יוחאי לוי. ציור ככוח מרפא בגלריה של יוחאי לוי במושב פדויים

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

ביקרה, כתבה וצילמה לאה פופר

–

עיניים בורקות, פנים מאירות ויפות להלל מתגלות בפתח הדלת הרחבה המובילה לגלריה החדשה אשר נפתחה לפני כשבועיים במושב פדויים.  הרוח הטובה והאור הגדול של הפנים מבטלות לרגע את שאר חלקי הגוף. בדלת הגדולה ניכנס בנסיעה מהירה על כיסא גלגלים יוחאי לוי. הוא נעצר לרגע קט מול עשרות המטיילות אשר מילאו את חלל הגלריה – הגשמת חלומו , נעצר כמו חוכך בדעתו איך להתנהל ומה לעשות ומיד מתעשת. הבנות עטות עליו ורגע המפגש הראשוני מלווה במחיאות כפיים , חיבוקים ותמונות עם האיש יוצא הדופן הזה.

–

יוחאי לא נולד להיפך למגשים חלומותיו בייסורים על כיסא גלגלים. הוא גם מעולם לא חשב שהציור יהיה עבורו מקום הנוחם ההנאה והביטוי האישי. יוחאי נולד במושב פדויים נערותו ושירותו הצבאי עברו עליו במעשי קונדס, טיולים והנאת חיים פשוטה של גבר צעיר תאב חיים. בגיל 22 השתנו חייו. עם סיום השרות הצבאי חזר כבן הבכור למושב לעבוד במשק המשפחתי. נסיעה מהירה באופנוע ללא רישיון שינתה את חייו . הוא ניפגע ונותר כתוצאה מטיפול כושל משותק. מרגע הפגיעה ועד פתיחת הגלריה המכילה את ציוריו עברו שנים לא מעטות של כעסים, האשמה עצמית, שאלות על מהות החיים, מאבק שיקומי ארוך עם נפילות ועליות . מסע יום יומי של קבלת חוסר יכולת לתפקד באופן עצמאי ותלות מוחלטת בסובבים אותו. משך השמן הארוך, תהליך התבגרותו החיבור לדת , לאישה שטיפלה בו והפכה לאשתו ולקבוצת חברים תומכת ובניהם דיתה גולדשטיין הביאה אותו בתהליך איטי של למידה טכנית , מנטלית ורגשית להפיכת הפה , המכחול ופלטת הצבעים למקור של הנאה צרופה.

הפה ופומית המכחול ראשית תהליך הציור

בקצה הגלריה עומד מעמד לציירים ועליו קרטון מהודק בקצותיו ובמרכזו סימני צבע אשר נותרו מדפי הציור הרבים שהיו עליו. המעמד מהווה תיעוד למסע הלימוד  המורכב של אי יכולת לצייר בכלי הטבעי ביותר לאדם – היד. חוסר יכולת הפעלת היד או כל חלק אחר בגופו הביאו את יוחאי למפגש עם תופעה שלא הכיר. אנשים המציירים בפה או ברגל. ההצעה לנסות להשתמש בפה ככלי מניע, מפעיל ויוצר הייתה חדשה עבורו. במשך למעלה משנה למד איך להחזיק את קצה המכחול , איך לנשום, איך לייצב את גופו אל מול הנייר וקופסת הצבעים. לעומד מהצד נידמה כי ניתן בנקל לאחוז בפומית , להתמקם על נקודה מוגדרת בדף ,למשוך קווים חופשיים ,לטבול את המכחול בכלי המים בפלטה ובחזרה לנייר. ללא הוצאת המכחול מהפה.

“זמן” ו”מרחב” בתהליך הציור בפה

מושגים כמו “זמן” ו”מרחב” עליהם אנחנו אמונים בכל מהלך חיינו אינו קיים אצל אדם אשר אינו יכול לשלוט בגופו. חוסר היכולת לקבל החלטות הנובעות מתוך בחירה ואפשרויות עצמאיות מחייבות את יוחאי לבנות עולם דימויים חזותיים ממקורותהשראה סטטיים. כמו צילומים, גלויות וקטעי זיכרונות.

התבוננות בעבודות של יוחאי מעידות על יכולת התבוננות רישום ובניית מרחב תיאורי מעולה. בכל הציורים ישנו איזון אינטואיטיבי בין מושא הציור למרחב דף העבודה. חומרי הציור העומדים על השולחן הקטן בסמוך אליו כוללים קופסת צבעי מים כלי קטן לטבילת המכחול ודף המוצמד ללוח העץ העומד מולו. במשך חודשים ארוכים חלקם מתסכלים ומאכזבים ניסה יוחאי שוב ושוב למקם את הפומית בפה. לחבר בקו יש את המכחול לדף הציור. ללמוד בתנועות מתונות איך להוביל את המכחול לקופסת צבעי המים. לטבול שוב במים ושוב בצבע הנדרש ולהביאם להמשך עבודת הציור ההולכת ונוצרת  אל  מול עיניו. “הייתי צריך ללמד את עצמי לשלוט בנשימה כי בשעת הציור בפה צריך לפעמים להפסיק לנשום ואחר כך לחדש את הנשימה. צריך גם להשקיע מאמץ פיזי עצום בשליטה על שרירי הפנים. קושי נוסף הוא שבישיבה מול כן הציור, שדה הראייה שלך מוגבל ואתה רואה מולך רק את הבד. אתה מתמקד רק בו. הוא עולם ומלואו ולא משנה מה נושא הציור שלך נוף, אנשים, או נושאים מהדמיון”.

חוסר היכולת למחוק, לשנות להתקרב ולהתרחק מהציור פיתח אצל יוחאי בצורה אינטואיטיבית יכולת לבניית קומפוזיציה מרחבית מאוזנת. בכל הקווים ישנה תחושה של ראשוניות ותנועה . השימוש בצבעי מים הופך את הגוונים לשקופים, מלאי אור ואויר.  נושאי הציור צפרים, צמחים, פרחים, נופי כפר מלאים בתום ותשוקה.

–

 האבקה מינית

התבוננות בציורי הפרחים מעידים על ארוטיות חזקה. הפרחים הופכים למערכת רבייה והאבקה מינית, חושנית

מושב פדויים אנשים קשיי יום עובדי אדמה חוששים לקבל לתוכם חזרה את יוחאי

בשנת 1950 הגיעו מספר עולים מתימן כחלק מתהליך פיזור האוכלוסין של ממשלת ישראל לדרום. ובנו מושב בשם פדויים. בשלב מאוחר יורת הצטרפו לישוב עולי תימן אשר גרו במושב רנן הנמצא בסמוך.  אנשי המושב יהודים דתיים אימצו את השם פדויים כחלק מהגשמת חלומם לעלות לארץ ישראל “על כנפי הנשרים”. ההגעה למדינת-ישראל הצעירה היה מעין מסע פדיון מהשבי בגולה. בספר ישעיהו לה,7 : “וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשֻׁבוּן”‏. היישוב נסמך על עבודה חקלאית. נאבק  בקשיי קליטה, בידוד, חוסר מיומנות בעבודת אדמה , תקופת הצנע . ההתחלה הקשה אשר הייתה מכנה משותף לישובים חקלאים רבים בסביבה . לאט ובהתמדה החלו אנשי המקום ללמוד את עבודת האדמה רבים מהם עבור לגידול בקר. מספר הרפתות הלך וגדל ככל שהאדמה הניבה יבולים הולכים וקטנים. גם כיום נאבק היישוב על קיומו. מיקומו ליד אופקים בסמוך לגבו מצרים לא מקל על חיי התושבים.

יוחאי נולד ב- 17 במרס 1966 במושב פדויים הוריו עולים מתימן היו עובדי אדמה. יוחאי היה הבן הבכור . עם סיום השרות הצבאי החליט לחזור למושב ולעזור לאב זכריה בעבודה במשק. התמונות מראות לנו צעיר יפה להלל תאב חיים, יצרי מאד . באחת השתנו חייו.

…”זאת הייתה תאונה אומללה ומיותרת” נזכר יוחאי בעצב. “עפתי מהאופנוע והאופנוע נפל עליי. שכבתי על החול וביקשתי מחבריי שלא יזיזו אותי ושיקראו לאמבולנס. לצערי הגיע חובש לא מנוסה, וביחד עם החברים שלי הרים אותי בצורה לא נכונה ולא דאג לקבע אותי כמו שצריך. היו לי כאבים נוראים והתעלפתי. הביאו אותי לאשקלון לבית-החולים ‘ברזילאי’ ושם שכבתי בלי טיפול רציני במשך ארבעה ימים, סובל מכאבים נוראים בכל הגוף. זו הייתה שנת 1988, בתי חולים לא פחדו מהתקשורת כמו שהם פוחדים היום, ולכן כנראה אלו שטיפלו  בי הרשו לעצמם להזניח אותי. במקום לטפל בי, הם העדיפו להתרכז בזה שלאופנוע שבו נהגתי, לא היה ביטוח ולכן האחריות לטיפול רציני לא חלה עליהם”. לאחר ארבעה ימים של כאב בלתי נסבל ובעזרת חברים הועבר לתל-השומר. כאן נקבע כי הוא משותק… “הייתי צריך להתחיל ללמוד הכול מחדש” הוא מספר “היו רגעים שממש שנאתי את עצמי על מה שקרה לי. הייתי צריך להסתגל לכך שמאכילים אותי, מקלחים אותי, לוקחים אותי לשירותים. אבי זכריה ז”ל, ממש נשבר ממה שקרה לי, הוא לא החזיק מעמד ושש שנים אחרי התאונה הוא נפטר. אני שאבתי כוחות מהצוות הרפואי, מקרובי המשפחה ומהחברים שליוו אותי כל הזמן ולא הרפו ממני לרגע. למדתי להתגבר על עינויי הגוף. עבר זמן עד שהצלחתי להסתגל לישיבה בכיסא גלגלים. למדתי לאכול בעזרת קשית, לכתוב ולהשתמש במחשב, ואחר כך גם לצייר. בכול הזמן הזה ליוותה אותי מין הרגשה מוזרה שכאילו נולדתי מחדש. הגוף שהכרתי אותו קודם כל כך טוב, גוף מלא אנרגיה ופעיל, הפך להיות כמו גוף של בובה שמפעילים אותה, ולזה הייתי צריך להתרגל. במשך הזמן ובעזרת צוות השיקום למדתי גם לאהוב, למרות הכול, את הגוף שלי ולהתייחס אליו בכבוד הראוי לו”.

לאחר השיקום חזר למושב . בפרק זמן קצר חי בבית הוריו אך ניסה לחיות לבד. עבר לבית אחר במושב וביקש להתקבל כחבר במושב. אנשי המושב סרבו לקבל אותו . בתהליכים ארוכים ומורכבים אשר ערכו שמונה עשרה שנים במהלכם חי בקרוון במושב גילת . התקבל יוחאי למושב זכה לפיסת אדמה והקים בה את הגלריה המיוחדת אשר נפתחה לפני כחודשיים בלבד. בעזרת מטפלת צמודה אשר הפכה לפני שלוש שנים לאשתו ובעזרת חברים ואגודת ציירי הפה והרגל. יוחאי רואה ימים של טוב בקבלת עצמו וביכולתו הוורבאלית לעזור לאחרים הנמצאים בראשית התהליך המורכב שהוא עבר.

“עזרה טובה ואמתית נחוצה לנו, ולעתים היא לנו כמו אוויר לנשימה”

חוסר ההשלמה הראשוני עם מצבו והמאבק התמידי עם הסובבים אותו גם כחלק מאופיו וגם בשל התסכול הגדול מחוסר האונים הפך כעבור שנים למקור כוח ועזרה לאחרים. הרבה מאד זמן לקח ליוחאי , כמו לאנשים רבים אחרים, בכל גיל הנזקקים לעזרה להגיד “”עזרה טובה ואמתית נחוצה לנו, ולעתים היא לנו כמו אוויר לנשימה”. לא רק לעצמו או לסובבים אותו אלא גם לקהל עובדים סוציאליים, תלמידי בתי ספר וחיילים משוחררים. אין חלופה לתוצאת רגעים של יוהרה על הכבישים מאשר להראות לצעירים את התוצאה במרחק נגיעה, הקשבה.

“בהרצאות לתלמידים אני מביא את הסיפור האישי שלי, נושא שמעורר תגובות שונות. חלק מהתלמידים מגלה סקרנות עצומה לגבי מה שאירע ואיך אני חי עם זה, ויש תלמידים שמתרגשים עד דמעות מהסיפור. אותי זה מרגש כל פעם מחדש. הנושא השני שאני מדבר עליו הוא תאונות דרכים ועד כמה זה חשוב לנהוג לפי כללי הבטיחות, וסיפורי האישי מדבר בעד עצמו. בפגישות עם נכים אני משתדל לסייע במתן עצות, גם נפשיות וגם טכניות. אני מלמד אותם כיצד להתמודד עם הנכות לתוכה נקלעו בעל כורחם וגם איך להתמודד מול בירוקרטיה מנוכרת בלי להישבר”.

לעובדים סוציאליים הוא מציג את קשייו כנכה: “מגיעים אליי עובדים סוציאליים בתחילת דרכם, או כאלה שעברו לטפל בנכים, ואני במקום לדבר מראה להם איך מחזיקים קשית בפה, או איך מחזיקים מכחול, ועד כמה קשה להזיז ידיים כאשר אין לך כמעט אפשרות לעשות זאת. מהבחינה הזאת, חשוב לי להבהיר להם שאין קיצורי דרך, שצריך לעבוד קשה, שהנתינה צריכה להיות אמתית, מלאה ומכל הלב. אני אומר להם שהם מהווים גשר בין הנכה לעולם החיצון. חלק מהם חווה את הסדנאות הללו בצורה קשה, בגלל הקשיים שהם רואים ובגלל האחריות המצופה מהם, אחרים שואבים מזה כוח להמשיך בעבודתם. אני מקווה בכל אופן, שבדינמיקה שנוצרת בינינו בהדרכה שלי, אני מצליח להבהיר להם את הקושי שלנו הנכים לנהל את חיינו ועד כמה עזרה טובה ואמיתית נחוצה לנו ולעתים היא לנו כמו אוויר לנשימה”.

–

אגודת ציירי הפה והרגל

טבען של מלחמות לזרוע הרס ואנשים אשר גופם ונפשם נפגעו עד כדי אי יכולת תפקוד כמעט מלאה. עם סיומה של מלחמת העולם השנייה נותרו באירופה אלפי פצועים ללא יכולת מוטורית כמעט מוחלטת. בין הניסיונות הרבים להחזיר ולו שביב תקווה והנאה לחייהם היה ניסיון מעניין אשר החל בשנת 1956 בליכטנשטיין אשר נחשבה למקום ניטראלי היכול לטפל באנשים ללא הבדלי דת, מין וגזע. הרעיון להקים ארגון נכים בינלאומי בעל יכולות ציור בפה או ברגל הגיע למדינת-ישראל בשנת 1965. החיבור בין מדינת-ישראל לארגון נעשה על ידי אריך שטייגמן נשיא הארגון פגוע מלחמה אשר הבין את חשיבות הקמת הסניף במדינת-ישראל האמונה במרעים ובישים של מלחמות, פעולות איבה ותאונות . דרכם של לוחמים לחפש זה את זה ולמדינת ישראל הגיע ארנסט לוירכר לאתר וליזום הקמת סניף של הארגון. הארגון מונה כיום 16 ציירים. כל אחד בדרכו מתמודד עם נכויות קשות ומוצא הנאה ואתגר בסדר יום המשלב ציור בפה או ברגל.

כדאי לנו לתת את הדעת לציירי הפה והרגליים. עבודותיהם נמכרות במרכזי קניות וגלריות במטרה לעודד מורלית ולא פחות כספית את היוצרים. יש לציין את העובדה כי רמת העבודות גבוהה בכל קנה מידה ומי שרואה את הציורים אינו מייחס להם תחושת קושי, נכות, או מגבלה. רוב הציורים מלאים בצבעים, שמחה ומצוירים ברגש רב וביכולות טכניות מעולות.

סעו למושב פדויים לגלריה של יוחאי – וזאת ממש לא “אטרקציה” אלו החיים עצמם

מטרת כתיבת המאמר היא להגיד, לכם שנשארתם בארץ הקודש. תתארגנו ליום של חוויה דרומית. ראו את שדותיה הירוקים של הנגב. את הפריחות ואת כל הטוב שדרומה של מדינת ישראל מעניק ליושביו. סעו למושב פדויים. בקרו בגלריה של יוחאי לוי. תשאלו בכניסה על ה”גלריה של יוחאי”. מחכה לכם הפתעת מפגש עם אדם חכם, חייכני, מאיר עיניים וצייר נפלא. במתחם הגלריה תלויים על הקירות עשרות עבודות אשר צוירו במכחול אחוז בפיו.

–

ביקרה, כתבה וצילמה לאה פופר. טיולים בדגש אתנוגרפיה ואמנות בארץ ובעולם

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.