מסלול טיול בעקבות שאול המלך בגלבוע

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

תמונה: PikiWiki Israel 75948

כתב: גילי חסקין.

מפה: מפת סימון שבילים מס’ 3 “הגליל התחתון, הגלבוע והעמקים”.

עונת שנה מומלצת: חורף ובעיקר אביב.

מומלץ לקרוא קודם: דמותו של שאול המלך.

בדרך:  רקע: דמותו של שאול המלך

שאול בן קיש משבט בנימין, המלך הראשון על ממלכת ישראל המאוחדת. תקופת מלכותו מתוארכת למאה ה-11 לפני הספירה. המקור הכמעט בלעדי לסיפורי שאול הוא ספר שמואל א’, פרקים ט’ עד ל”א (סיפור מותו של שאול בהר הגלבוע מוזכר גם בספר דברי הימים [1]). בתוך פרקים אלו, רק הקטע מפרק ט’ עד פרק ט”ז [2] עוסק בשאול ישירות ושאר הפרקים מתרכזים בעליית דוד למלוכה.

תחנה מס’ 1:  תל יזרעאל

הגעה מצומת מגידו: נוסעים בכביש הסרגל (מס’ 65) לכיוון עפולה. כעבור חמישה קילומטרים, בצומת התענכים פונים ימינה בכביש מס’ 675 ונוסעים בו ישר. כעבור תשעה קילומטרים, בצומת הכניסה לקיבוץ יזרעאל פונים שמאלה ומיד ימינה, בעקבות השילוט החום המפנה אל תל יזרעאל. הכביש מסתיים ברחבת חניה שממנה מתחיל המסלול.

על התל:

תל בשוליו הדרומיים-מערביים של עמק חרוד, מזרחה לקיבוץ יזרעאל.

יזרעאל הקדומה הקומה כנראה כבר בסוף המאה ה 15 לפני הספירה. בחפירות ארכיאולוגיות ציפו למצוא את ארמונו של אחאב. עפ”י ממצאי החפירות ידוע כיום כי האתר היה מיושב בתק’ הכנענית והישראלית – ידועות לנו מן המקרא מלחמות שאול בפלשתים בסביבתו.

ימי תפארתו היו בממלכת ישראל – בית עמרי ובנו אחאב, שהעיר יזרעאל שימשה להם כבית חורף ואולי כבירה שנייה. בסביבתה ארעה ההתמודדות בין נבות היזרעאלי למלך אחאב על כרם אבותיו של נבות, שם הוכיח אליהו הנביא את אחאב: “הרצחת וגם ירשת?” (מל’א כ’א)

העיר חרבה בכיבוש תגלת-פלאסר האשורי, נושבה וחרבה חליפות בידי מושלי האזור – רומים, ביזנטים, צלבנים ועוד. אברהים פחה המצרי הושיב ב-1830 ליד התל משפחות של פלחים מצרים בכפר זרעין, ששלט בפרוץ מלחמת העצמאות על דרכי האזור.

ניסיון ראשון של חטיבת יפתח לכבוש את הכפר, נכשל. רק בניסיון שני 29.5.48 נכבש הכפר וחדל לאיים על מזרח העמק. ממערב לתל עלתה להתיישבות בסוף 1948 הכשרת פלמ”ח שלחמה בזרעין, והקימה את קיבוץ יזרעאל. ההכשרה הקימה במקום אנדרטה לחבריה שנפלו במלחמת העצמאות.

בתל נערכות לאחרונה חפירות ארכיאולוגיות החושפות את ארמון החורף של מלכי שומרון.

כרם נבות

על התל נמצא בעבר אחד מארמונות החורף של אחאב, מלך ישראל. ננסה לדמיין את אחאב, צועד בין אולמות ארמונו, לבוש בהדר וניגש אל אחת המרפסות הצופות על העמק. הנה הוא מבחין בכרמו הסמוך של נבות היזרעאלי, תושב המקום זה דורות וחומד אותו לעצמו. אחאב הציע לנבות כרם חלופי תחת כרמו אך נבות סירב. בשום פנים ואופן לא היה מוכן לוותר על נחלת אבותיו (אולי נבות פירושו “נחלת אבות”?).

לפי המסופר, איזבל, המלכה, היא שחרשה מזימה שפלה כדי לרצות את בעלה. איזבל האשימה את נבות בקללת המלך, דבר שנתפש כעברה חמורה ביותר. היא יזמה משפט ראווה מכור מראש, שבסופו הוצא נבות להורג בסקילה. רכושו, ובין השאר כרמו, הוחרמו והפכו באחת לרכושו של המלך. כך זכה אחאב במבוקשו.

סיפור הכרם של נבות היזרעאלי: מלכים א, כא’, א,-טז’:

א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל–אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן.  ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.  ג וַיֹּאמֶר נָבוֹת, אֶל-אַחְאָב:  חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ.  ד וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל-בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-נַחֲלַת אֲבוֹתָי; וַיִּשְׁכַּב, עַל-מִטָּתוֹ, וַיַּסֵּב אֶת-פָּנָיו, וְלֹא-אָכַל לָחֶם.  ה וַתָּבֹא אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ; וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, מַה-זֶּה רוּחֲךָ סָרָה, וְאֵינְךָ, אֹכֵל לָחֶם.  ו וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ, כִּי-אֲדַבֵּר אֶל-נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם-חָפֵץ אַתָּה, אֶתְּנָה-לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו; וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-כַּרְמִי.  ז וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, אַתָּה, עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל; קוּם אֱכָל-לֶחֶם, וְיִטַב לִבֶּךָ–אֲנִי אֶתֵּן לְךָ, אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.  …. יג וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ, וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת-נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר, בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת.  יד וַיִּשְׁלְחוּ, אֶל-אִיזֶבֶל לֵאמֹר:  סֻקַּל נָבוֹת, וַיָּמֹת.  טו וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל, כִּי-סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת; וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל-אַחְאָב, קוּם רֵשׁ אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת-לְךָ בְכֶסֶף–כִּי אֵין נָבוֹת חַי, כִּי-מֵת.  טז וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת; וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי–לְרִשְׁתּוֹ.

גם היום, אלפי שנים לאחר התרחשותו של הסיפור, נוכל להבחין בכרמים הנטועים כאן. הצומת הקרובה שמתחתינו מאזכרת את הסיפור העצוב בשמה – “צומת נבות”. במרחק נוכל לראות – ממערב את גבעת המורה, עפולה ומרחביה, מצפון לנו את התרוממותן המתונה של רמות יששכר ואת אזור עין דור, מקום מושבה של בעלת האוב אליה הגיע שאול כדי להתייעץ איתה בסתר.

בחיסולו של נבות ובירושת כרמו לא הסתיים הסיפור. התנ”ך יצר כאן מסכת ארוכה וסבוכה שבסופה שב הצדק על כנו. לפי המסופר, מעשה כה נורא, שהוא בגדר “הרצחת וגם ירשת”, לא יכול היה לעבור לסדר היום.  בהתאם לנבואת הזעם של אליהו הוכרת בית אחאב שלב אחר שלב. לאחר מותו של אחאב חוסלה גם איזבל ובנם – יהורם, שהיה המלך היורש. גופותיהם של השניים האחרונים הושלכו בכרם נבות, למאכל הכלבים, דבר שיש בו בגדר ביזוי רב. רק אז נסגר המעגל בדרך שיש בה משום ‘מידה כנגד מידה’.

וַיֹּאמֶר יֵהוּא אֶל-מִי מִכֻּלָּנוּ, וַיֹּאמֶר אֵלֶיךָ הַשָּׂר.  ו וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה, וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל-רֹאשׁוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל-עַם יְהוָה, אֶל-יִשְׂרָאֵל.  ז וְהִכִּיתָה–אֶת-בֵּית אַחְאָב, אֲדֹנֶיךָ; וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, וּדְמֵי כָּל-עַבְדֵי יְהוָה–מִיַּד אִיזָבֶל.  ח וְאָבַד, כָּל-בֵּית אַחְאָב; וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.  ט וְנָתַתִּי אֶת-בֵּית אַחְאָב, כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, וּכְבֵית, בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה.  י וְאֶת-אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל–וְאֵין קֹבֵר; וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת, וַיָּנֹס. ……

כב וַיְהִי, כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת-יֵהוּא, וַיֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם יֵהוּא; וַיֹּאמֶר, מָה הַשָּׁלוֹם–עַד-זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ, הָרַבִּים.  כג וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו, וַיָּנֹס; וַיֹּאמֶר אֶל-אֲחַזְיָהוּ, מִרְמָה אֲחַזְיָה.  כד וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת, וַיַּךְ אֶת-יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו, וַיֵּצֵא הַחֵצִי, מִלִּבּוֹ; וַיִּכְרַע, בְּרִכְבּוֹ.  כה וַיֹּאמֶר, אֶל-בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה, שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ, בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי:  כִּי-זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה, אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו, וַיהוָה נָשָׂא עָלָיו, אֶת-הַמַּשָּׂא הַזֶּה.  כו אִם-לֹא אֶת-דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת-דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ, נְאֻם-יְהוָה, וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת, נְאֻם-יְהוָה; וְעַתָּה, שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה–כִּדְבַר יְהוָה. (מלכים ב’, ט).

תחנה מס’ 2: הטיול הרגלי מתל יזרעאל לעין יזרעאל

ממרומי תל יזרעאל, שבו פזורים שרידים ארכיאולוגיים בודדים, ביניהם גתות למדרך ענבים, עדות נוספת לגידול ענבים קדום באזור, נגלוש במורד השביל המסומן כחול אל תחנתנו הבאה – עין יזרעאל, הנובע בתחתית המדרון, לפני חורשת האיקליפטוסים.

תחנה מס’ 3: עין יזרעאל.

מעיין שכבה שנחשף עם התרוממות רכס הגלבוע. המקום מוזכר באירוע מוקדם ומוכר עוד יותר מימיו של אחאב – מלחמתו האחרונה של שאול בפלשתים. בנקודה זו, למרגלות התל חנה צבאו של שאול (כמסופר בשמואל א’, פרק כ”ט 1, כתוב: “וישראל חנים בעין אשר ביזרעאל”). היום אין כל זכר לאימה שאחזה בצבא מול עוצמתם של הפלשתים שעדיפותם הברורה נבעה ממספרם הרב ומרכב הברזל שהיה ברשותם. נמצא כאן מעין שכבה נאה הנשפך אל תוך בריכה נאה ומוצלת. סביב הנביעה עצמה נבנתה נקבה על ידי הבריטים. היא נועדה להגביר את השפיעה עבור מתקן השאיבה שהוקם במקום. כיום אפשר להיכנס לנקבה ולזחול אל הפיר השני. אפשר גם סתם לשבת עם הרגלים במים.

ההיערכות לקרב

הסיבה העיקרית להמלכת שאול היא הצורך במלך שיתמודד עם האתגר הפלשתי. הפלשתים ניסו לחדור לתחום התנחלות השבטים באזור הרי יהודה ואפרים. במהלך מלכותו נאבק שאול בפלשתים והצליח לשחרר את מלכותו משליטתם. הסיוט שהביאו הפלשתים על בני ישראל הוקל, אך לזמן קצר.

שלב א’

א וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-כָּל-מַחֲנֵיהֶם, אֲפֵקָה; וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים, בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל.  (שמואל א’, כ”ט). פלשתים וישראלים נערכים לקרב המכריע: הפלשתים מתארגנים באפק – העיר הפלשתית החשובה שעל מעבר אפק ב’דרך הים’, בגבולה הצפוני-מזרחי של ארץ פלשת (מבצר אנטיפטריס שליד ראש העין ואילו הישראלים נערכים ליד המעיין בישראל).

שלב ב’

ד וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם; וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ.

הפלשתים עולים צפונה וחונים לרגלי גבעת המורה בשונם (סיפור אבישג השונמית). הצבא הישראלי החשוף מולם ליד המעיין, משנה את עמדתו ונערך מעברו השני של העמק, לרגלי הגלבוע.

באביב של אותה שנה יצאו הפלשתים להתקפת נגד. הפעם הם משנים את טכסיסם. הם מוותרים על הפריצה להרים, שבהם מורגלים בני ישראל ובקיאים מאד בשטח. כדי לגרום לישראלים להילחם בעמק.

לימים, הדבר עורר כעס רב אצל אורד וינגייט שראה בכך טיפשות מבחינה טקטית.

מטרות המלחמה.

בעמק יזרעאל שכנו כמה מערי הממלכה הכנעניות החשובות ביותר – מגידו, תענך ובית שאן. בספר יהושע פרק יז, 12-13 מסופר שערים אלה לא נכבשו: וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְהוֹרִישׁ אֶת-הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת. וַיְהִי כִּי חָזְקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֶת-הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵשׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ.

גם החפירות הארכיאולוגיות בבית שאן ומגידו מעידות שערים אלה המשיכו להיות ערים כנעניות, לפחות עד תקופת הממלכה המאוחדת. אם כך – הקרב בין פלשתים לישראלים מתקיים באזור שעדיין שולטות בו ערי ממלכה כנעניות חשובות.

הפלשתים מנסים זה זמן רב לכבוש את ממלכת שאול – ללא הצלחה. זהו ניסיון נוסף, הפעם לא ממערב למזרח לאורך הגבול שבין פלשת ליהודה אלא מצפון, תוך תקיעת טריז בין היישוב הישראלי שבצפון לזה שבדרום. כל זאת במטרה, לאגוף את ממלכת שאול ולכבוש אותה מצפון.  יש המשערים שלפלשתים היה עניין להגיע לעבר הירדן המזרחי, ומכיוון שנאלצו לעבור בעמק יזרעאל, יצא שאול לעצור אותם.  אולי רצו להשתלט על הצמתים החשובים שבדרך הים.

ה וַיַּרְא שָׁאוּל, אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים; וַיִּרָא, וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד.  ו וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה, וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה–גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם.  (שמואל א’, כח’ ד’-ו’)

ג. המסע לעין דור

בדרך: כפר קיש. על שם  פרידריך קיש. אין קשר לאביו של שאול

כק”מ לאחר הכפר טמרה נראה מימין חורבה ועליה עצי דקל, זהו תל צפצפות, שם מזהים את עין דור הקדומה.

קיבוץ עין דור, המשמר את השם הקדום הוקם ב 1947 כשני ק”מ צפונית מזרחית לתל צפצפות. במקום מוזיאון המציג את תולדות הסביבה.

עין דור.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו, בַּקְּשׁוּ-לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ, וְאֶדְרְשָׁה-בָּהּ; וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר. (שמ”א, כ”ח, 7-5).שאול שחיסל את תופעת האובות והידעונים מבקש לו במצוקתו עזרה משמים, בעלת אוב שתעלה את שמואל ב”סיאנס”, כדי שיוכל לקבל את ברכתו ואישורו לקרב הממשמש ובא.

השימוש בבעלת אוב נחשב לחטא!

לא אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים, אַל-תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא יט, 31)

ט כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.  י לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.  יא וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים.  יב כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.  יג תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יד כִּי הגויים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם–אֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים, יִשְׁמָעוּ; וְאַתָּה–לֹא כֵן, נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים יח, 10).

בעלת האוב מזהה לחרדתה את שאול.

יב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל.  יג וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ.  יד וַיֹּאמֶר לָהּ, מַה-תָּאֳרוֹ, וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל; וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי-שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

חשוב כאן עניין המעיל, להבנת אישיותו של שמואל:

אמו נדרה להקדישו לבית האלוהים,  למוסד שרכש לעצמו מוניטין של מאורת פריצים, קן לוקחי שלמונים ומרבץ שחיתויות ידוע.

יג וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים, אֶת-הָעָם–כָּל-אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם, בְּיָדוֹ.  יד וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר–כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ; כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל-יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה.  טו גַּם, בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת-הַחֵלֶב, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ, תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן; וְלֹא-יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל, כִּי אִם-חָי.  טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ, קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב, וְקַח-לְךָ, כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ; וְאָמַר לו (לֹא), כִּי עַתָּה תִתֵּן–וְאִם-לֹא, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה.  יז וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד, אֶת-פְּנֵי יְהוָה:  כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים, אֵת מִנְחַת יְהוָה.

זיהוי שמואל על פי המעיל

המקרא מביא רק פסוק אחד הממחיש את מלוא הסבל של שמואל הקטן במאורת הפריצים של עלי ואת ייסוריה של אמו: יט וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה-לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה–בַּעֲלוֹתָהּ, אֶת-אִישָׁהּ, לִזְבֹּחַ, אֶת-זֶבַח הַיָּמִים. . המעיל היה עבורו תחליף לאם והפך לסימן ההיכר שלו. עד כדי כך ששאול זיהה אותו לפי מעילו בלבד. זה היה איפה הקבעון הקטן שנשא עמו שמואל מימי ילדותו. המעיל היה הנקודה הרכה בנפשו של הנביא. אולי משום כך נתקף בחמת זעם כאשר שאול קרע את כנף מעילו לאחר המלחמה בעמלק: כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.

שמואל כועס:

טו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר-לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד-הַנְּבִיאִים גַּם-בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ, לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה.  {ס}

טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי:  וַיהוָה סָר מֵעָלֶיךָ, וַיְהִי עָרֶךָ.  יז וַיַּעַשׂ יְהוָה לוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי; וַיִּקְרַע יְהוָה אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ, וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד.  יח כַּאֲשֶׁר לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, וְלֹא-עָשִׂיתָ חֲרוֹן-אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק; עַל-כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, עָשָׂה-לְךָ יְהוָה הַיּוֹם הַזֶּה.  יט וְיִתֵּן יְהוָה גַּם אֶת-יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ, בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי; גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים.

בעין דור / שאול טשרנחובסקי

…ובחשכת הליל בלי קשת ושלח

על סוס קל עין-דורה בא שאול המלך.

ובאחד הבתים אור כהה הופיע:

“פה תגור” הנער לו חרש הביע.

“את בעלת-האוב? כן, אדוני הנני”

“נא קסמי באוב, צל הראה הראיני!”

עלטה… אש זוועות… בפינה קלחת.

ושמות כל השדים ובליל רותחת…

וכנחש יתפתל בין עשבי הבשן

יזחלו, יתאבכו כל תימרות העשן.

ובמעגל הקסמים, בגופרית משוח,

שם יעמוד המלך, לא לבו ינוח.

ויצורי ערפל וצלמים נשערים…

אגלי הזיעה על להיו נגרים.

אף רוחו בו רפתה, גם נפשו דואבת.

מה ימס בו לבו וינבא המוות!

חייו במחזה יעברו, יאתיו…

הנח לי, הנח לי! שפתיו יבעיו.

עלטה… אש זוועות… דממת השחת…

מעגל הקסמים ועשן הקלחת…

ויזכר המלך את גבע ועלומיו,

אביב חלדו, טרם יקדרו עוד שמיו.

ותמונות מרהיבות עיניו תחזינה:

כר נרחב יופיע, ופרות תרעינה.

ותכלת רום שחק, גם ריחות עדנים.

אל תחת צל אלה, חסן כאלונים.

שם שלו ינוח הרועה העלם,

ולנגדו ירקדו הבקרים בתלם.

אך שלווה ונעם, אך יפעה והדר…

מה נעמו צלצלי פעמון העדר!

אנכי, מאשר, גם בריא, גם רענן.

מי יתן אוכלה וכאז אהי שאנן!

ועצבת נוראה סגור לבו לחצה,

וכמו שפעת-דמעה אל גרונו פרצה.

ופתאם- וירעם קול גדול וחזק,

ואשון- העלטה האיר הבזק.

אנכי הראה למלך משחך,

מאחרי הבקר היכל הושיבך;

ממחלות ריקבון על מה הרגזתני

ולארצות החיים מה העליתני?

מדוע מאחר הצאן לקחתני

ולנגיד על עמך כיום זה שמתני?

כליתי כל כחי בסערות מלחמה.

ואשרי בבית כבר לשממה.

עם פלשת סבוני, בעותי-צלמות

הרוח הרעה תדכאני עד מות.

איש האלוהים! מה אל יענני?

כי סר מעלי- מה אעשה? ענני!

מדוע, הה. מלך על עמך משחתני,

מדוע מאחרי הצאן לקחתני?

על מריך, גאון לבך, אלוהים יזעמך!

מחר את עמי, גם אתה, גם עמך!

באשמרת הבקר בלי קשת ושלח

על סוס קל המחנה שב שאול המלך.

ופניו חורו, אך בלבו אין מורא,

ובעיניו מתנוצצות- היאוש הנורא

ד. כתף שאול: התבוסה

הגלבוע – רקע כללי

גוש הררי נטוי, שהוא השלוחה הצפונית-מזרחית של השומרון המזרחי ושכיוונו הכללי הוא דרום מזרח- צפון מערב. כתוצאה מהתהוותה של בקעת הירדן התרומם קצהו המזרחי של גוש הגלבוע והא תלול הרבה יותר מקצהו המערבי. אורכו של הגלבוע כ-18 ק”מ ורוחבו כ-9 ק”מ. שיאו הוא בהר מלכישוע, המתנשא לרום של 536 מ’ מעל פני הים. הר הגלבוע מופרד מהרי שומרון במערבו על ידי עמק דותן ובדרום-הגיא העמוק של נחל בזק. בצפון תוחם אותו עמק חרוד ובמזרח- בקעת בית שאן.

ההר נמצא במקום החיבור של עמק הירדן ועמק יזרעאל. צורתו היא רכס קשתי צר וגבוה שבתוכו שני אזורים נמוכים המשתפלים בהדרגה. הפעילות לאורך העתק גלבוע כרמל עיצבה את דמותו של ההר. העתק הפועל במגמה צפונית-מערבית, נוצר כתוצאה מתזוזה צפונית של השבר הסורי-אפריקני, לכן מתרומם קצהו המזרחי והוא תלול יותר מאשר קצהו המערבי. במבט על ההר מעמק חרוד, הנמצא 100 מטר מתחת לפני הים, נראה הרכס כמערכת צוקים גדולה ותלולה – גובה של 700 מטר מעל פני השטח.

בגלבוע עובר קו פרשת המים הארצי וכאן הוא המקום המזרחי ביותר שלו.השיפוע המערבי של הגלבוע הרבה יותר מתון מהמיתלול המזרחי.

המשקעים על הגלבוע מעטים, כ-500-400 מ”מ בשנה.

תלילותו של הגלבוע הפכה אותו למחסום דרכים, והדרכים הראשיות עקפו אותו ממערב וממזרח. הישובים בעת הקדומה ובעת החדשה התרכזו בעיקר במורדותיו המתונים. הגלבוע נכלל בנחלות השבטים יששכר ומנשה. למרגלותיו נערכה מלחמת גדעון במדיינים. עליו נפלו שאול המלך ובניו יהונתן, אבינדב ומלכישוע בעת מלחמתם בפלישתים ועל שמם נקראו כמה פסגות בגלבוע (הר שאול, הר יהונתן, הר אבינדב, הר מלכישוע, הר גיבורים).

ראו גם: כתף שאול.

כאן, למרגלותינו, התרחש הקרב.

מה היה מקומו של דוד בסיפור הזה?

דוד, שברח מפני שאול ומצא מפלט אצל אכיש מלך גת, יצא עם הצבא הפלשתי להיערכות באפק, כאחד מאנשיו הנאמנים של אכיש. סרני הפלשתים התנגדו מחשש שיבגוד בהם ויערוק לצד הישראלי. אכיש, שבטח בו, וקורא לו ואומר:

ו וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל-דָּוִד, וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי-יְהוָה כִּי-יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה–כִּי לֹא-מָצָאתִי בְךָ רָעָה, מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה; וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים, לֹא-טוֹב אָתָּה.  ז וְעַתָּה שׁוּב, וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם; וְלֹא-תַעֲשֶׂה רָע, בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים. ח וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אָכִישׁ, כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה-מָּצָאתָ בְעַבְדְּךָ, מִיּוֹם אֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנֶיךָ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה:  כִּי לֹא אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי, בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.  ט וַיַּעַן אָכִישׁ, וַיֹּאמֶר אֶל-דָּוִד, יָדַעְתִּי, כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים; אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ, לֹא-יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה.  י וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ אֲשֶׁר-בָּאוּ אִתָּךְ; וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר, וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ.  יא וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו, לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר, לָשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים; וּפְלִשְׁתִּים, עָלוּ יִזְרְעֶאל (שמ”א כט, 6-8).

לא ברור מה היה עושה דוד ביום פקודה, אך אין ספק שזוהי התנהגות של בוגד.

על הקרב עצמו מספר המקרא בקיצור נמרץ: א וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים, בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ.  ב וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-בָּנָיו; וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-יְהוֹנָתָן וְאֶת-אֲבִינָדָב וְאֶת-מַלְכִּישׁוּעַ–בְּנֵי שָׁאוּל שמ”א לא).

תוצאת הקרב נוראית:

ג וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל-שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת; וַיָּחֶל מְאֹד, מֵהַמּוֹרִים.  ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.  ה וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ.  ו וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל-אֲנָשָׁיו, בַּיּוֹם הַהוּא–יַחְדָּו.  ז וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כִּי-נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי-מֵתוּ, שָׁאוּל וּבָנָיו; וַיַּעַזְבוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן. (שמואל א’, ל”א).

האם מדובר כאן במעשה גבורה או בהתאבדות פחדנית?

המשורר שאול טשרניחובסקי תאר את המלחמה האחרונה של שאול:

על הרי גלבוע / שאול טשרניחובסקי

סופו המר של שאול – “הֵנָּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּו… / עֵת הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ” – ומות הגבורה שלו ושל בניו הונצחו אף הם בשירה העברית: “אֶחָד אֶחָד נָפְלוּ גִּבּוֹרִים בִּתְקֹעַ / שׁוֹפַר אַדִּירִים עַל הָרֵי גִּלְבֹּעַ… רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים…/ חִזְקוּ וְאִמְּצוּ, גִּבּוֹרִים עֲמֵלִים!”

התיאור של מות שאול חוזר ומופיע בספרות המקרא שלוש פעמים. בפעם הראשונה מביא המספר את הסיפור הטראגי של מות שאול ושלושת בניו על הרי גלבוע (שמ”א ל”א). סיפורו חותם את תאור גורל שאול ומלכותו, שראשיתם בשמ”א ח’-ט’. התיאור השני (שמ”ב א’, ד-י) נמסר על-ידי דמות מן העולם המסופר והוא הנער העמלקי, שהגיע אל דוד ביום השלישי לשהותו בצקלג, כשבגדיו קרועים ואדמה על ראשו, ובפיו הדיווח על ההתרחשויות האחרונות בשדה הקרב. דיווחו אינו זהה בפרטים למה שסופר קודם לכן על-ידי המספר. בעל ספר דברי-הימים מגיש אף הוא לקורא את התיאור של מות שאול ומפלתו. תיאורו קרוב לנמסר בשמ”א ל”א, ברם ההשוואה מלמדת על הבדלים לא רק ברמה של שיבושים אפשריים, או שינויי סגנון ואוצר מילים, אלא גם על שינויים באינפורמאציה הנמסרת, שיכולים להתפרש כשינויים מגמתיים.

5. קינת דוד

דוד שחזר ממקום ההתארגנות באפק אל צקלג, גילה שהעמלקים פשטו על העיר ושדדו את המחנה, ושבו את הנשים והילדים. הוא ואנשיו התארגנו למרדף והגיעו עד נחל הבשור.  רק לאחר שובם שמעו סיפור תמוהה מנער עמלקי:

ו וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, וְהִנֵּה שָׁאוּל, נִשְׁעָן עַל-חֲנִיתוֹ; וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים, הִדְבִּקֻהוּ.  ז וַיִּפֶן אַחֲרָיו, וַיִּרְאֵנִי; וַיִּקְרָא אֵלַי, וָאֹמַר הִנֵּנִי.  ח וַיֹּאמֶר לִי, מִי-אָתָּה; ויאמר (וָאֹמַר) אֵלָיו, עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.  ט וַיֹּאמֶר אֵלַי, עֲמָד-נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי–כִּי אֲחָזַנִי, הַשָּׁבָץ:  כִּי-כָל-עוֹד נַפְשִׁי, בִּי.  י וָאֶעֱמֹד עָלָיו, וַאֲמֹתְתֵהוּ–כִּי יָדַעְתִּי, כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ; וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁוֹ, וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל-זְרֹעוֹ, וָאֲבִיאֵם אֶל-אֲדֹנִי, הֵנָּה (שמ”ב, א, 6-10).

האם הגרסאות סותרות זו את זו או משלימות זו את זו?

יוסף בן מתתיהו המשלב את שני התאורים: “… ובהיותו חלש מכדי להרוג את עצמו, ציווה את נושא כליו לשלוף חרבו ולדקרו בה בטרם יתפשוהו האויבים חי. אולם נושא הכלים לא מצא עוז בנפשו להרוג את אדוניו. אז שלף שאול בעצמו את חרבו ועמד על חודה והפיל את עצמו עליו. אך מכיון שלא עצר כוח לדקור את עצמו או להישען על חרבו ולתקעה בגופו, פנה (וראה) איש צעיר עומד (על-ידו) ושאלו מי הוא. וכששמע שעמלקי הוא, ביקשו לתחוב בו את החרב… והלה עשה כך ופשט את צמיד-הזהב מזרועו ואת כתר המלכות וברח. וכשראה נושא כלי שאול, שמת (המלך), המית (גם הוא) את עצמו…”[3].

ייתכן והנער גאל את שאול מכתם ההתאבדות וייתכן שרק רצה להתחנף לדוד. הוא טעה: יא וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו, וַיִּקְרָעֵם; וְגַם כָּל-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אִתּוֹ.  יב וַיִּסְפְּדוּ, וַיִּבְכּוּ, וַיָּצֻמוּ, עַד-הָעָרֶב:  עַל-שָׁאוּל וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל-עַם יְהוָה וְעַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל–כִּי נָפְלוּ, בֶּחָרֶב.  עם ערב הוא מצווה על נערו להרוג את המבשר העמלקי: יד וַיֹּאמֶר אֵלָיו, דָּוִד:  אֵיךְ, לֹא יָרֵאתָ, לִשְׁלֹחַ יָדְךָ, לְשַׁחֵת אֶת-מְשִׁיחַ יְהוָה.  טו וַיִּקְרָא דָוִד, לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר, גַּשׁ פְּגַע-בּוֹ; וַיַּכֵּהוּ, וַיָּמֹת.  טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, דמיך (דָּמְךָ) עַל-רֹאשֶׁךָ:  כִּי פִיךָ, עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי, אֶת-מְשִׁיחַ יְהוָה.

בעל ספר שמואל, המעצב עולם דמוי-מציאות, שיש בו מתיחויות בין דמויות מורכבות, ושהאירועים הממלאים אותו אינם חד-משמעיים, אלא יש לבחנם מזוויות שונות, וקשה להכריע לגביהם באופן מוחלט, נזקק גם לתיאור מותו הטראגי וההרואי של שאול המלך וגם לתאור צעדיו הראשונים והמתוחכמים של מי שנבחר על-ידי ה’ להמשיך את המלוכה בישראל. הפתרון האסתטי שהועדף על-ידו היה שילוב והסמכה של שתי ואריאציות על מות שאול. הואריאציה הראשונה, כפי שראינו, חותמת את המעגל ההרואי של המלך הצועד בידיעה לקראת גורלו המר (ראה שמ”א כ”ח), המלך הנערץ על סביבתו והזוכה לחסד אחרון מן המוקירים אותו (שמ”א ל”א). הוספת הואריאציה השנייה מסייעת למחבר להאיר זוויות נוספות התורמות למורכבות העולם המעוצב. הואריאציה השנייה הופכת את הוודאי למסופק. הקורא תמה ושוקל אם עליו להתחשב בדיווחו של הנער העמלקי, אם לאו. אין לי ספק כי ההכרעה ששאול מת כגיבור, והעמלקי אינו אלא פושט על חללים, שמנסה להפיק את מלוא הרווח ממות שאול, מושפעת לא רק מניתוח דיווחו של העמלקי, אלא גם מהיחס שנבנה אצל הקורא אל שאול לאורך הספר. הקורא שעקב ברגשות מעורבים אחר התמוטטותו של שאול מעוניין – אולי כחסד אחרון – במות גיבורים לשאול. כמו-כן, העובדה שבפרשת מותו של שאול נכרכת דמות של עמלקי דווקא, הנושא את סימני המלכות, רומזת לקורא על חטאו של שאול ועל התממשות דבר ה’. נקודה אחרונה זו מהווה את אחד המסרים החשובים המועברים לכל אורך ספר שמואל, למן התממשות דבר איש האלוהים לעלי ושמואל (שמ”א ב’-ג’) ועד התממשות דבר נתן בעקבות חטאי דוד (שמ”ב י”א-מל”א ב’). הופעת הואריאציה השנייה, שבמרכזה עומד העמלקי, תורמת, אפוא, להבנת דרכיו הנסתרות של האל, העומד מאחורי האירועים ומכוונם.

מעשה הנער העמלקי ותגובת דוד משמשים אף בסיס אנלוגי לפרשת רצח איש-בשת בידי הבארותים (שמ”ב ד’)[4]. באמצעות שתי פרשיות אלו, המהוות אף הן ואריאציות על אותו מוטיב, מבליט המחבר את השיטות של דוד לנקות עצמו מכל חשד של ניסיון לבנות את מלכותו על חשבון נפילת שאול וצאצאיו. מן הראוי לציין כי תגובת דוד על מות אבנר[5] מזכירה את תגובתו על מות שאול ויהונתן. בד בבד מעוניין דוד לקשור עצמו עם שרידי בית שאול שאינם מהווים סכנה למלכותו. כך בסיפור בריתו עם אבנר בן נר[6].

זהירות זו לא אפיינה את התנהגות דוד בשלבים מאוחרים יותר כפי שניתן ללמוד מפרשת הגבעונים (שמ”ב כ”א)[7].

פרשיה זו שמוליכה לתגובתו המתוחכמת של דוד, שהיה בה שילוב של אבל ספונטאני (שמ”ב א’, יא-יב²⁷ . עם אינטרסאנטיות של טיהור שמו (שם, יג-טז) והפיכת האבל לעניין לאומי באמצעות הקינה (שם, יז-כז) – כל אלו מבליטים צדדים חדשים ונוספים באישיותו המתוחכמת של דוד, מי שעתיד לעמוד במרכז האירועים לאורך ספר שמואל ב’

בקינתו הידועה על מות שאול ויהונתן הוא מעדיף לזכור את היפה והטוב, את האהבה הגדולה ששררה בינו לבין שאול ויונתן בנו.

יז וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ.  יח וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.  יט הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל:  אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים.  כ אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן:  פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.  כא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם–וּשְׂדֵי תְרוּמֹת:  כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים–מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן.  כב מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים–קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.  כג שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.  כד בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל–אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן.  כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה–יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.  כו צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן–נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים.  כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.  {פ} (שמואל ב, א’: יט-כא).

את מערכת היחסים הסבוכה, של אהבה – שנאה בין שאול לדוד הייטיב לבאר המשורר טוביה ריבנר בשירו “דמדומים בשמי הלילה”:

“כפוף יושב שאול בתוך ענן כבדו

מצחו שמוט מוטל בשחור ידו

הרחק ממעל חג כלבנה

דוד המרחף במנגינה”.

ממרפסת הנוף חזרה לשביל ולתצפית על עמק בית שאן. יריק מהר ברקן אל בית שאן.

תחנה מס’ 6: תל בית שאן

בית שאן היא מן הערים הקדומות והחשובות ביותר בארץ ישראל. עיר זו שכנה על אחד מסעיפי “דרך הים”, הדרך הבינלאומית החשובה ביותר במזרח הקדום, שהוליכה בין מצרים למסופוטמיה. מיקומה על ציר כה חשוב בלב בקעת בית שאן הפורה ושופע המים, הקנה לה חשיבות אסטרטגית רבה בתקופות הקדומות בארץ ישראל.

מראשית הישוב באתר ועד לתקופה ההלניסטית, התרכז הישוב בתל בית שאן. התל ממוקם על גבעה טבעית ושטחו כ-40 דונם. מהתקופה ההלניסטית ואילך התפרשה העיר אל מעבר לתל ושמה הוסב ל”סקיתופוליס” (עיר הסקיתים).

החפירות הראשונות בתל בית שאן נערכו בין השנים 1921-1933 מטעם אוניברסיטת פנסילבניה. בין השנים 1989-1995 נערכו בתל חפירות מטעם האונ’ העברית בראשותו של פרופ’ עמיחי מזר.

העיר התחתית הגדולה מהתקופה הרומית ואילך נחפרה לסירוגין מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 ועד שנת 1986. החל משנה זו החלו חפירות מקיפות בעיר במסגרת “הפרויקט הארכיאולוגי בבית שאן” תחת הנהלתה של רשות העתיקות, חפירות הנמשכות גם כיום.

בתל בית שאן נחשפו לא פחות מעשרים שכבות ישוב החל מהאלף החמישי לפנה”ס.

ראשיתו של הישוב בתל הוא מהתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה מהאלף החמישי לפנה”ס) האתר נושב גם בתקופה הכלקוליתית (תקופת האבן-נחושת מהאלף הרביעי לפנה”ס) וכן בתקופת הברונזה הקדומה (התקופה הכנענית הקדומה מהאלף השלישי לפנה”ס). בתקופת הברונזה התיכונה (2000-1550 begin_of_the_skype_highlighting 2000-1550 end_of_the_skype_highlighting לפנה”ס) שכן בתל בית שאן ישוב קטן ופרוז שהשתרע על שטח של כ-12 דונם בלבד.

חוקרים אחדים מזהים את השם “אשאן” מכתבי המארות המצריים (קללות שנרשמו ביחס לערי כנען על צלמיות חרס או קערות מהמאה ה-19 לפנה”ס) עם העיר בית שאן.

בית שאן נזכרת בוודאות בכתובים החל מתקופת הממלכה החדשה במצרים בתקופת השושלות ה-18 וה-19 המקבילה לתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל. בין היתר נזכרת העיר בית שאן ברשימת כיבושיו של פרעה תחותמיס ה-3 מהמאה ה-15 לפנה”ס, וכן במכתבי אל עמרנה מהמאה ה-14 לפנה”ס (קובץ של מכתבים מלכותיים כתובים על חרס, שנמצאו באל עמרנה בירתו של פרעה אח’נתון מהשושלת ה-18). בתקופה זו היתה בית שאן מרכז השלטון המצרי בעמק.

בחפירות משלחת פנסילבניה נמצאו שתי מצבות אבן גדולות האחת של סתי הראשון משלהי המאה ה-14 לפנה”ס בה נזכרת העיר בית שאן בכתב החרטומים. והשנייה מצבת ניצחון של רעמסס ה-2 המתוארכת לראשית המאה ה-13 לפנה”ס. במקרא נזכרת בית שאן לראשונה בספר יהושע כעיר בנחלת שבט מנשה שלא נכבשה והוסיפה להיות עיר נוכרית בשטחי השבט. העיר בית שאן נזכרת גם בספר שמואל עם תום מלחמת שאול והפלשתים בגלבוע.        

ביזוי שאול ובניו

במלחמה זו הובסו הישראלים ועל חומות העיר בית שאן תלו הפלשתים את גוויותיהם של שאול ושלושת בניו למען יראו ויראו שבטי ישראל.

ח וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, לְפַשֵּׁט אֶת-הַחֲלָלִים; וַיִּמְצְאוּ אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ.  ט וַיִּכְרְתוּ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וַיַּפְשִׁטוּ, אֶת-כֵּלָיו; וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ-פְּלִשְׁתִּים סָבִיב, לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם–וְאֶת-הָעָם.  י וַיָּשִׂימוּ, אֶת-כֵּלָיו, בֵּית, עַשְׁתָּרוֹת; וְאֶת-גְּוִיָּתוֹ, תָּקְעוּ, בְּחוֹמַת, בֵּית שָׁן.  יא וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים, לְשָׁאוּל.  יב וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם.  יג וַיִּקְחוּ, אֶת-עַצְמֹתֵיהֶם, וַיִּקְבְּרוּ תַחַת-הָאֶשֶׁל, בְּיָבֵשָׁה; וַיָּצֻמוּ, שִׁבְעַת יָמִים.

התנהגותם של הפלשתים לא היתה חריגה באותם ימים. הצגת ראש המלך היריב לראווה והצבת כלי המלחמה במקדש, כדי להודות לאל שאפשר את דרך הניצחון. כך עושה למשל דוד, לראש גולית ולחרבו. מהחפירות שנערכו בתל לא נמצאו שרידים המעידים על נוכחות פלשתית בעיר.

תושבי יבש גלעד מסתכנים בפעולת הקומנדו הזאת, משום שהם חבים לו חוב של כבוד. בראשית מלכותו לא הכיר העם בשאול המלך. רק משהציל את תושבי העיר מפני בני עמון, קיבל העם את סמכותו.

בסוף ספר שמואל, מתרחשת סגירת מעגל נוספת. בסוף ימיו מחליט דוד להשיב את הכבוד לבית שאול והוא משיב את העצמות מאנשי יבש גלעד ש”גנבו” את הגוויות ומביאם לקבורה בקבר המשפחתי של קיש, אבי שאול.

יב וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיִּקַּח אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, מֵאֵת, בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד–אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית-שַׁן, אֲשֶׁר תלום (תְּלָאוּם) שם הפלשתים (שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים), בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת-שָׁאוּל, בַּגִּלְבֹּעַ.  יג וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל, וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ; וַיַּאַסְפוּ, אֶת-עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים.  יד וַיִּקְבְּרוּ אֶת-עַצְמוֹת-שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן-בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע, בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, וַיַּעֲשׂוּ, כֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה הַמֶּלֶךְ; וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ, אַחֲרֵי-כֵן.

התנ”ך מציג את שאול כמלך שנכשל ומלכותו נקרעה ממנו על שום שלא מילא את צווי אלוהים ולא סר למרותו של שמואל, מוטיב השיגעון ומערכת היחסים המורכבת עם יונתן בנו ועם דוד מחזקים את הצד הבעייתי בדמותו, כמו גם חוסר הביטחון שלו. אולם מנקודת ראות אובייקטיבית, בניתוח מפעליו המדיניים והצבאיים, מתגלה מלך ראשון, שללא כל מסורת שלטונית מצליח לארגן צבע קבע יש מאין, קבע בסיס אדמיניסטרטיבי לממלכה והביס את אויביו: פלשתים, עמונים, אדומים ועמלקים.

שאול . אמיר גלבוע

שאול שאול!

אינני יודע אם בושה זאת היתה

אם פחד מפני ראש נטול גוף

אך בעברי על פני חומת בית שאן

הסיבותי את ראשי

אז, במען נערך להגיש לך החרב לפי שציווית

עמדתי אלם נטול הדִּבֶּר

ודמי זב מלב.

אני באמת אינני יודע לאמֹר מה אני במקומו

אם נערך הייתי

ואתה המלך

ואתה כבוד המלך במצוותך

ואני באמת אינני יודע לאמור מה אני במקומו

שאול שאול בוא!

בבית שאן ישראל יושבים.

לקריאה נוספת: כנידון למוות ביומו האחרון.

[1] דברי הימים א’ פרק י.

[2] ללא פרק י”ב.

[3] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, א-ב, תרגם א. שליט, ירושלים 1967, עמ’ 220. מן הראוי לציין שיוסיפוס חוזר על פרשת העמלקי בהקשר של תאור ההתרחשויות בצקלג, שם, עמ’ 225

[4] ח וַיָּבִאוּ אֶת-רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת אֶל-דָּוִד, חֶבְרוֹן, וַיֹּאמְרוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה-רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת, הַיּוֹם הַזֶּה, מִשָּׁאוּל, וּמִזַּרְעוֹ.  ט וַיַּעַן דָּוִד אֶת-רֵכָב וְאֶת-בַּעֲנָה אָחִיו, בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי–וַיֹּאמֶר לָהֶם:  חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה.  י כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה-מֵת שָׁאוּל, וְהוּא-הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו, וָאֹחֲזָה בוֹ, וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג–אֲשֶׁר לְתִתִּי-לוֹ, בְּשֹׂרָה.  יא אַף כִּי-אֲנָשִׁים רְשָׁעִים, הָרְגוּ אֶת-אִישׁ-צַדִּיק בְּבֵיתוֹ–עַל-מִשְׁכָּבוֹ; וְעַתָּה, הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת-דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם, מִן-הָאָרֶץ.  יב וַיְצַו דָּוִד אֶת-הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם, וַיְקַצְּצוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם, וַיִּתְלוּ עַל-הַבְּרֵכָה, בְּחֶבְרוֹן; וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת לָקָחוּ, וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר-אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן.

[5] וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יוֹאָב וְאֶל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים, וְסִפְדוּ, לִפְנֵי אַבְנֵר; וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד, הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה.  לב וַיִּקְבְּרוּ אֶת-אַבְנֵר, בְּחֶבְרוֹן; וַיִּשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת-קוֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ אֶל-קֶבֶר אַבְנֵר, וַיִּבְכּוּ, כָּל-הָעָם

[6] וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר, לְמִי-אָרֶץ:  לֵאמֹר, כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי, וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ, לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  יג וַיֹּאמֶר טוֹב–אֲנִי, אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית:

[7] ח וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת-שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת-אַיָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת-אַרְמֹנִי, וְאֶת-מְפִבֹשֶׁת; וְאֶת-חֲמֵשֶׁת, בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי, הַמְּחֹלָתִי.  ט וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה, וַיִּפְּלוּ שבעתים (שְׁבַעְתָּם), יָחַד; והם (וְהֵמָּה) הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר, בָּרִאשֹׁנִים, תחלת (בִּתְחִלַּת), קְצִיר שְׂעֹרִים.  י וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר, מִתְּחִלַּת קָצִיר, עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם, מִן-הַשָּׁמָיִם; וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה, לָיְלָה.  יא וַיֻּגַּד, לְדָוִד, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת-אַיָּה, פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל.

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.