המסע המופלא להודו של פיליפ הריס

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

23/12/01

רק שבוע עבר מאז שחזרתי מהודו וכבר ישבתי לכתוב את רשמי.  אבל נתחיל מן ההתחלה: שדה התעופה לוד: נכנסתי לחנות ללא-מכס אמנם לא כדי לקנות וידאו ב200–$ כמו כולם, אולי כחלק מהריטואל הקבוע של טרום-טיסה. יצאתי מרוצה ומכוון שהיה לי עוד זמן קניתי גם שני אפטר-שייב אדומים ועוד אחד שחור.

בכריזה הודיעו על הטיסה להודו וירדתי לאוטובוס המחכה לקחתי למטוס. הפעם ידעתי את מקום המושב במטוס מכיוון שנרשמתי לתכנית “נוסע מתמיד” ולכן גם לא מיהרתי. לא ידעתי מי יהיה לידי, הפתיע אותי ידיד ותיק או אם אכיר מישהו בטיסה. חודשים לפני כן הייתי בקשר דרך האינטרנט עם בחורה אמריקאית מלוס אנג’ לס שהחליטה גם היא לטוס להודו עם חבר שלה בערך באותם הזמנים, אבל היא תכננה לרדת לדרום הודו וכללה בתוכניתה טיסות פנימיות וכללה הוצאות נוספת כיאה לתיירת אמריקאית ושלא היו מתוכננים אצלי.

התיישבתי במקום המיועד לי. מטוס בואינג 767 מרווח וחדיש והכל יפה ומבריק. במושב לידי מתמקמת בחורה שחורת שער קצוץ לבושה בקפידה. בתוך דקות פתחנו בשיחה. היא דוברת אנגלית אבל עם מבטא זר. מכיוון שידעתי שהמטוס פניו להודו בלבד, שאלתי אותה אם היא נשארת בהודו או אולי ממשיכה לנפאל כי הרי ניו-דלהי משמשת צומת לטיסות נוספות. שאלה עניינית מאד כי חשבתי על חברי לעבודה – שנסע לבד בכל הודו ולא נעזר באף אחד. חשבתי על  האפשרות לפחות לשכור מונית ביחד מהשדה לתוך העיר ניו-דלהי.

היא השיבה שבתוכניתה לשהות שלושה שבועות בהודו ולחזור לאירופה. בשבילה זו הייתה כבר טיסה שניה באותו היום כי היא הגיעה לישראל בטיסה אחרת של אל-על.

הלילה היה ארוך. הטיסה ארכה 8:45 שעות. הרבה מעבר למה שקיוויתי, בהשוואה לחברת המטוסים הירדנית “אליה” הגומאים את המרחק  ב6:30 שעות. אמנם ההמראה היא מעמאן, אבל הרי בירת ירדן רק 20 דקות טיסה מלוד. טסנו דרומה מעל ירושלים והים האדום לאורך חופי סעודיה ומעל לאוקיינוס ההודי. בסביבות 10:30 בבוקר שעון מקומי נחתנו בניו-דלהי. השמים היו אפורים, כמעט בלתי חדירים, הערפיח הנורא של ניו-דלהי הצליח הפעם גם לסגור את שדה התעופה ורק לשעות מספר במשך היום התאפשרה הנחיתה וההמראה. מאוחר יותר ישפיע הערפיח גם על הרכבות אבל זה סיפור להמשך.

בתחילה לא התייחסתי לבעיה הזו (רכבות) שתתפתח. הבחורה, כבת גילי אמרה שהזמינה חדר במלון (הרבה יותר ממה שאני עשיתי בנידון, אמנם בדקתי כמה אפשרויות דרך האינטרנט אבל לא הגעתי לכלל החלטה להזמין) ושהנהג מטעמם מחכה לה. ירדנו, מצאתי את התרמיל, ניגשתי לדלפק להחליף כסף. המרתי 100$ לכסף מקומי. הכסף המקומי (רופי) הזכיר לי את הכסף המצרי מטיולי בסיני: מלוכלך ורך מרוב שימוש. מסתבר שישנם שטרות של 500 רופי אבל קבלתי רק בשטרות של 100 רופי ובהחלפה מקבלים מעל ל40 שטרות כאלה, צריך לעמוד ולספור ולא פעם טועים כי השטרות דביקים (כדאי לזכור לא להרטיב האצבע בלשון בזמן הדפדוף כי השטרות הרי מלוכלכים ואפשר להידבק במחלות כלשהן כבר ביום הראשון).

השוני בין עולמנו הממוכן לזה של ההודים:  עניין של 30 שנה לערך. הכל ידני ובירוקרטי ביותר. גם חבילות הכסף משודכים בשדכנים עבים ודרוש צבת כדי לפרק חבילת שטרות. לאחר מכן מתחילה טראומת הטפסים: מאיפה לאיפה, לכמה זמן, מה היעד הבא, כתובות וכו’. בסופו של דבר קבלתי את הכסף בתוספת חשבונית בגודל חצי עיתון ועליו חתימות שונות המוכיחות שהחלפתי כסף כדת וכדין.

יצאתי מהטרמינל ולהפתעתי מצאתי עצמי באווירה כפרית לגמרי, שלוותית לחלוטין ובהתחשב בעובדה שאני בנמל תעופה בינלאומי. הבחורה שהגיעה איתי בינתיים זיהתה את נהג המונית שעמד נרגש כולו. (כנראה תיאמה עם המלון שישלחו לשדה נהג עם שלט)  ולאחר שיחה קצרה המתנו בצד הדרך שילך ויביא את הרכב. הוא הגיע כעבור זמן מה, העמסנו הכל ויצאנו לדרך לכיוון עיר הבירה.

יש להבין שההודים לא חידשו את צי הרכב שלהם לפחות 20 שנה וכך זה נראה: כמו מתוך יומן היסטורי של ישראל: משאיות ישנות, מוניות מדגם בריטי (אמנם מיוצרות מחדש בהודו) אך הדגם ישן. אופנועים תוצרת מקומית “רויאל אנפילד-בולט” לפי מודל 1950 לערך. המון קטנועים מתוצרת ווספה. ריקשות מכל הסוגים: כאופניים, כאופנועים או נגררים בידי אדם. ואז התחילו הצפירות וההתפתלויות, אמנם נוהגים בצד שמאל של הדרך כמו באנגליה אבל זהו הדבר היחיד הדומה לשאריות מהאימפריה הגדולה. כולם נוסעים, עוקפים וצופרים כל הזמן, נהגנו חולף ליד אופנים וכמעט גורם להם לרדת לשוליים. לעומת זאת, משאית מסיטה אותנו לאחור ודוהרת קדימה. בתוך כל ההמולה הזו, קטנועים עם 3 רוכבים, נשים בסארי יושבות ישיבת צד מאחורי הודי צנום: טנדרים מלאים לעייפה, אנשים עומדים על מדרגות הג’יפים ונוסעים הרצים לכל אוטובוס שרק מאיט. הדלתות תמיד פתוחות והם קופצים עולים ויורדים – חופשי חופשי.

כשעה לקח להגיע למרכז העיר, ועוד קצת צפונה יותר קרוב מאד לתחנת הרכבת החדשה של ניו-דלהי: חדש אמרתי? הגזמה פרועה, רק על פי השלטים נודע שפעם הייתה פה תחנה חדשה. זוהמה, רעש, עשן מכוניות, רחובות סתומים בכלי רכב ואנשים חוצים ביניהם ללא שום חשש. רמזורים שחלקם קיים רק ליופי ואפילו אינם דולקים. ואילו שפועלים אינם משפיעים על הנהג המקומי הממשיך בשלו גם באור אדום.

למ רות זאת יש לומר לזכותם של ההודים שהם נהגים מצוינים ומתמרנים נפלא בינות לסבך האנושי. בשבוע ימים לא ראיתי תאונה אחת זולת שפשוף קל בין ריקשה למכונית. מי שחושב שבנגקוק בירת תאילנד היא עיר צפופה ומזוהמת שיעצור בניו-דלהי לשעה שעתיים. קינחתי את האף והנייר השחיר מפיח. המקומות הסגורים מתחת לגשרים יכולים לשמש את המעונינים להתאבד: העשן כל כך סמיך עד שהעיניים דומעות.

הגענו למלון ועליתי לראות את החדר. טוריסט הוטל ממוקם בסוף סמטה ארוכה ושקטה.

TOURIST HOTEL, Ram Nagar, near New Delhi Station, Tel: 7510334, Fax: 7777446

מנהג מקומי תמיד לבדוק לפני שנרשמים. לבחורה היה כבר חדר מוזמן מראש והיא נשארה בקבלה ואני הלכתי עם הודי מנומס לראות את החדר שלי. אמנם גדול אבל ישן, אפל ולא מטופח בכלל. פה אזכיר שמרגע זה הבנתי שהתכנית שלי לסייר בהודו עם תרמיל על הגב דוגמת הצעירים תישאר כנראה בגדר משאלה בלבד. ואפרט מאוחר יותר. החלטתי שהחדר נראה לי וירדתי לאסוף את התרמיל. הערפיח גורם ללחות רבה והחדרים קרים. גם הסדינים היו לחים וכל האווירה הייתה קרירה. אבל זה מה שהיה. ולא היה לי כוח לחשוב על האפשרות לחפש מלון אחר.

מים חמים היו בשפע כך שהתקלחתי והלכתי לישון עייף מהטיסה הארוכה והלילה ללא שינה במטוס.

24/12/01

בבוקר התעוררתי מרעשים מבחוץ (מסתבר שהמלון ממוקם ליד מוסך מוניות) אבל האור בחוץ היה כל כך חלש שחשתי שאני באירופה או שהשעה מאד מוקדמת. מסתבר שכבר קרוב לצהרים אבל השמש לא מסוגלת לחדור דרך מסך העשן. ירדתי לקבלה, לברר פרטים לביקור במקומות המעניינים בעיר. ההודים מאחרי הדלפק מאד אדיבים ומסבירים לי שאם רוצים להגיע למבצר האדום יש צורך ללכת צפונה ואז לפנות ימינה. הסתכלתי במפה שליד דלפק הקבלה ואכן נראה שאפשר להגיע בקלות.

התחלתי ללכת ברגל בלי לדעת דבר לגבי הצפיפות שאני עתיד להיתקל. יותר מאוחר הבנתי שעדיף היה לשכור ריקשה שהרי המחיר הוא פרוטות בודדות ולמה להתאמץ. מיד הבנתי שזה לא עסק: ביוב פתוח, עניים מלוכלכים, בליל של כלי רכב, מדרכה כשמעט ואינה קיימת, צפירות, רעש, דחיפות ואני פוסע בכביש ראשי ברחובות דלהי הישנה. במפה הייתה מסומנת חלקה ירוקה ואני מחפש פארק ירוק עם עצים ודשא. אבל מסתבר שכל קשר הדוק בין המסומן במפה למה שנראה במציאות. חלפתי על פני תחנת רכבת נוספת והתנועה פשוט עמדה מלכת. הולכי הרגל הסתננו לאורך המדרכות העמוסות כמו ברחובות ישראל בערב יום-העצמאות. אי אפשר היה להתקדם ישר אלא רק בינות לכלי הרכב.

כדי לתאר את השוני והמיוחד להודו, נניח שניקח את כל הרחובות של התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב ונרכזם ברחוב אחד על טפם וציודם, נפתח את הביוב שיזרום לכביש, נבקש מכולם לצפור ולתת “גז”. זהו מה שקורה בדלהי באזורים הצפופים. כשעברתי את תחנת הרכבת חשבתי שהגרוע ביותר כבר מאחורי אבל נכוני לי עוד הפתעות בדרך. הגעתי לצומת – אמנם מסומן במפה אבל במציאות זהו ערב רק של אנשים, עגלות, משאיות, פרות וריח חריף של אדי בנזין ודיזל, ריח של אנשים שמגע הסבון רחוק מהם כמו השמש. ואת כל זאת צריך לחצות כאשר הצומת פקוקה ואף אחד לא יכול לזוז קדימה או אחורה.

בין המשאיות היה רווח קטן מספיק רק להודי צנום, ואני שמידותיי המערביים אינם כמידותיהם מחפש לשווא פרצה לעבור. לבסוף מצאתי מעבר צר, אך נעצרתי שוב בינות לאופני הריקשה המלאים לעייפה בערב רב של סחורות. אחד ההודים הצנומים כשראה אותי, ריחם עלי והסיט את האופנים ואני הצלחתי להגיע למדרכה השניה. המשכתי בתוך הזרם הבלתי פוסק של אנשים וכמו שהזכרתי קודם, דומה היה לימי העצמאות העליזים אצלנו. רק שפה זהו מחזה יומי. בצומת הבאה המצב היה קצת יותר טוב. נופפתי לבעל אופני ריקשה, עליתי עליו ותמורת 20 רופי דיווש במשך כקילומטר וחצי על למבצר האדום, יעדי לבוקר זה.

 המבצר האדום, נכס לאומי במרכז העיר העתיקה של דלהי. מחיר כניסה 15 רופי בלבד. במוזיאונים שונים גובים עבור מצלמה או מסרטת וידאו בנפרד – על פי רוב יותר מכרטיס הכניסה. המבצר מאכזב מאד. שטחו גדול אבל שומם ובלתי מטופל. במקום מספר בניני ציבור ביניהם מסגד (היה סגור כשהגענו) ומוזיאון (כניסה חינם). היתרון היחידי בכניסה למבצר הוא השקט והמרחב ושורות שורות של כסאות פלסטיק למנוחה.

 כשיצאתי מהמבצר החלטתי לשכור ריקשה ממונעת (טוקטוק). במחיר סמלי של 30 רופי (3 ש”ח) נסעתי למלון אינטר-קונטיננטל בקונו נאט פלייס לארוחה קלה לאחר יום מפרך.

המחירים מפתיעים, ניתן לקבל ארוחה דשנה במיטב טעמים הודים בין אם צמחוני ובין אם לא צמחוני כולל משקה לסיום בארבע מאות (400) רופי (40 ש”ח). המנות גדולות ואף אחד לא קם רעב. הדבר דומה גם במסעדות פשוטות יותר ותמורת סכום זעום לגבינו – אוכלים טוב מאד.

ב 30 רופי נוספים ובטוקטוק נוסף חזרתי למלון ללינה קפואה בחדר קר. 2 שמיכות וסדין נוסף הספיקו בקושי. לאוהבי כריות נמוכות מומלץ לא להשתמש במה שנותנים במלון כי הכריות קשות וגבוהות (נזכרתי בסיפור על חלום יעקב שישן כשסלע משמשו ככרית). עדיף לקפל סוודר או סדין ולייצור כרית נמוכה יותר. מחיר לחדר זוגי ללילה הגיע ל 600 רופיי (60 ש”ח) ועוד תוספת של 10% מס מקומי. (לימים ידעתי לא לשלם את תוספת המס לאחר מיקוח קצר בקבלה).

למחרת החלטתי ללכת לכיוון מיין-בזאר, שם ממוקמים כל הגסט-האווזים שמשמשים את הטיילים הישראלים. הלכתי לכיוון תחנת הרכבת ואשר מולה מתחילה הסמטה המוכרת ביותר לתרמילאים: כקילומטר אורכה והיא עמוסה משני צידה בחנויות עם סחורה מכל הסוגים וכל כמה מטרים שלט של גסט-האווז המציע את מיטב החדרים ממוזגי האוויר עם מקלחת מים חמים. כמובן שיש להתייחס בספקנות לטיב המקום עד לבדיקה המומלצת. משום מה ידעתי לכשאשוב לניו-דלהי אמצא את מקומי בין מלונות/אכסניות המיין-בזאר.

אמרתי שיש בה הכל:  חנות הצילום הטובה ביותר במיין-בזאר:

בסוף הרחוב מגיעים לרחבה בו ישנם עצים. פונים שמאלה וברחוב הקצר נראה מספר חנויות צילום. אני ממליץ על אומגה קולור. הפיתוח מהיר ויעיל, כדאי לקנות כאן סרטי קודאק וסוללות למצלמות. למשל סרט קודאק 100 אסא 36 תמונות תוצרת בית חרושת קודאק הודו (צבעים מעולים) עולה רק 7.5 ₪ (בארץ הסרט הזה עולה לפחות 15 ₪) וסוללה ליטיום  2CR5 6V למצלמת מינולטה עולה רק 19 ש”ח.

25/12/01

בוקר: השמיים מעוננים, חסרי שמש וחום, הרטיבות גבוהה. הסדינים לחים. ההודים משתעלים. ככה בוודאי מקבלים מחלות בדרכי הנשימה. אני מבין שעלי לשהות בדלהי פחות כמה שאפשר. עובר למסעדה הקטנה של המלון ומזמינים ארוחת בוקר: יושבים ומחכים למלצר. הוא מגיע סוף סוף עם תפריט באנגלית. בכל כמה רגעים שב ומופיע ושואל אם ישנה הזמנה. מהמסורת הבריטית נותר הרבה במיוחד באגף המזון:  תפריטי הבוקר כוללים ביצים, חביתות, מבולבלות (מקושקשות), תה עם חלב, קפה, טוסט, מרמלדה, ריבה וחמאה.

ובדיוק כשם שלמדו מהבריטים. מלצר אחד רושם, פונה לחברו ומוסר לו ההזמנה, זה ניגש שלושה צעדים למטבח ומעביר הפתק לטבח בפנים. עכשיו עוברים למצב המתנה: 10-5 דקות ומופיע מלצר אחר ושואל אם אני מעוניין בארוחת בוקר. כשאני אומר לו שכבר הזמנתי הוא נסוג בנימוס.

כשמקבלים את העודף לשים לב שיהיו גם מטבעות מלבד השטרות שכדאי לשמור למתן טיפ, הרי כל הודו חייה ונושמת טיפים והרי גם רופי או שניים הם תשר מקובל.

בחצר גדלים עצי תות עליהם מקפצים סנאים קטנים, אחריהם מדלג עורב שחור ענקי. אני משליך פרורי לחם והם ממהרים ללקט ומזנקים במהירות למחבוא בין ענפי העץ העליונים מחשש העורב הממתין לשאריות.

קריסמס בהודו:

קונונט פלייס, מרכז העיר החדשה, מקושט להפליא, בנוי מעגלים מעגלים. המעגל המרכזי (הפנימי) שזור במנורות צבעוניות, כל שלטי החנויות מוארות, המוני משפחות הודיות מהמעמד הבורגני על טפם מטיילים הלוך ושוב על המדרכות הדחוסות. החנויות מלאות אדם – קונים בהנחה לרגל חג המולד. בכניסה לכל חנות עומד שומר לפעמים חמוש כדי למתן את קצב במבקרים. ההודים משלמים כל מחיר, העיקר שיצאו עם שקית של פירמה יוקרתית. על במה ניצבת להקת רוק מקומית ומזמרת וקהל צעירים צוהל לקצב השירים.

קונים כרטיס בתחנת הרכבת:

לקראת הנסיעה מניו-דלהי לעיר אגרא הלכתי לתחנת הרכבת מול סמטת המיין-באזאר. המקום הומה, מוזנח. נכנסים לאולם המרכזי – עשרות תורים לפני הקופות, כל השלטים בהודית. רעש, דחיפות, ההמון זז כל הזמן. חוששים לציוד, שומרים הכל קרוב. עולים לקומה השניה שם מוכרים כרטיסים לתיירים ולהודים האמידים. באולם שני תורים: אחד לתשלום במטבע זר ואחד במטבע המקומי. אם חפצת בתשלום ברופיות תהיה חייב להציג את טופס החלפת המטבע מנמל התעופה. (זוכרים את  הגיליון המלא בחותמות) קח טופס בקשה לכרטיס, מלא את הפרטים של הרכבת והפרטים האישים שלך. פרטי הרכבת ומספרה מופיעים על הקיר בטבלה גדולה. תידרש למלא את כל פרטי הדרכון והוויזה. לאחר מכן הצטרף לתור המתקדם לאיטו לפקידים היושבים מול מחשבים (סוף סוף קידמה). הוא בודק את הפרטים.

זיכרו למלא גם את סעיף הגיל והמין – ללא הפרטים האלה הטופס לא ייקלט ותצטרך להשלים. הפקיד בודק במחשב את הפרטים (לגבי הרכבת כמובן) קולט את הבקשה ופולט כרטיס עליו מסומנים כל הפרטים כולל מספר הרכבת, מספר הקרון והמושב. הרעיון מאחורי הדרישה למילוי המין היא לנשים שאינן מעוניינות לשבת ליד גברים וכך ניתן לרכזן בספסל אחד. לפחות כאן חשבו ההודים על זכותן של נשים לנסיעה רגועה. (אגב, נשים יכולות לקנות כרטיסים ללא תור, וכדאי לשלוח את החברה שתדחק לתחילת התור ולמרבה ההפתעה ההודים לא יתנגדו אלא יזוזו ויפנו לה דרך לקופה).

 לאחר מכן יש לרדת לאולם הנוסעים ולבדוק את המצב הנוכחי של הרכבת מעל גבי לוח-הזמנים הענק למקרה של ביטולים או דחיות. למותר לציין שהפקיד והמחשב בקומה למעלה אינם יודעים על ביטולים או דחיות. במקרה של דחייה ארוכה אפשר להמיר את הכרטיס בכסף תמורת 50% מערכה. קניתי כרטיס למחרת בבוקר לעיר אגרא לרכבת הבוקר. שמח וטוב לב פניתי לקונונט-פלייס לחפש אחר משרד האינטרנט לשלוח מסר הביתה שהגעתי בשלום. (כשחזרתי לניו-דלהי הבנתי שבמיין-באזר ישנם מספר משרדי אינטרנט ואין שום צורך לחתת רגלי למרכז העיר.

27/12/01 הנסיעה לאגרא:

בוקר: הרכבת היתה אמורה לצאת מהתחנה בשעה 7:15 ולכן קמתי מוקדם, ארזתי הכל, שילמתי בקבלה. למרות המרחק הקצר לתחנה הזמנתי ריקשה (במחיר אפסי) הריקשה כל כך קטנה שחלק מהציוד נתלה מחוץ לריקשה, למזלי היה לי רק התרמיל הגדול והמצלמה – על כך חב תודה לשמואל מגראם מהעבודה שייעץ לי לא לקחת יותר מידי מטלטלים,

 כשהגעתי לתחנה מתברר שהרכבת מתאחרת מפאת הערפל הפוקד בעונה זו של השנה אזורים נרחבים: הסיבה – המסילה מוסתרת וכן מנורות הסימון לנהגים. על כן הרכבת מאטה את מהירותה ולפעמים אפילו עוצרת עד שיתפזר הערפל. מתי תגיע הרכבת לתחנה בדלהי? אין איש יודע. מכיוון שהיו הרבה תאונות רכבות כשאר נהגים המשיכו בערפל, החליטו שעדיף לאחר. השילוט בתחנה מורה שהרכבת תגיע בשעה .10 לפי הערכתי אם נצא רק לאחר 10 נגיע לאגרא לאחר השעה 4 אחה”צ והכוונה היתה להגיע בצהרים ולהתמקם במלון וללכת לצפות בטאג’ למחרת בבוקר. בליית ברירה אני מתיישב ליד התרמיל על המדרגות ומוציא ספר לקריאה. לאחר כשעה אני חוזר לבדוק את הנעשה באולם היוצאים, והנה הרכבת מיועדת להגיע רק ב 12.

כנראה שההודים רגילים לתיירים הנעמדים ללא תזוזה כשהם בוהים בלוח הזמנים הענק ומיד מבינים שאיבדו את הרכבת.  הודי צעיר פונה אלי ומודיע לי שאם אני חושב להגיע לאגרא היום אני חייב לנסוע במכונית כי הרכבת איננה באופק וייתכן שתתבטל לחלוטין. הוא מסביר שכעת אפשר עדין לקבל כחצי מהכרטיס בחזרה. אבל אם הרכבת תתבטל לא אוכל להשתמש בכרטיס למחרת. בייאושי כי רב, לא פניתי למודיעין לברר אם הוא צודק או לא ושאלתי לפתרון המיידי. הוא לקח את התרמיל והתחיל ללכת אל מחוץ לתחנה. מיהרתי אחריו כי חששתי שהנה התרמיל עומד להיעלם עם נושאו בסבך הג’ונגל האנושי. למרבה שמחתי חצה את הכביש ונעלם בתוך משרד ששלט גדול הכריז על כך שאפשר לסדר נסיעות פרטיות ולקבל החזר על כרטיסי רכבת. עליתי אחריו בגרם מדרגות צר לקומה השניה ולהפתעתי אני לא לבד: במשרד עוד תיירים אירופאים על מזוודותיהם. מסתבר שההודי מהמשרד צד אותם כבר קודם ושכנע אותם לבוא איתו.

התיישבתי בחדרון קטן וההודי ביקש את הכרטיס. בידיים זריזות בעזרת מחשב כיס חישב במהירות את ההפרשים למונית. הסכמתי לפשרה והוספתי מיד את הסכום הנדרש ובתנאי שאתחלק עם התיירים הנוספים בנסיעה לאגרא. מסתבר שאחת הבחורות החליטה לא לנסוע ותישן לילה נוסף בניו-דלהי ותנסה למחרת את הרכבת (נראה בגלל הפרשי המחירים) והרי לא כל אחד בא לשהייה קצרה כמוני. נשארה איתי גברת בת-גילי (כך שערתי) ספרדייה הגרה בצפון אירופה ולה הנסיעה הראשונה למזרח. קויותי שהיא תהנה ותצליח להתאושש מההלם הראשוני. תוך זמן קצר יצאנו שמחים לדרך בסוזוקי קטנטן בדרך הארוכה לעיר ארגא. הנהג היה חביב מאד ודיבר אנגלית טובה. הוא הקפיד לדבר כל הדרך על מסלול התיירים בהודו ועל הקושי במציאת עבודה כנהג.

לאחר כשעתיים עצרנו בפונדק דרכים המיועד לתיירים: ההבדל בינו לפונדקים של ההודים הוא ברמת השירות במסעדה, בחנויות המזכרות והחשוב ביותר בחדרי השירותים הנקיים (אסלה ונייר טואלט, מים וסבון).  בפונדקים ההודים לעומת זאת אין מזכרות ואין שירותים אלא חור ברצפה עם קנקן מים קטן לשטיפה (שהזכיר לי את ימי המילואים).

 עוד אזכיר, שבכל מקום אם זוהי חנות או מפעל או מסעדה שהנהג ההודי מביאך לשם הוא מקבל תשר על כך מבעל המקום. על כן חזקה עליהם להקפיד לנווט אותך לפי רצונם. זכרו שבמחיר שתשלמו נכללו כבר האחוזים להודי שהביאכם, אז בדקו ושאלו בטרם תשלמו.

לעת ערב אנו בפאתי העיר אגרא. פונים לאזור הקרוב לטאג’ ומחפשים מקום ללון. הנהג ממהר פנימה ושואל לחדרים פנויים. הסברו לו שאנו רוצים שיבקש שני חדרים בודדים ושאנו לא זוג. הוא נכנס למספר מקומות וחוזר עם בשורה אחת שאין מקום. הוא מנסה שוב ושוב ולבסוף מוצא מקום במלון בינוני. אני מחליט לבדוק את החדרים ועולה למעלה. הבחורה עייפה מאד מהנסיעה ונרדמת על המושב במונית. היא נראית אפאטית לחלוטין. לאחר שראיתי את החדרים שהיו ממוקמים בקומה העליונה אני יורד למונית ומחליט שאין ברירה ולוקחים את מה שיש. הבחורה קצת כועסת עלי אבל גם אני עייף ואין לי כוחות לדיונים. אנו מתמקמים בחדרים זה מול זה. החדר גדול אבל קריר כי החלונות אינם נסגרים היטב. במקלחת נוטפים מים מהצנרת אבל לפלוס הגדול שהדוד החשמלי פועל ויש מים חמים. אגרא היא עיר קרירה יותר מדלהי והטמפרטורה בחורף די נמוכה בסביבות 10 מעלות. אני מבקש שמיכה נוספת ומכבה את האור.

 עברו בערך שעתיים ואני מתעורר לשמע דפיקות חזקות על הדלת: אני פותח ובפתח עומדת הבחורה, כולה מפוחדת ודמעות זולגות מעיניה. היא נכנסת לחדר ומתיישבת על המיטה. לשמע שאלתי מה קורה היא מספרת שיש ג’וק גדול בחדר והיא לא חוזרת לשם עם שנפנה אותו. אני נועל נעלים לוקח מגב מהמקלחת, ופוסע לעבר חדרה. חפשנו בכל מקום אבל את הג’וק לא מצאנו. אולי נעלם בצנרת הישנה של המקלחת. כשאני נפרד ממנה היא מתיישבת על המיטה ומחליטה לא לישון עד הבוקר. בקטע הזה החלטתי שאני עייף מידי להתמודד עם הבעיה ופונה לחדרי. אולי היא חשבה שאני צריך הייתי להזמינה לישון איתי אבל אני העדפתי לישון לבד ושכל אחד יתמודד עם בעיותיו בעצמו.

עם בוקר אני יוצא מהחדר ושם פעמי לחדר ממול, אבל הוא נעול. אני יורד לקבלה לשאול האם ראו את הבחורה. ההודי מאחורי הדלפק מחייך אלי חיוך גדול מאוזן אל אוזן ואמר לי: “מיסטר, הגברת עזבה לפני חצי שעה עם מונית”. השאירה לי פתק או אמרה לאן היא נוסעת – שאלתי. לא, רק ביקשה מנהג המונית לקחתה לשדה התעופה המקומי. כנראה שהג’וק הלילי הכריע את הכף והיא החליטה שהודו אינה בשבילה. חיכיתי שעה ויותר לשובו של הנהג כדי שנוכל לשמוע פרטים אודותיה אבל גם הוא לא חזר. מאז לא שמעתי ממנה מילה ואיני יודע מה קרה לה עד עצם היום הזה.

 בינתיים התעורר גם הנהג שהביאנו מדלהי וגם לו סיפרו את המעשייה שקרתה לגברת המוזרה. מכיוון שהיה מיועד לחזור לניו-דלהי באותו בוקר הצעתי שיחד נמצא מלון אחד אפילו יקר יותר וגם שיראה לי את הדרך לטאג’-מאהאל.

תוך זמן קצר מצאתי עצמי במלון מפואר יותר גאנג’ה ראטאן הוטל. 900 רופי ללילה וכולל את כל הנוחיות.

 HOTEL GANGA RATAN 

בחדר טלפון, טלוויזיה, חדר אמבטיה עם מגבות אין ספור, החדר נעים וחמים עם נוף נהדר, מעלית ומסעדה. כאן יכולתי לבלות את זמני וגם לתכנן את צעדי הבאים בהודו. לאחר שהבחורה נעלמה מתודעתי (מפליא כמה מהר זה קרה לי), ירדתי מהמלון ושמתי פעמי ברגל לעבר המבנה המופלא ביותר בעולם.

הטאג’ מאהאל: בניין מרהיב, גינות נקיות משעולים מדויקים. דשא קצוץ דק. מטיילים מכל העולם והרבה מקומיים. הכניסה ליד הקופות מזוויעה כרגיל, קבצנים נטפלים אליך אבל בפנים נאה מטופח ושקט. התור מתארך ככל שעובר היום וכדאי להגיע לפני 12 בצהרים. בכניסה מורידים הנעלים ומוסרים לשמירה תמורת פתק. אין מה לחשוש. לא ייקחו את הנעלים. עולים המדרגות השיש הלבנות הקרות אל המסגד/הקבר. נדחפים דרך פתח צר המשמש גם ככניסה וגם כיציאה ומסתובבים בכיוון השעון מסביב למצבות של הזוג המפורסם. המצבות מוקפות בגדר שיש מרושתת כך שאפשר להציץ פנימה. הקברים עצמם נמצאים בקומה מתחת במוזילאום הסגור לקהל. בסיכום: בפנים מאד מאכזב, הרבה קהל. היופי הוא מבחוץ וממרחק, אין אפשרות לעצור ואין מספיק אור לצילומים.

ביציאה מהטאג’ אני מוקף ברוכלים המציעים מכל טוב: נעלים, חולצות, מיני מטעמים, מזכרות, גלויות נוף ואפילו סיורים בעיר. אני מתקדם לעבר שורת הריקשות הממתינה ברחוב הראשי. אני מתעכב ליד בחור הנועל נעלים – מחזה די חריג ברחוב ההודי. לאחר דין ודברים אנו מסכמים על מחיר של 100 רופי שיקח אותי לכתובת של זוג הרופאים מלהוטרה הגרים ברח’ מהטמה גאנדי. לא ידעתי ברגע הראשון את המרחק לשם והבחור התחיל לדווש בכוח כוחו. נזכור שאני שוקל בערך כפליים ממנו והוא רזה ומצומק וקטן קומה מתאמץ בעליות. לאחר שעה ארוכה של עצירות ושאלות אנו מגיעים למרפאה. אני נכנס ומרגיש סוף סוף בבית: ריח של חומרי חיטוי ושקט של בית חולים. הקירות מקושטים בכרזות על היגיינה אישית כמובן בשפת ההינדים אבל המסר ברור.

מן המשרד יורד אדם מכובד – ד”ר מלהוטרה. הוא שמח לבואי ומיד התקשר לאשתו בביתם הממוקם בקומה מעל לבית החולים ומוסר לה על בואי. אנו ממהרים לעלות במדרגות את קומת הגג משם נוף של כל העיר ארגא. שתי משרתות שוטחות לפני שולחן מלא במטעמים הודיים ואנו מעבירים כשעתיים בשיחה נעימה.  כל אותו הזמן מסתבר הבחור על הריקשה מחכה ליד הבית. כשאני שואל האם כדאי לשלם לו ולשחררו – התשובה היא – לא, הוא יחכה בין כה וכה ואין על כן מה לדאוג. הרי הוא לא ישיג עוד נסיעה כזו היום. עוד לא ירדתי לסוף דעתם של ההודים ויקח עוד זמן רב שאבין אותם.

אני שואל את הד”ר אם הוא מכיר סוכן היכול לארגן לי מוניות לנסיעה באיזור והוא שולף ספר כתובות ומצלצל.  בסוף השיחה הוא מבטיח לי שכבר בערב יגיע למלוני סוכן הנסיעות מחברת  ג’ויינט ונטיור ונתכנן ביחד את המסלול. הודיתי לזוג ונפרדתי מהם לשלום. הבחור עם ריקשה אמנם היה למטה וחיכה לי. חזרתי למלון ומקץ שעה הגיע הודי לבוש בקפידה ושטח לפני את הצעתו לסיור ממונע בחבל ראג’סטאן. למחרת בבוקר ב9- התייצב נהג ועזר לי להטעין את התרמיל בארגז המכונית. יצאתי לדרך.

28 – 29 – 30/12/01 בדרך לג’ייאיפור

מכיוון שאת הטאג’ כבר ראיתי יום קודם, הוריתי לנהג לעזוב את העיר במהירות, אלא שהיה מאד קר ואני לא הייתי מצויד בלבוש חם זולת המעיל. בדרך דרומה עצרנו בחנות גדולה (שהומלצה ע”י גב’ מלהוטרה יום קודם), ויצאתי משם כעבור זמן מה מצויד להפליא בסוודר עבה, כובע צמר, צעיף וכפפות. שמח וטוב לב וכבר מרגיש חם יותר האצתי בנהג להניע. כמה ק”מ דרומית לאגרא אנו מגיעים לעיר רפאים בשם פאטהפור-סיקרי. העיר נבנתה כבירה של שושלת המוגהול במאה ה16- על ידי הקיסר אקבר. רק 14 שנה שימשה העיר למגורים עד שהמים בבארות הפכו בלתי ראויים לשתייה  והעיר ננטשה. המקום מדהים ביופיו, משמש כפארק לאומי. הבניין היחידי המשמש עדין הוא המסגד המצוי בחלקו השמאלי של רחבת החניה. הבניה באבן חול אדומה, הפיתוחים מרהיבים והגנים מטופחים. כדאי לבלות זמן בשיטוט בין הבניינים הרבים והאורוות השוממות ששימשו את המלכים הקדמונים. בכניסה לאתר ניתן לשכור מורה דרך מקומי המכיר את האתר.

מכאן ועד ג’ייאיפור הנסיעה אורכת כשעתיים. הדרך מתפתלת ועולה, ומגיעה אל העיר השוכנת על שלוחה גבוהה. ערים רבות בהודו נבנו על פסגות הרים או כתפי גבעות פתרון בדוק להגנה משטיפונות פתע ומכל מירע אחר שכלל לא פעם דם שודדי דרכים.

ג’ייאיפור, ראג’סטאן

עיר הבירה של החבל. מדבר, העיר גדולה וסואנת. מסויידת בוורוד מכאן השם באנגלית: העיר הוורודה. אני מבקש מהנהג לחפש מלון מתאים (חלק מתפקידו בעיסקה) והוא עוצר מידי פעם ונחפז פנימה לשאול לפרטים. מכיוון שהקציתו לו סכום של 700-500 רופיי הוא ממשיך לחפש עד שימצא. בסופו של דבר אנו מגיעים למלון ראג’סטאן פאלאס הוטל בקצה סמטה צרה.

 RAJASTHAN PALACE HOTEL

ממוקם בתוך גן של ירק עם מזרקה קטנה במרכז, החדרים פזורים בבניינים קטנים מסביב לחצר. המחיר נקבע (700 רופי ללילה, לא כולל ארוחות) ואני ניגש מיד לחדרי. סוף סוף מיטה נוחה, חדר רחצה עם טוש, כיור ובית כיסא נקיים ומצוחצחים. אפילו תנור חשמלי קטנטן היה שם ואני מיד הדלקתי אותו כי הקור החל להשפיע עלי. הטמפרטורה הייתה נמוכה בסביבות 10 מעלות. מתקלח במהירות במים החמים הקולחים בזרזיפים דקים והעייפות שרחפה עלי נמוגה כבמטה קסם. מתנגב מול התנורון. שקט מסביב. מרחוק שומעים צפירת רכבת מתקרבת. במסעדה הסמוכה יושבים אורחי המלון וסועדים את ליבם. אני מתיישב ואוכל לשובע. אפילו שכחתי לשאול את הנהג אם הוא מעוניין אבל מסתבר שהוא מצא נהגים חברים בסמוך וכבר מבלה איתם. הוא יבלה, כך אגלה יותר מאוחר, את הלילה בשינה באוטו. את הכסף שנתתי לו למיטה הוא ישמור לעצמו.

שבע ורגוע אני ניגש לקבלה לחתום בספר האורחים. אני מביט לתומי בשמות המופיעים בספר לפני ועיני נתקלות בשם פאמלה מלוס אנג’לס בארה”ב. אני חוזר ובודק את השם ושואל את הפקיד איך האורחת הזו נראית. הוא מסביר לי שהיא רזה, בלונדינית עם משקפים עבות. אני מיד מרגיש את האדרנלין זורם בעורקי. שואל לחדרה, ומיד מרים טלפון לשם. עונה לי קול אמריקאי ואני מזדהה. שקט לכמה שניות ואז מגיעה התפרצות של שמחה- אתה באמת פיליפ מישראל? איך הגעת לכאן, עם מי באת? בתוך מספר דקות היא מופיעה במשרד כולה התרגשות ואנו נפגשים בפעם הראשונה. לוקח גם לי המון זמן לעכל את המקריות הזו אבל היא מיד טוענת שזהו יד הגורל. האין זה נפלא? לפגוש ידיד בהודו הרחוקה ללא שום תכנון מוקדם?

בתוך דקות אנו יושבים ליד שולחן שותים קפה ומספרים אחד לשני את קורותינו. היא מספרת לי על תוכניותיה לימים הבאים. היא שכרה בניו-דלהי מונית עם נהג למשך שלושה שבועות וזהו היום הראשון שלה. איתה הגיע גם החבר שלה אבל הוא החליט לחזור לניו-דלהי לענייני עסקיו וכך נותרה לבד עם הנהג. מיד הצעתי להם שאני אשחרר את הנהג שלי, אשלם לו עבור היום הראשון ואצטרף לפאמלה.

–

מקומות הביקור בעיר כוללים את המקומות הבאים: 

מקדש הלבן: נבנה על ידי משפחת בירלא כמתנה לעיר. מרשים ביופיו. המקדש מצוייד במיזוג אויר. לא להחמיץ את המוזיאון הקטן הנמצא בקיר החיצוני למרגלות המקדש מצד שמאל.

ארמון המהרג’ה: ארמון טיפוסי לתקופת שלטו המוגולים בהודו. חדרים נאים, מקושטים בציורי קיר להפליא, שומרים המבקשים באקשיש כדי להצטלם, בחצר מוצגים שני מכליי נחושת ענק. הם שימשו לאחסון מים קדושים מהגנגס שהמהרג’ה מילא ולקח עימו בביקורו באנגליה.

היוה מאהל: חזית הארמון מאופיין ב5- קומותיו. החלונות פונים לכיוון הכביש. נקרא גם ארמון הרוח. שימש את נשות הארמון להצצה על רחובות העיר.

ג’נטר מנטר: מערך בטונדות למיפוי השמיים. נבנו על ידי המהרג’ה שהתעניין באסטרונומיה. ניתן לבחון בעזרתם את השעות במדויק. משטחים, קירות ואלכסונים אסטרונומיים מסוגים שונים כולל משטחים המכוונים לעבר המזלות בשמים ומאפשרות צפייה מדויקת. (מעניין)

ג’אייטור: על הכביש מג’אייפור לאמבר כדאי לעצור במתחם לזכר משפחת המהרג’ה ג’אי סונג השני. במקום מצבות בלבד שהרי הגופות נשרפו. שימו לב לקופים על העצים מסביב. מאחרי המבנים שרשרת הרים גבוהה עליהם בנויים עמדות שמירה עתיקות.

 ארמון אמבר: כ10- ק”מ מהעיר נמצאת מצודה הבנויה על פסגת הר לצד אגם מרהיב. העלייה היא בשביל מרוצף: אפשר לעלות ברגל, בג’יפ (200 רופי) או על גבי פיל (400 רופי). העלייה על גבי הפיל הייתה חוויה בפני עצמה: מאחר שזו הפעם הראשונה בחיי שישבתי על גב החייה הענקית הזו, כל מה שנותר לי זה להחזיק בחוזקה במעקה המושב. הפיל מיטלטל מצד לצד ומאחוריו מזדנבים צלמים המנציחים אותך על הפיל ואתה מקבל את התמונה כשאתה יורד מן הביקור בארמון. בחצר הארמון ועל החומות מדלגים קופים בעלי פנים שחורות וזנבות ארוכים. הקופים מאד אגרסיביים ושינים להם חדות מאד. ולא כדאי להתקרב יותר מידי והמעונין להאכיל, שיזרוק את האוכל ולא יתקרב לקוף.

מוזיאון העיר: המבנה יפה מבחוץ אבל אינו שווה ביקור וחבל על הזמן.

30/12/01 ביקניר

למחרת בבוקר שמח וטוב לב העמסתי את התרמיל שלי בארגז המונית יחד עם פאמלה ויצאנו לדרך הארוכה המונוטונית החוצה את המדבר הצפוני בדרכנו לביקניר. הדרך משעממת ומזכירה את הערבה: כביש ארוך ושומם, מפעם חולפת משאית ואוטובוס עמוס אך רוב הזמן אנו לבד בישימון. אנו עוצרים למנוחה קצרה במסעדת דרכים קטנה במפגש מעבר רכבת. מזמינים תה (עם חלב כמובן) ולועסים פיתה מקומית עם מנת עדשים. לעת הצהרים מגיעים לעיר פונים מיד למלון ופורקים את התרמילים. העיר מזכירה מאד את באר-שבע בחלקה הישן. כבישים רחבים, רוגע, וחול. גמלים רתומים לעגלות. יורדים העירה. הארמון מרשים ביותר, גדול ומשופע באוצרות. כדאי להצטרף למדריך (בחינם) כדי לשמוע את הסיפורים מאחרי התמונות.

 מלון פאדמיני ניוואס, ממוקם בפאתי העיר, קומה אחת מוקף בדשאים. במקום מסעדה נאה.

1/1/02 -31/12/01 ג’ייסלאמיר

200 ק”מ של מדבר מפרידות בין ביקאניר בצפון לעיר ג’ייסלאמיר הנמצאת ממש במדבר ההודי/אפגאני. אנו על גבולה המערבי של הודו. זהו האזור הרווי מתיחות בין שתי המדינות ואני מרגיש ממש “בבית” עם הרבה צבא בדרכים, מובילי טנקים ומחנות צבא. מטוסי קרב הודיים מתאמנים באיזור ושלטים מאירי עיינים מסבירים את סיבת הרעש. עוצרים בפוקאראן למנוחה. במקום מסעדת דרכים נאה ושרותים נקיים לתיירים. לא רחוק מכאן התבצעו הניסויים הגרעיניים התת-קרקעיים של שתי המדינות ואנו ממהרים לדרכנו.

וכמו לכל רכב הנע אלפי קילומטרים בדרכים שאינם דרכים = תקר או פנצ’ר בעברית. אבל מי שחושב שתיקון בהודו דומה למוכר לנו מעולמנו הקטן, נכונה לו הפתעה. וכאן עלי להוסיף פריט שלא שמתי לב בתחילת דרכינו: כמעט בכל כמה ק”מ של כביש יש מתקן צמיגים או פנצ’ר מאאכר בשפתנו. ובאמת מידי פעם פוגשים מכוניות ומשאיות החונות במרכז הכביש ואחד מגלגליהן חסר והן נתמכות בעזרת מגבהה (ג’ק). לא אחת ראינו הודי מגלגל צמיג משאית בצידי הדרך לאן שהוא. מכיוון שאין שרות תיקונים המגיעים אל המכונית, המכונית או חלקיה, במקרה זה הגלגל, צריך למצוא את דרכו לבדו למוסך.

וכך היה גם חלקנו. אמנם היה גלגל חליפי אבל, מסתבר שלא ראה צינור אויר מזמן רב והיה רך כתינוק. התמקמנו פאט ואנוכי בספסל האחורי כדי להפחית מהמשקל על הצמיד הקדמי וכך לאט ובזהירות צלענו עד לכפר הקרוב מתוך ידיעה ברורה שיש שם מתקן צמיגים. אמנם כך היה, ובמהרה תוקן הצמיג לקול תרועות כל ילדי הכפר שנאספו מסביבנו לחזות באירוע. כשהערתי לנהג שבארצנו לא היו מתקנים צמיג בלוי ובכלל היו פוסלים את כל שאר הצמיגים, ענה בתנועה סתמית ואמר שכך זה בהודו. אבל הוא הבטיח לקנות צמיג בעיר הבאה.

לנוסעים ובמיוחד לנוהגים בכבישי הודו – הזהרו מאד בלילות או אל תנהגו בכלל בלילה. מפאת הסכנה מהמשאיות הרבות החונות במרכז הכביש ללא שום סימון או פנס ומהוות אסון טבע בפני עצמו. פעם ראיתי משאית שפגעה בפרה (קדושה), המשאית בנסיונותיה להמנע מלפגוע בבהמה פנתה במהירות והתהפכה וכל מטענה נשפך על הכביש. כאשר הגעתי למקום ראיתי פועלים מלקטים את המטען המפוזר ואילו אחרים מסמנים באבנים מעגל מסביב לפרה כדי למנוע בה פגיעה נוספת.

מגיעים לג’ייסלאמיר – עיר מדברית מוקפת חומה על צוק בגובה 80 מטר. למטה העיר החדשה הומה באנשים. המקום מדברי ושקט, פרוס על שטח רחב. העלייה בתוך העיר העתיקה תלולה אך קצרה ותוך זמן לא רב מעפילים את כל גובה הצוק. אנו מתמקמים במלון סודארסאן פאלאס. מבנה קטן בן שתי קומות מחוץ לחומות צמוד לתחנת האוטובוסים. מזכיר לי אכסנית נוער אבל נקי ונראה שנצבע לאחרונה. מנוהל על ידי אח ואחות (האחרונה בעלת עיניים תכולות מרהיבות ביופיין). הארוחות מוגשות על הגג החשוף כשכל הנוף השקט והנפלא פרוש למרגלותינו.

HOTEL SUDARSAN PALACE

בערב פאם ואני מחליטים לצעוד העירה ברגל. המרחק לא גדול ותוך זמן לא רב אנו לרגלי חומת העיר. ממשיכים לאורכה עד שמגיעים לשער, מכאן הדרך תלולה אך מהירה לראש הצוק. העיר הבנויה על כתף ההר היא על מישור וכל הדרכים סלולות באבני דרך חלקלקות. אנו מוצאים בקלות את דרכינו לאורך הסמטאות הצרות כשמידי פעם פוגשים בפרה המנסה לפלס דרך מולנו ואנו ממתינים בצד בסבלנות. בעיר ישנם מקדשים רבים אך המיוחדים מבניהם הם ה-ג’יין פאלאס. אלו מקדשים השייכים לכת הג’יין, שנבנו לפני 500-400 שנה. משוטטים בסמטאות, פוגשים הולעת ערב מוצאים עצמנו בחצר מלון שבו מנגנים ושרים תזמורת של הודים לסושים בסגנון לאומי רג’סטאני. אנו מצטרפים לקהל ונהנים מההווי. כשהשעה מתקרבת לחצות – סוף השנה האזרחית 1998 אנו יוצאים לרחובות המוארים לפתע בשלל מנורות וזיקוקין די-נור מועפים אל-על. השמחה רבה, להפתעתי הרבה, לא ציפיתי מהודים לחגוג את המעבר לשנת .1999 הסמטאות מוארות ומכל עבר שומעים באנגלית .Happy New Year אנו עונים בכייף והחוגגים מריעים כשבידיהם בקבוקי בירה.

בשעה מאוחרת יוצאים מן העיר הקסומה, יורדים במעלה התלול ושוב אנו בבית המלון.

 עם בוקר עולים שוב על הדרך הצרה המאובקת צפונה עד לפוקאראן. עוצרים במסעף הדרכים, ממהרים לבית השימוש (ראוי לציין שהשרותים פה הם בני ישיבה ואינם חור-בול-פגיעה). גם שמש הודי אדיב מחכה לך לפני הכניסה עם גליל נייר טואלט. משהו שאינו נראהקצרה ואפשרות לנהג לדובב את המקומונים בשיחת דיומא, אנו פונים מעט מזרחה והפעם לכיוון העיר ג’ודפהור.

על אם הדרך נעצור להפסקה נוספת והפעם במאהל מדברי בשם מנוואר.

 במקום מגורים בנויים קש (1100 רופי ללילה לזוג או 880 רופי לבודד). האוכל טוב וברמה מערבית. בעל הבית יערוך ארוחה מדברית מסביב אודות הארמון: שמו בהודית מבצר מהראנגהר, הוקם בשנת 1459 על ידי השליט רואה ג’ודהא ה17- בשושלת ראטהורס. (שעל שמו נקראת העיר). המבצר היה מקום מושבו של השליט עד לאיחוד הודו בשנת .1949 כיום משמש המבצר מוזיאון לפאר השושלת: בתצוגה תלבושות, כלי נשק, תמונות, חדרים מפוארים בשנהב ואבנים יקרות. הסיור כשעה ומחצה וכדאי להצמד למדריך מקומי. אסור להחמיץ. ג’קי קנדי סיווגה את המבצר כ”פלא השמיני של העולם”.

ביציאה מהמבצר יופיעו בוודאי שומרים/שוטרים שבוודאי ירצו להצטלם תמורת כמה רופיות.

 לא רחוק מהמבצר נמצא ארמון אומייד בהוואן (MEHRANGARH FORT, Jodhpur)הנמצא גם הוא על גבעה המשקיפה מעל העיר. מאז מות המהרג’ה האחרון בשנת 1947 הפך המקום למלון יוקרתי. כדאי לבקר ולהתרשם מייפי הארכיטקטורה. השהייה במקום מומלצת רק לבעלי ארנקים מנופחים. שימו לב לדשאים המוריקים באמצע המדבר.

חוזרים העירה, הרחובות מאובקים כיאה לעיר ברג’אסטאן. כדאי לבקר בשור העיר: במרכז השוק מגדל שעון מרובע ומשמש נקודת ציון למטייל. רחובות השוק רחבים מאד שאפשרו פעם מעבר של גמלים ופילים עם סחורתם. בשוק פירות וירקות ומבחר גדול של חנויות תבלינים. כדאי לקנות זעפרן טהור במחירי מציאה (שימו לב לחבק מסביב לאריזה המחויבת על פי חוק).

החנות המומלצת לתבלינים:

B, Vegetable market, Clock Tower-MOHANLAL VERHOMAL, Shop 209

 המבחר בנות עצום: זעפרן, תה לסוגיו, קארי בחריפות שונה, מאסאלה הודי, זרעי חרדל, חינה, קומין ועוד הרבה שהיד אינה מסגת לרשום. המוכר בוודאי יציג קודם את אלבום התמונות המרהיב ויאשר שהרבה קונים מישראל ביקרו והזמינו תבלינים אצלו.

שינה: התמקמנו במלון קטן ועלוב בכיכר עיר שוקקה: שלמתי ללילה 500 רופי אבל היה נקי ומרווח.

PALACE HOTEL ASHIRWAD

3/1/02 ראנאקפור, ראג’סטאן

במרחק של שעה ומחצה לכיוון אודיפור על הכביש הצר אנו מוצאים עצמנו בעמק בין הפסגות הגבוהות ובאמצע עיירה קטנה – ראנאקפור. במקום מקדש יפהפה והמרשים ביותר בסיורי עד כה. המקדש נמצא מחוץ לעיירה מוקף עצים שייך לכת הג’איין. המקום נקי למהדרין שאף עקרת בית ישראלית לא היתה מתביישת בו. המקדש עשוי שיש לבן כאשר בתקרה נתמכת על ידי לא פחות מאשר 1444 עמודי שיש מגולפים להפליא, כל אחד שונה ממשניהו. המקום מתקיימות תפילות אבל ניתן למצוא פינות שקטות. הכנסת מוצרי עור כגון נעלים חגורות אסורה, והשומר בפתח דואג שהמבקר ישאירם בחוץ. ברחבה ליד המקדש הרבה קופים שמסתובבים חופשי ומלקטים אוכל מהתיירים ועולי הרגל.  מי שמתבונן בעמודים בוודאי ימצא סיפורים רבים המרמזים על חיי התושבים בימים עברו. בין העמודים מסתובבים מתנדבים כשהם מצוידים במגינים על אפם ופיהם והם מנקים את הפסלים. סברתי שהם מתגוננים מהאבק אבל מסתבר שבחוקי כת הג’יין אסור להרוג ולו חרק קטקנטן, שאולי ימצא דרכו לדרכי נשמתינו וימות, ועל כן המגינים.

מומלץ ואסור להחמיץ.

עוד אנו בדרכנו לאחר חוויות המקדש הסטרילי ושוב תקר בגלגל. הפעם בצמיג אחר. הנהג יורד שוב, מחליף את הגלגל כאילו זו משימה שגרתית. כמנהגנו אנו מנסים להיראות קלים כדי לא להכביד על הגלגל וצולעים למתקן הבא בתור. והפלא הבא כאילו נכתב בסיפורי אגדות: המתקן מוציא חוט ומחט ומתחיל לתקן את התקר בפנימי. לא האמנתי למה שקורה וצילמתי מיד את החיזיון. לאחר מכן לקח פיסת גומי מפנימי ישן, מרח דבק והידק בעזרת מלחציים עד שנתייבש. הכניס הפנימי לצמיג, ניפח וראה זה פלא, התיקון הצליח.

 אני מביט סביבי ומגלה לא רחוק מהכביש באר מים וזוג שוורים המסובבים גלגל המחובר לשרשרת של דליים היורדים ועולים מלאי מים והנשפכים לתעלות בשדה. על גב השוורים מונח קרש ועליו יושב החקלאי או יותר נכון שוכב, כי ממילא השוורים יכולים רק להקיף את הבאר במעגל אין סופי. הרגשתי שאנו השונים והמוזרים באיזור ואילו הנעשה בשדה הוא בן זמננו.

 נסיעה קצרה בהמשך הדרך ואנו עוצרים ללינת לילה במלון דרכים:

הטירה. HOTEL CASTLE

 המקום מרווח מאד, בנוי מביתנים על שטח רחב של דשאים. ארוחות מוגשות בחוץ בצל העצים. פשוט מקום מהמם למי שקצה לו מתלאות הדרך ורעש ההמונים.

 לבדוק מצב המים החמים ולבקש שידליקו את הדוד למרות שאני התקלחתי במים קרים כמנהגי.

המחיר לחדר בסביבות 500 רופי, האורחה עלתה כמעט חצי אבל הייתה טעימה להפליא: 1 פפסי, 1 מרק ירקות, 1 קארי פטריות, 1 סלט ירוק, 1 צאפטה גבינה. כל זאת רק 215 רופי. 

4/1/02 אודייפור, ראג’סטאן

עיר מחוז בינונית בגודלה. נבנתה במסבר סביב מקווי מים. בנויה כרוב ערי רג’אסטאן מסביב לארמון הממוקם בחלקה הגבוה של העיר והמשקיף על כל עבריה. העיר עתיקה ברובה, ארמון המלך והמקדשים מרוכזים סביב הפסגה.  הארמון יפה ובמיוחד יפים הנופים מהחלונות הרבים המשקיפים על האגמים. כדאי גם כאן להיצמד למדריך המסביר את קורותיהם המהוללים של השליטים מדורי דורות. בעיר העתיקה וברחובות העולים לעבר הארמון חנויות של אמנים: צורפים, מזכרות, ציירי דיוקנאות וכלי כסף לרוב. כדאי להתמקח ולהשיג מחיר טוב. פאמלה כאמריקאית טיפוסית החלה במיקור בחנות צורפים, לאחר שבחרה את הצמידים, ובעל המקום שבתחילה היה אדיב הפך לנרגש ונרגן נוכח התנגדותה למחירים שלו. לבסוף הוא פנה אלי, בחשבו שאני בעלה, והפטיר מתחת לשרוולו: איני חפץ יותר לעשות עסקים עם הגברת, בבקשה קח מפה את אשתך ותחנך אותה לכבד גבר.

יצאנו כשבבת צחוק על פנינו.

החלפת כספים: הבנקים פתוחים רק בין 14:00. -10:00 ניתן להחליף כסך ללא עמלה בחצר הארמון אצל משרד הנסיעות במקום. פתוח כל היום. זאת מצאתי לאחר שיטוט ארוך בין סניפי הבנקים הסגורים.

העיר כאמור בנויה לצד שני אגמים ומרחוק נראים אפילו מזמינים. למעשה הם מזוהמים משפכי העיר ומסריחים במיוחד. במרכז האגם נמצא אי ואפשר להגיע אליו בעזרת סירת מנוע (5 רופי), אבל אפשר לוותר על הנסיעה במיוחד נוכח מצבם הרעוע במיוחד של הסירות. מי שזוכר את אסון גשר המכביה לא יעלה על ה”קרוז”.

 תושבי העיר נחמדים והמסעדות מצויינות. שתיים שמצאתי: MAYOR CAFE מול המקדש בדרך לארמון, והשני בסימטה לצד מקדש בשם. MADRAS CAFE

63 Gadia Devra, Chand Pole Road

מקום זה מיוחד במינו – בקשו את ספר ההמלצות ותמצאו המון איזכורים בעברית. המטעם הטוב ביותר והמומלץ הוא .Masala Dosa המקום מנוהל על ידי שני בחורים צעירים: אחד טבח חביב והשני מגיש ובין הזמנה להזמנה מפטפט עם האורחים.

תפריט ארוחת בוקר לשניים בקפה מדרס:

1 קנקן תה15- רופי; 1 קנקן תה לימון18- רופי; 1 מסאלא דוסה18- רופי; 1 פניר קומה32- רופי; 1 צפאטי גבינה7- רופי; 1 צפטי רגיל2- רופי; 1 קארי רגיל14- רופי; 1 מסאלא פניר עם חמאה35- רופי; 1 מסאלא פטריות30- רופי. סה”כ 171 רופי, ובכספנו הדל כ17- ₪.

שינה: נתחיל מהמלון שלא כדאי להכנס אליו, נמצא ממול למסעדת מדרס: הוטל מינרואה. בערב הראשון ואחרון בו שהיתי כמעט וקיפחתי את חיי מחוטי חשמל גלויים באמבטיה, רק נגעתי בהם וגרמתי לקצר בכל הקומה. בסך הכל ביקשתי לבדוק האם החוט הוא “חי” או סתם מתנדנד.

למחרת עברתי למלון: SHIVRATI PALACE GUEST HOUSE, 122 Ambamata Road

המקום היה הרבה יותר טוב. ממוקם מעט מחוץ לעיר על כביש ראשי. החדרים בקומת הקרקע בינוניים אבל על הגג חצר גדולה ושם החדרים שמסביב גדולים – פשוט תענוג. לכל חדר מסונף חדר אמבטיה שיכול להכיל כתריסר אנשים בישיבה. משהו ענק עם בית כיסא מערבי ומים חמים. שלמתי שוב 500 רופי לאחר מקח ומתן.

הנהג כהבטחתו נסע לקנות את הצמיג שהבטיח יום קודם ומקץ שעה קלה חזר מאושר והראה לי את מציאתו. מי שחשב שיקנה צמיג חדש, נכונה לו הפתעה: צמיג משומש שכבר טעם אלפי ק”מ של כבישי הודו הרעועים. אבל הוא היה שמח כי ממילא, כך אמר, משמש רק עד לפנצ’ריה הקרובה ביותר. הגיון הודי.

6 – 5/1/02 בדרך לפושקאר

עזבנו את אודייפור מוקדם בבוקר. כבר למדנו על בשרינו שאם מתמהמהים בבוקר, “אוכלים אותה” לעת ערב בנסיעה בחושך. 22 ק”מ צפונית לעיר אנו פונים לנאגדה. במקום שלושה מקדשים עתיקים. מקדשי הג’יין הרוסים בחלקם ונמצאים עכשיו תחת פיקוח משרד העתיקות ההודי. המקדשים אינם פעילים וכדי לסייר יש לצ’פר את השומר במקום. למי שזמנו קצר ואינו מתוכנן להגיע לקאג’וראו במרכז הודו, יוכל להתרשם במקום מפיסול ארוטי שאינו נופל ביופיו.

הכביש מובילנו לאג’מיר, עיר גדולה על אם הדרך ותחנת רכבת מרכזית לאזור. הבאים  מדלהי או אגרא ירדו כאן ויעלו על אוטובוס לפושקאר, מרחק נסיעה לא רב, רק 11 ק”מ כאשר הר הנחש מבדיל ביניהם. הכביש מתפתל במעלה ההר ואחר כך יורד בתלילות לעמק והעיר פושקאר נגלית. הנסיעה בכביש ההררי בשעות מקודמות של הבוקר אינה מומלצת מחמת הערפל השורר באזור והמגביל את הראות למטרים ספורים.

העיר פרוסה מסביב לאגם הקדוש ומדרגות הגאטס משמשות את עולי הרגל הבאים לטבול במים הקדושים. למצלמים שבניכם, נסו לא לצלם מקרוב כדי לא להפריע לטובלים ולמתפללים. זכרו, פושקאר עיר קדושה ויש להתנהג בהתאם. חל איסור להכניס אלכוהול ובשר והאוכל במסעדות הוא על טהרת הירקות. בגאטס אין להלך עם נעלים ומי שרוצה לרדת לקו המים יחלוץ נעליו. מנהג העיר לתת למבקר חופן של פרחי חרציות לפיזור על פני האגם. (כמובן שהתשורה מתבקשת, ורופי או שנים בוודאי לא ישפיעו על מצבכם הכספי).

בפושקאר אין אוטו-ריקשות או אופני ריקשות ולכן כל התנועה היא רגלית, למעט ישראלים רוכבי אופנועים המפירים את שלוות העיר הציורית. בלילה נשקפים אורותיה על פני המים הרגועים של האגם. הרחוב הראשי משמש גם את השוק בו ניתן לקנות את כל המזכרות האפשריות לעיור הודית ובמחירים מגוחכים. הזמן עובר בעצלתיים ומי שאינו ממהר ימצא פה את שחיפש. בעיר מקדשים רבים ואכסניות רבות. ניתן למצוא קורסים שונים במקדשים ובחדרי הלימוד הפזורים בעיר.

שינה: המלון המפואר והממוקם הכי טוב הוא הוטל פושקאר פאלאס. HOTEL PUSHKAR PALACE

הנמצא בפניה שמאלה ליד האגם מהכביש הראשי כשמגיעים לעיר. המשיכו עד שתגיעו לסוף הדרך ומצד ימין המלון. המקום אינו מתאים לתרמילאים אך למי שהפרוטה נמצאת בכיסו יוכל להנות מחדר המשקיף על האגם. המחירים אינם גבוהים במיוחד אך יש צורך להזמין מקום מראש.  לעומת זאת המלון משמש גם כמסעדה יוצאת דופן: כל ערב מוכן שולחן ענק בסגנון קייטרינג עצמי ותמורת 110 רופי תאכל כאוות נפשך. תפריט שמצא חן בעיני: מטעמי חצילים, אורז ותפוחי אדמה בכרובית. במיוחד אציין את המנה האחרונה: פלן של קוקוס עם בננה. ההגשה משעה 6:30.

אני מצאתי את מיטתי במלון ניו פארק HOTEL NEWPARK אמנם לא במרכז העיר אלא מחוצה לה אבל במרחק הליכה. המקום שקט, מודרני, בניין בן 2 קומות, חדרים מרווחים, נקיים להפליא, מיטות רחבות, ושירות מעולה. אני שלמתי 600 רופי ללילה והרגשתי כמו בהילטון לפחות.  יש לציין שגם חדרי השירותים נקיים, מבריקים ומודרניים לחלוטין. ממומלץ למי שמתגעגע לרמה נאותה. בבוקר ירדתי לארוחת בוקר ממלכתית כמעט בסוכה בגינה. לא לשכוח לבקש תה עם מעט חלב למי שאינו רגיל לכוס מלאה בחלב חם כי המונח “מילק-טי” MILK TEA הוא קצת תה והשאר חלב חם והמון סוכר.

סיורים בסביבה:

לא רחוק מהעיר נמצא הר גבוה ובראשו מקדש סאוויטרי. העליה מאומצת ותארך שעה ארוכה אך הטיפוס כדאי. ממרומי ההר נשקפת הבקעה ופושקאר במרכזה. הנוף מחשמל וכדאי להעפיל מוקדם בבוקר. כמו כן ניתן להצטרף לטיולי גמלים למדבר הקרוב לטיולי יום או יותר הכולל לינה בשטח. פרטים והרשמה בבתי הקפה הרבים בעיר.

לא הרחק מהעיר מתקיים מפעם לפעם יריד הגמלים, מקימים עיר אהלים המאכלס כאלפיים איש ומאורגן על ידי משרד התיירות ההודית. התנאים בוודאי אינם מתאימים לכל אחד במיוחד לאלו שהתרגלו כבר למקלחות.

 7-8/1/02 שיבה לאגרא

הדרך לאגרא בכביש הראשי צפונה אורכת מספר שעות לקראת הערב הגענו למלון “פרזידנט” . PRESIDENT HOTEL לאחר שנרשמנו וקיבלנו חדרים התבררה הסיבה שדווקא הגענו למלון הזה: אחיו של נהגנו חאן, גם הוא נהג של תיירים מגיע לאגרא והם החליטו לחגוג בארוחה משותפת.

החדר מלכותי לכאורה, מיטה רחבה עם אפריון. המנורות עמומות והשירותים קרים אבל מים חמים זורמים.

הזוג האמריקאי ימשיך למחרת למזרח הודו ואילו אני מתכונן לשוב לניו-דלהי להמשך המסע. מגיע אחיו המלווה תיירת מברזיל, בקושי מדברת אנגלית אבל מלאת התלהבות בכל הסובב אותה ובמיוחד רוצה לבקר בטאג’.

בערב ארבעתנו, שני הנהגים, התיירת מברזיל ואני מסיימים את הסיור ברג’אסטאן בארוחה במסעדה מפוארת.

למחרת אני משמש כמדריך לביקורי השני בטאג’-מהאל. ולאחר שעה ארוכה של סיורים בהיכל השיש הנהדר עולים שוב על דרך המלך בואכה ניו-דלהי אך מקץ זמן לא רב, תקר בגלגל ואנו עוצרים למנוחה בעיירה קטנה עד שהגלגל יתוקן. לאחר כמה שעות של נסיעה הגענו לפאתי ניו-דלהי ולתוך קלחת התנועה. מ קונונאט פלייס המשכתי בריקשה למיין-באזאר בטקטוק והתמקמתי במלון סטאר פאלאס הוטל HOTEL STAR PALACE. 450 רופי עבור חדר גדול, מיטה זוגית עם שרותים נקיים צמודים. כייף עולמי כי יש מים חמים הזורמים כל היום, המלון יבש ולא קר. יש מלאי שמיכות בחדר והצוות מאד אדיב וחביב.

 –

9/1/02 עד 13/1/02 ניו-דלהי : מיין באזאר

במשך הימים הבאים אני מטייל בניו-דלהי, בית הכנסת היחידי הפועל עדין בעיר הוא היעד הראשון שלי. ביהכ”נ “יהודה חיים” שנוסד בשנת 1956 נמצא ברח הומאיון מול מלון טאג’. זהו אזור מלונות, מסודר ונקי. ביהכ”נ שומם רוב ימי השנה מחוסר מתפללים אבל אפשר לבקרו ויש לפנות לגבאי הגר בסמוך שישמח לפתוח את האולם ולהדריך במקום. בחצר בית קברות קטן של יהודים הודים שנקברו במקום ושמות הנפתרים מופיעות באנגלית ועברית. צדה את עיני המצבה על קברו של יוסף בן-אפרים זרד שנפטר באלול תשכ”ה “בהילחם על ארצו ועמו”. בתחילה חשבתי שהנה שוכב פה לוחם יהודי שלחם על ארץ ישראל. בתרגום האנגלי מתברר שיוסף בן-אפרים נהרג בקרב עם שכנתם הפקיסטאנית כששימש מפקד בגדוד הרובאי.

אני מבקר בתערוכה גדולה לדפוס וקרטון. התערוכה ברמה בין-לאומית עם המון ביתנים מאות מוצגים ואלפי מבקרים רובם הודים ואני מרגיש קצת בודד בתוך ההמון שחום העור אבל לאחר שבועיים ברחבי המדבר אני מרגיש בבית בינות למוצגים וללובשי החליפות. שינוי לטובה.

כשאני חוזר למלון אני פוגש במסדרון בחור הודי לבוש חליפה ונושא תווית מהתערוכה. מסתבר שהוא תייר מאנגליה שהגיע להשתתף בתערוכה בנושא מוצרי נפט ולן באותו המלון. הבחור שמו היטן ונשלח להודו כנציג החברה מכיוון שהשפה ההודית שגורה בפיו. שנינו מחליטים לעזוב את ניו-דלהי בסיום התערוכה ולהצפין לעבר מושבת הטיבטים בצפון הודו.

הנסיעה צפונה:

קונים כרטיסים לאוטובוס הלילה לכיוון דראמסאללה היוצא לדרכו בשש וחצי בערב. הנסיעה תארך כ13- שעות במשך כל הלילה. במשרד מייעצים לנו לרכוש שמיכות למשך המסע הלילי. הולכים לקצה השוק ומגיעים לתחנת האוטובוסים. מתארגנים באוטובוס ומיד מתוודעים לנוסעים השונים רובם תיירים ותרמילאים, טיבטים והודים. ביניהם גם ישראלים והשיחה קולחת ומיד ירידים לפרטי פרטים: מאין אתה מה למדת ואיפה אתה גר, ומי אתה מכיר מהצבא, וכו’. בין הנוסעים גם שתי בחורות העולות לצפון וזו לא הנסיעה הראשונה שלהן ועוד יסופר עליהן בהמשך.

היציאה צפונה אורכת כשעה כשהנהג מפלס דרכו בינות להמון ולפקקי התנועה.

רק כשיוצאים לשטח הפתוח מתגלית שוב השמש שהייתה חבויה בתור הערפיח של ניו-דלהי. הנופים ירוקים מלאי עצים אבל מהר מידי יורד הערב ואנו בעלטה מיטלטלים מצד לצד בכבישי הודו הזקוקים לתיקונים. במשך הלילה עצרנו למנוחות, ותמיד הגיחו מאין שהו רוכלים שהציעו לנו תה עם חלב חם, ששתינו בשקיקה. בחצות עצרנו בעיירה נדחית לאכול ומשם המשכנו צפונה. הקור עז ובאוטובוס אין חימום ואנו מודים ליועץ בקשר לשמיכות. אנו עוטפים את רגלינו הקפואות ומתכרבלים כמו כדור.  הדרך מתפתלת כל הזמן, מפעם לפעם חוצים נהר על גבי גשר צר אבל הרבה לא ניתן לראות בחשיכה. עוצרים מספר פעמים במשך הלילה כדי למלא דלק הן לאוטובוס והן לשתיית כוסות תה חם עם הרבה חלב. הזדמנות לחלץ את הרגלים הכואבות מהישיבה הממושכת. עם בוקר נתגלה הנוף המרהיב שלרגלי הרי ההימלאיה. גאיות עמוקים, נהרות שוצפים, הכבישים צרים ובקושי מתאימים למעבר אוטובוס שלא לדבר על מפגש של שני כלי רכב. הרי מישהו חייב לפנות מקום לשני וכאן הנהג ההודי האמיץ יותר נשאר על הנתיב. בגבול המחוז עוצרים שוב לקבלת חותמות מעבר (לאוטובוס ולנהג), ואנו ממהרים לצידי הדרך לנצל את העצירה ולשחרר את שלפוחיות השתן המאיימות להתפוצץ.

 =

14/1/02 עד 24/1/02 דראמסאללה:

האוטובוס מגיע לעיירה, מטפס בכבדות במעלה ההר כשהבתים שזורים משני צידי הכביש. שעת בוקר מוקדמת. שמש חורפית נעימה. אנו מעל העננים כשרוב הנוף שקוע בתרדמת הלילה עדין ופה השמים כחולים, כאילו מזמינים. אני מבחין בעורבים ושאר ציפורי טרף הדואים לאיטם בזרמים העולים, שרשרת ההרים שפסגותיהם עטופי השלג מאחורי, מלפני ומכל עבר עצים וירק. אני מבחין בחבורת קופים השוכנים בין ענפי העצים. האוטובוס עוצר מפעם לפעם ומוריד נוסע טיבטי.

במעלה ההר אנו מגיעים לתחנה הסופית בכפר מקלויד-גנג’ (McLEOD GANJ) מקום מושבו של הדיילה-למה. אנו יורדים באפיסת כוחות ונושמים בפעם הראשונה אויר הרים צלול כיין. גם קר מאד ואנו ממהרים להתעטף שוב בשמיכות. אנו בגובה רב והאויר הדליל מיד נותן את אותותיו.

בחור טיבטי מקומי מתקרב אלינו ושואל אם אנו מעוניינים במקום לינה, אנו מהנהנים ב”כן” רפה והוא מיד מציע מקום ומורה לכיוון השביל הסמוך. מוביל אותנו לבית הארחה של הגולים הטיבטים. הליכה קצרה במעלה (וכי מה?)  התלול ואנו באכסניה. לולינג גאסט האוז (LOLING GUEST HOUSE) המחיר 180 רופי ללילה ללא ארוחות. תוספת חימום 25 רופי ליום. המקום מנוהל על ידי נזירים טיבטים בודיסטים (על טהרת הגברים) המתנדבים לעבוד באכסניה כחלק מהכשרתם הנזירתית. אבל המקום פתוח לשני המינים. החדרים נעימים ומרווחים, חלקם עם שירותים וחלקם ללא.  המארחים נעימים, חייכנים וחרוצים, וימלאו את רצונכם מיידית. בערב הקר ידליקו תנורים במסדרונות וישבו להתבונן בטלויזיה, פלא שאינו קיים במנזרים.

בבוקר מזמינים ארוחת בוקר ויורדים לחדר האוכל הקטן הצמוד למטבח: חביתה, קנקן תה בחלב ופיתה מקומית גם גבינה מגורדת, כל זאת ב50- רופי.

מלון נוסף בעיירה: מלון אום (OM HOTEL) נמצא במורד הדרך מרחבת האוטובוס. מאד מומלץ במיוחד בגלל הנוף המרהיב מהמרפסת הפתוחה.

מספר עצות לשוהים בדראמסאללה: דאגו לנעלים גבוהות וסגורות, סוודר חם, וכדאי להקפיד ולהביא כובע צמר וכפפות. הקור הוא עז וישנם ימים שבהם הגשם אינו פוסק מלרדת ופשוט אפשר לקפוא למי שלא לבוש היטב. יתרון לגובה ולמורדות הזקופים – המים אינם ניקוים וזורמים מיד למטה במרדות וכך נשארים הדרכים והשבילים “יבשים” ואפשר לטייל כמעט מיד לאחר הגשם. ביישוב מסעדות קטנות אך חביבות, מספר קפה-אינטרנט משוכללים עם ציוד טוב שבא לידי שימוש בקשר עם הארץ. הכנסו, מיד יכבדו אתכם בכוס תה חם ומתוק וקדימה למחשבים. הקפידו לבקש שיקרבו תנור אחרת תקפאו מקור בישיבה מול המסכים. השתשלום על פי רוב לפי זמן מוקצב מראש.

בוקר – השמש חודרת דרך החלון בשעה .8 מעירה אותי. כמו חדש לאחר שינה מתוקה של 10-9 שעות. אני יוצא החוצה, ועומד נפעם מהנוף המרהיב: מולי דראמסאללה  הבנוי במורד ההר, משמאלי פסגות ההימלאיה עטורי השלג הנצחי, מימני מרחוק השפלה הפרוסה בין הודו לפקיסטאן. לאחר ארוחת הבוקר אני יורד עם היטן (הבחור ההודי מניו-דלהי) לשוטט בעיירה והדגש להגיע למקדש של הדלאי-למה. הרבה כמרים, פרחי כמורה, בנים ובנות שלוחי ראש ובחלוקים אדומים מטיילים בסימטאות. במורד הדרך מגיעים למקדש. המקום עצמו פשוט ונקי מאד. הרבה פסלים וציורי קיר מרשימים, שקט ושלווה. במקדש חדרי לימוד ושני תלמידים המתאמנים בנשיפה בקרן הארוכה. מסביב הרבה גלגלי תפילה ואני מצטרף למקומיים בסיבוב התופים תוך הליכה בכיוון השעון. במרכז האולם תוף תפילה גדול ממדים ופעמון קטן המוצב למעלה והמצלצל עם כל סיבוב שלם של התוף. הנוהג הוא לסובב לפחות 3 פעמים למזל טוב. אני מסובב 3 פעמים ועוד פעם נוספת למזל.

ופוגשים את פנפה.

יוצאים לכיוון שער המקדש פונים ימינה וצועדים במורד הדרך, מוצאים את השילוט לשביל המקיף את הגבעה ושעליו המקדש ופונים אליו. אנו מהלכים בחצי שעה בשביל, מצדדיו פזורים תילים ועליהם מתנוססים בדי תפילה טיבטים ססגוניים. לאחר כברת דרך אנו מגיעים לצומת שבילים ומחליטים לשאול טיבטי לכיוון. ואת הראשון שמגיע אנו עוצרים ושואלים לאיזו הדרך החוזרת לעיירה. הוא מצביע על השביל אך מיד שואל אותנו לעינינו. אנו מצידנו שמחים לפגוש תושב שמדבר אנגלית, אמנם צולעת קצת אבל מובנת. לאחר כמה משפטים הבחור מציג את עצמו בשם פנפה טסרינג, ומדרבן אותנו להצטרף אליו לביתו הקטן ושבוודאי אין לנו פגישות מיוחדות לאותו יום. הוא דוחק בנו להצטרף אליו במורד הגבעה, למרות תחנונינו שהחזרה תהיה קשה ומפרכת לשני עירוניים כמונו. הוא כבר נעלם מעבר לעיקול הדרך ואנו בעקבותיו.

לאחר כ10- דקות של הליכה ואנו מגיעים לקבוצת בתים וגרם מדרגות אין סופי היורד לצידם. רגלינו וברכינו צורחות מהמאמץ הממושך של ירידה במדרון, ואנו שמחים להיעצר ליד פתח אחד הבתים. הוא מסיט וילון ואנו במסדרון חשוך לאורכו דלתות מספר. הוא מקיש על אחד מהם ומיד נפתחת ויוצאת אישה המחזיקה ילדה קטנה. פנפה מציג אותה כאשתו ואת ביתו הקטנה. הבת הגדולה עומדת מאחורי האם ומחזיקה בקפלי שמלתה. אנו נכנסים לחדרון קטן לא יותר מ3- על 3 מטר בגודלו. פנפה זורח כולו בחיוכו הרחב ומזמין אותנו לשבת על 2 הכיסאות היחידים שבחדר בעוד הוא, אשתו וילדיו נשארים עומדים. הוא מסביר בשפתו לאשתו שהוא פגש אותנו במעלה השביל מסביב למקדש ושהוא החליט להזמיננו לביתו לכוס תה.

אשתו נעלמת במסדרון האפל וחוזרת מקץ דקות מעטות כשבידיה מגש ועליו ספלי תה חם ומהביל. בלגימה הראשונה אני כמעט ומטיל כוויה בלשוני כי התה רותח. לשאלה מה בתה הוא מיד מסביר שזה חלב של לאמה והוא שמן וסמיך במיוחד. מסתבר שבאזורי ההרים מתחילים הטיבטים את הבוקר עם כוס תה עם חלב מלא וכך מחזיקים מעמד במשך שעות רבות בקור המקפיא. החדר קטן כאמור, צפוף במיטות וארונות, על הקיר תמונה של הדלא-לאמה ובנוסף תלויות עליו כלי נגינה שונים, כגיטרה והרבה חלילים.

 היטן  מספר לפנפה שבלונדון במבוכי הרכבת התחתית הוא פגש במנגן בחליל צד המיוצר מקנה במבוק. היטן כמנהגו נעמד ושאל את הנגן למקור הכלי והוא סיפר לו על מוצאו הטיבטי וששם בשיפולי ההימליה הטיבטים מגלפים לעצמם חלילים מהצמחייה המקומית.

פנפה מיד מוריד חליל מהוו על הקיר ומתחיל לנגן. והמנגינה עצובה ומתמשכת ופנפה זורח מאושר ומנעים לנו מנגינות. מסתבר שפנפה מלמד נגינה וריקודים טיבטים מסורתיים בארגון טיבטי בשם טיפא, המכון הטיבטי לאומנויות העם הטיבטי השוכן בדראמסאללה  (TIPA, Tibetian Institute of Performing Arts). באמצע המנגינה הוא עובד לכלי אחר ומנגן בסיטאר הודי וחוזר לגיטרה. מסתבר שפנפה מעורה ברזי העולם ואפילו שיריו של אלביס פרסלי לא נעלמו מהרפרטואר שלו. הוא מוציא מאתנו הבטחה שנבוא לבקר במרכז האומנויות ובמושב הפרלמנט הגולה של הטיבטים.

לחברי היטן הוא מבטיח שיגלף עבורו חליל ותוך ימים מספר יהיה מוכן להתחיל ללמדו. כך עוברת עלינו שעה ארוכה, אנו מספרים לפנפה המתרגם לאישתו (שאינה שומעת אנגלית) על ארצותינו הרחוקות ועל הווי חיינו והיא מגיבה בהרמת גבות ובהשתאות, שהרי מעולם לא עזבה את הכפר ורק דרך הטלויזיה הכירה מקומות רחוקים.

אנו נפרדים בלחיצת ידים ארוכה כשפנפה ומשפחתו מלווים אותנו במעלה הגבעה, שוב לחיצות ידים, קידות קטנות ואנו כבר קרובים למרכז דראמסאללה.

בעיירה בתי אוכל רבים חלקם טיבטים וחלקים מנוהלים על ידי מערביים וכך אפשר לקבל עוגת תפוחים עם קצפת וסלטים מערביים. הבישול הטיבטי מזכיר אוכל סיני וגם הודי וישנם מאכלים המיוחדים לטיבטים.

למחרת אנו מחליטים להזמין את המשפחה הנחמדה לארוחה במסעדת מלון. רק דבר אחד לא נח – אין דרך להודיע להם כי אין להם טלפון. ומה עושים? מוצאים שליח שתמורת מספר רופי יואיל להעביר מסר ליעד. וכך עשינו ובשעה טובה חיכינו ליד המלון ובשעה 6 בדיוק הגיע מונית וממנה ירדו המשפחה כשהם לבושים מיטב בגדיהם. כבר בכניסה למסעדה נתחוור לנו שהם לא ראו פנים מסעדה הרבה זמן ולילדות היה זה ביקור ראשון. הנחנו לזוג להזמין ככל העולה על רוחם מהתפריט העשיר ואכן קראו למלצר ושטחו בפניו את ההזמנה. גם הילדות נהנו מהאירוע ובמיוחד מהקינוחים.  בסוף הגיע החשבון ופנפה התעקש לדעת בכמה עלתה הארוחה. אני לא הסכמתי כי ידעתי שאין בידו לשלם ואפילו לא את חלקו והרי הם היו אורחינו: הסכום כולל היה כ500- רופי (שהם כ50- ש”ח).

לסיום עצרנו מונית ולמרות שפנפה התעקש שילכו הביתה ברגל כבימים ימימה, אנו חשבנו אחרת, ולאחר שסיכמנו עם נהג המונית את מחיר הנסיעה ושילמנו מראש נעתרו להיכנס למונית. (להזכיר כאן שהוצאות האוכל בלבד של המשפחה כולה לחודש הוא כ500- רופי.)

כפר הנוער הטיבטי T.C.V.

במרחק קטן יחסית מדראמסאללה נמצא כפר נוער לילדים טיבטים. הכפר מונה כמה מאות ילדים בגילים שונים מגיל ינקות ועד בגרות. חלקם הגדול הם ילדים שהוברחו ממחוז טיבט שבדרום סין בדרך לא דרך, על פי רוב דרך ההרים המושלגים בעוד הוריהם נשארים בטיבט הנתונה לדיכוי המשטר הסיני הנוקשה. הכפר ממומן על ידי תרומות מארצות רבות וכל מבנה נקרא על שם המדינה התומכת ואשר סיפקה את הציוד בתוכו. הכפר נמצא בגובה של 1880 מטר בראש אחת הפסגות כשדרך אספלט טובה מוליכה אליו. ניתן להגיע לכפר במונית או בטוקטוק (וספה שלושה גלגלים). הכפר פתוח למבקרים בימי השבוע בשעות 9 עד 5 ובמשרד הכפר ישמחו לסייר איתכם ובודאי יקבלו כל תרומה ברצון.

25/1/02 חזרה לניו-דלהי

לעת ערב ארזתי את מטלטלי בבית הארחה לולינג, ירדתי למשרד לשלם, והתברר שכל כך התרגלו אלי שהצטערו שאני עוזב. שאלתי להימצאם של העובדים במטבח אבל נאמר לי שהם יצאו. להפתעתי כאשר יצאתי מהדלת חיכו לי כולם בשורה כדי להיפרד ממני. הדרך לאוטובוס הייתה קצרה (במורד כמובן), מספר נוסעים ובניהם ישראלים התקבצו בצידי הדרך, מתכרבלים בצינת הערב. איתי לנסיעה היו גם שתי ישראליות, אחת מהן תלוה את מסעי גם לרישיקש. היטן ידידי מלווה אותי לתחנה ולמרות הפצרותיי קושר לי שרוך שחור לבן על פרק היד לאות פרידה וידידות.  האוטובוס הגיע ובחריקת בלמים הסתובב ונעמד בתחנה אנחנו נפרדים בדמעות ובחיבוק גברי.

העמסנו את מטלטלינו והרווחנו במושבים כל אחד תפס מושב מפאת המספר הקטן של הנוסעים. בין הנוסעים בלטה אשה שהחזיקה בתינוק קטן ואיתה הוריה. הם היו לבושים בגדים איכותיים ובמהרה למדתי שהם איחרו את ההסעה המאורגנת שלהם ועל כן נאצלו לעלות לאוטובוס. יצאנו לדרך הארוכה (כ 12 שעות). ומוכנים לטלטולי הלילה בדרכים העקלקלות. כל שעתיים לערך היה הנהג עוצר בכפר קטן, מזמין את כולם לשתיית תה-חלב (מילק טי) וממשיך בדהרתו דרומה. האם הצעירה שהיתה לבושה במיטב מחצלותיה היתה יורדת בכל עצירה ומקיאה את נשמתה.  כשהתעניינתי אולי היא זקוקה לרופא, אמרו לי הוריה שהיא סתם “מפונקת” והכל יהיה בסדר כשתגיע ליעדה ותפגוש את בעלה.

עם בוקר אנו בפאתי ניו-דלהי. העיר המאובקת והלחה מתעוררת ליום חדש ואני יורד בפאתי סמטת מיין-באזאר ותוך מספר דקות בפתח מלון סטאר פאלאס הוטל הנודע מביקורי הקודם. הפקיד מיד מזהה אותי:  הלו מיסטר הריס, וולקום. הו מני נייטס? (לכמה לילות אדוני?).

האמת שלא רציתי להשאר יותר מלילה אחד מכיוון שהחלטתי לבדוק סופית את התנאים ב”הארי רמה” שבהמשך הבזאר.

ה”מוסד” ושמו גסט האוס “הרי-רמה”.

יהיה זה מוגזם לומר הרבה בשבחו של המקום הזה אבל מכיוון שהוא הפך להיות מוסד מוכר לתרמילאים ולישראלים במיוחד אקדיש פיסקה למעמד.

הישראליות שנסעו איתי פנו כמובן להרי-רמה והתמקמו שם. המיוחד בהרי-רמה שהמקום שוקק ישראלים יותר מכל גסט האוס באיזור. כמובן שיש גם מינוסים לכך כי המקום אינו נרגע לרגע: ישראלים עולים/יורדים במדרגות ומדברים בין הקומות. מסעדת הגג תמיד מלאה בישראלים המדברים בקולי קולות. גם חדר קבוע לחובשי הכיפות של “חבד” נמצא במלון הזה. הפקידים בדלפק מדברים עברית. במסעדה   שעל הגג מדברים עברית. במסעדה ובמלון ממול גם כן מדברים עברית. בכניסה משרד נסיעות דוברי עברית. בקיצור, מי שרוצה לפגוש ישראלים בניו-דלהי שיבוא להרי-רמה. גם לוח המודעות הוא לפתקים בעברית בלבד. המחירים זניחים וכן גם מצב החדרים. לא להתרגש מחדר שבו הקירות טחובים ורטובים; שקשה להירדם עד לשעות הקטנות של הלילה כשהמקום נרגע מהנוער. טיפ קטן: כדאי כל יום לבדוק מי עזב ולקפוץ על המציאה ולהחליף חדר לגבוה יותר. יותר גבוה יותר שקט ויבש יותר. זהו – הקדשתי מספיק להרי-רמה ועכשיו נחזור לסיפור.

השוק בבזאר

עברו כמה ימים כשאני נהנה ממראות המין-באזאר, מביקורים תכופים בחדרי האינטרנט, משיטוט בסמטאות. בכל פעם אתה מגלה משהו חדש דוגמת שוק הירקות הנמצא מיד מאחורי הבזאר. שפע הירקות והפירות מהמם. ערמות של חסה, כרוב, בצל, עגבניות, שום ושמיר והריחות ממלאים את חלל האויר. ראיתי אישה זקנה המורכת פטרוזיליה וכוזברה, כמעט טובעת בתוך הערמות ולידה מכונת קיצוץ לפטרוזיליה. בהנף יש היא מסובבת במהירות גלגל תנופה, תוחבת את צרור העלים פנימה ומצדה השני יוצא ירד קצוץ מוכן לסלט. ליד השוק נמצאים חנויות מכולת המוכרים תבלינים טריים ועצתי קנו מעט זעפרן אמיתי הארוז במיכלי פלסטיק קטנים ועליהם חווק של המכס ההודי. המחיר שווה לכל נפש והתוספת לאוכל כשתחזרו הביתה יזכיר לכם את הודו הנצחית.

 בבזאר מספר משרדי אינטרנט המאפשרים התקשרות לגולשים. התשלום לפי דקות ואינו יקר במיוחד. רק כדאי לבדוק עם מפעיל השירות לפני שהוא מתחיל לחייב שאכן נוצר הקשר. מי שמתעתד להשתמש שיפתח משתמש ב”יאהו” למשל וכך יוכל לקבל דואר מהארץ בכל מקום בנסיעותו.

28/1/02 רישיקש

הגיע הזמן לשוב לנסיעות. אני מברר את הדרך המהירה ביותר לעיירות הקדושות הארידוואר ורישיקש שבמוצא נהר הגנגס מהרי ההימלאיה. הנסיעה קצרה, רק כ 4 שעות ואמנם אני בדרכי באוטובוס בנסיעת יום שבה אני נהנה מהנוף הכפרי של הודו. כמעט כל הנסיעות הקודמות היו בחשיכה ולכן עכשיו נהניתי מכל רגע. הדרך מובילה צפונה לכיוון העיר דרה-דון שהיא בירת המחוז, כאשר אנו חוצים מפעם לפעם את נהר הגנגס בגשרי אבן ארוכים. בצומת המובילה לרישיקש אני נפרד מהאוטובוס ומשאר הנוסעים שמנופפים ומאחלים לי “כל-טוב”. רובם חשבו אותי לאדם קדוש: במשך השבועות האחרונים גידלתי זקן לבנבן ועם השמיכה ההודית נראיתי כמעט קדוש כמו שאר עולי הרגל.

עוצר ריקשה ענתיקה בצומת ונדחס פנימה עם תרמילי הגדול: הרבה “גאז” היה צריך כדי להתחיל שוב בנסיעה אבל בכוחות משותפים מגיעים אל מבואות רישיקש. אני מנחה את הנהג לעצור ליד הגסט האוס הראשון שיראה לי כמכובד ונקי. ההודי פונה לסמטה ונעצר ברחוב צדדי, אני עובד דרך שער ברזל ומהמשרד מגיח המנהל, שואל לרצוני אבל לאחר מבט חטוף מחליט שהמקום לא מתאים לי ומשכנע אותי להצטרף אליו לאכסנייה של ידידו הנמצא ברחוב הסמוך. ואמנם הגעתי למלון בן מספר קומות, יפה אבל ריק מאדם. מסתבר שחשמל ומים היו רק בחדרים מסוימים ורק אותם השכירו ושאר חדרי המלון עמדו שוממים. המים החמים הגיעו בצורת שני דליים מלאים אבל המקלחת הייתה נהדרת. באותו הלילה ישנתי כמעט לבדי בבניין הגדול. זה בדיוק מה שהספיק לי כי למחרת ארזתי את מטלטלי, פסעתי לכביש הראשי ופקדתי על הריקשה הראשונה שפגשתי לקחתני לגשר התלוי המגשר בין העיר המערבית לרישיקש המזרחית.

רישיקש בנויה על שתי גדותיו של הגנגס: המרכז, השוק והכבישים הראשיים בגדה המערבית, החלק הקדוש בו שוכנים מרבית המקדשים בגדה המזרחית כאשר שני גשרים תלויים משמשים למעבר. מהגשרים נוף יפהפה של הנהר למטה וההרים מסביב. ילדים שעל הגשר ימכרו למטייל כדורי קמח לזרוק לדגי השפמנון הגדולים הנמצאים במים מתחת לגשר.

בגדה המזרחית מצאתי דרכי למלון גרין GREEN HOTEL מאד קל להגיע למקום: חוצים את הנהר, בגשר הדרומי (שיווננד ג’הולא).  פונים ימינה, הולכים לאורך הנהר במדרכה עד ל- ואנפראש  אשראם, VANPRASH ASHRAM פונים שמאלה, וממשיכים ישר ישר עד שמגיעים למלון. הבניין בין 2 הקומות צבוע ירוק ומכאן שמו. מקום נעים, נקי, מסודר, אוכל טוב. כדאי לבקש את החדרים הטובים ביותר שעל הגג שממנו נוף של כל העיר וההרים שמסביב. על הגג גם ניתן להזמין את ארוחת הבוקר, מוקדם כשהאוויר צלול במיוחד וערפילים גולשים מההרים שמסביב.

רישיקש הדרומית מאד שקטה כי אין כלי רכב. לבד מפרות אין תנועה ברחובות והכל פסטורלי. המים בגנגס קרים להחריד ורק לאמיצים אני מציע לטבול. אבל הודים רבים מגיעים ונכנסים לזרם החזק כאשר הם מחזיקים בשלשלאות הברזל לאורך הגדה למנוע היסחפותם.

שבילים רבים באיזור וניתן לטייל לאורך הנהר המעלה הזרם. הגעת לגשר העליון: (לאקסמן ג’הולא). חצה את הגשר מערבה, ומיד מצד ימין ישנו בית קפה קטן המגיש עוגות מערביות בנוסח אוסטריה, ועוד מבחר מאכלים מערביים (מומלץ).

משם כבר תוכל לעלות על ריקשה או מונית שתחזירך לאזור ההומה של רישיקש המערבית, מרחק של 2 ק”מ לערך. בעיר, מול תחנת האוטובוסים, רד בכביש המוביל ליד בית הדואר המרכזי ובהמשכו תגיע לגת. המקום מרווח על גדת הנהרשבו מתקיימים טקסים הינדים מידי יום וחבורות רבות מתכנסות לשמיעת הדרשות המועברות ברמקולים. המקום ססגוני ובערב עם רדת החשיכה מתקיימת הפוג’ה המסורתית: על סלסלות קטנות עשויות מעלי בננות, מניחים נר ומקל קטורת ומשיטים במורד הזרם. המראה מרהיב כאשר מאות נקודות אור קטנות מפזזות על פני המים.

מוסדות דת רבים במקום וניתן להצטרף לקורסים של יוגה ומדיטציה בשלבים שונים. כדאי לברר תחילתם של קורסים כדי לעבור באופן הדרגתי מהקל אל הכבד יותר. דמי השתתפות נמוכים ואין חובה לישון באשרם. אני ישנתי במלון ובמשך שבוע הלכתי בוקר בוקר לשיעורי היוגה באשרם הסמוך.

בתחילת פברואר מתקיים פסטיבל יוגה והיישוב הקטן מתמלא באלפי מבקרים וחוגגים.

יום אחד ואני יושב על סלע מעל לנהר קרוב מאד לזרם המהיר ונהנה מקרני השמש החורפית. כשכאשר אני שומע מאחורי קול בעברית הקורא בשמי. הסתובבתי כמובן מאליו כי בהודו הרי הכל אפשרי ואני רואה את אותה ישראלית שירדה מדראמסאללה באוטובוס הלילי. הסתבר שהיא וחברה המשיכו מניו-דלהי מזרחה לביקור מהיר בורנאסי ובדרך חזרה החליטו לעלות לרישיקש. מן הסתם כשהולכים לאורך הנהר אפשר לפגוש מטיילים והנה נפגשנו שנית. הפגישה כמובן נרגשת ביותר והיא מספרת לי על חוויותיה במשך הימים האחרונים. חזרנו לעיר שמחים ומאושרים לא לפני שקינחנו בכוס תה מהביל באחד מבתי האוכל הקטנים. הן התאכסנו במלון “הבית הורוד” הממוקם רחוב אחד מאחורי ה”בית הירוק”. עוד נשוב ונפגש בניו-דלהי ובמטוס הביתה.

6/2/02 הרידוואר

זוכרים את הצומת בו ירדתי מהאוטובוס לכיוון רישיקש? ובכן באותו הצומת אבל לכיוון השני הדרך מובילה הרידוואר.  לוקחים ריקשה או טוקטוק ומקץ נסיעה קצרה חוצים את הגשר מעל לנהר הגנגס ונכנסים להארידוואר. העיירה בנוי לאורך הנהר על גדתו הסלעית והיא עטורה במקדשים ומשטחי תפילה. הגדה מרוצפת והמקום מאכלס רבבות עולי רגל. מיד כשיורדים במדרגות המובילות למים אתה מוקף באנשים קדושים המעונינים להרוויח את פת לחמם בעזרתך: אתה קונה את הפרחים ומפזרם במים והם ממלמלים ברכות ומרעיפים מים צבעוניים על ראשך.

במורד הרחוב הראשי אני מגיע למשרד הנסיעות ומתעניין במועדי האוטובוסים לניו-דלהי. מסתבר שיש אוטובוס כמעט כל שעה, רק צריך לחכות ולא להתייאש. אני מוצא לעצמי שרפרף קטן בחזית מסעדונת ויושב לחכות לאוטובוס. וחאמנם מגיע האוטובוס הצבוע לבן, זוהי חברה פרטית הפועלת בצפון הודו והשייכת לקרטל המתחרה בקווים הממשלתיים. מסתבר שהמשטרה נוהגת לעצור את ה”לבנים” על שום שהם מתחרים ולעכבם מפעם לפעם. היתרון בנסיעה בהם שהם מהירים יותר.  כך קרה גם בנסיעה הזו: באמצע הדרך מחסום: עולים שוטרים ובודקים את רשימת הנוסעים מול הפרצופים. לא בדקו בניירות אבל הבינו שהזרים היחידים באוטובוס מתאימים לרשימה. היו וסיפרו שהנהג היה נותר שוחד לשוטרים והללו היו משחררים את האוטובוס להמשיך במסעו.

 מקף כמה שעות אנו בניו-דלהי, עוברים באיטיות ברחובות הצרים עד לתחנת הסיום ליד המיין-באזאר. אני מוצא עצמי שוב בסביבה מוכרת ופוסע בגאון לכיוון אכסניית הרי-ראמה לשריין לי מקום מנוחה לימים הבאים עד לטיסה חזרה לישראל.

10/1/02 חזרה לישראל

ימים מספר בניו-דלהי ושוב אני מרגיש את הלחות האיומה שחודרת לכל פינה.

סיבובים אחרונים בניו-דלהי, לקונונט-סקואר, לחנויות הספרים במרכז, לקנות פילם קודק תוצרת הודו, להתעניין במבחר תכשיטים עשויים כסף. כל אילו כדי להשכיח את מזג האויר המבחיל ולהעביר את הימים עד לטיסה.

השהות בהרי-רמה אינה לאילו המעונינים לישון בלילות. כמו שהזכרתי קודם, המקום שוקק חיים במיוחד בישראלים המאמצים מיד כל חלקה טובה, והופכים המקום למאחז ישראלי שכל זר אחר מרגיש שם לא בנוח. אבל לא ארחיב פה הדיבור שהרי הזכרתי את מעלותיו/מגרעותיו של המקום מקודם. היתרון הגדול הוא שמשמש מקום מפגש עולמי ואפשר להשאיר הודעות בעברית על לוח המודעות בכניסה.

כמובן שפגשתי את הישראלית (דראמסאללה ורישיקש) ולאחר שיחה קצרה הסתבר שאנו טסים באותה טיסה של אל-על ארצה. היא מאד שמחה ושאלה מיד כמה תרמילים יש לי, לתומי אמרתי לה שאני נוסע קל ורק התרמיל הגדול עמדי מיד הצמידה לי כמה חבילות כדי שאעלה אותם למטוס וכך לא תצטרך לשלם עבור משקל יתר. ביום המחרת הזמנו מונית ספישל לשדה התעופה ויחד עם עוד ישראלי שהחליט להתחלק איתנו במונית דהרנו ברחובות ניו-דלהי לכיוון שדה התעופה. הגענו לטרמינל ולאחר שעברנו את ביקורות הדרכונים ושילחנו את המטען פנימה ישבנו לחכות לעליה למטוס.

פה המקום לספר בשבחי אותו נהג מונית הודי: הבחור שהצטרף אלינו שכח את אחד התיקים שלו במונית. הדבר התברר דקות מספר לאחר ששילמנו למונית והיא עזבה. הבחור לא איבד עשתונותיו והחליט לחזור לניו-דלהי לברר עיכובים נהנה לשבת בחברתנו עוד שעה ארוכה. במלון מאין הזמינו את המונית. בינתיים התברר שהנהג ההודי ממוצא סיקי (אלה עם התרבושים הגדולים), ראה את התיק והחזירו למלון. מה גדולה היתה הפתעתו של הבחור כשהגיע לדלפק ושאל לפרטי הנהג, והנה מחזירים לו את התיק. הוא כמובן הספיק להגיע לשדה ומכיוון שהיו

אבל לסיום הרי איך אפשר בהודו בלי עיכובים? הרשויות ההודיים בשדה התעופה החליטו שאף מטוס לא ממריא מהשדה מסיבה כלשהיא. האם זה סכסוך עובדים או משהו דומה במנהלת הנמל, ההודים החליטו להעניש את כולם ולא נתנו לנוסעים לעלות למטוסים. העיכוב היה ממושך, והשעות נקבו ולבסוף הוחלט שיתנו לעלות למטוסים לפני רדת החשיכה כי באותה תקופה לא המריאו מהשדה בלילה מפאת הסכנה של הערפיח הקשה הפוקד את האזור. הישראלים ומעט הזרים הטסים לישראל התארגנו בשורה ארוכה ונעו לעבר שער היציאה. כמה נוסעים היו עוברים את השער והשוטרים ההודים היו סוגרים את דלת המעבר ואילו שכבר עברו היו נעמדים על דרגשים גבוהים לבדיקה גופנית. לבסוף ראיתי את דלת המטוס ובשמחה מצאתי את מקומי ליד החלון. הטייס כבר החל לחמם את המנועים והדיילות עברו בין המושבים כשהן דואגות לנוסעים (דבר אחד נראה לי קצת מוזר, מפני שהן שמרו על פרופיל ישר ולא התכופפו לעברינו כמו שהדיילות נוהגות בטיסות אחרות. מסתבר שהריח המיוחד להודו שנדבק בנו ונדף כנראה מהבגדים הניע אותן מלהיות נחמדות במיוחד. אבל רק יותר מאוחר הבנתי זאת).

בשעה טובה ומוצלחת לאחד עיכובים נוספים שנבעו מבעיות חשמל בשדה התעופה וגרמו להפסקת פעולות הראדאר, קיבל הטייס רשות המראה ובמהירות ותוך תמרונים קצרים התיישר בנקודת ההמראה, כיאה לטייסים ישראלים שבוודאי נסיון קרבי בחיל האוויר מאחוריהם לא חיכו יותר מיד, ריצה קצרה והמטוס באוויר. הכיוון מערב. שלום להודו ולהתראות.

–

מאמרים נוספים

טיפים ומידע לנוסע המתחיל – כל מה שאתם חייבים לדעת לפני נסיעה להודו

הודו – מסע של פעם בחיים – לכל החיים. שלב ההכנות

סוף המסע במחשבה תחילה, כללי זהירות בטיול בהודו

מסלולי טיול בהודו – ברוכים הבאים לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

טרקים בהודו – פסגות בעננים, קרחונים גולשים לעמקים, מדבר וירוק עד

הודו עם ילדים – טיול משפחות מוצלח להודו מתחיל כאן

שמירת כשרות בהודו – לטייל ולשמור מצוות

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.