יומן מסע אל היהלום של סיביר, ימת ביקל

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

כתיבה וצילום: גילי חסקין,

הזמן: מאי 2010.  אני בדרכי לסיביר. בעוד כעשר שעות אנחת באירצקוק, שבסיביר. אני בא לכאן טעון בסיפורים על הקור הסיבירי, על הגולאגים ועל אסירי ציון שנשלחו לשם. 

סיביר היא חבל ארץ ענק, המשתרע מהרי האורל עד קמצ’טקה, הוא מקיף שמונה אזורי זמן. סיביר היא ארץ של טבע שכמעט לא נגעו בו. חבל ארץ שרובו ריק מאדם. מקום שכל מה שיש בו הוא ללא כל ספק, גדול ורב עצמה. זהו מקום של הרי הגעש של קמצ’טקה, יער הטייגה המשתרע מהרי אורל עד האוקיאנוס השקט ואורכו שמונת אלפי ק”מ. בין הנהרות הרחבים והארוכים כאן, נהר הלנה שרוחבו במחצית דרכו לים 16 ק”מוקרוב לשפכו מגיע רוחבו עד ל-60 ק”מ. אך מעל כל אלו מתנשאת בגאון ימת בייקל, הגדולה באגמי תבל. 

“אם תטילו לאגם את מטבע הזהב של הצאר”, סיפר לי פעם צעיר רוסי, “תוכלו לראות אותה עד לעומק של מאה מטרים”.

 סיביר שוכנת בצפון רוסיה ובצפון קזחסטן. סיביר היא למעשה צפון אסיה. רוב רובו של האזור, מלבד הקצה הדרום מערבי, שייך לרוסיה. סיביר תופסת כ-77% משטחה של המדינה והוא גדול יותר אפילו מקנדה – המדינה השנייה בעולם בגודלה.

בנוסף לנהרות וליערות הטייגה האינסופיים חיים סיביר גם אנשים. השיוך המדיני לרוסיה עלול להשכיח את העובדה שמדובר במזרח אסיה. מכאן למשל הגיעו הקירגיזים וכמה מעמי הערבות האחרים. השם “מונגוליה” איננו מצומצם למונגוליה של היום, אלא לכל המרחב הערבתי, המכונה גם “טוּרָאן”. גםהיום חייםבסיביר בוריאטים, יקוטים, טובינים, בקאסים, אלטאים, אוירטים, אוונים, צ’וקצ’ים וונגוזים. החל מהמאה ה-17 הגיעו לכאן גם ציידים רוסיים, ובעקבותיהם הגיעו כמובן סוחרי פרוות ובהמשך גם אסירים וגולים.

אני נוחת באירצקוק שבסיביר. האסוציאציה המיידית שלי היא אלכסנדר זייד שבא מכאן. שונה כול כך מחבריו שהגיעו ברובם ממזרח אירופה. אני מהרהר בדרך הארוכה שעשה הגבר הזה, איש העבודה, שהיה יוצא דופן גם בקרב חבריו בארגון ‘השומר’, ובמקומו באתוס הציוני.

בחוץ מתבוננים בי הרבה פנים אסייתיות וביניהם בולט חיוכה הענק של נדיה, מדריכה מקומית צעירה, שתלווה אותי בימים הבאים. העיר אירצקוק היא מאד רוסית באופייה, עם כיכר סטליניסטית בלבה, עם כנסיות מרשימות, עם אנדרטות המציינות אירועים ואישים, כיאה לאחת הערים החשובות בסיביר.

הנהג שלנו הוא סרגיי, הוא נוהג בפראות ואני מרגיע את עצמי במחשבות על ימת בייקל המחכה לי. לפני שנים ביקרתי בימת חוֹפְסְגוֹל שבמונגוליה, הנמצאת על אותו קו שבר עצמו וצבעה הכחול-עמוק אינו מש ממני.

הקדמתי להגיע לסיביר. מאי הוא עדיין חודש חורפי. יערות של עצי אשור מפוזרים כאן, עירומים לגמרי, ובוהקים בלובנם. עכשיו אני מבין את שגיאתם הנפוצה של המתרגמים, שנתנו לעץ זה את השם- ‘ליבנה’.

תוך כדי נסיעה אני עוקב אחר נהר האנגרה (Angra), הנהר היחידי המנקז את ימת בייקל, ‘המוזן’ על-ידי שלוש מאות נהרות. שעה קלה של נסיעה ואנו בליטסביאנקה (Listvyanka), לחופה של ימת בָּייקל, הנחשבת למאגר המים הגדול בעולם.

העיירה דבוקה לצלע ההר, בולטת בבתי העץ הצבעוניים שלה. מולנו, ביימה, מזדקר “סלע השאמאנים”. לשם היו מביאים לפנות ערב חשודים בפשע כלשהו. אם שרדו את הלילה, סימן שלא חטאו. במקרה של נשים חשודות בניאוף, החוק עובד להיפך. העובדה ששרדו את הקור, מעידה על כך שחטאו, שהיימה אינו רוצה לקבלן…. באסיה קל יותר להיות גבר.

המילה הזאת, “שאמאניזם”, תלווה אותנו רבות במהלך הטיול. שאמאן הוא רופא, המרפא את היחיד או הקהילה, על ידי קשר שהוא יוצר עם הרוחות.

רכבל לוקח אותנו אל על, לפסגת הר Chersky. היימה נפרשת למרגלותינו במלוא הדרה, אלא שהיא קפואה עדיין. היכן הכחול העמוק שכל כך מאפיין אותה? נדיה ממהרת לנחם ולהסביר שעבר עליהם חורף קשה במיוחד והאביב בושש לבוא. עוד אשמע את ההסבר הזה פעמים רבות במהלך השבועיים הקרובים. אנו יורדים במהירות אל העיירה, משוטטים בין בתי העץ שלה, ואחר הצהרים פוסעים אל השוק המקומי, שם נהנים מקליידוסקופ הפרצופים שנראים בו. מכול עבר מביטים בנו רוסים סמוקי לחיים, בוראיטים מלוכסני עיניים וגם בני אסיה התיכונה, שהשתקעו כאן בימים של ברית המועצות. בפרץ של נוסטלגיה אני אוכל אורז אוזבקי ושיפוד על האש ומטייל לאורך היימה שדומה וגליה קפאו והותירו שובל של קצף מוצר  על החוף. זוגות פוסעים חבוקים ומתבוננים המחטי הקרח המזדקרות לאורך החוף. אני שולח רגל ושובר אותם בפצפוץ קולני. בדוכנים מאולתרים יושבים מקומיים, שותים וודקה ואוכלים דגים שנקנו לפני כחצי שעה ונצלו על הגחלים. אנשים מנופפים לי לשלום ומזמינים אותי לכוס משקה. לאחר סירוב מנומס אני יושב איתם, ממלמל כמה מילים רוסיות וכטוב לבי בוודקה, מתחלי לטעום גם מדגים. פתיחהטובהלטיול נהדר.

התבוננתי ביימה, בספינות שנלכדו בנמל בצבתות הקרח ודמיינתי איך הכול יכול להיראות אחרת, כשהכול זוהר בכחול ושוליו רקומים בירוק. יעברו כמה ימים עד שאלמד להעריך את הקסם של רצפת הקרח הענקית ואת המראה הנוגה של היערות בשלכת.

זוהי יימה ענקית. הנתונים המספריים מפתיעים: אורכה636 ק”מ, רוחבה כ-80 ק”מושיטחה כ-31,500 קמ”ר. גדולה פי אחד וחצי ממדינת ישראל. זוהי יימת המים המתוקים הגדולה והעתיקה ביותר בעולם. עומקה המרבי1,637 מ’ועומקה הממוצע758 מטר- העמוק באגמי העולם. היא מכילה כ-20% מכמות המים המתוקים העיליים בעולם כולו. ימת בייקל נחשבת לאחת הצלולות  שביימות העולם ואף ל”זקנה” שבהם, היא נוצרה לפני 25-30 מיליוני שנה, בקוו שבר, בדומה ליימת טנגניקה שבמזרח אפריקה, בידודה, גילה ועומקה תרמו להיווצרות פאונה עשירה ומיוחדת של מים מתוקים. ביימה חיים 1085 מיני צמחים ו-1550 מיני בעלי חיים, מהם מעל ל-60% אנדמיים. הם מהווים מוקד חשוב לחקר האבולוציה. זהו אחד המקומות העשירים במיני אורגניזמים בעולם כולו ומשום כך זכה לכינוי היומרני משהו” “הגלפגוס של רוסיה”. שפע הדגה הוא אולי זו הסיבה לשמה הטורקי – מונגולי: “האגם העשיר”. המקום לא היה מוכר לאירופאים עד שהתחילו המסעות הרוסיים לחקר סיביר במאה ה-17, עד שהפכו את המחוז המונגולי משהו, למחוז רוסי.

מרבית התיירים באים לליטסביאנקה כדי לנסוע ברכבת הטראנס סיבירית, לייתר דיוק בקטע מיוחד שלה, שיצא משימוש כבר ב-1952 ומסיע תיירים בלבד. בקטע המדובר, בקצה של ימת בייקל, עוברת הרכבת על פני 33 גשרים ובתוך 200 מנהרות. מעבר להישג ההנדסי מעורר הרושם ומעבר לנופים היפהפיים של היימה, יש משהו מרגש מעצם הנסיעה ברכבת ששמה התקשר בתודעה למחוזות עלומים, עליהם שמעתי כילד ולא האמנתי שאגיע אליהם. הרכבת מחברת את רוסיה האירופית לסין, למונגוליה ולחבלים הרוסיים המזרחיים. הרכבת משמשת להסעת נוסעים ומטען, ובעתות מלחמה שירתה את רוסיה (ולימים את ברית

פרויקט בניית המסילה בוצע בעיקר על ידי אסירים בעבודת כפייה ועל ידי חיילים רוסים. ימת באיקל,60 קילומטרמזרחה לאירצקוק, הייתה אחד המכשולים הגדולים בבנייה: עקיפת היימה הייתה כרוכה בהארכה ניכרת של הקו, ואילו בניית גשר לא הייתה אפשרית. המסילה הסתיימה משני צדי הימה ומעבורת מיוחדת, שוברת קרח, נקנתה באנגליה כדי לשאת את הנוסעים מרכבת בצד אחד של הימה לרכבת שנייה בצדה השני. בחורף הוסעו הנוסעים והמטען על גבי הימה הקפואה במזחלות, עד שהושלם ענף המסילה מצדה הדרומי של הימה. עם השלמת קו נהר אמור צפונה לגבול עם סין, ב-1916, נוצר רצף של פסי רכבת מסנט פטרבורג עד ולדיווסטוק –9288 ק”מ. קו הרכבת הארוך בעולם.

הנסיעה שארכה שבועיים עד שלושה שבועות לפני כמאה שנה, אורכת כיום שבוע, אולם נוסעים רבים, ובעיקר התיירים שביניהם, מעדיפים לערוך חניות ביניים באתרים שלאורך מסילת הברזל. במסעה חוצה הרכבת שבעה אזורי זמן מקומי, אך בתוך הרכבת מחושב הזמן על פי שעון מוסקבה, כתוצאה מכך הולך וגדל פער הזמנים המלאכותי בין יושבי הקרונות לבין האנשים בחוץ.

התיירים באים כדי לטעום משהו ומסתפקים בנסיעה בת יום אחד, לאורך אחד הקטעים האטרקטיביים של הרכבת. הנסיעה נוחה להפליא, אולי נוחה מדי. יש בה משהו סטרילי מדי. מלוקק מדי. מרבית התיירים הם רוסים, שעבורם זהו ביקור ראשון וסביר להניח שיחידי. חופשה בסיביר יקרה להם יותר מחופשה באירופה. מעת לעת עוצרת הרכבת והנוסעים מתקבצים סביב מדריכה מקומית הצורחת לתוך מגאפון, נתונים מספריים כאילו או אחרים או מהללת את הישגי הבנייה. ויש מה להלל. המסילה עוברת בפס צר בין הצוקים לבין היימה. חוצה גיאיות ונעלמת במדרונות. קשה להאמין כיצד הצליחו, בראשית המאה העשרים, להתגבר כך על מכשולי הטבע, עם הרבה דינמיט והרבה ידיים עובדות. כמה טרגדיות מקופלות בין הסלעים?

ביום המחרת אנו נוסעים ברכבו של סרגיי צפונה, לאי אולחון (Olkhon). אפשר להגיע לכאן ברחפת מאירצקוק. לא רלוונטי במקרה שלנו. מכיוון שהיימה עדיין קפואה, אנו מגיעים אל מול אולחון וממנו לאי בהוֹבֶרְקרָפְט – מין רחפת המחליקה על הקרח במהירות מסחררת, וחיש קל אנו מגיעים לנמל האי, שם ממתין לנו הנהג אנטולי, מאותו גזע קדמון של איכרים רוסיים, שהקולאקים של תל עדשים נראים לעומתו כנערי מקהלה. לאחר שלחצתי את ידו הבנתי מדוע אומרים שליהודים אין ידיים חזקות. אנטולי, בן ונכד למהגרים, חי כול ימיו באי הקטן, ששטחו 72 קמ”ר והוא הגדול מבין 27 האיים שביימה.

אנו נוסעים בקו התפר, בין האזור הדרומי, המיוער, לאזור הצפוני הקירח. אני מתבונן באכזבת מה בעשב הצהבהב ומדמיין כיצד הוא נראה ביולי, כשהכול ירוק. גם אנטולי מקונן על החורף הקשה ועל האביב שאחר להגיע. הוא מצביע בהתרגשות על פרח סגול ענוג למראה שנקרא Podsnezhnik . הוא הראשון לפרוח מבין פרחי האביב והוראתו “מתחת לקרח”. אכן, אנו נוסעים בין שלוגיות ומעת לעת נתקלים בסנאי אדמה ביישן, או בבז שמסתחרר מול עינינו. סימני הפיתוח ניכרים. במקומות רבים צצים בתי הארחה. בעוד מספר שנים יקומו כבר כפרי נופש, במקום דרך האספלט ייסלל כביש, אל אז ייעלם הקסם.

Khuzhir הוא הכפר הגדול היחידי באי. עדיין שמם למראה. מתברר שבקיץ הוא הומה אדם. מאות תיירים, רוסים ברובם, מגיעים לכאן כדי ליהנות מהצוקים, הכחול העמוק ומהשקט היחסי. הם נוהגים לרחוץ במים שהטמפרטורה שלהם מעפילה באוגוסט למרומי 15 מעלות…

האטרקציה הידועה ביותר באי ואחת התמונות המפורסמות של היימה היא סלע השאמאנים בורחאן (Burhan) –  שני גושי סלע ענקיים הבולטים מתוך קוו המים ממש. המסורת מספרת על שאמאנית, שהיטיבה לעשות בכשפיה, עד שעוררה את זעם האלים, אולי בגלל היבריס שתקף אותה. יום אחד הגיעו חסידיה, לסלעים למרגלותיהם ישבה ולא מצאו אותה עוד. את געגועיהם מבטאים המקומיים במנחות שונות, בעיקר בקבוקי וודקה ובקשירת סרטי בד צבעוניים. המשכנו לטייל על הצוקים הנופלים אל החוף ומשם אל חוף הרחצה החולי, שם נותרה צורת הגלים קפואה בקרח. הייתי נותן הרבה להחליף את הלבן האינסופי בכחול העמוק עמוק של בייקל.

לקראת ארוחת הערב. נתקלתי לראשונה ב”בָּניָה” הסיבירית”. מעין סאונה המחוממת בגזרי עץ. לקראת ערב, כשהטמפרטורות מתחילות לרדת, אני נכנס לכוך הלוהט, יוצק מים רותחים לגיגית, מצנן אותם מעט במי קרח, שופך על עצמי מים בטמפרטורה הרצויה ומקרצף את גופי. מעת לעת חובט על גבי בענפי צפצפה, להזרמת הדם או השד יודע מה. לאחר שאני נקי כדבעי אני שוכב על אחד הדרגשים וברגע שגופי מחשב לרתוח, אני יוצק עליו מים קפואים, המצמררים אותי. אני רועד לרגע, מתמכר לחום ושוב מצטמרר, מים קרים וחמים חליפות. ווריאציה סיבירית לסדאו מאזו….

יום המחרת הוקדש כולו לאי אולחון. עצרנו מול סלע שצורתו כצורת ומול סלעי “Treia Brata”, מילולית: שלושת האחים”. מספרים על נערה יפה ששרכה רגליה וברחה מבי הוריה. לבקשת אביה הפך השאמאן המקומי את שלושת אחיה לעיטים והם יצאו לחפשה. לאחר שהתגלתה, סיפרה להם אחותם האובדת על אהבתה הגדולה לגבר ממעמד חברתי נמוך והתחננה בפניהם שלא יעמדו בינה לבין אושרה. לבם נכמר עליה ובשובם שיקרו לאביהם שלא הצליחו לאתר אותה. האב, שאמאן אף הוא, גילה את השקר ובזעמו הפך אותם לסלעים. מעבר למסר החינוכי יש במקום ובסיפור כדי להעיד על המורשת השאמאנית רבת הפנים של עמי סיביר. במקום אחר, סימנים של בניית נמל. כמה גושי בטון מתוכם מזדקרים עמודי ברזל חלודים. מזכרת כעורה לימים עברו.

אסירי הגולאג הם שהציבו את העמודים הללו. ובכל זאת, מזכירים לנו מארחינו, סיביר, ששימשה כבית כלא ענק, היתה רחוקה ממרכז השלטון, ובאזורים מסוימים היתה אחיזת השלטונות רופפת יחסית; לפיכך, היא שימשה גם כמקום מקלט לאנשים שביקשו לעצמם שמץ של חירות. הפועלים נשלחו לכאן מפולין הרחוקה, בעידן שלא היו בו אי מיילים והודעות טקסט סלולאריות, משאירים מאחוריהם משפחה, חברי וזיכרונות. כאשר השתחררו, לא השיגה ידם לשלם את הוצאות המסע והם נשארו כאן.

כך המשכנו, תוך עצירה לתצפיות על הסלעים והאגם הקפוא, אל כף Hoboi שבקצה הצפוני של האי. הלכנו ביער דליל, בתוך בליטת סלע שהזדקרה לתוך האגם. המצוקים כאן תלולים במיוחד וסביבנו רק היימה. תחושה של סוף העולם. ישבנו על חרטו הסלע, רגלינו באוויר והתבוננו בקרח. לעתים, כך מספרת נדיה, מגיעים לכאן כלבי הים, שוברים את הרח ומוציאים את אפם כדי לנשום. הם יפים שמיוחד, בפרוותם הלבנה, בעונת החורף.

אנטולי הכין לנו ארוחה של מרק, מדגים שדג במו ידיו, מתחת לקרח. המרק “עבר” עם הרבה וודקה. אין ספק שאנטולי נהג מוצלח יותר מאשר טבח. בדרך חזרה נסענו בעקבות הפרות השבות מן המרעה. היו אלו רגעים קסומים של שמים כתומים, לבן בשלל גוונים וצלצולי פעמונים.

בצדה השני של היימה נמצא מפרץ Chivurkay. בקיץ, נפליג לכאן היישר מכאן. יום של שייט לאורך המצוקים, בין איונים וסלעים. כעת, היימה קפואה מכדי לשוט עליה ומעטה הקרח שביר מכדי לנהוג עליו. לקראת ההפשרה הצפויה הפך הקרח ללבן, אולם בחורף, מינואר ועד מארס, שכבת הקרח שקופה כזכוכית ובוהקת, בעיקר בימים בהירים. ניתן לצפות דרכה פנימה, כמו באקווריום, אל הכחול העמוק הזה.  לא נותר לי אלא לדמיין את השייט הקסום בין עשרות הגוונים של הכחול, את עופות המים ואת כול מה שהיימה הזאת יכולה להציע בימות הקיץ.

אולן אודה (Ulan Ude) היא בירת הרפובליקה הבוריאטית. שם “מפוצץ” משהו ומעורר ציפיות. המציאות בשטח, מינורית יותר. למעט מונומנט של אשה, המסמלת את האם הבוריאטית, מתנת מונגוליה הסמוכה, לא ניכר בעיר שוני מכול עיר רוסית אחרת.

בלב העיר כיכר סטליניסטית באופייה ובה פסל ראש ענקי של לנין, הנחשב לגדול בעולם. הרעיונות האוטופיסטיים של מארכס והתאמתם למציאותה רוסית על ידי לנין, הושלכו מזמן לפח האשפה של ההיסטוריה. ובכול זאת, הפסל עוד כאן, גדול, קר, מרוחק ודומני שאפילו מאיים. הרוחב הראשי ססגוני ומלא חיים. קְסוּשָה – המדריכה המקומית – מצביעה בגאווה על הבית שבו שכן פושקין, שהתרפק על הרומנטיקה הסיבירית. ליד הקתדרלה הגדולה, כנסיית אם האלוהים, מצויים בתי מידות מרהיבים מעץ, שתריסיהם גדולים ומגולפים להפליא. מתברר שגודל החלונות מצביע על עושרו של אדם, שיכול להרשות לעצמו להשקיע יותר משאבים בחימום ביתו. שכנו בהם סוחרים. 40% מהם, כך מספרים, היו יהודים. חלקם אפילו לא ממוצא רוסי. הם הגיעו לכאן מפולין ומליטא, בעקבות הפרנסה. עד לגל העלייה הגדול של שנות ה-70, מרבית המנהלים של בתי החרושת היו יהודים.

לאחר שיטוט קצר ברחובות ובעיקר בשוק הסיטונאי, ההומה, ססגוני ומסודר להפליא, יצאתי עם מלוותי המקומיות אל  Ivolginsky. בלב הערבה, למרגלות גבעות מוריקות, ניצב מנזר ענק, בולט במבנים הצהובים ובגגותיו האדומים. מונגוליה במיטבה. למרבית ההפתעה, המנזר נבנה בתקופתו של סטלין, בהיתר מיוחד. לאחר שסובבנו את גלגלי התפילה והענקנו תרומות לרוב, המשכנו לכפר הבוריאטי (Atsagat). מזכיר להפליא את מונגוליה, רק מתקדם יותר, מפותח יותר, לאחר שנים רבות של תירבות רוסי, ללא הקסם התמים של השכנים מדרום. ביקרנו ביוּרְטְה של ז’נייה, צעירה ויפה, שקיבלה אותנו במאור פנים והסבירה על אורחות החיים של הבוריאטים. מרביתם לא היו נוודים של ממש, אלא נוודים למחצה, שמדי קיץ היו מקפלים את מסגרת העץ של היורטה ואת הלבד המכסה אותה, מעמיסים אותם על גמל או משאית, מקימים אותה בהרים, שמקום בו גדל עשב רענן ומקפלים אותה עם בוא החורף. אז היו יורדים ליורטת הקבועה שלהם, הבנויה עץ. שתינו את התה הטיבטי, שטעמו בחיכי מזעזע, וטעמנו מהתקרובת שהגישה. ז’ניה עודדה אותנו להכין את הכיסונים בעצמנו. הדבר נראה פשוט להפליא, אולם התוצאות שיצאו מאצבעותי גרמו לי לגנוז את מועמדותי כשף של מסעדה מונגולית. לאחר הארוחה הטובה, ישבנו למשחק שולחן, בעצמות גב של כבש, שעוצבו בצורת בעלי חיים. למותר לציין, שז’ניה המתורגלת במשחק והתאמנה בלילות ארוכים וקרים, הביסה אותנו בקלות.

נסענו משם גבעת Omulevka (על שמו של האומול, דג בייקלי מקומי, אנדמי ליימה), ממנה צפינו על בקעת הסלנגה (Selenga). למרבה ההפתעה, נתקלו עיני בשתי נשים וגבר, לבושים בבגדי ייצוג והנעימו בקולם בזמר, שהזכיר במעט את שירי ה”גבעטרון”.

החבורה המצומצמת שזימרה למעני, היא חלק ממקהלת “המאמינים הישנים”. במאה ה-17 נערכו כמה רפורמות בכנסיה הפרבוסלאבית, במטרה ליצור הרמוניה בין חלקיה השונים של האימפריה ולהשתמש בדת כדבק המאחד אותם. השינויים הללו טקסיים ברובם ונראים כשוליים למבקר מבחוץ, אך כמו בדרך שינוי כזה, היו שהתנגדו ונכונו לשלם מחיר גבוה כדי לשמור על עקרונותיהם ומסורתם. הם הוגלו לפולין, אך במאה ה-19, כשהאימפריה הרוסית הגעה גם לשם, הם הועברו לסיביר. כך צד הצאר שתי ציפורים באבן אחת: גם נפטר מאלמנטים לא רצויים וגם יישב את סיביר בכמה עשרות אלפי אנשים חרוצים, שעשו בה חייל. כמו הגרים הרוסים אצלנו, היו אלו אנשי אדמה חרוצים, שבנו בתים יפהפיים, עיבדו את האדמה ואפילו צברו נכסים.

משם המשכנו לכפר Tarbagatay, שם הקים האב סרגיי, ששערו הארוך אסוף במין “זנב סוס”, מוזיאון המזכיר מעט את “אדם ועמלו”. ביקרנו בבית טיפוסי המדהים בניקיונו ובאסתטיקה שלו. מימי לא ראיתי משק חקלאי כה מטופח עם מלונת קיץ ומלונת חורף לכלב, עם חצר “מלוקקת ממש” ואפילו דיר חזירים מצוחצח. אקורד הסיום של הערב היה ארוחה בביתה של גלינה, כוכבת הלהקה ומורה לספרות רוסית. בעלה, אלכסיי, שר בלהקה אף הוא ושניהם מצטיינים ביכול ווקלית מרשימה. בטוב ליבנו ביין, זמזמתי להם נעימות רוסיות, והם, לאחר שהצליחו לאתר את המקור מבעד לזיופים שלי, הנעימו את קולם בזמר רוסי.  

איסט ברגוזין הוא כפר קטן לחוף היימה. אנו מתמקמים בביתם הקט של סאשה הריינג’ר המקומי ואשתו היפה גלינה. עצמות לחייה הבולטות מסגירות את מוצאה הבוריאטי, בחלקו לפחות. היא מבשלת לנו ארוחה דשנה של דגי הומול ובשיחה שאחריה מתברר שאיננה רק מארחת אלא מדריכת טיולים, הבקיאה באזור להפליא. למותר לציין שגם בחצרם מצויה בניה סיבירית, עליה התענגתי שעה ארוכה.

למחרת יצאנו בחברתו של סאשה אל הפארק הלאומי Zabaikalsky. השמורה, כך מכריז בגאווה, נחשבת לאחת הראשונות בעולם. כבר ההתחלה מבטיחה. מי הנהר הפשירו, האוויר צלול ובמים משתקפים ההרים המושלגים. אני מצלם כאחוז אמור, מנסה לשמר את היופי, טרם שייעלם. נסענו בודדים כמעט בג’יפ של סאשה, שבעיניו המנוסות זיהה עבורנו ברבורים, עגורים, ארנבונים, בזים ואפילו, כך נדמה לי, עיט לבן.

יפה כאן. אני מתחיל בהדרגה להתגבר על האכזבה של היעדר גונו הכחול של הימה. הפרחים שייהפכו את הכול למרבד צבעוני, בחודש יולי, שלחו חלוץ צהוב. יפה, אבל בודד. אני מתחיל לעכל שגם בלבן יש יופי משלו וכדאי להתאהב במקום להתמכר לגעגוע חסר התוחלת לבלתי מושג.

באחד המפרצים עצרנו לטיפוס על מגדל תצפית. במי הימה ניכרים כמה בקיעים. פה ושם מופיעים כתמים כהים במעטה הקרח ובכול זאת בתוך הלבן הלבן הזה ראינו חבורה של דייגים, שקדחו חור בקרח ותפשו שלל נכבד. לצד הדרך אגמים קטנים שהקדימו להפשיר ובמימיהם משתקפים רכסים עטורי שיבה לבנה ומסרקים של עצי לבנה חשופים ועצי אשור בצבע ירוק כהה. מולנו מזדקר רכס האף הקדוש, כינוי מקומי לחצי האי הררי החודר אל מי היימה. מתוך הים הלבן מזדקר רכס מיוער שפסגותיו מכוסות בשלג.

לאחר טיול רגלי על הרכס, גלשנו במורד לעיניהם המופתעות של כמה דייגים מקומיים, שמהג’יפים שלהם ניתן ללמוד שהגיעו לכאן לצורך בילוי ולא לצורך פרנסה. היינו לבדנו, אנו והדייגים. בחופשת הקיץ החוף הזה הומה נופשים רוסיים שבאו להתענג על הכחול העמוק ועל השמש. אחד הדייגים לקח אותי לסיבוב באופנוע ים, על הקרח. כך ביקרתי בכמה איונים, התרשמתי מהמפרצים הצרים והעמוקים, השולחים לשונות לבנות לתוך ההר ויכולתי לדמיין איזו חגיגה מצפה לנו בקיץ. אז נוכל גם לצפות בכלבי הים הבייקליים, שהם כלבי הים היחידים בעולם החיים במים מתוקים. כנראה שהגיעו לכאן עקב חדירה של האוקיינוס הארקטי שהציף פעם את הימה ונסוג.

יום המחרת הוקדש לבקעת ברגוזין. הסיור התחיל בעיירה ברגוזין, מכאן הגיע משה נובומייסקי, שעשה דרך ארוכה מימת בייקל לים המלח והקים למעשה את המפעלים הראשונים ואת רבת אשלג. בבית הקברות המקומי ניתן לראות מצבות כתובות עברית ומגני דוד. מוזר, אני בקצה העולם וחש תחושה חמימה, פמיליארית, נוכח מציבות כתובת עברית. מהכפר הזה הגיע משה נובומייסקי, מקים מפעלי “רבת אשלג”. חלוץ וחולם, שעשה דרך ארוכה מיימת בייקל לים המלח. הבקעה מרשימה: אדמה פורייה, שדות מעובדים, עדרי פרות וסוסים. מולנו הרכס המושלג של ברגוזינסקי ומימין רכס איקצקי (Ikatsky), הנמוך יותר ובתווך, בין הנחל לבין ההרים, יערות וכפרים בוריאטים. אנו נוסעים בכפרים. מתבוננים בפנים המלוכסנות היפות, עוצרים לרגע לחזות בבתים המשתקפים במי הנחל ולעתים מחליפים כמה מילים עם התושבים. באחד הכפרים חיו פעם יהודים רבים. הם עזבו מזמן אבל כמה מהתושבים עדיין נושאים שמות משפחה יהודיים.

הבקעה שופעת אטרקציות. עצרנו ליד סלעי גרניט גדולים, שדומה וענק קדמון השליך מראש ההר אל המדרון. הסלעים נעצרו מעל הכפר סוּבוֹ ומכאן שמם: “המצודות של סובו” (Suvinsky Zamki). עלינו על הסלעים המוזרים, כדי לצפות על הנחל ששוליו קפואים עדיין ועל השורה הארוכה של בתי הכפר. ירדנו רגלית בעד לגשר המוביל אל הכפר. פשוט מאד. בסיסי. רחוק מהליטוש שראינו אצל “המאמינים הישנים”.  ארוחת צהרים נפלאה אצל Nina. אין הכוונה למסעדה או פונדק, אלא לחצר, בית קטן, חדר קטן, שולחן וכמות נדיבה של אוכל טעים להפליא. מהבשר ועד לחמוצים, הכול. הכול תוצרת בית. לקינוח לביבות עם שמנת, לא כמו זו של “תנובה” הנמכרת בסופר מרקט, אלא שמנת מופרדת מצוקה, כפי שהיו מכינים פעם בכפר יהושע. לביבות מטוגנות, מרוחות בכמות נדיבה של שמנת ומקפא של גרגירי יער, היו סיום קטלני. הרהרתי בכמויות המאיימות של הכולסטרול וניסיתי להטביע אותו בוודקה.

5-6 ק”ממשם נמצאת לאבן גדולה וקדושה, עטופה בסרטי תפילה. מזבח של ממש, המושך אליו בוריאטים ורוסים, הבאים לקבל ברכה. מסביב כמה עמודים ועליהם סרטי תפילה.

המקומיים, בוריאטים ורוסים, בודהיסטים ונוצרים, משליכים מטבעות ומבקשים בקשה. נוצר כאן תמהיל מיוחד, רב דתי ורב אתני. מעניין שהרוסים, שהגיעו לכאן החל מהמאה ה-17 לא רק שאינם מזלזלים בפולחן המקומי, אלא מאמינים בו. יותר סיביריים מאשר רוסיים.

בעודי מתבונן הגיעה מכונית קטנה, ממנה יצאו אישה מבוגרת ושני גברים צעירים יותר. רוסים בחזותם. לשניים מהם עצמות לחיים מוגבהות מעט, זכר לביקור חייליו של ג’ינגיס ח’אן. לצווארם הם ענדו צלב ובכול זאת, הם פסעו דוממים, הקיפו את האבן הקדושה, מלמלו משהו, השליכו מטבעות אל הסלע והסתלקו ללא אומר. הכול אסייתי כל כך בבקעה הזאת, מונגולי כל כך. גם אם מרבית הפרצופים הם רוסיים. המשכנו בנסיעה בצדה המערבי של הבקעה המופלאה, עד למקדש הבודהיסטי Yanzhima. למרגלות ההר ניצב מקדש ציורי, פוטוגני להפליא, שגגו המכונף צבוע צהוב וקירותיו אדומים. המקדש בן חמש שנים בלבד. לא קשה לחוש את ההתעוררות הדתית. נוצרית כבודהיסטית.  מהמקדש מוביל שביל אל היער. פסענו כעשרים דקות לאורך העצים המסומנים בסרטים עד למבנה מעץ הסוכך על אבן קדושה, שהדמות שעליה מחוללת ניסים, בכול הקשור לפריון. המקדש נטוע בלב עצי אורן שלגזעיהם קשורים מאות סרטים צבעוניים. למרגלות האבן הקדושה, ארגז גדול ובו בובות של ילדים. במשך דורות נוהרות לכאן נשים חשוכות ילדים ומתפללות לפרי בטן. אין די בכוונה ואף לא בתפילה. גם המטבעות לא יעזרו. כאן מראים לאלים בדיוק מה לעשות. מאגיה במיטבה.

בדרך הארוכה מערבה, חזרה לאירצקוק, התבוננתי בהשתאות בעצי האשור שהנצו לפתע, בפרחים הרבים המנקדים בסגול את הדשא שהוריק לאחרונה, בבקיעים שגדלו בשכבת הקרח, בכתמי המים ואפילו בשמש שצבעה את הכול במראה כתום. עוד שבועיים הימה תפשיר לחלוטין ותרהיב בגונה הכחול המפורסם, העצים מן הסתם ילבלבו וייתפרו ליימה כסות בשלל גווני ירוק.

אני מנסה לסכם לעצמי את רשמי המסע, ומתקשה להאמין: הארץ הזו, ששימשה כמחוז גלות קודר וידוע לשמצה, מתגלה בביקור כארץ שופעת פירות, עמקים רחבי ידיים, הרים, אגמים ובעיקר אנשים חמים, משעשעים, מרתקים ומאוד רומנטיים. רשמי המסע כוללים מפגשים עם אנשים, זיכרונות ספרותיים, דיג מתחת לקרח, גיבורי מהפכה, שרידי אצולה, ממון חדש ואפילו סאונה במבנה עץ לוהט כשבחוץ שורקת הרוח. 

נשבעתי לחזור.

תמונות מסיביר

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.