מגיעים לגן עדן (Thriprayar) וממשיכים להאמפי לנד. יומן מסע בהודו

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

טיילה, כתבה, צילמה וערכה: נועה הראל

–

יצאנו מהאשראם של אמה חדורי מוטיבציה לעצמאות ולחופש. תפסנו אוטובוס של האשראם שיצא עם קבוצת מאמינים צפונה לעיר Trissur, הקרובה לעיר Thriprayar, אליה תכננו לנסוע לחברינו. ניצלנו את ההזדמנות והצטרפנו.

קצת נתונים טכניים –   Trissur ממוקמת כשלוש מאות ק”מ צפונית מהאשראם של אמה וכמאה ועשרים ק”מ צפונית לקוצ’ין. כך נסענו לנו בחברת המאמינים, נהנים מהנוף עד ל Trissur. כשהגענו עצרנו לארוחת צהריים דשנה ומיהרנו לחפש אוטובוס לעיר הקרובה Thriprayar, נעזרנו בשתי תלמידות תיכון מתוקות שליוו והנחו אותנו לאוטובוס הנכון וביקשו כמובן סלפי לזיכרון.

הגענו לThriprayar והתקבלנו בחום ומלא מלא אהבה מחברינו שחיכו וציפו לבואנו. כמובן שתחילה נערך סבב היכרות בבתי המשפחות (שהתעקשנו לכבד אותנו באוכל משובח), עם החברים במקום העבודה שלהם (חנות בגדים אופנתית ויקרה), רק לאחר מכן הובילו אותנו למקום שבו נתארח. הגענו לחוף הים שם חיכתה לנו בקתה מהממת, בנויה מעץ, עם חלונות גדולים ורחבים שפונים ישר לעבר הים. הבקתה הייתה ממוקמת כחמישים מטרים משפת הים, מוצלת בין עצי קוקוס, עם מרפסת בה ערסלים ומיטות שיזוף. בנוסף הבקתה הייתה מאובזרת במטבח גדול, סלון, מקלחת ושירותים חדשים. פשוט בקתה הכי מפנקת שיש.. יש לציין שמחיר הבקתה היה לא זול, שלושת אלפים רופי ללילה לזוג. אך אלה המחירים בקרלה במיוחד אם מחפשים רמה גבוהה. יש להודות כי המחיר בהחלט שווה כול רופי.. פשוט לא האמנו שמקומות כאלה עדיין קיימים..

יש לציין כי הבקתה הייתה ממוקמת בחוף כמעט ריק מאנשים. סמוך אלינו היה ריזורט יוקרתי איורוודי וספא שנראה כי אוכלוסיית השוהים בו הם אירופאים בעלי אמצעים, מדיי פעם היינו פוגשים אחדים מהם עושים הליכות על החוף. מהצד השני של הבקתה, די רחוק היו מספר בקתות של משפחות דייגים. לכן האווירה בחוף הייתה פסטורלית ונקייה להפליא. עמדנו המומים כמה רגעים כדי לעכל שכאן אנו עומדים לשהות בימים הקרובים ולאחר מכן אצנו להחליף לבגדי ים על מנת לבצע טבילה בים המדהים ששבועיים רק ישבנו וצפינו בו מרחוק באשראם. הים היה נקי, שקט, צלול ורגוע, מים בטמפרטורה מושלמת. החוף נבחר בעינינו כחוף היפה ביותר שיצא לנו לראות בהודו. כשיצאנו מהים מיד חשנו בדממה מסביב, רק אנחנו, הים וזוג דולפינים שהחליטו לשחק בדיוק במים.

נשארנו בחוף המדהים ארבעה ימים, בהחלט היינו שמחים להישאר נצח אך הזמן החל ללחוץ וכך גם התקציב שהקצבנו לעצמנו, אז לאחר שפונקנו כיאות וטעמנו מגן עדן, החלטנו להמשיך לעלות לצפון הודו ולהיפרד מהדרום. בחרנו לבצע את העלייה עם עצירות ביניים. הראשונה הייתה בקווימבטור, שם בילינו יום נוסף עם ד”ר הארי ומשפחתו, משם המשכנו בדרכנו למייסור, בה עצרנו לשלושה ימים לביקור בגסט האוס בו שהינו לפני כחודשיים. כשהגענו לגסט האוס במייסור חברינו המקסימים הפתיעו אותנו בחגיגה ושלטים לכבודנו. בימים הבאים בילינו הרבה ביחד, בישלנו ואכלנו טוב, השלמנו פערים וחוויות, נחנו קצת ובגדול הרגשנו באופן מוזר כאילו חזרנו הביתה. תחושה שמחממת את הלב בטיול ארוך בדרכים.

טעונים בכוחות מחודשים המשכנו להצפין לעבר יעדנו הבא – האמפי שבמדינת קארנטאקה. על האמפי שמענו רבות במהלך טיולנו. כמעט כל תייר שמגיע להודו מבקר באתר זה. בשנים האחרונות האמפי הפכה למוקד עם גידול התיירות הכי גבוה בהודו. למרות חששותינו בתחילת המסע להגיע, בגלל התיירות המאסיבית, לבסוף שוכנענו כי שוב ושוב נאמר לנו שאין מקום יפה מהאמפי בהודו ושחובה לבקר שם. כך שאנו משננים משפט זה יצאנו בלילה ממייסור לעבר האמפי באוטובוס סליפר. הנסיעה ארכה כתשע שעות וכשהשמש זרחה בבוקר, הגענו להאמפי.

אז מה מיוחד בהאמפי? מדובר במקום בו מפוזרים סלעים, בכל מיני גדלים בתפזורת, המרכיבים הרי ענק. נדמה שפשוט מישהו בא ושפך סלעי ענק על כל האזור וככה זה נשאר. כל האזור כאמור מאופיין בנוף זה, אך האמפי התפרסמה ואליה נוהרים כולם. בהאמפי קיימים מלא שרידים ומקדשים מציוויליזציות עתיקות החל מלפני 3000-4000 שנים ועד להריסות של הכובשים המוסלמים לפני 500 שנים. כלומר מדובר במקום מלא בהיסטוריה. רוב הפעילות שהתקיימה באזור היא פעילות דתית. ייתכן בגלל הנוף המיוחד והאנרגיה החזקה שהוא משרה, החליטו הקדמונים שזה מקום ראוי לעבודת רוח וקודש. תרבויות התחלפו, אנשים באו והלכו, אך המקום המשיך לתפקד בתור אתר לעבודה רוחנית ודתית. גם היום האמפי וסביבתה נחשבים לאזור קדוש לתרבות ההינדית. מאות מקדשים פזורים ברחבי האזור, חלקם פעילים עד היום.

דבר שחשוב לדעת הוא שיש נהר שחוצה את האמפי לשני חלקים, מעבר ליופי שהנהר מוסיף לנוף, הוא משמש כמקור מים, כמו כן מקום לכביסה ורחצה של המקומיים. עקב בעיית המעבר בין שני הגדות של הנהר (בינתיים אין גשר במקום),  ההודים ארגנו שתי סירות מנוע קטנות שלאורך כל היום משיטות אנשים בין גדות הנהר (כמובן שהשירות בתשלום סמלי של 10 רופי). חשוב להתעדכן בשעות בהן הסירות פועלות, כדי לא להיתקע ללא אפשרות מעבר חזרה לגסט האוס. מדובר בשתי סירות קטנות לכן אין מעבר לכלי רכב. מבחינת אוכלוסייה האמפי מאופיינת בחקלאים פשוטים שבשנים האחרונות שפר עליהם מזלם ונכנסו חזק לעסקי התיירות. עדיין רוב התעסוקה במקום מתבססת על גידולי אורז, גידולי קנה סוכר וכמובן בננות. הגידולים הרבים באזור וכמובן שדות האורז מוסיפים הרבה ירוק לנוף הסלעי.

אנחנו בחרנו לא להישאר בהאמפי עקב התיירות המרובה ועומס האנשים, רוב התיירות שוהה בהוסטלים והריזורטים המגוונים שיש באזור. בחרנו להתרחק לכפר קטן כשמונה ק”מ מהאמפי ולשהות שוב בHome Stay אצל משפחה צעירה שברשותה שטח עם כמה בקתות שהם בחרו להשכירם לתיירים. המקום היה מיוחד ביופיו, גם בנוף של האמפי, ומיקומו היה מתחת למקדש האנומן המפורסם והידוע בתור מקום תצפית מדהים על כל האזור. דיירים שונים שהו עמנו בHome Stay, רובם היו בעיקר מטפסי הרים. בשנים האחרונות האמפי הפכה לאתר עלייה לרגל ואחד מהמוקדים המרכזיים בעולם הטיפוס ובעיקר בסגנון הבולדרינג (bouldering). סגנון הבולדרינג הוא סגנון טיפוס חופשי, ללא חבלים שנעשה עד גובה 3-4 מ’. לצורך שיטת טיפוס זו יש צורך בבולדרים (סלעים גדולים) ולא בהרים ולהאמפי כאמור יש בולדרים בשפע..

תמונה –

כך חלפו להם שבועיים בהם הסתובבנו באזור, ראינו מקדשים, חצינו שדות אורז, טיפסנו על ערימת סלעים על מנת להשקיף על הזריחה וטיפסנו על ערמת סלעים אחרת כדי לראות את השקיעה. בערבים עלינו למקדש הנומאן להאכיל את הקופים שמתגוררים שם ולצפות על כל נוף האמפי המהמם. הסתובבנו בין המקדשים, מדי פעם נכנסנו לטבילה באגם שבאזור ובעיקר בילינו בחיק המשפחה המארחת, מבשלים, עוזרים במשק הבית, ונחים בבקתה לפרקים..

האווירה בהאמפי מזכירה את סיני, יש ישראלים שמכנים את האמפי  כ”סיני ללא הים”, המילה השכיחה ביותר בפי המקומיים היא “שנטי” (רגוע) והפתגם המפורסם ביותר הוא “להאמפי הגעת ונתקעת”. תיירים מגיעים למספר ימים ומוצאים עצמם נשארים שבועות על גבי שבועות במקום. יש גם מיתוס שמסתובב בקרב התיירים שכל מי שמגיע להאמפי חולה במשהו. הסיבה למיתוס לא כל כך מובנת, אולי החוסר בהיגיינה, אולי המים באיכות ירודה או אולי האנרגיות במקום, אבל המיתוס תפס גם אותנו.. שנינו נפלנו למשכב בצורה הרצינית ביותר שחווינו עד כה בטיול. אוסקר קדח מחום עם הרעלה בקיבה ואצלי נוצר זיהום דלקתי רציני ברגל שמאל..

לאחר שהמחלות גזלו רבות מכוחותינו ובכלל התחלנו להרגיש עייפות ממסעותינו הרבים בדרכים נפלה ההחלטה – חוזרים לארץ בסיום הויזה, עוד כחודש. החלטה לא פשוטה, שהורכבה ממחשבה רבה והסקה על המקומות הרבים שעברנו, על הלימודים הרבים שלמדנו ועל החוויות הרבות שחווינו. הרגשנו שאנחנו צריכים רגע לעכל את הכול, בנוסף חשנו את הבעירה שהלכה וגדלה אצלנו לפתח ולשתף את כל מה שלמדנו ואגרנו בתחום האיורוודה, היוגה ובכלל על החיים. על כן הבנו שאין לנו עוד הרבה זמן, לכן יש לעשות הערכה מחודשת ולתכנן מה עושים עם הזמן שנשאר. דבר ראשון החלטנו לתת לעצמנו זמן להשתקם מהמחלות, לאחר מכן החלטנו לבחור לסיום המסע באתגר ולצאת למסע של כאלפיים חמש מאות ק”מ, דרך מרכז הודו, לעבר וראנסי בתחבורה ציבורית (אוטובוסים מקומיים ורכבות יום) בלבד.

החלטנו נבעה מהרצון לראות קצת את הודו ה”אמיתית” והלא מתויירת, לבקר בערים שלאו דווקא יש להן מה להציע לתייר המערבי ולראות נופים של מרכז הודו. כך לאחר החלמה חלקית יצאנו לדרך. נפרדנו מהמשפחה ומהחברים בנשיקות וחיבוקים ויצאנו לעבר הלא נודע. מתחילים את העלייה לרגל לעבר וראנסי הקדושה. תחנתנו הראשונה היא עיר בשם הידראבאד. אחלו לנו הצלחה ובריאות, נמשיך לעדכן. נמסטה.

–

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.