חבל הבאסקים הספרדי: גיפוצקואה. מדונוסטיה מערבה לאורך הים

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

סייר, כתב וצילם אביטל ענבר

(מעובד עם כמה עדכונים והפניות מתוך ספרי “התענוגות של דרום-מערב צרפת”, הכולל את חבל הבאסקים משני עברי הגבול).

 –

הפרובינציה הבאסקית הספרדית לאורך החוף האטלנטי נקראת גיפוצקואה. החלק הצפני, מהגבול הצרפתי וכולל דונוסטיה, מעניינת מאוד. אבל הדרך מדונוסטיה מערבה היא, לטעמי, החלק היפה ביותר בחבל הבאסקים – נכון שלא ראיתי הכול.

הדרך מדונוסטיה מערבה היא גם דרך הסידרה. שיכר התפוחים היה המשקה הלאומי של הבאסקים לפני שהרומאים הפיצו את היין והפכו אותו למשקה המקובל. עונת הבשלתם של התפוחים היא אוקטובר, ופה ושם צופים בערימות-ענק של פירות המוכנים להובלה. עונת הסידרה היא ינואר. אפשר לבקר בחווֹת-ייצור, המסומנות בשלטי חבית עם ברז, ובמסעדות לאורך הנתיב – ולאכול ארוחות מוּשקות בסידרה החדשה.

אם יוצאים מדונוסטיה לאורך הים, עוברים באוסורביל (Usurbil), מרכז ייצור הסידרה, וב-Aginaga שייחודה במטבח צלופחים. משם לכפר הדייגים אוריו (Orio), בשפך נהר אוריאם. בחלל האוויר, ריח ניחוח של דגים הנצלים תחת כיפת השמים. כנסיית סאן-ניקולאס דה בארי, המכילה מרקע-מזבח בארוקי, משולבת במערך הביצורים העתיק של היישוב. יום א’ השלישי ביוני הוא יום הצ’יפורה (Dorada), הכולל תחרות של צליית דגים בין כל המסעדות, וחלוקת הדגים הצלויים לציבור המשתתף בחגיגה העממית. Sidreria Asador San Martin הוא דוגמה לבית-אוכל קטנטן עם חביות סידרה לרשות הסועדים. באיה (Aia) שמדרום לאוריו, פארק-טבע בשם Pagoeta, וכמה מבני-קבורה עתיקים (כגון דולמן קלטי).

אפשר גם לדלג על אוריו וסביבתה, לצאת מדונוסטיה באוטוסטרדה ולנסוע עד זאראוץ (Zarautz), העיר שחוף ימה הוא הארוך ביותר בפרובינציה וגליו מושכים גולשים לרוב. בחודשי הקיץ, עיר-הקיט מלאה וגדושה נופשים ופעילויות תרבות, ובהן, בסוף אוגוסט, מופעי פולקלור באסקי. יש בה כמה מבנים מעניינים, כמו צריח Luzea, הבית העתיק המבוצר השמור ביותר באזור, כנסיית סאנטה-מאריה לה ריאל ו-ארמון Narros בלב חורש – וכמה מסעדות טובות. נציין את Aiten Etxe, בבית יפה מול החוף והנוף, המגישה מטבח-אסכלה ב-40 אירו ומעלה. היא מנוקדת גבוה יותר ממסעדתו של מלון קארלוס ארגיניאנו ((Karlos Arguiñano המלבב והיוקרתי, השוכן בבית-אצולה על החוף. הוא קטן, רק 12 חדרים נאים, ולו מסעדה הדורה המשקיפה לים. הטבח, קארלוס ארגיניאנו, הוא מקבוצת המטבח-הבאסקי החדש של שנות ה-70. (13, Mendilauta. תפריט טעימות: כ-50 אירו. חדרים: 75-240 אירו. לפי החדר והעונה. טל: 943130000)

ממשיכים לגטאריה (Getaria), שהיא נאה יותר מזאראוץ. גטאריה היא יישוב צר בין הים להר, ובה נמל דיג פעיל מאוד, עם חנות דגים מלאה מכל טוב. צמוד לנמל אי קטנטן משונה למראה, הר סן-אנטון, ובו פארק, מעלית ומגדלור. בשל תצורתו, הוא מכונה El Raton de Getaria, העכבר של גטאריה. בעיירה, שהאתר החשוב ביותר בה היא הכנסייה הגותית סאן-סלוואדור, נולדו שני אישים נודעים, האופנאי קריסטובאל באלאנסיאגה והחשוב ביותר – חואן סבאסטיאן אלקאנו, יורד-ים באסקי וקונקוויסטאדור, האדם הראשון שהקיף את כדור הארץ, – הוא עשה זאת ב-1522 בספינתו ויקטוריה. המסעדה הטובה בעיר קרויה Elkano (ארוחה כ-50 אירו).

אם מטפסים על ההר שברקע, נכנסים לחבל הקטן של גידול הענבים לייצור הצ’אקולי, ובו כמה יקבים, שאחד הבולטים בהם הוא Txomin Etxaniz. מלמעלה, תצפית יפה על העיירה והנמל. ב-17 בינואר, יום הקדוש אנטון, מתקיימות בעיר הקטנה וסביבתה חגיגות Txakoli Eguna, שבמהלכן טועמים את הבציר החדש.

צומאיה (Zumaia) היא נמל דיג בשפך הנהר Urola. יש בה רובע עתיק תלול, וכנסייה גדולה דמוית מצודה, סאן-פדרו, שבנייתה החלה במאה ה-14, ודמות שטנית מגחכת מעליה, כמו בנוטר-דאם של פאריס. היה סגור, כמובן. טיפסנו למעלה בגרמי מדרגות תלולים וצפינו בנוף יפה של עיר, נמל ומפרץ, שכמו כל כפר ועיירה באזור מקדירים אותו כמה בניינים תעשייתיים מכוערים. הגענו לקאפלה קטנה, פתוחה, וכשירדנו חזרה לנמל פתחה אשה שער בגדר הכנסייה הגדולה, והתירה לנו להיכנס. היא פועלת בבית-חרושת למנועי סירות סמוך, מתנדבת בכנסייה, ובאה לכמה דקות להכין תשמישי קדושה למיסת אשכבה שתיערך לפנות ערב, אחרי העבודה. כך זכינו להזין עינינו בשכיות-החמדה של הכנסייה, בעיקר מרקע-המזבח הנהדר שפיסל חואן דה אנצ’ייטה (Antxieta) בשלהי המאה ה-15, ועוד כמה פריטי אמנות שאין לזלזל בהן. שמענו גם מדוע רוב הכנסיות שראינו בכפרים ובערים סגורות: בארץ, שעדיין נחשבת לקתולית ביותר באירופה, אין לכנסיות כסף לתאורה ולשמירה על שכיות-החמדה הרבות הגודשות אותן! הכנסיות נחשבות בתי-יראה ולא מוזיאונים, והן פתוחות לצורכי הפולחן בלבד. ומה עם התיירים? זו פתוחה לתיירים בשבתות. מה טוב! בצרפת, הגישה הפוכה.

עוד בצומאיה שלושה מוזיאונים קטנים, בהם זה המוקדש לפַּסל חולי באולדה (Beolde) – בקצה הרציף, על מוצא הנהר לים; ומוזיאון לעבודות-יד בשם Laia. על צוקים מעל הים בקצה היישוב, מנזר קטן ונודע בשם San Telmo. ליד הנמל נכנסנו למסעדה עממית קטנה. שולחן וסביבו כעשרה גברים, מן הסתם דייגים או ימאים, ואגף מטבח ובו סירים לרוב שפותים על האש, עדר לאנגוסטין הממתין לתורו, וטבח קשיש המשרת בקודש. מגרה מאוד! אבוי, זו ארוחה פרטית…

הדרך מצומאיה לעיירה דבה (Deba) מתפתלת להנעים בין הרים וגבעות מיוערים להפליא. דבה הנאה, בשפך הנהר שהעניק לה את שמה, גולשת לעבר הנמל הקטן. אפשר לבקר ברובע העתיק, בכנסיית סאנטה-מאריה, פנינה של הסגנון הגותי הבאסקי, ובגן-הנעול שלה, ולטייל על גדת השפך.

הדרך מדבה למוטריקו (Mutriku), נאה עוד יותר מהכביש מצומאיה לדבה, ולכל אורכה, מצפורים לעצירה וצפייה בנוף –  ובאחד מהם, פסלון בתולה קטן לבן עם הגב לים שומר על הנהגים. הרובע העתיק של מוטריקו הוא מהשמורים ביותר בחבל הבאסקים. כנסיית סאן-אנדרס היא הדוגמה העתיקה ביותר לאמנות הדתית בגיפוצקואה. יפה תמונת הנמל הקטן – על סירותיו הזעירות המשתכשכות בלשונות-מים ממש בתוך העיירה, בינות לבתים נמוכים ואדומי גגות – לנוכח צוקים מרשימים. (שוק ביום ששי. נשות הדייגים מוכרות מדי יום דגה טרייה ליד השוק.) 

אונדארואה (Ondarroa) היא שער הכניסה לביסקאיה. מעבר לעיקול הדרך, בתחתית הצוק, נחשפת העיירה סביב שפך נהר ארטיבאי. יורדים ימינה, עוברים בגשר מודרני לבן ומגיעים לנמל, שהיה המעגן החשוב ביותר של ספינות לדיג-מרחקים בחוף הבאסקי – בעיקר לציד לווייתנים. היום הוא נמל תעשייתי, יפה יותר כשמביטים בו מלמעלה מאשר מקרוב. מראה הנמל מנקודת התצפית שלפני הפנייה ימינה בדרך לנמל – הרובע העתיק עם הגשרים הקטנים, הבתים הצבעוניים והכביסה התלויה, והסירות העוגנות בין הבתים – מפעים ממש! יישוב, שעיקר חִנו אולי במבט מבחוץ, אבל כנסייתו וגשריו – מעניינים.

 אפשר להמשיך לאורך החוף, או לפנות פנימה, ל-Markina-Xemein, כדי לבקר בכנסיית סאנטה-מאריה דה ל’אסונסיון הענקית – האוצרת פנינה גותית, מרקע-מזבח פלמי מרשים, ובקפלה סן-מיגל הייחודית, שהמזבח שלה בנוי משלושה סלעים – וכן בכפרים סביב.

מכל מקום, אחרי כמה קילומטרים פונים חזרה לחוף, ויורדים אל לקיטיו (Lekeitio) בדרך הרים תלולה ומתפתלת ביערות אינסופיים. הנוף מלמעלה – יפהפה. לקיטיו היא שילוב של כפר-דייגים, עיר עתיקה (לבקר בכנסיית נואסטרה סניורה דה לה אסונסיון) ועיירת-קיט יוקרתית, ובמשך שנים היא התחרתה עם דונוסטיה על מעמד עיר-הנופש של משפחת המלוכה – ואכן, יש למלך בית-קיט בלקיטיו. לטעמי, עד כה, היא היישוב היפה והמרשים במיוחד ברצועת החוף הבאסקי. פונים עם הרכב לנמל הדיג הקטן, השוכן בתוך מפרץ מפותל על רקע אי קטן.  אכן, לקיטיו היא קודם כול כפר-דייגים. עונת הטונה מתחילה לאחר חג פטרוס הקדוש, 29 ביוני, בתום עונת האנשובי. באותה הזדמנות חוגגים גם את ראשית הקיץ. טונה היא מוצר-יסוד, שבחבל הבאסקים מנצלים אותו כל-כולו – כמו חזיר, כמו אווז בפריגור. לרגל החגיגות, מבשלים באזור מארמיטאקו, תבשיל של ים המבושל בקדירה ששמה מארמיטאקו, והמושתת על החלקים הפחות מבוקשים והפחות אציליים של הטונה – נתחים, שטבח יפאני גאה היה סולד מהם. אבל התוצאות נהדרות. הנזיד הזה מכיל גם תפוחי-אדמה הנספגים בניחוחות ים ודג, עגבניות, פלפלונים ירוקים ואדומים ובצלצלים סגולים. משפחות מתכנסות יחדיו בחיק הטבע, כל משפחה עם המארמיטאקו שלה, לחִנגה עממית.

הדרך לכיוון Ea מתרחקת מהחוף ועוברת באיספאסטר (Ispaster). אנשים חמושים במקלות מחודדים מחטטים בסלעים בין העצים. מה הם מחפשים? שבלולים? כמהין? פנינו בבדארונה אל דרך העולה בהר, ומשקיפה על המפרצים שלמטה ועל נוף יפהפה. Ea היא כפר-דייגים בקצה “פיורד” קטן, ויש בה רחובות עתיקים, ובתים צבעוניים הניבטים אלה באלה מעל לנחל השוצף במרכזה.

הגענו לקרבת המוצא הצפוני של שפך ארוך, ריה דה מונדאקה (ria de Mundaka), הנמתח דרומה עד גרניקה. אנו מעל אלאנצ’ובה (Elantxobe), עומדים ומשתאים למראה עינינו. למטה-למטה, למרגלות הצוק, נמל דייגים קטנטן, כפר תלול שבתיו מטפסים על צלע ההר, ובצדו – צוק מיוער הגולש אל הים. תמונה מחלום. החלטנו לרדת לנמל, לחפש בית-קפה. הירידה היתה קשה – סמטאות תלולות, שביל עזים ומדרגות. בנמל, לפנות ערב, הכול היה סגור. כך גם גילינו דרך עוקפת למכוניות, מלמעלה ועד הנמל. הטיפוס חזרה היה מפרך, ודווקא במלון קטן בכניסה לכפר השגנו שתייה. עוד דוגמה מובהקת למקום, שהצפייה בו מלמעלה מספקת והותר.  

מאלאנצ’ובה אפשר להמשיך מערבה, ואחר כך לטייל דרומה לאורך השפך הארוך, שהוכרז שמורת ציפורים מטעם אונסק”ו. מדרום לאלאנצ’ובה, וממזרח לשפך, מערות Santimamine, ובהן ציורי-קיר מלפני 12,000 שנה, ויער אומה (Oma), שאמן צייר על עציו. מגרניקה אפשר לחזור צפונה על הגדה המערבית של השפך, ולעצור במונדאקה, מהיישובים היפים בחוף. אחר כך כפר הדייגים ברמאו (Bermeo), יישוב טיפוסי מאוד (שוק ביום שלישי, יריד הדגים במאי), ובו כמה מסעדות, שהטובה בהן היא כנראהJokin Jatexea, המגישה, במיקומה הנישא, תפריט של פירות-ים בכלל וקלמרי בפרט (ארוחה כ-40 אירו. טל: 946884089). משם, להמשיך במסע לאורך החוף של ביסקאיה – נתיב שלא עברתי בו – עד בילבאו.

מתוך יראת-כבוד היסטורית, העדפתי לרדת מעט דרומה אל גרניקה-לומו (Gernica-Lumo). גרניקה היא בירתו הרוחנית של העם הבאסקי, ושם- נרדף לסבלו. מומלץ לבקר בקאסה דה חונטאס (Juntas), שהוא הפרלמנט ההיסטורי, בעיקר כדי לצפות בתקרת הזכוכית בסגנון אר דקו. לצד הקאסה מתנוסס  העץ של גרניקה, סמל הפוארוס (fueros) – הזכויות ההיסטורית של הבאסקים וחירותם לפני משטר פרנקו. פרנקו ביטל הכול. הגנים של עמי אירופה שמול הפרלמנט, ובהם פסלים של צ’יידה והנרי מור, הם נווה של שלווה בעיר תוססת. המוזיאון המקומי משחזר את האסון – הפצצת העיר ב-26 באפריל 1937, יום שוק, בידי חיל האוויר הנאצי, אירוע שהכניס את גרניקה באופן כה טרגי להיסטוריה העולמית, והונצח לעד ביצירתו של פיקאסו. ומכיוון שהחיים נמשכים – השוק השבועי מתקיים ביום שני.

–

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.