ההיפי היצירתי, הפרופסור הלא-מפוזר והגאון היזמי

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

כתב וערך, אביטל ענבר, מבקר מסעדות ויינות  ( גו-מיו ) וגם עיתונאי, סופר ומתרגם

צילומים באדיבות קלו-מוגאדור, קלו ל’ארמיטה”

–

אספר לכם סיפור, שהוא בעת ובעונה אחת יפה, מעודד וטעים – כיצד הופך איזור יין קטן, נידח למדי ובעל תוצרת נטולת כל מוניטין, לאחד מכינויי המקור החשובים ביותר ביינות ספרד, ומהמדוברים והיקרים ביותר בעולם.

סיפור של יזמות, חברות, תחרות, שאפתנות והצלחה – והרבה כסף בסופו של דבר, כסף ההופך על פניו חבל-ארץ מסורתי, וגורר אותו במרץ – מופרז מדי, אומרים תושבים – אל העשייה הכלכלית הקדחתנית של ראשית המאה ה-21.

זהו חבל היין פריוראט (Priorat), כ-150 ק”מ דרומית-מערבית לברצלונה, כ-50 ק”מ מערבית לטאראגונה, הכורך בחובו שמונה כפרי-יין. הרים נמוכים, צלעות הרים תלולות, מיוערות, עמקים שאדמתם רווייה מים.

את הסיור בפריוראט ערכתי לפני כעשר שנים, בתקופה של התהפוכות הגדולות במפת היין של החבל. היום כבר יש ליינות פריוראט כינוי מקור מבוקר, והדברים מתחילים להתקבע. העדות שלי היא על תקופת הפריצה הגדולה, ימי התפארת הראשונים.

הבהלה לזהב האדום

פריוראט, אומר אלווארו פאלאסיו (Alvaro Palacio), יזם יוצא-דופן באיזור, הוא “האלדוראדו החדש”. בשנים האחרונות, מאז שבבת אחת עלתה קרנו של כינוי המקור המבוקר פריוראט ונסקו מחיריו בזכות יוזמה של יחידים, תאגידי היין הגדולים של ספרד, כמו קודורניו, קאווה וטורס, רוכשים מהכורמים הוותיקים חלקות שהם מאגדים לנחלות גדולות, על-מנת לצרף לקשת מוצריהם את המותג העולה, המבטיח יוקרה – וכסף. הם מקימים או כבר מפעילים יקבים גדולים, מהסוג שלא נראה מעולם בפריוראט החקלאית.

גם סלבריטאים שונים, כמו הזמר הקאטאלוני הנודע מאוד בקאטאלוניה ואי יאך (Val Llach), הקים יקב. “קבוצת” השחקן דפארדייה, שכבר רכש יקב בלואר ומתרחב לכל מיני גזרות, התעניינה ברכישה. זרים רבים הטילו עוגן, כמו בפרובאנס לפני 20 שנה, בברז’ראק – או כמו בבורדו מאז המאה ה-18.

היום, כמעט ואין עוד שטח למכירה, וממילא, הקרקע התייקרה מאוד, במקביל להתייקרות היינות. מי שקנה בזול בראשית התהליך, תחילת שנות ה-80, כשאיש עדיין לא התעניין בפריוראט, או כורם ותיק שמסרב למכור אבל מוכן להצטרף לקידמה, רווחיהם מובטחים.

בפברואר 2005 נמנו בגראטאיוס (Gratallops), כפר-היין הבולט בפריוראט, שמרוכזים בו היקבים המובילים, 15 יקבים (כפר היין השני בחשיבותו ובאיכות יינותיו הוא Porrera הסמוך), ובכל האיזור – כ-60. אבל המספר גדל בלי הרף. פה צץ פתאום מפעל-יין על ראש הר, בפסגת צלע מיוערת, ופוגם בנוף. שם, על צלע גבעה, נבנה יקב מגלומני משהו.

האיזור כולו מגיב לנסיקת המותג פריוראט. לפני עשרים שנה, “לא היה פה כלום”, מספרים. היום, בגראטאיוס, כבר פועלות כמה מסעדות, ויש אפילו מלון קטן. וחדרי אירוח בכל כפר (*). המלון הסביר היחיד בסביבה כולה, שני כוכבים בלבד, נמצא בעיירה פאלסט, שם מתקיים במאי יריד יין. היין מרכז התעניינות מקצועית לרוב, ומושך תיירות גדלה והולכת. יש לשכת תיירות, שורטטה “דרך יין”, והוציאו לאור אלבום נפלא על פריוראט, שהיה אז הראשון מסוגו.

–

הטרואר

הטרואר של פריוראט אינו אחיד. יש הבדלים גדולים בסוגי הקרקע, ובאקלים. הקרקע של כרמי קלו מוגאדור (Clos Mogador) היא בעיקרה צפחה וקצת חרסית. הצפחה נשברת בנקל ויוצרת אבק צפחה. באחד הכפרים, יש בעיקר גרניט. ביקרתי בכרמים מכוסים חצצי-אבן. אבל לכל הקרקעות האלו יש מכנה משותף אחד: הם ירתיעו כמעט כל גידול אחר פרט לגפן.

בפריוראט חם מאוד בקיץ, וקר בחורף – בינואר יורד לעיתים שלג. עקב השמש העזה הענבים עתירי סוכר, ולאחר ההתססה יש ומתקבלים יינות רבי עוצמה, בעלי 16% כוהל. לצד היינות האדומים המשובחים, שהם העיקר והם העתיד, קיימת מסורת של יינות לבנים יבשים, שיש יקבים המשמרים אותה, ויינות מתוקים.

הנחשון

לסיפור שלנו יש נביא, נחשון, מי שהלך בראש המחנה, הצליח – ונותר כמות שהיה, פשוט ועממי, חייכני ומלא הומור – עבדקן ג’ינג’י, שעדיין, למרות היותו גבר בגיל העמידה, מכונה “ההיפי”.

זהו רנה בארבייה (René Barbier), צרפתי במוצאו. משפחתו מקורה בז’יגונדאס שבצפון-מערב פרובאנס, כפר-יין בעל אפלאסיון עצמאי, שלמשפחתו עדיין יש כרם בתחומיו. היקב שלהם במולדת, שמו מארטינה (Martinet). שם המשפחה שהם מתהדרים בו הוא בארבייה-מאייר, מאייר שם האם מהבית בנאנסי.

בני בארבייה עזבו את צרפת לפני כמאה ועשרים שנה, עקב המצוקה שהולידה מגפת הפילוקסירה של שנות ה-60 של המאה ה-19, שרבים מכרמי צרפת לא התאוששו ממנה עד סוף אותה מאה. נכדיו של רנה בארבייה הם דור רביעי בספרד.

במולדתם החדשה היו בני בארבייה לסוחרי יין. הם מכרו בין היתר את יינות בורדו, והתערו גם בתוצרת המקומית. בארבייה נהג בין היתר לרכוש יינות ספרדיים הלומי שמש ועתירי כוהל, ולייצא אותם כדי שישמשו לחזק את יינות דלי אלכוהול מהצפון – כמו יינות בורדו בשנים קרות וגשומות – מהילה, שהיוותה תחליף לשאפטאליזציה, חיזוק רמת האלכוהול בעזרת תוספת סוכר לתירוש לפני ההתססה.

משפחת בארבייה ירדה פעם אחת מנכסיה בצרפת, התחילה מאפס בספרד, והתאוששה. אחרי כ-75 שנים בספרד, שוב ירדה מנכסיה, ושוב התחילה מאפס – ועשתה חיל.

בסוף שנות השבעים, קרסו עסקיו של רנה בארבייה. ייתכן שיד השלטון הרודני של פרנקו היתה במעל. כך נרמז לי. אבל מה זה משנה. מעז יצא מתוק. לבארבייה לא היה כסף, אבל היו גם היו חברים, קשרים וידע עצום ביין.

רנה בארבייה החליט לחזור למקורות אבותיו, ולנסות את מזלו בייצור יין. עסקיו שכשלו נמצאו אז בטאראגונה, והוא כבר טעם יינות של פריוראט, שעדיין נמכרו לסוחרים בחביות או במכלים, בזיל-הזול, ולא בוקבקו ביקבים אלא במחסני הסוחרים – וגילה בהם פוטנציאל.

בארבייה פנה לחבריו, וניסה לשכנע אותם “להתלבש” על חבל פריוראט, שקרקעותיו הלא מבוקשות נמכרו בפרוטות, לקנות כרמים וגם קרקעות לא נטועות, ולנטוע. שמונה חברים השתכנעו. הם התחילו לרכוש ולנטוע. הוא נטע זנים מסורתיים שהלכו בכיוון ההפוך לאופנה העולמית, שדגלה אז במרלו, למשל, ובשארדונה.

ב-1989, רכשו יחדיו בית בכניסה לגראטאיוס, והתחילו עושים יין. היום, הבית הוא קלו מוגאדור, היקב הנודע של משפחת בארבייה, שיינותיו מיובאים ונמכרים ב”דרך היין”. הם מייצרים גם יי”ש-ענבים ושמן-זית בכבישה קרה.

אחד החברים שאליהם פנה בארבייה, ושאכן הצטרף אליו, היה ז’וזף פרז (Perez). הפרופסור פרז הקים כמה שנים קודם לכן בית ספר קטן לייננות בטאראגונה, ולימד אנולוגיה. פרז הצטרף לחבורה, ולימים הקים לצד הדרך בין גראטאיוס לפאלסט יקב בשם קלו מארטינט.

התשעה נפרדו אחרי שנים ספורות של עבודה משותפת. המצב אז הבשיל, והגיעה העת שכל אחד ייצא לדרכו. אלא שלא כולם היו מוכנים: ארבעה מהחברים פרשו מחוסר רצון או יכולת לעמוד ברשות עצמם, וארבעה, נוסף על אובאק, המשיכו: בארבייה בקלו מוגאדור, פרז בקלו מארטינט, דפנה פלוריאן, המתגוררת בעיקר בארה”ב ובשוויץ, שעד תחילת שנות ה-2000 ייצרה מתוך קלו מוגאדור ומאז יש לה יקב קטן משלה בכפר, לשעבר היקב של פאלאסיו, היום קלו אראסמוס – ואלווארו פאלאסיו עצמו, המהלך בגדולות.

תחרות רגישה

קלו ל’ארמיטה (Clos l’Ermita) של פאלאסיו הוא הכוכב הזוהר בשמי פריוראט בזכות 2,500 בקבוקים של יין מופלא ויקר בהתאם. אבל פרט לכך, מוגאדור ומארטינט הם המתחרים הגדולים בשוק העולמי. וזה השוק הטבעי של שניהם, כי מעטים בספרד ישלמו 50 אירו בעד בקבוק ביציאה מהיקב. מוגאדור, למשל, מייצא 70% מהתוצרת. כרמי מוגאדור ומארטינט שונים מאוד זה מזה בשל הקרקע והאקלים, והיינות שונים אף הם.

התחרות ביניהם רגישה מכמה בחינות. קודם כל, מפני שהחברות נמשכת. שנית, ובעיקר, מפני שרנה בארבייה הצעיר, בנו של רנה בארבייה החלוץ, נשא לאשה את שרה פרז. הוא מטפל בכרמים וביקב של משפחת בארבייה בתוקף ניסיון מצטבר, והיא, שאביה הוא האינטלקטואל שבחבורה, למדה ייננות. היא מטפלת ביקב ובכרמים, עזר-כנגד לאימה ולאביה (שבזמן ביקורי הקדיש את עיקר זמנו למיזם של יין כשר, בהשגחת רב צעיר מארגנטינה, הפועל בבית חב”ד בברצלונה, יין שענביו ייבצרו בכרמים שנטעו במיוחד). שרה החליפה את אביה. השיחה עם שרה שלמדה ייננות מקצועית יותר מזו שמנהלים עם בעלה, שהוא מעשי וידען כמו אביו. כשיגיעו הנכדים לשלטון, בעוד כמה עשרות שנים, הם יהיו הבעלים של שני היקבים. ואז יחזור למשפחת בארבייה השם מצרפת שלא יכלו לחדש בפריוראט, כי הוא תפוס – מארטינה.

–

בונים אפלאסיון כמעט מאפס

פריוראט עודנה כינוי מקור לא מוגדר. הכול היה בתהליכי ניסוי ותעייה. ניסו לגבש דרך ושיטה. למדו הכול כמעט מאפס. כמעט הכל מותר והרשות נתונה, עד אשר, מתוך העשייה היומיומית, התגבשו לאט לאט נורמות, שבסופו של דבר אפשר הוכרזו על-ידי השלטונות כמחייבות את כולם. היום יש ליינות פריוראט כינוי מקור מבוקר, החל על 1,000 הקטאר מוגדרים היטב ועל שלושה זנים: גרנאש, סירה וקאברנה. זהו איפוא כינוי מקור מבוקר של יין אדום בלבד. יתרה מזו, כל יין אדום שמיוצר מזן אחר, כולל הקאריניאן המסורתי, אינו זכאי לכינוי המקור המבוקר. זה הכינוי השני בכל ספרד, עם יינות ריוחה.

–

הגרנאש הטוב ביותר בעולם

סוגיית הזנים היא אולי המהותית ביותר, מבחינת העתיד. הייתה מחלוקת. כל אחד נשבע במה שיש לו, מה שמונע אולי קנאה וחמדנות.

כולם נטעו בשלב זה או אחר גפנים “זרות” – בעיקר קאברנה-סוביניון, ומרלו. שרה פרז מבכה את “עשר השנים שבוזבזו על הניסיון לעשות יינות בורדו בפריוראט”.

“מבחינתי”, אמר אז פאלאסיו, “הגרנאש (בספרדית גראנאצ’ה) הוא הזן המאפיין הראשי של פריוראט. פעם, היה כאן הרבה מאד גרנאש. בשנות ה-30 בא לכאן מישהו, שרצה להיפטר מהגרנאש הקאפריזי, ונטע במקומו קאריניאן. כיום, רק לי יש ענבי גרנאש זקנות מאוד. בפריוראט צריך לרצות לעשות גרנאש. נכון, יש הרבה כרמי קאריניאן ישנים שנותנים יין מצוין, אבל הוא אינו משתווה לאיכות ולמורכבות של הגרנאש”.

ופאלאסיו יודע על מה הוא שח. יין הגרנאש שלו הוא מן-הסתם הטוב ביותר בעולם, ולבטח היקר ביותר.

רנה בארבייה הבן חולק על פאלאסיו. “קאריניאן הוא הזן הטוב ביותר לפריוראט”, הוא אומר. “וגם הוא בעייתי”. בארבייה הבן רכש חלקת גפני קאריניאן בנות 90 שנה, והוא מייצר במיזם פרטי, עם חברים, 1,000 בקבוקים בשנה. אבל כלל גפני קלו מוגאדור צעירות בהרבה, בנות 20 עד 40 שנה. הקאריניאן אכן שולט לא פעם ביינות מוגאדור, ביחס של כ-70% לעומת 30% לגרנאש – כי אביו, בבואו לפריוראט, האמין בזנים המסורתיים, ונטע קאריניאן וגרנאש. אבל במוגאדור מייצרים גם יינות בתמהילים אחרים, הכוללים זנים “מיובאים”. למשל, 2001: 37% גרנאש, 30% קאברנה-סוביניון, 20% סירה ורק 13% קאריניאן, 23,000 בקבוקים בלבד. דווקא היין הזה דורג במקום הרביעי ברשימת 100 היינות שאהבו עורכי הירחון המוביל בעולם היין, ויין ספקטייטור (31 בדצמבר 2003).

–

שאטו פטרוס בפריוראט

אלווארו פאלאיוס (Palacio), כיום כבן חמישים, דור חמישי ליצרני יין בחבל ריוחה, מגלם בפריוראט את האנרגטיות, השאפתנות ואפילו הבהילות-להצליח של היזמים החדשים. הוא הצעיר בחבורת הראשונים, והנמרץ ביותר. הוא השתלם כמה שנים ביקב הנחשב על-ידי רבים כטוב ביותר בעולם, שאטו פטרוס שבבורדו, והוא התגאה בכך שלשאטו פטרוס ולו אותו סוכן בבריטניה.

הוא החל לעוף בכוחות עצמו ביקב קטן משלו בגראטאיוס, ובראשית האלף השלישי עבר למבנה ענקי, יחסית למתחריו בכפר, החולש על הכפר העתיק בסמליות שאין צורך לפרשה. אין לי מושג כמה כסף הושקע ביקב החדש, המגלומני משהו, בציוד החדיש ובמרתף החביות המרשים עד מאוד, אולם ענקי מחומם בחורף ומקורר בקיץ – אבל הרבה מאוד. פאלאסיו מאמין גדול בעתיד.

התמזל מזלו לרכוש בצפון פריוראט, במיקום גבוה, כרם קטן נטוע גפני גרנאש אז בנות 80 שנה, שהוא מכנה “פריוראט של-פעם, רפראנס היסטורי”. הכרם מכונה קלו ל’ארמיטה (Clos l’Ermitta), ועל-פיו שם היקב של פאלאסיו. זה שנים אחדות היקב בכלל ויין החלקה בפרט הם שם-דבר בחוד ההתעניינות של עולם היין. עקב איכותו הנפלאה, אני יכול להעיד, ונדירותו – לא יותר מ-3,500 בקבוקים בשנה – הוא נמכר בין סוחרים ואספנים ב-500-600 אירו לבקבוק חדש, יחסית.

פאלאסיו שלח אותנו ברכב שטח עם נהג לתור את הכרמים התלולים. כרם ל’ארמיטה מטופח כמו בן-מלך. חמישים איש בוררים את הענבים אחד לאחד, משל עסקו בענבי בוטריטיס בשאטו ד’איקם, מנפים ענבים שקופים מדי, יבשים מדי. “מאבדים הרבה חומר-גלם”, אומר פאלאסיו, חומר-גלם שיכול היה לשמש בכל יין אחר. בוצרים רק את העידית, וכמעט ברגע האחרון, בשיא הבשלות, כדי לאפשר לעינב לצבור עוד ועוד איכויות. בחלקה הקטנה רק 15,000 גפנים, והנטיעה מחדש היא פרטנית – גפן זקנה שחדלה להיניב, מוחלפת. היין מורכב מ-80% גרנאש, ו-20% קאברנה-סוביניון. הוא מתיישן 15-18 חודשים בחביות עץ חדשות של עץ צרפתי. יין מדהים. אולי הטוב ביותר אי-פעם שטעמתי מחבית, והתחרות קשה, כי טעמתי מחביות את המיטב של המיטב ביינות בורדו ובארגוניה.

פריוראט=יין, והתיירות בפריוראט היא בעיקרה תיירות-יין. יש גם תיירות-טבע. ההיצע גדל בהדרגה. היום יש בפריוראט כ-50 מלונות, מלונות-דירות וחדרי-אירוח בבתים כפריים. ולא מעט מסעדות. אותנו שלחו למסעדת Piró בגראטאיוס, מטבח אזורי במיטבו. זכור לי בעיקר נזיד הארנבת. היה זול מאוד (פחות מ-20 אירו לסועד לתפריט מוכתב כולל יין ללא הגבלה).  היום, בטריפ אדוויזר, הדעות על איכותו – חלוקות.

–

(*)  ללון בחדר “סמר”

לרגלי הכפר פוררה, בקצה דרך עפר, שוכן ביתם העתיק והמבודד של ג’מה וז’רמינל, זוג קאטאלונים שחיו זמן מה בקיבוץ סמר שבנגב. מוזר היה לשמוע עברית בעמק שבלב היער העבות. זהו Mas Ardèvol. בעד לינה בחדר “סמר”, שילמנו בזמנו 90 אירו כולל ארוחת בוקר דשנה. היום, עשר שנים אחרי, המחיר הוא 92 אירו. הם מארגנים ביקורים ביקבים המובילים. מציעים את יין הבית החביב שמבקבק למענם יקב נודע בפוררה. טל: 34-630324578. 5 חדרים 92-140 אירו. ארוחת ערב של מוצרי העונה והטבע 32 אירו. בריכה אקולוגית.

http://www.masardevol.net/?lang=en

–

לחץ כאן > רשימה של מקומות הלינה הטובים באזור קטלוניה, מחוז טרגונה

–

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.