המדריך השלם למטייל בונציה, איטליה

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

כתבה וערכה: פ.ו

וונציה היא האחת הערים היפות והמיוחדות ביותר בעולם. אחת הסיבות העיקריות להיותה מיוחדת, היא משום שהיא העיר היחידה בעולם הבנויה מעל המים. סיפורים, שירים ויצירות אומנות רבות הושפעו מהעיר הרומנטית ביותר בעולם, מתעלות המים, מכלי השיט הצבעוניים והנדירים, מהסמטאות הצרות והסמויות מן העין, מהאוכל הנפלא – כיאה למטבח האיטלקי – ומהיין המשובח.

העיר האיטלקית עוצרת הנשימה היא בירתו של מחוז ונטו והיא משתרעת על פני 118 איים, 170 תעלות ולמעלה מ-400 גשרים. היא מחולקת לשישה רובעים (ססטיירי) וכל אחד מן המחוזות מנוהל באופן עצמאי. ששת מחוזותיה של וונציה הם סן מרקו, קסטלו, קאנארג’ו, דורסודורו, סן פולו וסנטה קרוצ’ה.

מחוז ונטו (Veneto) היה חלק מהאימפריה הרומית עד לפרעות הברברים במאות החמישית והשישית, אשר אילצו רבים מהתושבים לברוח לעבר קו החוף ולאיי הלגונה. איים אלה נשלטו על ידי השלטון הביזאנטי עד לשנת 726, שבה בחרו הוונציאנים את הדוג’ה (השליט) הראשון שלהם וקיבלו אוטונומיה. עד מהרה הפכה וונציה לעיר מסחר פורחת ולאחת החשובות ביותר באירופה כולה, ולמרות מלחמות חוזרות ונשנות באזור היא התרחבה עד לחוף המערבי של הים האדריאתי.

העיר מונה כיום כ-70,000 תושבים בלבד, לאחר שרבים עזבו במהלך המלחמות השונות לאורך השנים. התיירים כמעט ואינם חשים בדלילות האוכלוסייה, משום שהעיר צפופה ומלאה כל העת בתיירים – כ-10 מיליון מבקרים בה מידי שנה. עם זאת, אחת הבעיות העיקריות בפניה מתמודדת וונציה היא העובדה שהעיר שוקעת עמוק יותר מידי שנה. בחלק מן המבנים ניתן לזהות שקעים שנגרמו עקב הצפת המים בעיר. לכן, מומלץ לבקר בוונציה כל עוד הדבר עדיין אפשרי ולפני שתשקע ותיעלם יחד עם ההיסטוריה העשירה והארכיטקטורה המרגשת שהיא מציעה. זאת, למרות שדבר דומה נאמר גם על מגדל פיזה, הנוטה לצידו אך מושך אליו תיירים רבים עד עצם היום הזה.

למבקרים בעיר באופן עצמאי או בטיול מאורגן באיטליה אנו מבטיחים שהטיול בוונציה הוא חוויה בלתי נשכחת המשלבת בין אומנות, ארכיטקטורה, נופים עוצרי נשימה, רומנטיקה והיסטוריה מרתקת.

שווקים וקניות

וונציה מפורסמת בזכות היותה “עיר על המים”, אך לצד השיט הרומנטי בגונדולה, הנופים היפהפיים וההיסטוריה המיוחדת שלה, היא מציעה גם שפע של הזדמנויות לאוהבי הקניות והשווקים.

לא רחוק מכיכר סן מרקו עומד עד היום מפעל הזכוכית וצ’יה מוראנו (Vecchia Murano), בו ניתן ליטול חלק בסיורים מודרכים ולצפות בתהליך הכנת הפסלים וחפצי הנוי. בגלריה הפועלת במקום ניתן לרכוש מגוון כלי נוי, נברשות מרהיבות, תכשיטי זכוכית וכן מסכות ונציאניות מפוארות. ההגעה אל המפעל היא באמצעות קו ואפורטו מס’ 1.

חובבי העתיקות ייהנו מאוד לבקר בשוק העתיקות, אם כי יש לוודא כי הוא פועל בעת שהותכם בעיר. השוק פועל בחודשים מרץ-אפריל, יוני, ספטמבר ודצמבר ובתקופות אלו הוא הומה, בשל היותו פופולארי ביותר. סל המוצרים המוצע למבקרי השוק כולל שעונים עתיקים, כלי כסף, תכשיטים, תמונות ומוצרים נדירים ויקרים. יש לקחת בחשבון כי המחירים בשוק זה אינם זולים, שכן מרבית המוצרים נדירים למדי. ההגעה אל השוק היא באמצעות ואפורטו (קוים 1 ו-2).

שוק האיכרים פועל לאורך השנה כולה, אך בימי ב’ בלבד בין השעות 14:00 ל-19:00 והוא מאפשר למקומיים ולתיירים תוצרת מקומית איכותית, הכוללת גבינות איטלקיות נפלאות, דבש ועוגיות. לצד אלה תוכלו למצוא גם נקניקים טריים מכל הסוגים ואספרגוס. ניתן להגיע אל השוק באמצעות קוי ואפורטו 1, 4.1 ו-6.

שומרי הכשרות ישמחו לבקר בשכונת קנרגיו, שם פועלת מאפיית Kosher Teva, במרכז הגטו היהודי. במהלך השבוע כולו ניתן לרכוש במקום לחמים ועוגות, ובימיי שישי מוצעות חלות. המאפייה אינה פועלת בשבתות, כמובן, וההגעה אליה היא באמצעות קוי ואפורטו 2 ו-5.

לצד כל אלה ניתן למצוא בעיר מתחמי קניות ובהם חנויות מוכרות יותר, כדוגמת מתחמי הקניות של מחוז דורסודורו, של ויה גריבאלדי ושל סטרדה נובה. עם זאת, מומלץ ביותר לשוטט בין רחובותיה הצרים והציוריים של העיר. במסעותיכם תגלו מגוון עשיר של חנויות בוטיק קטנות ומתוקות שמציעות בגדים, תכשיטים, חפצי נוי ומאכלים מקומיים כמו פסטה טרייה וגבינות מיוחדות.

השווקים המקומיים וחנויות הבוטיק הן חוויה בפני עצמן, אף אם בסופו של יום תצאו מהן בידיים ריקות!

אוכל ומסעדות

בוונציה היפהפייה ניתן ליהנות לא רק מנופים מרהיבים והיסטוריה עשירה, אלא גם משפע של מסעדות איכותיות, בתי קפה ופאבים, ההומים במבקרים מקומיים ובתיירים. כיאה לעיר איטלקית, גם בוונציה ישנו מגוון מפתיע של טעמים וריחות, שהם תוצר של חומרי הגלם הטריים והאיכותיים ושל המטבח האיטלקי המשובח.

אחד המאכלים הנפוצים והמבוקשים בוונציה הוא הטרמסיני (Tramezzini), משולשי לחם לבן שניתן למלא בעוף, סלט, גבינות או טונה. קיצ’טי (Cicceti) הם מנות קטנות של קלמרי, קציצות תפוחי אדמה או פולנטה, וגם הם נחשבים לסמל קולינרי של וונציה.

התפריט הוונציאני מושפע, באופן טבעי למדי, מן התפריט האיטלקי הקלאסי. כך שהמסעדות הרבות בעיר ובאיים מציעות פסטות טריות לצד פירות ים, או ריזוטו המוגש עם דג הדיונון שנלכד עוד באותו היום.

בתקופת הקרנבל של וונציה מוצעים למכירה מאפים מתוקים שאינם זמינים בשאר ימות השנה. סקאלטה (Scallete) היא לחמניה שצורתה מדרגות, ואילו גולוססי (Golosessi) הוא מאפה ביסקויטים ברוטב יין וזביונה.

את הטעמים הנפלאים הללו מומלץ להשלים עם כוס יין משובח, ומרבית היינות שתטעמו הם תוצרת מקומית, מיקבים השוכנים באזורים שונים בעיר.

מסעדות הפועלים הוונציאניות הן המסעדות האיכותיות יותר ומומלץ לבחור בהן על פני מסעדות המציעות תפריט מיוחד לתיירים (Menu turistico). במסעדות הפועלים מוגשות מנות מיוחדות, בהן סרטן מטוגן (Fried Moeche), צדפות בגריל (Grilled Cape Longhe) ושבלולים (Garlicky Bovoetti).

בנוסף למסעדות הרבות ניתן לקנות מאכלים באיכות גבוהה מאוד בחנויות המזון של שוק ריאלטו (Mercato Rialto), הממוקם בין כיכר סן מרקו לגשר ריאלטו. חנויות השוק מציעות לחמים מיוחדים וטריים, גבינות משובחות, נקניקים ומאפים שונים.

המטבח הוונציאני מוכיח כי העיר היא יותר מאשר נופים יפים וסיפורים מרתקים, אלא גם מרכז קולינארי עשיר ומפתה.

–

בילויים וחיי לילה

בוונציה ניתן לבלות שעות ארוכות של סיורים היסטוריים, שיט בגונדולה וביקורים במוזיאונים מרתקים. אך התענוג הגדול הוא לחתום יום סיור מתיש בפאב המקומי או במסיבת ריקודים משחררת.

בר מקומי – ובעיני הוונציאנים אף מיתולוגי – הוא הארי’ס בר בכיכר סן מרקו. סופרים ואמנים רבים מילאו את המקום מאז ימיו הראשונים, בתחילת המאה ה-20, ועד היום אפשר למצוא בו שחקנים מפורסמים בעת שהותם בעיר לקראת פסטיבל וונציה. לצד קוקטייל הבית המבעבע והאלכוהול האיכותי מוגשים במקום גם מאכלים נפלאים, כולל מנת הקרפצ’יו שהיא מנת הדגל של המקום. עם זאת, ראוי להקפיד על קוד הלבוש ולהימנע ממכנסיים קצרים וכפכפים, וכן חשוב לזכור כי המקום איננו פעיל לאחר השעה 23:00.

לא רחוק משם, עדיין בכיכר סן מרקו, נמצא בר-קפה מתוק, אורורה (Aurora), בסמוך למגדל הפעמונים. מי שמעדיף לשבת לצד הבר עם כוס בירה יוכל לעשות זאת בשמחה, אך ניתן לשבת ברחבה החיצונית ולהשקיף על הכיכר עם אחד מהקוקטיילים המיוחדים המוצעים במקום. כאן תוכלו לבלות עד שעה מאוחרת יותר, שכן המקום נסגר בשעה 2:00.

בשכונת קנרגיו נמצא פאב אירי מבוקש, פידלר’ס אלבו אייריש פאב (Fiddler’s Elbow Irish Pub). תיירים, מקומיים וסטודנטים ממלאים את הפאב ונהנים מצפייה במשחקי ספורט על גבי משחקי ענק, תוך אספקה בלתי פוסקת של בירות מכל הסוגים. מפעם לפעם אף מבקרות במקום להקות מקומיות המנעימות את זמנם של המבקרים עד לשעות מאוחרות למדי.

בשכונה זו נמצא גם הקזינו של וונציה (Casino di Venezia), בבניין מפואר ומנקר עיניים בסמוך לתעלה הגדולה. גם כאן פועל קוד לבוש קפדני והגברים נדרשים להצטייד בעניבה, אך מומלץ להגיע אל הקזינו העתיק וליהנות ממשחקי הרולטה והקלפים על רקע הצלילים הנפלאים הממלאים את החלל.

חובבי הג’ז ישמחו לגלות על קיומו של מועדון הג’ז של וונציה (Venice Jazz Club), בו מופיעים אמנים איטלקיים וזרים כאחד. כל סגנונות הג’ז מושמעים במקום, אך ההופעות מתקיימות שלוש פעמים בשבוע בלבד – בימים שני, שלישי ושישי בין השעות 18:00 ל-21:00.

ישנם מועדוני מוזיקה רבים אחרים, בהם ז’אנרים מגוונים – דיסקו, טכנו, פופ ונשמה, לצד הופעות אורח של די.ג’יי מכל העולם.

אין ספק כי וונציה מציעה שפע אדיר של אפשרויות בילוי במהלך היום, אך גם את הימים הארוכים ניתן לסיים באווירה קלילה, משחררת וחיובית, עם מוזיקה מצוינת, אוכל איכותי ואלכוהול משובח.

ספורט

וונציה היא העיר היחידה בעולם שרחובותיה מוצפים ובשל עובדה זו היא איננה מתפארת באתרי ספורט מרשימים, בפארקים גדולים או באצטדיוני כדורגל. אין זה מפתיע למצוא בעיר פעילויות מים, בהן מירוצי גונדולות, תחרויות חתירה ותערוכת סירות.

מידי שנה בחודש מאי מתקיים מרוץ סירות, ווגאלונגה (Vogalonga), ומשתתפים בו חותרים מכל העולם. בכיכר סן מרקו עובר גם מרתון וונציה, בכל שנה בחודש אוקטובר. כך שגם אם מתחמי ספורט גדולים אין למצוא בוונציה, עדיין ניתן לאתר שבה מספר פעילויות מהנות ומעניינות.

מוזיאונים

החוויה בוונציה איננה בלעדית לקניות ולשיט רומנטי בגונדולה. ההיסטוריה והאומנות הם מנת חלקה של העיר היפהפייה, ומומלץ לבקר בשלל המוזיאונים והגלריות המתאימים לכל נושא, אדם וגיל.

אחד המוזיאונים המפורסמים ביותר הוא מוזיאון קורר, הממוקם בכיכר סאן מרקו ומציג את ההיסטוריה העשירה של וונציה באמצעות יצירות אומנות מהמאה ה-14 ועד המאה ה-18. ההיסטוריה והחיים בעיר באים לידי ביטוי במגוון כלי נשק, פסלים וממצאים ארכיאולוגיים, רובם תרומתו של תיאודורו קורר (Teodoro Correr), אציל וונציאני שחי בעיר במאה ה-18. במקום מתקיימים סיורים מודרכים ומפעם לפעם אף נערכות תערוכות מתחלפות.  המוזיאון פועל בכל ימות השבוע מ-10:00 עד 17:00 ועלות הכניסה בתשלום.

במוזיאון התחרה, הממוקם בכיכר גאלופי שבאי בוראנו, מוצגים יותר מ-200 פריטי תחרה עתיקים ונדירים, חלקם מהמאה ה-16. תעשיית התחרה היא התעשייה המרכזית באי ובמוזיאון מוצגים סיפוריהן של הנשים העוסקות במלאכה. מוזיאון התחרה פתוח לקהל בכל ימות השבוע, מהשעה 10:00 עד 17:00 ועלות הכניסה בתשלום.

חובבי האומנות ימצאו עניין רב במוזיאון קא רזוניקו (Ca’ Razzonico), ארמון הפאר שנבנה בדורסדורו בשלהי המאה ה-17 ומציג כיום ציורי קיר ויצירות בני 300 שנים לפחות, והוא מציע למבקרים חוויה מיוחדת הכוללת סיור בחדרי הפאר, על שלל רהיטי העץ המגולפים, נברשות הקריסטל והחפצים המעידים על העושר הרב של משפחת רזוניקו, שחיה בארמון עם הקמתו. המוזיאון פתוח בימים שני עד רביעי, בין השעות 10:00 ל-17:00 ועלות הכניסה בתשלום.

יצירות אומנות נוספות מוצגות בגלריית האקדמיה (Gallerie dell’Accademia) באי דורסדורו. אוסף ענק של אומנות ונציאנית נמצא בגלריה, שנוסדה בשנת 1750 כבי”ס לאומנות והפכה למוזיאון לאחר שנפוליאון ריכז לתוכה מאות יצירות שנאספו מכנסיות ומנזרים שונים. יצירותיהם של דה וינצ’י, טיציאן ובליני מוצגות בגלריה, והיא פתוחה למבקרים בימים שלישי עד ראשון מהשעה 8:15 ועד 19:15. ביום שני היא פתוחה בין השעות 8:15-14:00 ועלות הכניסה בתשלום

בנוסף, אי אפשר לבקר בעיר המוצפת מים מבלי לבקר במוזיאון להיסטוריה ימית, הממוקמת בארסנלה (Arsenale). בין הפריטים המוצגים במוזיאון ניתן למצוא כלי שיט עתיקים, סירות וגונדולות, וכן תותחים ואניות מלחמה. לצד כל אלה מוצגים גם פריטים מודרניים, כלי שיט יפניים וסיניים וסירות נופש. מוזיאון זה פתוח בימים שני עד שישי, בין השעות 8:45-13:30 ובשבת בין 8:45-13:00.

–

הקרנבל של וונציה

הקרנבל של וונציה (Carnevale di Venezia) ידוע ברחבי העולם כולו והוא גם הקרנבל הוותיק ביותר. רבבות בני אדם במסכות מתקהלים מידי שנה, מאז המאה ה-15. בשנים הראשונות התקיים הפסטיבל בצל החוקים שאסרו על התושבים להסתובב ברחבי העיר כשמסיכות על פניהם בשעות הלילה. מאוחר יותר הפך הפסטיבל לגדול ולידוע ביותר באירופה והוא משך אליו תיירים רבים שהגיעו ליהנות מהאירוע החגיגי והפראי, ולבזבז הון עתק.

בתקופת הקרנבל הציעה וונציה דרכים רבות לבזבוז כסף: בתי הימורים, בתי בושת, תיאטראות, בתי קפה, חנויות למכירת יין ומסעדות, וכן תאים מיוחד בהם ניתן היה לצפות בבעלי חיים אקזוטיים, לוליינים על חבל ולהטוטנים. רחובות העיר היו מלאים באומנים ובזמרים ששרו וניגנו לכבוד אורחי הקרנבל, ובכיכרות התאספו אנשים בתחפושות שלא ניתן היה לזהות הבדלים ביניהם. ככלל, משתתפי הקרנבל עטו גלימות ומסיכות עם אף ארוך, וזוגות רבים התחפשו יחד כשבני הזוג לובשים דמויות מסיפורים.

במהלך הקרנבל, שמתחיל ב-26 בדצמבר (יום סטפאנו הקדוש), מותר השימוש במסכות, והוא מסתיים בתחילת תקופת התענית המקדימה לחג הפסחא. בעת שלטון הדוֹגֶ’ה הורשה השימוש במסכות גם ב-10 ביוני, היום שבו – על פי האמונה – עלה ישו השמימה. בין ה-5 לאוקטובר ועד ה-16 לדצמבר חל איסור על לבישת מסיכות.

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו הפרעות בזמן הקרנבל, כאשר חבורות של אנשים צעירים במסכות השליכו קש וביצים לעבר אנשים נטולי מסיכות, וכן כאשר להקות ספונטניות החלו לנגן בכל פינה בוונציה. האלימות הלכה וגאתה ברחבי העיר והשלטונות הפכו את האירוע לתיירותי בעיקרו. כך, בניגוד לחגיגות וונציאניות אחרות שאינן ידועות למרבית הציבור, הקרנבל של וונציה ממשיך לשגשג כפי שהיה מאז ומעולם.

הקרנבל של וונציה מציע מופעים מעניינים ואירועי בידור רבים, וההשתתפות בו היא חוויה מסעירה ומלהיבה במיוחד.

מאמר נוסף על קרנבל וונציה

–

–

גוֹנְדוֹלַה (Gondola)

הגונדולה היא אמצעי תחבורה המשמש להעברת נוסעים בתעלות המים של וונציה, והיא קיימת מזה מאות שנים, אם כי כיום היא משמשת בעיקר את התיירים המבקשים ליהנות ממראות העיר היפהפייה והם מוכנים לשלם סכומי כסף לא מועטים כדי לחוות את הסירה ההיסטורית.

מומחים מאמינים שהגונדולה הופיעה לראשונה במאה השביעית, אבל האמונה הרווחת יותר היא שמקורן בתחילת המאה ה-12. היא עוצבה כדי להתמודד עם המים הרדודים והצפות הבוץ בתעלות ובמקור הורכבה מ-12 משוטים. מאות ספורות לאחר מכן עוצבו גונדולות קטנות יותר עם תא מיוחד. במאה ה-16 הפכו הגונדולות למקושטות מידי, עד שהחוק אסר שימוש בסירות הראוותניות. מנקודה זו ועד היום, מתיר החוק למעצבי כלי השיט להוסיף זנב מפותל, צמד סוסי ים וחרטום חד.

יצרני הגונדולות הם בנאים מנוסים, והם מרכיבים אותן מ-280 חתיכות נפרדו החלק השמאלי גדול יותר מהימני, מה שמונע מהסירה לנטות שמאלה כאשר הגונדולייר (האדם המשיט את הגונדולה) חותר קדימה. תפקידו של הגונדולייר עצמו נחשב לתפקיד אצילי שעובר מדור לדור מזה מאות שנים, כך שלא כל אדם יכול לעסוק במקצוע.

אין כמעט תייר אחד שמגיע לוונציה ולא מבקש לשוט בגונדולה במהלך ביקורו בעיר. עם זאת, הגונדולה איננה כלי התחבורה הטוב ביותר, אלא דווקא אוטובוס המים (Vaporetti), או מוניות המים. הגונדולה מזוהה כיום ככלי תחבורה תיירותי שהמבקרים יכולים לשכור בעת שהם מגלים את מראות העיר, או כאשר הם מבקשים לנצל את ההזדמנות ולספר ששטו בכלי השיט ההיסטורי. רבים מן התיירים רואים בשיט בגונדולה כחוויה רומנטית, מה שמסביר מדוע מאות זוגות מתארסים במהלך השיט.

מסעות שיט בגונדולה מוצעים במחיר אחיד שנקבע על ידי הממשלה, אם כי תיירים רבים מעידים שגונדוליירים רבים קובעים מחיר גבוה יותר, והם מעודדים קיומו של משא ומתן עם הגונדוליירים על משך השיט ועלותו עוד בטרם היציאה אל הדרך. בשעות הערב מחיר השיט גבוה עוד יותר מאשר מחירו במהלך שעות היממה.

עמדות להשכרת גונדולה ממוקמת לכל אורך העיר, והנוסעים יכולים לבחור את המסלול המתאים להם, בין אם יעדיפו לשוט לאורך התעלה הגדולה כולה, או לחקור את החלקים השקטים יותר של העיר.

–

אוטובוס מים (vaporetto)

הדרך הטובה והנוחה ביותר להתנייד בתוך וונציה היא דרך תעלות המים, ובשל כך נחשב אוטובוס המים, הוַאפורֶטו לדרך היעילה והזולה ביותר להגיע ממקום למקום.

בדומה לאוטובוס הרגיל והמוכר, אוטובוס המים יכול לנייד מספר נוסעים במקביל ותיירים רבים משתמשים בו כדי להגיע לבתי המלון גם כאשר הם נושאים עמם מזוודות וציוד. במחיר העלות של אוטובוס רגיל ניתן להיעזר באוטובוס המים כדי להגיע לכל מקום לאורך התעלה הגדולה, לאיים וסביב הלגונה.

באופן טבעי, ישיבה בחלקו הקדמי של אוטובוס המים מאפשרת תצפית טובה יותר במהלך הנסיעה וכן עמדה טובה לצילום תמונות נהדרות של העיר היפהפייה. במהלך הקיץ נעשה האוטובוס צפוף במידה ניכרת ועלות הישיבה במושבים הקדמיים עולה.

חלק מקווי הנסיעה של אוטובוס המים מגיעים לתחנת הרכבת (לאורך התעלה הגדולה) אך אין קו שמגיע אל שדה התעופה. כדי להגיע לשדה התעופה יש להיעזר במעבורת או במונית מים.

ישנם מסלולי נסיעה רבים ומגוונים לאוטובוס המים, ובהתאם לכך ניתן לרכוש כרטיסי נסיעה במחיר מיוחד אשר תקפים לפרקי זמן של 12 עד 72 שעות.

מפת המסלולים של אוטובוס המים זמינה בכל התחנות ובעמדות המודיעין הפזורות ברחבי וונציה, ובאמצעותה ניתן לקבוע את המסלול המתאים עבורכם. קו מס’ 1, למשל, שט לכל אורך התעלה הגדולה ועוצר בכל ששת המחוזות. בשעות הערב הנסיעה בקו זה קסומה עוד יותר, שכן תאורת הערב של וונציה עוצרת נשימה.

דברים שכדאי לעשות בונציה

אטרקציות שאסור להחמיץ בוונציה

הַבַּזִילִיקַה שֶל סֶנְט מַארְק (St Mark’s Basilica):

הַבַּזִילִיקַה שֶל סֶנְט מַארְק נבנתה במאה ה-11 והיא הכנסייה המפורסמת ביותר בוונציה. הכנסייה המקורית של סנט מארק נבנתה בתוך ארמון הדוֹגֶ’ה בשנת 828, כבית לשרידיו של סנט מארק האַוֶנְגֶ’לִיסְט, אשר ככל הנראה נגנבו על ידי סוחרים וונציאניים מאלכסנדריה שבמצרים שנים רבות קודם לכן.

בשנת 976 נשרפה הכנסייה כליל ונבנתה מאז פעמיים, שהאחרונה בהן הייתה בשנת 1063, עת עלה כוחה של הרפובליקה הוונציאנית באופן דרמטי. בשנה זו נבנתה הבזיליקה הקדושה והיא נפתחה בשנת 1094 כדי לסמל את כוחה ורווחתה הגדולים של הרפובליקה. עד לשנת 1807 שימשה הבזיליקה ככנסייתו הפרטית של הדוג’ה, לפני שהפכה לקתדרה המרכזית של העיר ואותה אנו רואים עד היום.

הַבַּזִילִיקַה שֶל סֶנְט מַארְק היא אחת הדוגמאות המרהיבות ביותר לארכיטקטורה הביזאנטית והיא ידועה בזכות העיצוב העשירה והפסיפס המצופה זהב, שהעניק לה את הכינוי “כנסיית הזהב” (Chiesa d’Oro). סגנונות מזרחיים ומערביים משולבים בעיצובה של הכנסייה, שהוא ייחודי לעיר וונציה.

חלקה החיצוני של הבזיליקה מקושט למדי והוא התווסף במרוצת השנים. ההיסטוריונים מניחים שכאשר כלי השיט חזרו אל העיר מהמסעות למזרח, הם הביאו עימם פריט כלשהו לטובת הבזיליקה, קישוטים לעמודים או פריטים ממבנים עתיקים אחרים בעולם.

טכנית, חלקה החיצוני של הבזיליקה מחולק לשלושה חלקים. התחתון מורכב מחמישה שערים מוקשתים, שהאמצעי מביניהם הוא הגדול ביותר והוא מוקף בעמודי שיש. דלתות נחושת גדולות מובילות דרך השער אל האכסדרה הפנימית ומעליהן מוצגים סיפוריו של סנט מארק באמצעות אבני הפסיפס. השער השמאלי הוא העתיק ביותר והוא מוצב במקום מאז המאה ה-12. הפסיפס בחלק העליון של שער זה מציג את סיפור חייו של ישו.

מעל לחלון המרכזי הגדול מוצב האריה בעל הכנף, סמלה של ונציה, ועל גבי המרפסת המרכזית ניתן להבחין בפסליהם של סוסים יווניים, אשר נוצרו בשנת 1254. הסוסים הוצגו במקור בהיפודרום עצמו, אך הם כעת חלק מרכזי במוזיאון של הבזיליקה ואילו הסוסים שבמרפסת הבזיליקה הם העתק של המקור. הפסלים מעל לשער המרכזי הם פסליהם של מארק הקדוש ושל המלאכים.

בפינה הדרום-מזרחית של הבזיליקה ניתן להבחין בפסלם של ארבעת הטֶטְרַרְכִים, השליטים, אשר הובאו מקונסטנטינופול בשנת 1204 ומסמלים את ארבעת השליטים הרומאים שמשלו בעיר תחת הקיסר דְיוֹקְלַטִינֶאוּס.

חלקה הפנימי של הכנסייה מרשים אף יותר מהחיצוני ורצפות השיש המרהיבות מסודרות בדפוס גיאומטרי עם עיצובי חיות. הקירות והתקרה מכוסים בכ-8,000 מטרים רבועים של שיש מוזהב עוד מאז המאה ה-12, והם מייצגים סמלים מהברית החדשה. את קירות הבזיליקה מקשטים גם סיפורים של מריה הבתולה, סנט פיטר, סנט קלמנט, סנט ג’ון האונג’ליסט וכמובן – סנט מארק.

האַפִּרְיוֹן מעל המזבח הגבוה ידוע בשם “תכריך הזהב” (Pala d’Oro) וכפי שמרמז שמו, הוא מצופה זהב ואבני חן יקרות והוא מורכב מעמודים שעוצבו במאה ה-11. תכשיטנים ביזאנטיים הם שנשכרו בסוף המאה העשירית כדי להשלים את מלאכת העיטור של הבזיליקה ומרבית עבודתם מוגנת כיום על ידי קיר זכוכית.

ואפורטו: 1, 2, 51

–

–

גשר האנחות (Bridge of Sighs):

גשר האנחות המפורסם של וונציה עוצב על ידי אנטוניו קונטינו (Antonio Contino) ונבנה בתחילת המאה ה-17. כשהוא משתרע על נהר הפאלאס, מקשר הגשר בין הכלא הישן וחדרי החקירות של ארמון הדוג’ה, לבין הכלא החדש מעבר לנהר.

ישנן מספר תיאוריות ביחס לדרך שבה קיבל הגשר את שמו. הראשונה מתייחסת לאנחותיהם של האסירים שצעדו על הגשר לקראת הוצאתם להורג, בניסיון לשאוף בפעם האחרונה את העולם החיצוני. למרות שעד להשלמת בניית הגשר הפסיקו ההוצאות להורג, אסירים רבים בוודאי צעדו על הגשר לפני שאיבדו את חירותם לנצח, או לפחות למשך שנים רבות.

על פי סיפור אחר, זוג שמתנשק תחת הגשר בעוד הגונדולה שטה לעבר השקיעה, הם יזכו לאהבת נצח. אם כן, ה”אנחות” הן למעשה אנחות האוהבים הנפעמים מהרומנטיקה המלווה לסצינה כולה.

גשר האנחות מספק נוף יפהפה בעודו נישא מעל התעלה והוא נחשב לאחת מפיסות הארכיטקטורה המרהיבות ביותר בעולם. סגנונו הוא סגנון רנסאנס איטלקי והוא מורכב באבן גיר לבנה ומשני חלונות. בניית הגשר החלה בשנת 1600 והסתיימה כשנתיים מאוחר יותר.

הגשר האגדי והיפהפה של וונציה הוא מראה נוף שאסור לוותר עליו במסגרת הסיור בעיר הרומנטית ביותר באיטליה.

——————————————————–

ואופרטו: קווים 1, 2 – לתחנת San Marco

–

–

גשר ריאלטו (Ponte di Rialto)

גשר ריאלטו הוא הגשר המחבר בין המחוזות סאן פאולו וסאן מרקו בלב ליבה של וונציה, והתנועה לאורכו הייתה רבה מאז ומעולם. הגשר נפתח לתנועה בשנת 1591 ובתחילת הדרך הצטופפו לאורכו עשרות סוחרים שהציעו את מוצריהם למכירה. במשך שנים רבות הייתה זו דרכם היחידה של עוברי האורח לחצות את התעלה הגדולה (Grand Canal), וכיום מוצף הגשר בעיקר בתיירים המגיעים להתרשם מהארכיטקטורה היפהפייה ומעיר המים המרהיבה.

עד לפתיחת גשר ריאלטו היו באזור מספרי גשרי עץ שהוקמו במאה ה-12: גשר העץ הראשון מעל התעלה הגדולה נבנה ב-1180 ונתמך על ידי סירות. בשנת 1264 הוחלף בגשר עץ יציב יותר, אשר הוחלף גם הוא ב-1310. הגשר השלישי קרס תחת משקלם של המבקרים שצפו בתערוכת הסירות במהלך חתונתו של המרקיז פררה. בעקבות התמוטטות הגשר, הוקם גשר מתרומם חדש. עד סוף המאה ה-16 גם הגשר הזה החל להתערער והוחלט לבנות גשר חדש שיחצה את התעלה הגדולה, מאבן.

שמותיהם של מספר אמנים וארכיטקטים מוכרים וחשובים הועלו כאשר נשקלה זהותו של מעצב הגשר החדש, בהם מיכלאנג’לו, אבל הכבוד ניתן בסופו של דבר לאנתוני דה פונטה (Anthony da Ponte), שמשמעותו שמו הייתה “אנתוני של הגשר”. בניית הגשר החלה ב-1588 והושלמה שלוש שנים מאוחר יותר, משך זמן ארוך למדי, אשר משך ביקורת רבה מצד הסוחרים באזור, שהתקשו להעביר את כל סחורותיהם באמצעות סירות. עם זאת, ההמתנה להשלמת הבנייה השתלמה – גשר ריאלטו נחשב כגשר היפה והמפורסם ביותר מבין ארבעת הגשרים שחוצים את התעלה הגדולה. הגשרים הנוספים הם גשר האקדמיה (Accedmia), גשר סקלאצי (Scalzi) וגשר קאלאטרווה המודרני (Calatrave).

גשר ריאלטו בנוי משתי רמפות משופעות המכוסות באכסדרה, וחנויות מקיפות אותו משני צדדיו (זהו אזור השוק המרכזי עבור המקומיים). ישנם שלושה מסלולי הליכה לאורך הגשר – שניים לאורך המעקים החיצוניים ומסלול רחב יותר במרכז. בגלל ספינות המשוטים שנהגו לעבור תחת הגשר בעבר, קימורו של הגשר הוא גבוה יותר משל אחרים והוא מגיע לגובה של 7.5 מטרים.

גשר ריאלטו הוא אטרקציה תיירותית מרכזית בוונציה, כזו שתוכלו לראות גם במהלך השייט באוטובוס המים לאורך התעלה הגדולה. עם זאת, אל תוותרו על סיור בגשר העתיק והמרהיב ביופיו!

בואפורטו: קוים 1 ו-2, תחנת Rilato

–

–

התעלה הגדולה (Grand Canal)

הגרנד קאנאל, התעלה הגדולה (Grand Canal) של וונציה, הקרויה בפי המקומיים קנאלצו (Canalazzo), היא הפרוזדור העיקרי לתנועת המים בעיר היפהפייה והיא משתרכת לאורכה בצורת S. תחילתו של הגרנד קאנאל באפיק סיינט מרטין (Saint Martin) והוא מסתיים בלגונה הסמוכה לתחנת הרכבת של סנטה לוסיה (Santa Lucia). אורכה של דרך המים העתיקה הוא כ-3,800 מטרים ורוחבה נע בין 30 ל-90 מטרים. עומק המים הוא כ-5 מטרים ברוב חלקי הדרך.

התעלה הגדולה מוקפת בכ-170 בניינים, אשר רובם נבנו בין המאה ה-13 למאה ה-18, וחלק ניכר מהם נבנה על ידי משפחות מקומיות עשירות.

רוב התנועה בעיר מתנהלת לאורכו ולרוחבו של הגרנד קאנאל, באמצעות סירות פרטיות, אוטובוס מים (vaporetti), מוניות מים או גונדולות. הולכי הרגל מסתייעים בשלושה גשרים מפורסמים החוצים את הקאנאל: גשר ריגאלט (Rigalto Bridge), פונטה דגלי סקאלצי (Ponte Degli Scalzi) ופונטה דל’אקדמיה (Ponte dell’Accedemia). קיים גשר נוסף, רביעי במספר (ושנוי במחלוקת), אשר נבנה בעת המודרנית לא רחוק מגשר סקאלצי: גדר קאלאטרווה (Calatrava).

אחת ההתיישבויות הראשונות באזור התפתחה לאורך התעלה, סביב האזור שבו עומד קיים גשר ריגאלטו. עד המאה העשירית היה אזור זה מרכז מסחר ונמל לעגינת אוניות. בשל כך, חלק מהבתים הישנים לאורך התעלה היו בבעלותם של הסוחרים שקיימו את עסקיהם באמצעות הים.

מתחילת המאה ה-12, הבתים לאורך התעלה התהדרו בעיצוב ביזאנטי המורכב מקשתות ואכסדרות, והמבנה העתיק ביותר שקיים כיום לאורך התעלה – קאדה מוסטו (Ca’da Mosto) הוא ההוכחה הניצחת לסגנון הביזאנטי האופייני לעת ההיא.

הסגנון הגותי-ונציאני החל להופיע במבנים שעוצבו סביב התעלה במאה ה-15, ומבנים רבים בסגנון זה קיימים עד היום, בהם המבנה המפואר הקרוי “בית הזהב” (Ca d’Oro). בתקופה הזו כללו חזיתות הבניינים טיח בצבעים בוהקים, קשתות זקופות ועמודים דקים.

הארכיטקטורה הקלאסית וסגנון הרנסאנס נראו בעיצובי הבתים במאה ה-16, ורבים מהמבנים התהדרו בטיח לבן ובחלונות עגולים. דוגמאות למבנים בסגנונות אלה כוללות את פאלאצו דאריו (Palazzo Dario) ופאלאצו גרימאני (Palazzo Grimani).

בסוף המאה ה-16 נוספו לנוף הייחודי של וונציה מבנים בסגנון ברוק (Baroque). תקופה זו הייתה התקופה הפורה ביותר מבחינת הבנייה סביב התעלה ובמהלכה נבנו כנסיית מריה מנצרת (Maria di Nazareth) והבזיליקה על שם מריה הקדושה (Santa Maria della SaluteBasilica), אחד המבנים האלגנטיים והמרשימים ביותר בעיר. הארכיטקט המרכזי בתקופה זו היה באלסרה לונגנה (Baldassarre Longhena), שעיצב רבים מהמבנים שהוקמו במאה הזו.

עד המאה ה-18 נעצרה הבנייה סביב התעלה הגדולה, אך בזמן שחלף מאז התבצעו עבודות שיקום וחידוש רבות בקרב מבנים היסטוריים רבים לאורך התעלה ומרבית המבנים החשובים הפכו למוזיאונים או הועברו לבעלות התורמים הדואגים לתחזוקה השוטפת שלהם.

העבר העשיר של וונציה חוזר לתעלה הגדולה מידי שנה במרוץ הסירות ההיסטורי (RegataStorica), המקיים ביום ראשון הראשון של חודש ספטמבר. המרוץ הראשון התקיים במאה ה-14 וסירות המרוץ היו חלק מצעדת סירות מרשימה, שבראה הסרניסימה (Serenissim), שהתהדרה בעיצוב מפואר במיוחד. מרוץ הסירות הוא אחת האטרקציות המרכזיות של וונציה ותיירים רבים מגיעים כדי להתפעם מהסירות ההיסטוריות יחד עם הקהל המקומי.

ללא ספק, בילוי לאורך התעלה הגדולה הוא חוויה השופעת בארכיטקטורה מפוארת ובאווירה מיוחדת.

אוטובוס מים: קווים מס’ 1 ו-2 מנקודת ההתחלה של התעלה לקצה השני שלה.

ניתן גם לשכור גונדולה או מונית מים.

–

ארמון הדוג’ה (Doge’s Palace)

ארמון הדוג’ה (Doge’s Palace) המרשים הוא אחד מהמבנים החשובים ביותר בוונציה והוא שימש בעבר כמרכז הכוח והשליטה של הרפובליקה הונציאנית.

ארמון הדוג’ה ממוקם בשטח ששימש במאה העשירית לאחסון עצים, ואשר היה מוקף במגדלי פיקוח, בתעלות מגן, ומאוחר יותר נבנה במקום מבצר שנהרס בשריפה. במאה ה-14 פסק השלטון בוונציה כי קיים צורך בארמון גדול שיתאים לכוחה ולעושרה של העיר.

פיליפו קלנדריו (Filippo Calendario) הוא שעיצב את הארמון, שנבנה בשני שלבים: האגף המזרחי, המשקיף אל ריו די פאלאצו (Rio di Palazzo), נבנה בין השנים 1301 ל-1340. בשנת 1355, עם מותו של קלנדריו, אשר הוצא להורג לאחר שהואשם בבגידה, הושלמה בנייתו של האגף המערבי, המשקיף לעבר פיאזטה סאן מרקו (PiazettaSan Marco), נמשכה 110 שנים נוספות, עד לשנת 1450. הסגנון הארכיטקטוני של המבנה נחשב לסגנון גותי ונציאני, המתאפיין בהשפעות ביזאנטיות.

חזית הארמון מורכבת מאכסדרה קרקעית, המוצבת תחת מרפסת פתוחה. מבנה זה מעניק תחושה של פתיחות ואור, עדות לכוחה של העיר שלא נזקקה לטירה מבוצרת כמקובל בערים אחרות בעת ההיא.

ארמון הדוג’ה מקושט בעיטורים רבים ומיוחדים. המרפסות הנמוכות, למשל, מעוטרות בסמלים תנכיים והיסטוריים. שני העמודים במרפסת פיאצטה (piazetta) צבועים באדום, כסמל להוצאות להורג שהיו מקובלות בעבר.

המסע בארמון מתחיל במרפסת הקרויה “פורטה דלה קארטה” (Porta dellaCarta) ודרך שער המרפסת ניתן להגיע ישירות אל חצר הארמון ואל המקום שבו הועברו הודעות חשובות לאזרחי וונציה. השער עוצב על ידי ברטולומאו בון (Bartolomeo Bon) ב-1438.

מן הרחבה המרכזית ניתן לראות שני פסלים: האריה בעל הכנף של מארק הקדוש, וכן את פסלו של דוג’ה פרנצ’סקו פוסקארי (Doge Francesco Foscari), ששלט בעיר באמצע המאה ה-15.

גרם המדרגות המוביל אל חדריו הפרטיים של הדוג’ה (Scala dei Giganti בפי המקומיים), המאוגפים על ידי פסליהם הענקיים של מארס ונפטון. המרפסת המשקיפה אל החצר היא בסגנון קלאסי יותר והיא נבנתה לאחר השריפה הגדולה שפרצה במהלך המאה ה-16. הקירות הפנימיים עשויים טיח ועל התקרות ניתן לזהות עבודות אמנות יפהפיות.

בקומה הראשון של הארמון ממוקמים משרדי השגרירות ובקומה השנייה נמצאת דירת המגורים של הדוג’ה. לשכת המועצה, הממוקמת גם היא בקומה השנייה, היא החדר הגדול ביותר בארמון והיא זהה בגודלה למרפסת הדרומית המשקיפה אל קו המים. בנקודה זו נפגשה האליטה השלטת, שכללה כ-1,000 בני אדם, וכאן תוכלו לראות את “גן העדן של טינטורטו”, עבודת קיר מדהימה ביופייה, שהושלמה ב-1577.

בקומה השלישית ניתן למצוא את חדר האורחים (Sala del Collegio), שבו התארחו שגרירים זרים וכיום מוצגים בו ציורים של מרבית השליטים הונציאניים. בקומה זו נמצאים גם חדר המפות ומאגר הנשק.

במסגרת הסיור בארמון מומלץ להגיע אל המרתף, שבו הוחזקו עבריינים בתאי מעצר עד לבנייתו של בית הכלא ה”חדש” בצד השני של ריו די פלאצו (Rio di Palazzo). הכלא החדש מתחבר אל הארמון באמצעות גשר האורות המפורסם.

הביקור בארמון הדוג’ה הוא, אם כן, סיור מרתק במרכז הכוח העיקרי של ונציה. הארכיטקטורה המיוחדת והמבנה המרשים יותירו בכם את חותמם.

בואפורטו: קוים 1 ו-2 לתחנת San Zaccaria

–

–

מגדל הפעמונים של סנט מארק (St. Mark Campanille)

מגדל הפעמון של הבזיליקה של סנט מארק הוא אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר בוונציה.

המגדל הראשון במגדל הפעמונים נבנה במאה השביעית, ככל הנראה כמגדלור, ומגדל השעון הראשון הוצב כבר בתחילת המאה העשירית. לאורך השנים, נבנו המגדלים מחדש מספר פעמים וב-1513 נבנה בעיצוב הנוכחי שלו, לאחר שבוצעו בו עבודות שיקום עקב רעידת אדמה הרסנית.

פרויקט השחזור הובל במקור על ידי הארכיטקט הוונציאני ג’ורג’יו ספאבנטו (Girogio Spavento) ומאוחר יותר השתלט עליו הארכיטקט הלומברדיאני ברטולומיאו בון (Bartolomeo Bon), שאחראי לעיצוב החלק העליון של המגדל כפי שהוא נראה כיום, עם מגדל הפעמונים ועליית הגג. קצהו המחודד של הגג נעטף בפסל עץ בציפוי זהב, בדמותו של המלאך גבריאל. בשנת 1540 התווסף הפודיום המקושט בכניסה למגדל.

במרוצת השנים סבל המגדל מאסונות שונים ומגוונים. שריפה גדולה פרצה בתחילת המאה ה-17, ואת עבודות השיקום בעקבותיה הוביל הארכיטקט הוונציאני המפורסם באלדסר לונגנה (Baldassarre Longhena), שהושפע רבות מסגנון הברוק.

בשנת 1745 פרצה שריפה נוספת, במגדל הפעמונים של סנט מרקו, ובעקבותיה התמוטט הגג והרג מספר בני אדם. במהלך עבודות השיקום התווספו מוט התאורה וכן פסל המלאך, אשר הוחלף מאוחר יותר בפסל שעוצב על ידי לואיג’י זאנדומנגי (Luigi Zandomeneghi).

ב-14 ביולי, בשנת 1902, התמוטט מגדל הפעמונים לגמרי. מבנים אחרים בסביבה נהרסו גם הם והממשלה המקומית מיהרה להחליט על בנייתו המחודשת של המגדל. עבודות הבנייה נמשכו 10 שנים והסתיימו ב-25 באפריל, 1912. המבנה שוחזר באופן כמעט מדויק, למעט שינויים מבניים קלים, שנועדו להגן על המבנה מפני קריסה נוספת בעתיד.

מגדל הפעמונים של סנט מרקו מתנשא לגובה 98.6 מטרים והוא ממוקם לפני הבזיליקה. ברובו בנוי המגדל מלבנים פשוטות, ובראשן מגדל פעמונים קמור ובו חמישה פעמונים. מעל למגדל הפעמונים מוצב מקטע לבנים נוספים, עליו מוצבים פסליהם של אריות צועדים (לכבוד מארק הקדוש) ושל אלת הצדק, המייצגת את העיר וונציה. על גג מגדל הפעמונים נבנה מגדל מחודד בצורה פירמידה, ובקצהו שבשבת עשויה מזהב, המזכירה בצורתה את המלאך גבריאל.

חמשת הפעמונים של המגדל משמשים לחמש מטרות שונות. הפעמון הגדול ביותר מצלצל בפתיחת יום העבודה ובסיומו, פעמון אחר מצלצל בצהרי היום, צלצולו של השלישי משמש לקריאה לחברי ועדות להתכנס, הרביעי מכריז על התכנסות הסנאט והאחרון מודיע על הוצאות להורג.

בבסיס המגדל נמצאה הלוגטה (Logetta), פודיום מקושט שהתווסף בשנת 1540. הארכיטקט ג’קופו סאנסווינו (Jacopo Sansovino), יליד פלורנס, עמד מאחורי עיצוב הלוגטה בסגנון ברוקאי, עם פסלים בציפוי ברונזה ותבליטי שיש. תבליטי השיש הציגו תפאורה אלגוריאלית שבה האלים ייצגו את וונציה, כרתים וקפריסין.

בראש המגדל ישנה עמדת תצפית נפלאה, ממנה ניתן לראות את כל וונציה ואת הלגונה. ככל שמזג האוויר מאפשר, ניתן לראות מעמדה זו גם את רכס האלפים, וההגעה אליה נוחה למדי, באמצעות מעלית שמגיעה עד לראש המגדל.

מגדל הפעמונים הגדול ביותר בוונציה שימש כהשראה למגדלים אחרים באירופה ובצפון אמריקה. המגדלים המפורסמים ביותר בהקשר זה הם מגדל ה”מטלייף” בניו יורק, שנחשב בעבר למגדל הגבוה ביותר בעולם; מגדל סאת’ר בברקלי, קליפורניה; והמגדלים הוונציאניים בפלאזה אספניה שבברצלונה.

עם זאת, אין נפלא ומיוחד יותר מאשר לראות את המקור עצמו, לשאוף את ההיסטוריה ולהתפעל מהארכיטקטורה המיוחדת.

שעות פעילות

כניסה למגדל מתאפשרת בימים בכל ימות השבוע. בחודשים נובמבר-אפריל בין השעות 9:30-15:45; בחודשים אפריל-יוני, וכן בחודש אוקטובר, בין השעות 9:00-19:00; בחודשים יולי-ספטמבר בין השעות 9:00-21:00.

עלות הכניסה בתשלום

בואפורטו – קווים 1 ו-2

תחנת San Marco Vallaresso

תחנת San Zaccaria

–

–

ריבה דלי סקיאבוני (The Riva Degli Schiavoni)

ריבה דלי סקיאבוני היא טיילת פעילה, לעיתים אף צפופה, הממוקמת לפני קו המים של שקע סנט מארק (St. Mark’s Basin). הטיילת הוקמה במאה התשיעית ונקראה על שם הגברים הסלאביים שהביאו סחורות אל העיר מחופי הים האדריאתי.

דוכני השוק באזור הצפוף של ריבה דלי סקיאבוני הופיעו לראשונה במאה ה-15, כאשר הסלבים והיוונים עברו לגור באזור והציבו למכירה בשר ודגים על יד המזח. הדוכנים קיימים גם היום, אך בשר ודגים כבר אינם פריטים הנמכרים בהם, אלא מאפים ונשנושים, בגדים מסוגים שונים ומזכרות וונציאניות לטובת התיירים.

הטיילת של ריבה דלי סקיאבוני ממוקמת מחוץ לארמון הדוג’ה ומתפרסת על פני השטח המסתיים ליד הארסנלה (Aresnale). לאורך הדרך פרוסים בתי מלון, מסעדות, ברים ומבנים היסטוריים מרשימים. חלק מבתי המלון שימשו בעבר כארמונות. לדוגמה, מלון דניאלי (Danieli) היה בעבר ארמון הדנדולו (Palazzo Dendolo), ביתה של משפחה דנדולו האריסטוקרטית. לא רחוק ממלון דניאל, מעבר לגשר קטן, מוצבת מצבת זיכרון עשויה נחושת, לכבוד ויטוריו עמנואלה השני (Vittorio Emmanuele II), מלכה הראשון של איטליה. המצבה נבנתה בשנת 1887 על ידי אטורה פרארי (Ettore Ferrari).

באזור הטיילת נמצאת גם הכנסייה של סנטה מריה דלה ויסיטזיונה (Santa Maria della Visitazione), שהמקומיים מכנים אותה “לה פייאטה” (La Pietà). זו הייתה כנסיית הבית של המלחין הברוקאי אנטוניו ויואלדי, שהלחין והופיע עם כמה מהיצירות המפורסמות ביותר שלו בכנסייה הזו.

לאורך הטיילת ישנן נקודות תצפית נהדרות על האי סאן ג’ורג’יו מגיורה (San Giorgio Maggiore) שנמצא דרומית לטיילת ומתפאר בארכיטקטורה פאלדיאנית מרהיבה השולטת בקו הנוף. האי ידוע כיום כמרכז תרבותי המארח קונצרטים ורסיטלים רבים.

ריבה דלי סקיאבונה היא טיילת יפהפייה ושוקקת חיים, שכדאי להעביר בה ערב מהנה הכולל תצפית מלהיבה, ארוחה טובה ואווירה נדירה.

בואפורטו: קו 1 לתחנת Arsenale

–

–

בזיליקת סנטה מריה דלה סאלוטה (The Basilica di Santa Maria della Salute)

מרבית המקומיים מתייחסים לבזיליקה בשם מקוצר ופשוט: “סאלוטה” (Salute), והיא ממוקמת על רצועת אדמה צרה בין התעלה הגדולה לבין אגן סנט מרק (St. Mark Basin). היוזמה להקמת הכנסייה הועלתה בשנת 1630 על ידי הסנאט הוונציאני, בתגובה לגל נורא של דבר, אשר הרג כשליש מהאוכלוסייה העירונית. הסנאט הבטיח לבנות את הכנסייה לכבוד הבתולה מריה אם היא תציל את העיר מן הדבר ועמד במילתו לאחר שהמגיפה חלפה.

באותה העת החליט הסנאט שהכנסייה החדשה תהיה האתר שבו תתקיים הארוחה החגיגית השנתית לכבוד הבתולה, שתכלול גם תהלוכה מסאן מרקו (San Marco) לסאלוטה, דרך מחוז דורסודורו (sestiere Dorsoduro). האתר עצמו נבחר מתוך שיקולי נוחות, שכן התהלוכה מחייבת את חציית התעלה. האירוע החגיגי, שנודע גם בשמו “חג הסאלוטה” (Festa della Salute), מתקיים עד היום, מידי שנה ב-21 בנובמבר, ולכבודו מוקם גשר זמני שחוצה את התעלה הגדולה.

מעצבים רבים התחרו על הכבוד לבנות את הבזיליקה החדשה והמרהיבה, אך מי שנבחר למשימה היה בלדאסר לונגנה (Baldassare Longhena). הוא עיצב מבנה מאסיבי עם כיפות גדולות וספירלות, אך לא זכה מעולם לראות את היצירה מאחר ונפטר חמש שנים לפני פתיחתה הרשמית של הכנסייה בשנת 1687.

צורתה של הסאלוטה מתומנת והיא מוצבת על 100,000 אריחי עץ. היא מורכבת מאבן איסטריאנית ולבנה עטופת שיש, הידועה בשם מרמורינו (marmorino). העיצוב הכללי של הבזיליקה הוא בסגנון הקלאסי, אך ניתן לזהות בה גם אלמנטים ביזאנטיים.

המזבח הגבוה בכנסייה מעוצב בסגנון ברוקאי, גם הוא פרי יצירתו של לונגנה, ועל הפסל במקום מופיעות המילים “מלכת גן העדן מרחיקה את הדבר” (The Queen of Heaven Expelling the Plague). פסל זה נבנה בשנת 1670 על ידי האומן הפלמי חוסה דה קורטה (Josse de Corte). במקום מוצב גם פסל המדונה והילה, שעוצב בשלהי המאה ה-12.

בין הפריטים הנוספים שניתן לזהות בכנסייה הוא היצירה “נישואין בקנה” (Marriage at Cana) של טינטורנו וכן יצירות שונות של טיציאן, בהן ציור התקרה המרהיב של דויד וגוליית. למרבה הצער, יצירות רבות ממוקמות מאחורי המזבח, הרחק מטווח הראייה של המבקרים בכנסייה.

בואפורטו – קו מס’ 1 לתחנת Salute.

שעות פתיחה

בכל יום, בין השעות 9:00-12:00 וכן בין 15:00-17:30.

–

–

ארסנלה (Arsenale)

הארסנלה של וונציה (Venice’s Arsenale) הייתה המספנה הגדולה ביותר בעולם והיא שיחקה תפקיד משמעותי בצי הספינות של העיר מאז תחילת המאה ה-12.

על פי האמונה הרווחת, המספנה נבנתה בעת כהונתו של אורדלאפו פליירו (Ordelafo Faliero), הדוג’ה ה-34 של וונציה אשר לחם באוסטרים. בתחילת דרכה שימש כמספנה לאניות פרטיות וב-1320 נבנה הארסנלה החדש (Nuovo Arsenale) שסיפק הרבה יותר מקום מאשר המבנה המקורי בסגנון הביזנטי. עם הוספת הארסנלה החדש, הייתה למדינה אפשרות להקים ולתחזק צבא וספינות מסחר – כולם במקום אחד.

הארסנלה של וונציה, המשתרע על פני 320 דונמים, ידוע בעיקר בזכות טכניקות בניית האניות הייחודיות לו. בטכניקה הייחודית, שפותחה על ידי העובדים, מורכבת המסגרת לפני הכל, בהשוואה לטכניקת הבנייה של הגוף לפני הכל.

בתחילת המאה ה-14 יוצרו על גבי הארסנלה כלי נשק מסוגים שונים, לרבות רימוני יד, ומאוחר יותר גם חץ וקשת ורובים. בתחילת המאה ה-16 התווסף חלק נוסף לארסנלה – הארסנלה החדש ביותר (Arsenale Novissimo) – שבו אוחסנו גופים של כלי נשק. בארסנלה יוצרו גם גליאונים (ספינות קרב), אניות מפרש וטנק מרכבה.

בראשית המאה ה-16 עבדו בארסנלה כ-16,000 עובדים, בכל קווי הייצור, והמתקן היה בלב ליבה של הכלכלה הוונציאנית. טכניקות הייצור היעילות אפשרו לעובדים לבנות ספינת משוטים בתוך פחות מ-24 שעות.

השער המרכזי לארסנלה – פורטה מאגנה (Porta Magna) – הוא פריט ארכיטקטוני מיוחד במינו שהוצב במקום בשנת 1460 והיה למבנה הקלאסי הראשון שנבנה בוונציה, כזה שקבע את הלך הרוח למבנים שהוקמו בעיר מאוחר יותר. על פי האמונה, אנטוניו גאמבלו (Antonio Gambello) הוא שעיצב את השער, בהשראת ג’קופו בליני (Jacopo Bellini). על יד הכניסה המקושטת מוצבים פסליהם של שני אריות, אשר הובאו מפיראוס ביוון כמאתיים שנה לאחר השלמת בנייתו של השער.

תחת שליטתו של נפוליאון, חלקי מהשער וממקטעים אחרים בארסנלה נהרסו ונבנו מאוחר יותר, וב-1900 הועברה בנייתן של הספינות לידיים פרטיות. המקום נפגע קשות גם במהלך מלחמת העולם השנייה, וכיום הוא משמש בעיקר לצרכי הצבא האיטלקי, ללא נגישות לציבור למעט מקומות מסוימים שבהם מוצבים מיצגים בעת הביאנלה (Biennale), האירוע האומנותי המרכזי.

בואפורטו: קו 52 לתחנת Arnsenale

–

–

מגדל השעון

מגדל השעון (Torre dell’Orologio) הוא אחד ממראי הנוף המפורסמים ביותר בוונציה והוא ניצח מעל לקשת המובילה אל רחוב הקניות המרכזי של וונציה, רח’ מרסריה (Merceria). המגדל מסמל, למעשה, גם מפגש וגם התפצלות בין הרכיבים הארכיטקטוניים השונים של כיכר סנט מארק, שהייתה לא רק מקום מושבו של הכוח הפוליטי והדתי אלא גם מתחם ציבורי שמתקיימת בו פעילות כלכלית ענפה, עם מבט אל הים ונקודת חיבור מרכזית אל העיר וונציה כולה.

ככל הידוע לנו כיום, ההחלטה לבנות שעון ציבורי חדש באזור סנט מארק, כתחליף לשעון הישן של סאנט אליפיו (Sant’ Alipio) בצפון-מזרח הבזיליקה, קדמה להחלטה בנוגע למיקומו של שעון זה. בשנת 1493 החליט חבר הסנאט זואן קרלו ראיניירי (Zuan Carlo Rainieri) ממחוז אמיליה ליצור שעון חדש, אבל ההחלטה להציב את השעון בכניסה לרח’ מרסריה התקבלה שנתיים מאוחר יותר.

שנה מאוחר יותר, ב-10 ביוני, החלה הריסת הבתים בכניסה לרח’ מרסיה במטרה להניח את היסודות לקראת בניית מגדל השעון. ב-1 בפברואר 1499 הושלמה הבנייה והשעון על גבי המגדל נחשף לקהל הרחב. ההיסטוריון מארין סאנודו (Marin Sanudo) תיאר בכתביו כי “מעל לפני הרחוב המוביל אל המרסריה מוצב השעון במלוא יופיו והדרו”.

המבנה הגבוה נשען על בסיס מלבני שגודלו כ-9 מטרים על פני 6 מטרים ובקצהו מרפסת ובה מוצגים פסליהם של המורס. בעת בניית המגדל הוא סימל את המרחק המובהק הקיים לעומת השפה הארכיטקטונית של כיכר סנט מארק, כפי שעוצב במאה ה-12 על ידי סבסטיאנו זיאני (Sebastiano Ziani).

במשך תקופה ארוכה ניצב מגדל השעון לבדו, כסמל לארכיטקטורה המקומית, והוא שיחק תפקיד משמעותי במראה האורבני הכללי של העיר, כשהוא מושך אליו תשומת לב מכל נקודות התצפית הקיימות. בתצפית מכיוון הסנט מארק נראה המגדל כשער ניצחון וכמצבה המסמלת את הנתיב המסחרי של העיר. מכיוון המרסריה (Merceria) נראה המגדל כטלסקופ המציע נקודת מבט על הכוח הפוליטי של העיר.

אומנים רבים היו מעורבים בבניית השעון והמוטיבים הכלולים בו: במאה ה-18 הגביה ג’ורג’יו מאסארי (Giorgio Massari) את הכנפיים בצד המבנה מעל לטרסות, והוסיף מעקה חדש. באותה העת הוסיף תומאסו תמנזה (Tommaso Temanza) שמונה עמודים כדי להפחית את האור המשתקף בקומת הקרקע. שינויים אלה ואחרים לא פגעו מעולם בכוחו של העיצוב המקורי.

העבודות בחלק הפנימי של המבנה התבצעו במאה ה-19 והיו דרסטיות יותר: מדרגות העץ הוחלפו בגרם מדרגות ספירלי העשוי מתכת, והגג שהיה עשוי עץ ועופרת הוחלף בגג לבנים ושיש. באופן כללי, המבנה והמראה של מגדל השעון היו בשלב זה “עדכניים” יותר, באופן שנתן תחושה של התרחקות מהמקור.

בכל מקרה אין כל ספק כי המגדל והשעון האסטרונומי המוצב עליו הם יצירת מופת של טכנולוגיה והנדסה והם חלק בלתי נפרד מדמותה של וונציה.

באופורטו, קווים 1 ו-2 עד לתחנת San Marco

שעות פעילות

סיורים מודרכים בימים ב’ עד ד’:

10:00-11:00

בתיאום מראש באתר האינטרנט או בטלפון: 41-520-9070–

–

כנסיית סַנְטִי ג’וּבָאנִי אֶ פּאֹולוֹ

כנסיית סַנְטִי ג’וּבָאנִי אֶ פּאֹולוֹ (Santi Giovanni e Paolo), הקרויה בפי רבים גם בשם סָאן זָאנִיפּוֹלוֹ (San Zanipolo) היא אחת הכנסיות היפות בוונציה, שעיצובה הותאם לאירוח עניי העיר.

כנסיית סַנְטִי ג’וּבָאנִי אֶ פּאֹולוֹ נבנתה לכבוד הקדושים ג’ון ופול והיא עוצבה כבזיליקה קטנה המיועדת לשמש ככנסייה הקהילתית.

בשנת 1246 נפתחה הכנסייה הראשונה במקום שבו נמצאת היום כנסיית סנטי ג’ובאני א פאולו, והיא הוזמנה על ידי הדוֹגֶ’ה גָ’אקוֹפּוֹ טְיֶיפּוֹלוֹ (Doge Jacopo Tiepolo), אשר תרם את הקרקע לדומיניקנים לאחר שחלם בשנתו על היונים הלבנות החגות מעל פני האזור. בשנת 1333 נהרסה הכנסייה לאחר שהקהל הרחב הביע צורך בהקמת מבנה חדש וגדול יותר. אלא שמלאכת הבנייה נמשכה כמעט מאה שנים ולבסוף נפתחה הכנסייה בשנת 1430.

כנסיית סַנְטִי ג’וּבָאנִי אֶ פּאֹולוֹ עוצבה בסגנון גותי איטלקי והיא עשויה לבנים. משפחות עשירות רבות העדיפו את הכנסייה כמקום לקבורתם של יקיריהם, ועד היום מקובל להאמין כי 25 שליטים וונציאניים, מפקדים בכירים בצבא וכן אישים מפורסמים ואומנים מצאו במקום את מקום מנוחתם האחרון. המצבות המפוארות הן הסיבה לכך שהכנסייה מכונה “הפנתיאון של וונציה”.

מרבית מבקרי הכנסייה מסכימים בפה מלא כי המבואה מרשימה פי עשרות מונים לעומת חלקה החיצוני של הכנסייה, והדבר ניכר בעבודת האומנות הרבה. המזבח הראשון, המוקדש לקדוש הדומיניקני הספרדי וִינְ’צֶנְזוֹ פֶרֶר (Vincenzo Ferrer), מעוטר בפוליפטיק גדול, וחלק מן המזבח, שעוצב על ידי לוֹרֶנְזוֹ לוטו (Lorenzo Lotto) מוקיר את רוחב ליבו של אנתוני הקדוש. במבואת הכנסייה מוצגות עבודות בולטות נוספות של אמנים מקומיים רבים.

סיור בכנסיית סַנְטִי ג’וּבָאנִי אֶ פּאֹולוֹ ובמבואה המרשימה כרוך בתשלום סמלי, אך לא כדאי לוותר עליו, וכן על המיסה המתקיימת מספר פעמים ביום. זוהי חוויה מרתקת המשלב אמנות, תרבות ואסתטיקה.

ואפורטו: קוים 41 ו-42 לתחנת Ospedale

כתובת: Campo Santi Giovanni e Paolo

שעות פתיחה:  ב’-ש’ 07:30-18:30, א’ 12:00-19:30

עלות הכניסה בתשלום–

–

הגטו היהודי

השכונה שהעניקה לעולם את המילה “גטו” היא כיום שכונה שקטה המוקפת בכר דשא גדול ומשמשת כביתם של מוסדות יהודיים, מסעדות כשרות, בית ספר רבני וחמישה בתי כנסת. היהודים הוונציאנים חיים בכל רחבי העיר, אבל הגטו היהודי מאוכלס באופן כמעט בלעדי על ידי יהודים חסידיים אמריקאים החיים לפי מסורת מזרח-אירופאית.

למרות שהיהודים הגיעו לוונציה מוקדם יותר, בתי הכנסת ובית העלמין הראשונים הוקמו רק כאשר הגיעו היהודים האשכנזים (צפון-אירופאים) בסוף המאה ה-14, לאחר שנים ארוכות של התנכלות וגירוש ממדינות שונות באירופה. באותה העת נעזרו סוחרי המחוז המסחרי של רִיאַלְטו (Rilato) ביהודים כמלווים בריבית, כדי לכסות על ההוצאות ההולכות וגדלות.

בשנת 1516 נכנע הסנאט להתנגדות המקומית הרבה והיהודים הוגלו לאי בקַנֶרְגִיו (Cannaregio) באזורים החיצוניים של העיר, שנקראו “גטו”, מונח הקשור גם במילה העברית “גט”, שמשמעותה גירושין. השערים בכניסה לגטו ננעלו בשעות הלילה וסירות שמירה שטו בתעלות הסובבות אותו. היהודים קיבלו היתר להלוות כספים בריבית נמוכה, לנהל חנויות משכון בפיקוח הממשלה, לסחור בטקסטיל או לעסוק ברפואה. רופאים יהודיים זכו לכבוד רב ויכלו לעזוב את הגטו בכל שעה כאשר היו בתפקיד.

למרות הנידוי כלפיהם, היהודים חשו בטוחים מאוד בוונציה ובמאה ה-16 גדלה הקהילה היהודית באופן ניכר, בעיקר בשל הגעתם של פליטים ששרדו את האינקוויזיציה, במסגרתה הוצאו להורג יהודים רבים בדרום איטליה ובמרכזה, בספרד ובפורטוגל. הרחבת הגטו התאפשרה פעמיים בשל הגידול באוכלוסייה, אך עדיין היה זה המקום הצפוף ביותר בוונציה, מה שמסביר את המבנים הגבוהים שנבנו במקום.

שערי הגטו הוסרו עם הגעתו של נפוליאון ב-1797, אבל הגטו נסגר מחדש במהלך הכיבוש האוסטרי. את החופש שלהם קיבלו היהודים מחדש רק בשנת 1866, לאחר שיוסדה המדינה האיטלקית. יהודים רבים עזבו את איטליה ב-1938, בשל חוקיו הגזעניים של מוסליני, כך שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו בגטו כ-1,500 יהודים בלבד. הם המשיכו לברוח, ו-247 יהודים גורשו על ידי הנאצים, כך שבמהלך המלחמה חיו בגטו שמונה יהודים בלבד.

הגטו היהודי כולל בתוכו בתי כנסת בסגנון הרנסנס, והם מרהיבים ביופיים. טעמו האישי של כל אחד ממעצבי בתי הכנסת מורגש, אבל ההשפעות הוונציאניות בולטות ביותר וחלק מהארכיטקטים פעלו במקביל לעיצוב כנסיות בחלקים אחרים בוונציה. כך, למשל, בית הכנסת הספרדי בגטו תוכנן על ידי לונְגֶנַה (Longhena), שתכנן את כנסיית סנטה מריה דלה סאלוט (Santa Maria della Salute).

אוטובוס: קוים G ו-V מתחנת הלידו, או באמצעות הליכה רגלית (כרבע שעה).

סיורים מאורגנים בבתי הכנסת (באנגלית ובאיטלקית) ניתן לתאם דרך המוזיאון היהודי.

ימים א’-ו’, מ-10:30.

המוזיאון העברי (Museo Ebraico), המציג את התרבות היהודית בוונציה, חנוכיות עשויות כסף ושטרי כתובה בעברית.

ימים א’-ו’, 10:00-18:00

סיורים מודרכים במוזיאון מתקיימים החל מהשעה 10:30 מידי שעה.

עלות הכניסה: 8.5 יורו.

כתובת המוזיאון:

Campo del Ghetto Nuovo, Cannaregio 2902/B, 30121.

בית העלמין העתיק, בו נמצאות מצבות אבן המוסתרות על ידי דשא וקיסוס, הישנה בהן משנת 1389, פתוח בכל ימות השבוע – למעט שבתות וחגים יהודיים.

–

–

לידו

רצועת החוף לִידו (Lido) היא רצועה קטנה למדי, שאורכה כ-12 ק”מ והיא משמשת כבית ל-20,000 תושבים. מספר התושבים באי גדל במהלך הקיץ, משום שרבים מתארחים בבתי הנופש שלהם בחודשים החמים בלבד, עת מתמלאים בתי המלון באורחים מקומיים ובתיירים המגיעים להתרגש מיופייה של וונציה. זהו גם האי היחיד בעיר השוכנת על המים, שבו מתאפשרת תנועת כלי רכב.

ההתיישבות באי לידו החלה בחלקו המרכזי של האי, הידוע בשם מַלְמוקו (Malamocco). חלק זה ברצועת החוף שימש כנמל עתיק וכיום פועלים בו מספר מקומות תיירותיים.

על פי הדיווחים, בשנת 1202 שכנו בלידו אלפי צלבנים שלא יכלו להרשות לעצמם (כלכלית) להיכנס לוונציה, והוא החל להתרחב במאה ה-19, אז הפך לאחד מאתרי הנופש האקסקלוסיביים ביותר באירופה ומשך אליו סופרים מפורסמים, כוכבי קולנוע ואף אנשי מלוכה. במשך השנים נבנן מלונות פאר לאורך קו החוף, כך שהאי הנטוש הפך למקום מבוקש מאוד.

בחלקו הצפוני של האי נמצאים בתי המלון המפוארים, בהם מלון Grand Hotel Excelsior ו-Grand Hotel des Bains וכן פעל באזור זה קזינו, אך הוא נסגר לפני מספר שנים.

מהאי לידו ניתן להשקיף לעבר הים האדריאטי מצד אחד ולעבר הלגונה מן הצד השני. בצד המשקיף לים האדריאטי ישנם מספר חופים פרטיים ששייכים לבתי המלון, וביניהם קיימים גם מספר חופים ציבוריים. עם זאת, בכל אחד מן החופים הפרטיים ישנה רצועה שאורכה כ-9 מטרים, הפתוחה לקהל הרחב. אזור זה עמד במוקד הרומן המפורסם של תומאס מאן משנת 1912, “מוות בוונציה”.

בקצה הדרומי של האזור ממוקם האַלְבֶרונִי (Alberoni), מגרש הגולף היחיד בוונציה. המגרש נפתח בשנת 1930 עם 9 חורים והכפיל את גודלו בשנת 1950. כיום הוא נחשב למאתגר מבחינה טכנית.

בתי המלון האקסקלוסיביים של לידו, שיוצרים מחסום בין וונציה לבין הים הפתוח, ממשיכים עד היום למשוך תיירים רבים. האי הוא גם מקום מהנה עבור המקומיים, המבלים בו בחודשים החמים. המקומיים והתיירים המחפשים חוויית קנייה איכותית מוצאים אותה ב Gran Viale Santa Maria Elisabetta, אשר חוצה את האי מהים בקצה האחד אל הלגונה בקצה השני ומציעה שפע של בתי מלון, חנויות ומסעדות.

אחד האירועים המוכרים והחשובים ביותר מתרחש מדי חודש ספטמבר, אז מתקיים באי פסטיבל הסרטים השנתי של וונציה, שמושך אליו כוכבי קולנוע מכל רחבי העולם ומז’אנרים שונים ומגוונים. זהו פסטיבל הסרטים הוותיק ביותר, שהחל לפעול בשנת 1932 ונחשב עד היום לאחד מאירועי הסרטים החשובים ביותר.

בואפורטו:  קוים 1, 5.1, 5.2, 6

קו 8 פעיל רק בחודשי הקיץ ומגיע ישירות לאיזור סאן ניקולו, בו נמצא בית הקברות היהודי.

–

–

דורְסֹדורו (Dorsoduro)

מחוז דורְסֹדורו ידוע כמרכז החיים האקדמיים והאמנותיים של וונציה והוא ממוקם בין התעלה הגדולה (Grand Canal) לבין תעלת ג’ודוקַה (Canale of the Giudecca). הגישה אל המחוז פשוטה למדי ואפשרית באמצעות סירה או צעדה לאורך גשר האקדמיה (Ponte dell’Accademia) והמחוז כולו בנוי על קרקע מוצקה, בשונה מיתר חלקיה של וונציה.

השבילים הרבים לאורך מחוז דורְסֹדורו הם דרך נפלאה לגלות את החיים האמיתיים בוונציה וקשה לטעות בדרך, משום שהשבילים מוקפים במים משני צדיהם.

קו המים של חצי האי דורְסֹדורו מעוצב בסגנון הבַרוק ומעטרת שכיפתה המרהיבה של סַנְטַה מַרִיה דֶלַה סָאלוטֶה (Santa Maria Della Salute). תעלות המים מסודרות סביב המחוז בצורת שתי וערב והמחוז עצמו שופע בכיכרות נעימים ובגינות מגודרות.

בלב המחוז נמצא המרכז שוקק החיים, קָאמְפו סַנְטַה מַרְגֶרִיטַה (Campo Santa Margherita), מתחם פתוח עם מגוון עצום של בתי קפה, גלריות, שווקי דגים וחנויות יינות. המתחם כה פעיל וסוער, שהוא מושך אליו סטודנטים ואומנים רבים. בתחילת הערב נהנים מהמבקרים מכוס יין, שמפניה או קוקטייל קאמפרי, ובהמשך מתענגים על ארוחה משובחת.

המחוז הוא ביתם של אומנים, מעצבים, סופרים ואנשי חינוך מזה שנים. בשנת 1750 נפתח בית הספר לאומנות Gallerie dell’Accademia, במקום שבו פועל כיום מוזיאון המציג יצירות אומנות מרשימות ומפורסמות.

הביקור במחוז דורְסֹדורו הוא דרך נפלאה לנעול יום נוסף באחת הערים הקסומות ביותר באירופה.

ואפורטו: קוים 4.1, 5.1, 6 לתחנת Santa Marta

–

–

קַנַרְגִיוֹ (Cannargio)

שכונת קַנַרְגִיוֹ היא אחת השכונות האותנטיות והיפות ביותר בוונציה, והיא מקושרת ליבשת באמצעות גשר ארוך שתחילתו בתחנת הרכבת המרכזית של סנטה לוסיה. זהו הרובע הגדול והמאוכלס ביותר בוונציה, התופס את כל החלק הצפוני של העיר, בעוד תעלת הקַנַרְגִיוֹ היא תעלת המים החשובה ביותר ברובע הזה, לאחר התעלה הגדולה.

שכונת קַנַרְגִיוֹ משמשת כביתם של הגטו היהודי (אחד הגטאות הוותיקים ביותר באירופה), של תחנת הרכבת של סנטה לוסיה, של כנסיית סַנְטַה מַרִיַה דִי מִירַקוֹלִי (Santa Maria dei Miracoli) המאופיינת בארכיטקטורה מרהיבה מימי הרנסאנס, וכן של כנסיית המדונה מְאוֹרְטוֹ (Madonna dell’Orto) המארחת יצירות אמנות מהגדולות ביותר בהיסטוריה.

סיור בשכונת קַנַרְגִיוֹ מציע למבקרים שילוב מלהיב בין ארכיטקטורה, היסטוריה ואומנות!

–

–

מוּרַאנוֹ (Murano)

מוּרַאנוֹ הוא אחד מתוך 118 איים השוכנים בלגונה של וונציה והוא מפורסם בעיקר בזכות מפעלי הזכוכית, אשר רובם שייכים למשפחות המקומיות ושבהם נוצרת זכוכית צבעונית ייחודית. המפעלים הללו פעלו בעבר במרכז וונציה, אך הועברו לאי מוראנו בשנת 1291 לאחר שפרצו בהם מספר שריפות.

יצירת הזכוכית הוונציאנית היא אמנות מורכבת והיא דורשת מיומנויות ייחודיות כל כך, עד שבעבר נאסר על יצרני הזכוכית לעזוב את וונציה. חלק ניכר מאמני הזכוכית, אשר נחשדו בכוונותיהם להפיץ את סוד האמנות, אף הוצאו להורג.

כיום גרים באי מוראנו 4,000 בני אדם, הרבה פחות מאשר בימי הזוהר שלו, אז התגוררו באי 30,000 תושבים, לצד בתי הנופש של העשירים המקומיים. את הבתים המרהיבים מעטרות גינות יפהפיות וכן ממוקמים באי גם הגנים הבוטניים הראשונים של איטליה.

אל תוותרו על סיור באי המיוחד, בביקור בגנים ובסיור בכנסיות השונות, שבאחת מהן – לפי השמועות – שוכנות עד היום עצמותיו של דרקון. הביקור באי הוא לא פחות מאשר הרפתקה מרתקת!

ואפורטו: קו 41 או 42 ממרכז וונציה לתחנת Museo באי מוראנו.

המעבורת לא עוצרת לאורך התעלה הגדולה או בסאן מרקו.

–

–

בוּרַאנוֹ (Burano)

בוּרַאנוֹ הוא אחד מאייה המרהיבים של לגונת וונציה והוא מפורסם בזכות הבתים הצבעוניים ובזכות תעשיית התחרה הענפה המתקיימת בו. נשות האי המוכשרות עובדות במשך חודשים רבים להכנת חלקי התחרה וכל אחת מהן מומחית לסוג תפירה שונה.

לצד תעשיית התחרה החזקה, האי בוּרַאנוֹ מוכר גם בזכות הססגוניות המאפיינת אותו: כל אחד מן הבתים באי צבוע בגוון בוהק שונה של כחול, צהוב, ורוד או סגול, על החלונות תלויות אדניות עם פרחי גרניום אדומים ועל הקירות מצוירים מלאכים. כל אלה נותנים לבאי האי תחושה בלתי פוסקת של פסטיבל.

ההנחה הרווחת היא כי ההתיישבות באי החלה במאה החמישית, לאחר שיושבי החוף האדריאטי ברחו אליו מידיהם של הברברים. בימיו הטובים מנה האי 8,000 תושבים, אך כיום חיים בו 3,000 בני אדם בלבד.

הדעות ביחס למקור השם “בוּרַאנוֹ” חלוקות. יש הטוענים שהשם מתייחס לכניסה הצפונית לעיר וונציה, פורטה בוּרַאנָה (Porta Boreana), אך אחרים מתייחסים למשפחת בוֹרִיאַנַה, שהייתה המשפחה הראשונה שהתיישבה באי. ישנם גם חוקרים המאמינים שהתושבים הראשונים במקום הגיעו אל האי מהאי הצפוני בוֹרַאנֶלוֹ (Buranello).

כנסיית סַן מַרְטִינוֹ היא הכנסייה היחידה באי בוראנו והיא מפורסמת בעיקר בגלל מגדל הפעמונים שנבנה במאה ה-19, על גבי יסודות מעץ שעם. עם השנים קרסו יסודות השעם של המגדל והוא נותר עקמומי עד היום, באופן הדומה לעקמומיותו של מגדל פיזה המפורסם.

ואפורטו: קוים 12 ו-14

קיימת אפשרות (מומלצת) לסיור בכל שלושת האיים – מוראנו (Murano), טורצ’לו (Torcello) ובוראנו.

–

יעדי לינה מומלצים בונציה

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.