פעמים להביא לבאר שבע מקבלי החלטות ואספנים לראות את השטיחים הרקומים. הם נתקבלו בהפתעה והרגשות אך בפועל דבר לא הסתייע להביא את עשייתה לתצוגה מוזאלית.

בחירתי באילנה לא הייתה מקרית. הרעיון לחבר את אילנה לעבודותיה של דרורה  עלה בי בביקורים החוזרים ונשנים שלי במוזיאון האוסף הפרטי של אילנה. רבות מעבודות האוסף מתייחסות למרקמים מיוחדים בחומרים. החיבור של אילנה לתרבות חומרית מסורתית ויכולתה לחוש באינטואיציות איכויות של פרשנויות מודרניות בחומר. הפכה את ביתה אשר הפך למוזאון לפנינה אתנוגרפית המשלבת היסטוריה התיישבותית מחוץ לחומות יפו במאה השמונה-עשרה, עם תהליך שימור ייחודי ופריטים אספניים נדירים כולם של יוצרים אשר פעלו הפועלים במדינת-ישראל.  ומשולבים בעבודות הפיסול , הציור והתכשיטים של אילנה. ליד המעלית בקומה השנייה מוצג פסנתר ולידו כיסא שניהם צבועים במרקמים המשנים את מהות הפסנתר והופכים אותו למארג של שטיח צבעוני. ראה תמונה . היה לי ברור שאילנה באינטואיציות המיוחדות רק לה תבין את עבודתה של דרורה ותתחבר אליה. כפי שאכן קרה.

–

המפגש בין שתי הנשים המיוחדות האלה החל מהוסס, איטי דרורה הובילה את כולו בדרכה בלי לעשות חשבון לאף אחד. בשפה שלה , ברצף האסוציאציות שהיא מדברת וחושבת בו. אשר התנקזו כעבור כמה דקות למטבח.  הנתינה גדולה של דרורה מתחילה תמיד במטבח. דרורה בשלנית בחסד. על השולחן הקטן במטבח עלו מעדנים מעשה ידיה. ולאט החלה שיחה ועם הטעמים נפתחו הלבבות של שתי הנשים.מכנים משותפים רבים  מחברים בין שתי הנשים המיוחדות האלה. אילנה היית הקשובה מאד לדרורה. ותוך כדי השיחה העלתה רעיונות . אשר אני מקווה שיתממשו כאשר הארץ תשקוט ארבעים שנה.

עם סיום הפגישה חזרנו ליפו. שקט היה במכונית ואילנה סיכמה את הביקור ,אישה מיוחדת. השטיחים שומרים את נפשה וחייה. אני אמצא דרכים לעזור לה”.

אפילוג: דרורה מפוכחת מתבוננת בחיים בהשלמה ומודעת לעוצמת עבודותיה

רציתי לספר לכם על אישה אחת. אשר מצליחה להתמודד עם זיכרון ביתה. עם אהבה ותמיכה בביתה ההולכת ומאבדת את מאור עיניה. ועם הצורך לסעוד את בעלה. את כל מרכיביה חייה במינונים קטנים יותר של ישיבה צרופה בשל בעיות גב, בירכיים וכל בעיות הבריאות של הגיל. דרורה בביתה מוקפת בשטיחים של איטל ושלה , ב”קול המוסיקה” או הקריין ברדיו הקטן ותך אחרי תך רוקמת עוד כמה סנטימטרים בשטיח הרקום ההולך ונבנה , ההולך ומקבל את עומק הגוונים שלו עד שדרורה מחליטה כי היא סיימה את עבודתה.

ועל הקיר נתלה השטיח האחרון. תמיד האחרון. אשר הוא תמיד שונה מהקודם לו ופותח בפניה התנסויות ועולמות חדשים בחוטי הצמר. ובארון מחכים לה שורות של חוטי צמר מסודרים לפי משפחות גוונים.

מחר, אחרי סיום מטלות הבית וטיפול בבני ביתה דרורה תתיישב ותמשיך לברוא את עולמה דרך החוטים ותכי הרקמה.

 –

לאה פופר – כתבה וצילמה

מרצה לאומנות שימושית חוקרת אומנויות נעלמות

מורת דרך בונה ומדריכת טיולים בדגש אתנוגרפיה ואמנות בארץ ובעולם

ליצירת קשר:

 לאה פופר 0505287437 popperlea@gmail.comwww.leapopper.co.il

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.