טיול בעמק הסלה ועמק הלוט בדרום מערב צרפת

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

כתב וערך: הסופר, אביטל ענבר

–

שני עמקי נהרות צרים, דמויי קניונים ומרהיבים ביופיים, מקבילים וגם מתחברים זה לזה פחות או יותר בין פיז’אק בצפון-מזרח לקאהור בדרום-מערב –  עמק הלוט הנודע עד מאוד, שחלקו המערבי הוא חבל יינות קאהור, ועמק הסלה הנחבא אל הכלים. המסלול המוּתווה כאן טבעתי – מקאהור לפיז’אק דרך הסלה, וחזרה לאורך הלוט.

עמק הסלה

בעמק הצר של נהר הסלה (Celé), שמימיו מהירים, מתפתלת הדרך בין צוקי גיר תלולים עטורי-צמחייה לבין הנהר. מתחילים בקאבררה (Cabrerets), כפר עתיק ובו ארמון ושרידים של ארמון נוסף, ונוסעים במעלה הסלה. גם כאן יש אתרים פרהיסטוריים, וכמו בכל רחבי האזור – תזכורות לנוכחות אנגלית מבוצרת בימי-הביניים. על הנהר יש טחנות-מים, מפלים, מעיינות, כפרים נושנים שבתיהם צמודים לצוק, והם כה נטמעים ברקע עד שאינך יודע היכן מסתיימת האבן הבנויה ומתחילה האבן הטבעית. “עמק גן-העדן”, כך כונה בעבר חלקו זה של עמק הסלה, ובצדק: זו אחת הפינות הקסומות והצנועות ביותר שאני מכיר בצרפת.

פש-מרל

הדרך לפש-מרל מקאבררה (Cabrerets) עולה צפונית-מזרחית מהקניון של נהר הלוט (Lot) שבדרום-מערב צרפת, ומתפתלת בערוץ ה-Celé במה שנראה כמו סוף העולם. בסופה של הדרך מקבלים הזדמנות להתוודע לעולם מופלא: מערות פש-מרל (Pech-Merle) המדהימות, ששימשו לפני 20,000 שנה מסתור לאדם הקדמון. הן ענקיות, מסועפות, ומהוות שילוב יוצא-דופן של אמנות פרהיסטורית – בעיקר ציור – עם אמנות הסלע – הגבישים והנטיפים שצר הטבע.

השילוב המופלא של הוד הממדים ופאר האמנות והטבע, מצדיקים את אמירתו של חלוץ מדע הפרהיסטוריה בדרום-מערב צרפת, אבי-הנזירים בריי, שהמשיל את פש-מרל לקאפלה הסיסטינית ברומא, יצירת המופת של מיכלאנג’לו.

פש-מרל מורכבת משתי מערכות של מערות – עליונה ותחתונה. עמוק מתחת למערות זורם נהר תת-קרקעי, שבעבר הרחוק מאוד קלח במערה התחתונה, ובהמשך פילס לו דרך חדשה. הפיר שחיבר בין שתי המערכות נאטם באופן טבעי לפני 12,000 שנה. קיומה של המערכת העליונה היה ידוע למקומיים. שני הנערים הסקרנים בני הארבע-עשרה, אנדרה דוד ואנרי דיטרטר, שב-1922 השתחלו פנימה מבעד לנקב, וזחלו על גחונם 140 מטר במעין מנהרה, לא נכנסו באקראי – הם באו לחפש – וגילו את אולם הציורים הנהדר. הכומר של קאבררה, חובב פרהיסטוריה בשם למוזי, שהחיפושים היו בהשראתו, הוא שמיפה ראשון את המערה. בהמשך היא נחקרה, ונפתחה לציבור.

בפש-מרל מבקרים כ-80,000 בני-אדם בשנה, אך מגבילים את הכניסה ל-700 איש ביום, בקבוצות של עד 25 מבקרים. כך קורה שבקיץ דוחים מדי יום כמה מאות אנשים, שטרחו ובאו בלי להזמין מראש. מומלץ לבוא מחוץ לעונה. אני טרחתי והזמנתי מראש ביקור בראשית עונת הסתיו, המדלדלת ממילא את שורות התיירים, ויתר-על-כן באתי ביום גשום וקודר – וזכיתי בביקור פרטי: האתר היה ריק ממבקרים. אם אין די אנשים מחכים קצת, אבל בשום מצב אין גורמים למבקרים להמתין יותר מחצי שעה, ויוצאים לסיור גם אם התייצב בפתח רק מבקר בודד.

על פני הקרקע ממתינים למבקר מוזיאון קטן של ממצאי האתר, וחדר שמקרינים בו סרט על המערה. הסיור (אך ורק בליווי מדריך) נפתח בחלק התחתון, ובשלב מסוים עוברים למפלס העליון במעבר שנפרץ ביד-אדם. הביקור נמשך יותר משעה, לפי העומס – ומידת התעניינותם של המבקרים – שכן המדריכים מוכנים לדבר עד בלי די: היטמעותם בחוויית המערה, מוחלטת. הם תושבי קאבררה (האתר שייך לכפר, מנוהל בידי המועצה ומניב ליישוב הכנסות ניכרות), והמִשׂרה עוברת מאב לבן. המדריך שליווה אותי מכהן בתפקידו שבע-עשרה שנה, והחליף את אביו שהדריך ארבעים ושתיים שנה… בקיץ, עקב ריבוי המבקרים, אין המדריכים יכולים לדבר כאוות נפשם: הביקור מתקצר לחמישים דקות, ומוגבל לחלק התחתון בלבד.

פש-מרל היא מערה מהחלק הקדום יותר של התקופה המאגדלנית: ציור הסוסים הגדול שבה תוארך בפחמן 14, ונמצא שהוא בן 24,600 שנה. הנטיפים בני 60 מיליון שנה.

כל ציורי המערה הענקית הם בצבע טבעי אחד שהופק ממַנגָן. מניתוח הסגנון של כלל הציורים ושל מאפייני התנועה שבהם הוסקה המסקנה, שכל יצירות האמנות שבמערה הן מעשה ידיו של אמן אחד – שעבד בדרך כלל בתנאים קלים פי כמה מאלה ששררו במערות-הנִקבּה הצרות והנמוכות שליד לז-אזי-דה-טאיאק. הוא לא נאלץ לצייר שפוף על ברכיו, ואף בנה לו אמצעי טיפוס כדי לצייר על התקרה. על הקירות צייר האמן בטכניקות שונות ונעזר במכשירים שונים, למשל –  במערות נמצאו “עפרונות”, מקלות שקצותיהם נחרכו באש, ושימשו צבע פחם שחור, ונמצאו עצמות חלולות לנשיפת צבע.

במערה מופו שבעה-עשר מינים של חיות, יחידות או בלהקות – דוב, צבוע, אריה, פרות, ממותות, סוסים – נהדרים – וביזונים, לרבות ביזון בתנועת תקיפה. יש גם דג נהר מצויר על-גבי סוס, סוס שפרוותו מנוקדת נקודות שחורות סימבוליות, ועוד ועוד. יש גם דמויות אדם ואיברי אדם – אשה בהיריון; יד אשה על הסלע הצבועה מסביב בירוק, אשר הוּתוותה בנשיפת-צבע מעצם; אצבעות. בציור ניכרים ארגון וקומפוזיציה וכמה מהיצירות עוצרות-נשימה ממש.

הטבע עשה מלאכה מרהיבה לא פחות מזו של האדם: בפש-מרל תראו נטיפים וזקיפים מחוברים להם יחדיו, כאלה לבָנים שעדיין גדֵלים, ולעומתם מבני-ענק שמתו לפני 2 מיליון שנה וחדלו לגדול – המוות המינרלי מקשט את המערה פה ושם בגוון באדום. אחרים מתו ושבו לתחייה – מעל לאדום, או מתחתיו, מסתמן שוב הלבָן: גשם עז הזורם פנימה מבעד לחגווי-הסלע, יכול לשטוף ולהחיות. כמה נטיפים צבועים בצבעים שונים – סימניה של צמחייה שנרקבה. והנה מראה נדיר –  נטיף כפול, דמוי Y.

יש עוד תופעות-טבע יוצאות-דופן: למשל הדיסקים, אבנים שליטש הטבע בסבלנות אין-קץ, באמצעות סִחרורן במים שזרמו בשצף בתוך אגנים קטנים, ששימשו למעשה כלי ליטוש טבעיים – והיום הן נוצצות כיהלומים. ומכיוון שהמים חדלו ברגע מסוים לזרום שם, והתחדשה הפעילות הנטיפית העדינה, נוצרה סביב היהלומים רשת סלעית נוקשה. יש עוד תופעות יוצאות-דופן, כמו יורת הענקים (Marmite des Géants), או כמו חלקיק סלע ממורט ומלוטש דמוי סביבון, ועוד ועוד.

פה ושם חברו יחדיו האדם והטבע: סימנים פאליים שצר הטבע, עקבות רגליו של ילד קטן בנות 20,000 אלף שנה… הוא דרך בבוץ, והבוץ התקשה. בניגוד למערות אחרות, ששימשו לאמנות (ולפולחן?) בלבד, בפש-מרל נמצאו עקבות וכלים לרוב, וברור שחיו בה אנשים לאורך תקופה ארוכה מאוד. גם דובים ניצלו את המערה לצורכיהם, וחרפוּ בה, כך מעידות העצמות הרבות שנתגלו.

בתום הסיור, עוברים ליד שורש של עץ אלון עתיק, החוצֶה את הסלע וצולל 15 מטר לתוך המערה, שם הוא נחשף – עד לנקודה שבו הוא חודר בשנית לאדמה! לפני שנים רבות גדעו את העץ, ובמקומו גדלו מאליהם שלושה עצים חדשים. כיום, גדֵל עץ בן יותר מתשעים שנה על שורש בן שלוש מאות ואינו חושש ממאומה: בשנה של בצורת קשה, הוא היה העץ היחיד ששרד בחורש מעל.

ההדרכה בצרפתית, לפעמים יש הדרכה גם באנגלית, ותמיד מחלקים לקוראי אנגלית חוברת הדרכה ובה מודפס  עיקר ההסבר – באותיות קידוש-לבנה בגלל החושך היחסי.

–

פתוח סוף מארס-ראשית נובמבר בשעות משתנות (בחורף, חודרים מי הגשמים וממלאים חלקים מהמערה). לברר בטל: +33565312705. www.pechmerle.com.

– 

מפּש-מרל לפיז’אק

 כמה קילומטרים מהעמק, בחיק טבע פראי למדי, שוכן קוזאל (Cuzals), אקו-מוזיאון, האוצֵר ומשחזר את פעילויות העבר המסורתיות ואת חיי הכפר בחבל קרסי. פתוח אפריל-אוקטובר במועדים משתנים. סוליאק-סיר-סלה (Sauliac) הוא כפר קטן ואלמוני למדי, תלוי על מצוק ובו מערות מבוצרות.

במארסילהאק-סיר-סלה (Marcilhac) אפשר לבקר בכנסייה ובמנזר העתיק, שנזיריו היו הבעלים של רוקאמאדור לפני הבנייה הענקית שנעשתה שם במאה ה-12. פתוח במועדים משתנים לפי העונה. לברר בטל: 0565406844. (שוק הכפר ביום א’ הראשון בכל חודש. בקיץ, גם  ביום שלישי אחה”צ.) בתחילת יולי – חגיגות נטיעת הזעפרן, ספסיאליטה מקומי.

אפשר לבקר גם במערות בלווי (Bellvue) הסמוכות – אבל אחרי פש-מרל… סן-סולפיס (Saint-Sulpice) שבהמשך הוא כפר “תלוי” (כפר, שבתיו צמודים למצוק ובו טירה עתיקה. באספאניאק (Espagnac) אפשר לבקר במנזר הנזירות האוגוסטיניות מהמאה ה-13.

 פיז’אק (Figeac) הקטנה (שוק בשבת. יריד בשבת השנייה והאחרונה בכל חודש.) מיטלטלת בין שתי מורשותיה: עיר הגמונים ביניימית, שבתקופה מסוימת קיבלה היתר מלכותי להטביע מטבעות, ועיר הולדתו של חוקר מצרים ומפענח כתב החרטומים, ז’אן-פראנסואה שאמפוליון. כך, ברובע העתיק המעניין של העיירה – בין סמטאות עתיקות מאוכלסות בבתים שמורים היטב, כנסיות וקאפלות – תגלו בין היתר את אוטל דה לה מונה (Monnaie), מִטבָּעה מהמאה ה-13 ומוזיאון ארכיאולוגי והיסטורי מקומי. פתוח כל השנה במועדים משתנים. כדאי לבקר גם במוזיאון שאמפוליון, השוכן בביתו של הגאון המדעי שמת בדמי ימיו (1790-1831) ומציג את קורות חייו ופועלו, וכן ממצאים מעניינים  מן החפירות במצרים. פתוח כל השנה במועדים משתנים. לברר בטל: 0565503108. בריצוף הכיכר הסמוכה, שוחזרה אבן הרוזטה הנקראת כך על שמה של העיר במצרים שבה נמצאה – האבן שחרותות עליה כתובת בכתב החרטומים וכתובת זהה ביוונית, והיא המסמך העתיק שאיפשר לשאמפוליון לפענח את כתב החרטומים.

–

עמק הלוט המזרחי

בפיז’אק נפרדים מהסלה. ממשיכים לכפר המבוצר קאפדנאק (Capdenac), יישוב עתיק עתיר-מזרקות, ושבים מערבה בעמק הלוט הגדול יותר, שהוא גם מרשים יותר, בזכות השילוב של חומות סלע תלולות, כפרים תלויים, נהר מתפתל ומִצפורים הנשקפים על נוף יפהפה.

בעמק הלוט, היופי מרוכז בחלק שממזרח לעיר קאהור, ואילו עיקרו של אזור-היין נמצא בחלקו המערבי של העמק. כמעט ואין טעם לחפש יין בחלק המזרחי, שעיקרו נופים עוצרי-נשימה אך אין בו יקבים מובילים, ובאותה מידה, מיותר לנסוע מערבה מקאהור לאורך הלוט בחיפוש חוויות תיירותיות מרתקות – כמעט הכול סובב שם סביב היין.

בקאז’אר (Cajarc), שבו נולדה הסופרת פראנסואז סאגאן (שוק בשבת אחה”צ. שני ירידים חודשיים, בדרך כלל ב-10 וב-25 בחודש), נמצא בית האמנויות (Maison des Arts) על שם הנשיא לשעבר ז’ורז’ פומפידו. שהיה לו בית בכפר. הוא נוסד ב-1989, ומציג תערוכות שחשיבותן משדרגת מאוד את הכפר הקטן. פתוח במועדים משתנים. לברר בטל: 0565407819. הכפר מתגאה גם במוזיאון לרכבות .פתוח יולי-ספטמבר אחה”צ.

https://youtu.be/VRHOeu-vkAs

מדרום לנהר, בין קאז’אר לסנבייר, מרוכז גידול הזעפרן האזורי. בסנבייר (Cenévières), ארמון ביניימי-רנסאנסי החולש על העמק. אם מבקרים בו בהדרכת הבעלים, כך סיפרו לי חברים, הביקור מעניין ובעיקר משעשע. פתוח אפריל-אוקטובר. לתאם בטל: 0565312733.

סן-סירק-לאפופי (Saint-Cirq-Lapopie), גולת הכותרת של עמק הלוט, הוא מקבילו של לה-רוק גאז’אק בדורדוניה, ובהחלט מומלץ ליהנות משניהם. סן-סירק (או סן-סיר) תלוי על צוק כ-100 מטרים מעל לנהר.

הנוף מדהים – בעיקר נקודת המבט משרידי הטירה. אבל גם פנים הכפר יפה ובעל ערך אדריכלי: סמטאות ביניימיות, כנסייה מבוצרת מהמאה ה-16, בתי-עץ ובתי-אבן עתיקים, חנויות קטנות, מפל של גגות רעפים חומים. אומני הכפר מתמחים בייצור ברזים של חביות יין. בסן-סירק, המכנה עצמו הבירה העולמית של הסוריאליזם, חיים אמנים רבים (המשורר הסוריאליסט אנדרה ברטון אמר עליו: “חדלתי לשאוף לעצמי במקום אחר”). בארמון לה גארדט מוצגים האוסף הפרטי של אספן בשם ריניו (Rignault) ותערוכות זמניות. הנוף משם יפה מאוד. סן-סירק היא גם עיירת נמל היסטורית, ואפשר לצאת משם לשיט בנהר הלוט. (שוק ביום רביעי, יוני-ספטמבר).

הכפר בוזיס (Bouziès) חסר עניין. אבל כמה אנשים המליצו בפני לחנות במגרש החניה שליד הנהר, וללכת ברגל בשמן דה אלאז’ (Chemin de Halage), שביל גוררי הסירות, החצוב בצלע הסלעית של הגדה ומתחיל כמה מאות מטרים מהחניה, בתוך יער. הלכתי בגשם קל, וזה היה נעים וממריץ. השביל צר מכדי לאפשר שימוש בבהמות-משא לגרירת סירות-מטען במעלה הזרם, מה שחִייב עבודת סבלים.

המעניין הוא שבכמה חלקים, הצוק המתנשא מעל לגדה משתרבב לעבר המים וצר מעין גג מעל השביל הסלעי. מי שמתמידים (כחצי שעה של הליכה), מגיעים ליצירת אמנות מגולפת בסלע שלצד השביל: תבליט גדול, שלא הצלחתי להבין את פשרו. אל מגרש החניה פונה בית-מלון. הואיל ושבתי מהטיול מורעב כדבעי, נכנסתי למסעדתו, שהייתה בעיצומה של פעילות. בעלת-הבית סירבה להגיש לי ארוחה – לא מפני שאני יהודי, לא סיפרתי לה, אלא מפני ש”אתה לא-קבוצה” – מארחים רק קבוצות. וכשביקשתי כריך לנחמה, אמרה ש”אין לחם מתאים.” רק קפה ניאותה להגיש. נסעתי מערבה בזעם, וכעבור כמה קילומטרים מצאתי מסעדה טובה וזולה, ואכלתי בה לשובע. בקאהור, התלוננתי בלשכת התיירות, והם המליצו שאשלח תלונה בכתב למִמשל המחוז…

 –

קאהור, עיר קטנה ומחמדים בה הרבה

קאהור (Cahors) היא עיר עתיקה השוכנת על חצי-אי בעיקול כמעט טַבַּעתי בנהר הלוט. במאה ה-1 לפני הספירה היה שמה דיבוֹנה קאדוקורום, שם הכורך את השורש Divin, אלוהי – מן הסתם זכר לעיר קדושה שקמה סביב המעיין המקודש דיבונה (Divona). היום זהו מעיין שארטרה (Fontaine des Chartreux), הנובע מעט הלאה מגשר ואלאנטרה, על הגדה שמנגד לעיר: הוא מקור מי השתייה שלה, וגם מוצאו של נהר תת-קרקעי.

מהתקופה הרומית שרדו שרידים בודדים – הפלישות הברבריות הגדולות (במאה ה-5 עד ה-8) שינו כליל פני העיר. בימי ההגמון סן-דידייה (בן המאה ה-7), הנחשב לראש וראשון לבוני העיר, הוקף חלקו המזרחי של חצי-האי בחומה בצורה, ובחסותה התפתחה העיר הביניימית סביב הקתדרלה סנט-אטיין, כנסייה דמוית מבצר שנבנתה מהמאה ה-11 ועד ה-17. היא החלה כמבנה רומאני – שרדה ממנו הכניסה הצפונית  שתגליפיה יוצאי-דופן – ועליו נוספו חלקים מרשימים בסגנון גותי, רנסאנסי ועוד. שיפוצים שנערכו במאה ה-19 הוסיפו נופך משלהם.

לשיא גדולתה נסקה קאהור במאה ה-13, כמרכז סחר וכספים, בזכות בנקאים לומבארדים שהשתקעו בה והיווסדה של כת סוחרים בינלאומיים. הפאר דאז בא לידי ביטוי בחזיתות הבתים במה שהיום הוא רי נאסיונאל. בראשית המאה ה-14 זכתה קאהור שאחד מבניה נבחר לאפיפיור בשם יוחנן ה-22. הוא שיסד בעיר אוניברסיטה והשיק תוכנית גדולה לפיתוח הנהר (סכרים, מעברים, טחנות ובעיקר גשר ואלאנטרה) – שהקנתה עוד תנופה לעיר.

באמצע המאה ה-14 הוכפלה מִכסת הביצורים. אז שירתו את קאהור שלושה גשרים, שניים מהם מבוצרים. גשר ואלאנטרה (Valantré), ששרד ועבר ב-2002 שיפוץ מקיף, הוא סמל העיר. הגשר הוא מופת של אדריכלות הֲגָנתית ביניימית: מבנה עתיר קשתות וצריחים, שבנייתו התנהלה כה בעצלתיים (כ-70 שנה!) עד שהמהנדס – כך מספרת האגדה – כרת ברית עם השטן: הלה יעזור לו בכל אשר יבקש, ובתמורה יקבל את נפשו. לפני תום העבודות ביקש האיש מן השטן שיביא לו מים בנָפָה. השטן נכשל במשימה, והאדם גאל את נפשו. אך שטן נקם, ומדי לילה עקר את האבן האחרונה שהניחו הפועלים ביום הקודם. כששופץ הגשר לראשונה ב-1879, אחרי חמש מאות שנות קיום, פיסלוּ שטן קטן בראש הצריח המרכזי.

ימי-הביניים והרנסאנס הותירו ארמונות וחווילות יפים לרוב – הארכיטקטורה הרנסאנסית באה לידי ביטוי במוטיב עיטורִי של ענפים וורדים המקשטים דלתות, חזיתות, אָחים ועוד. האמנות הבארוקית מיוצגת אף היא בכניסות לבתים. במאה ה-19 התפתחה העיר המודרנית מערבה והשלימה את עיור חצי-האי: בולוואר גאמבטה נסלל במה שהיה חפיר החומה המערבית, והיום הוא צירה הראשי של קאהור – ובו שוכנים העירייה, התיאטרון, הספרייה, בית המשפט ועוד. בהמשך, הוכשרו רציפים וטיילות לאורך הנהר.

סיור רגלי בין הגדה המזרחית לבולוואר גאמבטה ברובע צר וארוך – שהקתדרלה ושכונת לה דוראד במרכזו – מאפשר צלילה לאווירת העבר בזכות הסמטאות, הכיכרות הקטנות, הבתים היפים ושרידי הביצורים (שלטים כחולים מציינים את האתרים הסמוכים למקום הימצאכם ומקלים על הטיול). אפשר לבקר בבית אנרי ה-4 (Maison Henri IV) המכונה גם בית רואלדס (Roaldès)– המכיל אוסף ריהוט מהרנסאנס והלאה. פתוח מפסחא עד אמצע ספטמבר ושבוע ראשון בנובמבר במועדים משתנים.

מעט מערבה מהרובע העתיק, אחרי כיכר שארל דה גול הגדולה, מצוי זכר לעבר הרומי בדמות קשת דיאנה, שריד למרחצאות. ליד הכיכר, מוזיאון הרזיסטאנס, המציג את תנועת ההתנגדות במחוז, הכיבוש והגירוש למחנות, ואת מסכת הגבורה של שחרור צרפת.  מוזיאון אנרי מארטן (Henri Martin), במה שהיה היכל ההגמון, מציג תערוכות ציור מתחלפות ואוסף המוקדש בעיקר לעיר ולהיסטוריה שלה. אפשר לסייר גם לאורך הרציפים, ומומלץ מאוד לבקר בגשר ואלאנטרה, שמעברו השני המעיין הקדוש וטחנת-קמח צפה – ארבות-נהר, שניצלו את כוח הזרם לטחינת התבואה (שוק איכרים בשבת ורביעי בבוקר –  נובמבר-מארס).

וכל זאת בעיר המונה רק 20,000 תושבים!

לשכת התיירות של קאהור היא זו של כל החבל – היא מספקת פרטים על אירוח כפרי, ארוחות בחוות, חוות-רכיבה וגם על פעילויות ספורט אתגרי, שיט בנהר, וכן הלאה. על הנהר אפשר לשוט מאפריל-עד נובמבר. טיול קצר כולל מעבר סכר, וטיול ארוך המשולב עם נסיעה ברכבת תיירותית נמשך שבע שעות.

בית יינות קאהור ( (Maison des Vins de Cahors נמצא מול תחנת הרכבת. בולוואר ז’אן ז’ורס 430. טל: 0565232224.

 –

יינות קאהור

העיר היא נקודת המוצא לסיור באזור היינות קאהור. 80% מהאפלאסיון מתפרס ממערב לעיר, לאורך נהר הלוט וכביש D8. כמה מאות יקבים מתבססים על כרמים ששטחם הכולל מצומצם למדי, רק 4,250 הקטאר, ועם זאת הם מתפצלים בין 45 יישובים – מוֶר (Vers) שמעט מזרחה לקאהור, ועד אחרי פואי-ל’אווק (Puy-L’Eveque) שבמערב – רצועה שאורכה כ-60 ק”מ, ורוחבה מצפון לדרום כ-30 ק”מ.

https://youtu.be/EHPCF4Plp_o?list=PLF4uVdXNiFetbU8Y07utNHVVGyg1hvixO

בקאהור מייצרים יין אדום בלבד – מה שמפשט מאוד את העניין. זהו יין עז, עתיר-ניחוחות, בעל גוון כהה עמוק. זן הענבים השליט הוא המאלבק, ששמו השני קוט נואר, והמכונה כאן בכלל אוקסרואה. בבורדו הוא מִשני לחלוטין, אך יין קאהור חייב לכלול לפחות 70% זן מאלבק – ומקצת היינות הם על טהרת המאלבק, כמו בארגנטינה. ביינות האחרים, זן המרלו מוסיף “עגילות”, וזן הטאנאט מחזק.

יינות קאהור מיועדים לשמירה ממושכת, ורק כעבור שנים של יישון הם חושפים את מלוא עידונם ומורכבותם. את יין האזורים הגבוהים יחסית, כלומר צַלעות הגבעות, אפשר לשתות כבר מהשנה השלישית. בצעירותו, כשהוא בשיא חוזקו וחספוסו הנעים, מלַווה יין קאהור כהלכה כבד אווז וברווז, מעדני בשר, נזידי בשר ברוטב. בזִקנתו הוא הולם מאוד כמהין, בשרים אדומים, בשר ציד עם פטריות-בר, וגבינות רוקאמאדור. המחירים עדיין סבירים מאוד ברוב היקבים.

–

מקומות לינה מומלצים ביותר באזור מערת פש מרל

חדש!!! סיור מומלץ  של 9 שעות במערת Pech Merle בכפר Saint-Cirq Lapopie ובעיירה  Sarlat

–

מתוך ספרו של אביטל ענבר, “התענוגות של דרום-מערב צרפת“, שנותרו ממנו עותקים בודדים, בהוצאת כתר בחנויות הספרים.

–

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.