וואלה דה פררו (Vale de Ferro),עמק הברזל – רך כמו צמר כבשים

כבשים רועים באלנטז'ו


בדרך כלל המודעות מופיעות בדף אחרי כמה דקות, אבל מדי פעם ישנו עיכוב של עד שעה. מידע נוסף זמין במדריך להטמעת קוד.

כתיבה, עריכה וגם צילום: עידו ענבר

המיית צלצולי הפעמונים העצלה מלטפת את האוזניים במשך כל שעות האור, כאילו הרוח נושאת עימה את הצליל החי והשליו של היום. וואלה דה פררו (Vale de Ferro), עמק הברזל, פינה שכוחת אל בדרומה של פורטוגל, מארחת אותי בחן המקומי, נטול היומרה, העתיק, חן רומנטי ששורשיו נטועים עמוק בזמנים אחרים.

יש ריח של תום באוויר, בין הארומה הנעימה של אלון השעם הנשרף בקמין לבין ריחות החורש הירוק והחי, ונדמה שהחיים בעמק מתנהלים בקצב שרובנו לא ממש מכירים – פעימה פה, פעימה שם, נינוחות שכזו שאפשר למצוא רק במקומות שעדיין מתנהלים לפי הזרימה הטבעית וחסרת המאמץ של ארבעת עונות השנה.

ואני, בבית ספון אדמה ועץ, עם צליל האלונים המפצפצים בקמין, וריח העשן שממלא קצת יותר מדי את החדר, פני מוארות ממסך המחשב, ביקיצה טבעית – כשעה לפני הזריחה. מאוחר יותר ביום, כשהפעמונים יצלצלו והאור ישטוף את העמק לא ארצה לשבת על המחשב עוד, ואם לא אכתוב עכשיו, רבים הם הסיכויים שלא אכתוב כלל.

רוב הישראלים שחושבים על פורטוגל, ורובם לא חושבים עליה כלל, חושבים על רונאלדו או על גלישה. מעטים חושבים על ליסבון או פורטו כיעד תיירותי פחות מבוקש מהיעדים של מרכז ומערב אירופה, ומעטים עוד יותר חושבים על קהילת תמרה המפורסמת שנמצאת במרחק נסיעה קצר.

בודדים עד כדי אחדים חושבים על וואלה-פררו, והאמת, טוב שכך – עמק זה שוכן בחבל ארץ עתיק בשם אלנטז’ו (Alentejo) המשתרע על שליש משטחה של המדינה, אך מאכלס פחות מ-8% מהתושבים בה, כאשר מתוכם קרוב ל-25% מעל גיל 65, ועם נתונים שכאלו, עדיף אולי לשמור על פינה זו בעולם עם כמה שפחות תיירים ממהרים ורועשים עם מכוניות שכורות וסל של דרישות מערביות מודרניות.

ישנו פתגם ידוע בפורטוגל שאומר – “אלנטז’ו – המקום בו לא קורה שום דבר”.

להשאיר את המקום הזה כפי שהוא – עצי אלון השעם הממוספרים לפי השנה בה נאספה קליפתם, עדרי כבשים פזורים עם פעמוניהם המצלצלים משוטטים באחו אינסופי, קיני אנפות על עמודי החשמל, בתי קפה ישנים בהם נאספים המקומיים ללגום בירה ולצפות במשחק כדורגל, בית פה, בית שם, ואיטיות ייחודית. מקדש ומוזיאון לעולם הכפרי האותנטי, ומבחינתי – אתר מורשת עולמי.

מחלקת מזון ומשקאות:

האוכל המקומי מציע יותר ממה שאפשר לתאר, ובעיקר לאוכלי הבשרים והגבינות. לא מדובר בחבל ארץ לתגליות גסטרונומיות, אבל מקום עם מגוון מתכונים מסורתיים ולא מעט גבינות כבשים פשוטות, והיין הירוק המקומי, הווינו-וורדה (Vinho Verde), שמקורו בכלל בצפון, ובעצם לא תמיד ירוק.

יש לא מעט מנות של “חזיר שחור”, חזיר שניצוד בבר, ומגיע בצורות שונות, ומגוון ירקות בגידול מקומי.

ככל הנראה גולת הכותרת של האזור היא דווקא הבטטה, או ה”בטטה דוסה” – בטטה מתוקה שזוכה לשבחים רבים מכל מי שמתמזל מזלו לטעום אותה. כשמה, “בטטה מתוקה” הבטטה דולסה עשירה במתיקות מפתיעה, ברמה של קינוח לכל דבר.

המקומיים אוהבים ומתגאים בתוצרת, ואם התמזל מזלכם והגעתם בזמן הנכון, בעיירה אודמירה (Odemira) מתקיים פסטיבל ה”בטטה דוסה” –Festa da Batata-doce no Cavaleiro, בו חוגגים את המתיקות כמו שצריך ביומיים של חגיגות כבר 7 שנים ברציפות.

אחת לכמה ימים שומעים צפצוף מכונית עיקש של כמה שניות. לא – זה לא פקק תנועה. הירקן עובר עם רכב עמוס בכל טוב, מוכר הלחם מגיע גם כן לביקור, ומדי פעם רכב שמלא כולו בתפוחי אדמה בלבד גם כן מודיע שהוא בסביבה – אם מישהו רוצה לבוא ולקנות.

חנות גבינות מקומית ואיכותית (שעוד לא פקדתי), אך נאמר עליה שהיא הדבר הקרוב ביותר לגורמה באזור, פרט לשוקולטייר ביאטריז שביקרתי בהחלט. ככל הנראה משהו באודמירה מעורר את החשק למתוק, שכן מעבר לפסטיבל הבטטה המתוקה שכבר הזכרתי, הרי שבעיירה הקטנה הזו ממוקמת גם שוקולוטייר גורמה מעולה בשם Chocolates de Beatriz, עם מרפסת מול נוף יפהפה, ומגון שוקולדים בעבודת יד (כולל שוקו חם על בסיס חלב סויה או אורז). האתר של שוקולוטייר גורמה Chocolates de Beatriz. מומלץ.

מעבר לכך תמצאו אינספור מסעדות ובתי קפה, כולם עם אוכל סביר, שום דבר מיוחד מאוד, לפחות לא שאני נתקלתי, ומסעדת דגים אחת נחשבת.

כריסטיאנו רונאדלו: הדעות חלוקות

לראות חדשות בפורטוגל זה דבר מעורר קנאה. לא שאני מבין מה הם אומרים, או לפחות את הרוב, אבל –  אין ישראל-פלסטין. אין פיגועים ומתיחות בגבול. האמת? אין כמעט כלום, ולמרות מנת שחיתות פוליטית הגונה שמתגלה מעת לעת כמו עסקה שקטה של מכירת זכויות לכריית פצלי שמן שהממשלה, ממש כמו בישראל המושחתת, מנסה להעביר בשקט-בשקט מאחורי הקלעים כראוי למקום בו עדיין לא הוציאו את הפוליטיקה מהחוק, לא קורה פה כלום. וטוב שכך.

הדבר שתופס את מרבית זמן המסך הוא, איך לא, הכדורגל, והחדשות של שעת השיא מוקדשות בעיקר לתחום חשוב זה.

כולם מכירים את כריסטיאנו רונאלדו, הקיצוני השמאלי של ריאל מדריד, וקפטן נבחרת פורטוגל בכדורגל, וככל הנראה הדמות החשובה ביותר בפורטוגל. כולם מסכימים שהוא אחד השחקנים הטובים ביותר בעולם. כאן בפורטוגל, הדעות לגביו חלוקות, ובמדינה שבה הכדורגל ממלא את עיקר החדשות, אתם יכולים לתאר לעצמכם שלכל אחד יש דעה – על כדורגל בכלל ועל רונאלדו בפרט. רונאלדו עזב את הקבוצה בה גדל – ספורטינג ליסבון, וגם את המדינה בה נולד, כאשר עבר בשנת 2003 לשחק במדי מנצ’סטר יונייטד הבריטית כבר בגיל 17, ומאז ועד היום הוא בכותרות המקומיות.

בוגד? כפוי טובה? נציג ושגריר של כבוד ש”מראה לעולם כולו מה זה פורטוגל באמת!”? תלוי את מי שואלים, ומתי, אבל לכולם יש מה להגיד, אם רק תשאלו.

שמש נצחית בראש צלול – הבוקר הגיעה לאלנטז’ו

צליל פעמוני הכבשים הנצחי מדגדג לי באוזן, וקורא לי לסגור את המחשב ולצאת החוצה. עוד יום של שמש חורפית אחרי לילה קר מול האח, ואני אצעד אל הנחל הקרוב לבקר את הכבשים ואת העצים.

 הכבשים של אלנטז'ו - פעמוני ההשכמה הנעימים בעולם

הכבשים של אלנטז’ו – פעמוני ההשכמה הנעימים בעולם

מקהלת הפעמונים הצמרירית מזכירה לי את הכותרת של המינגווי – “למי צלצלו הפעמונים”, ואני לא מבטיח, אך יכול להיות שבכתיבה הבאה אספר מעט על העיירה הספרדית רונדה (Ronda) בה ביקרתי לא מזמן, האזור בו מתרחשת עלילת הספר הנ”ל, והעיירה בה מתוארת אחת מהסצנות הקשות ביותר בסיפור.

בוקר במרפסת - גגות בתי ההוביטים מכוסים באדמה - וגדלה עליהם צמחייה

גגות בתי ההוביטים מכוסים באדמה – וגדלה עליהם צמחייה



יומן מסע אישי של עידו ענבר באירופה פורטוגל , , ,

רוצים לעזור לאתר טיולים שיהיו בו הרבה מסלולי טיולים?

לחץ כאן

התגובות שלך

אתה צריך להיות מחובר לשלוח תגובה

מידע על יאיר טיולים

בוגר בית ספר לתיירות, עוסק במידענות תיירותית, פנאי ונופש, בתור תחביב אישי, במשך 15 שנה.
האתר משמש למידע אישי בלבד ואיננו אתר מסחרי.

לקבלת מידע על מסלולי טיול, ארועים, טיפים