מנזר רטיסבון ומגדל האיתות בירושלים

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

צלם: Birkatjr. תורם הצילום: אתרי מורשת ויקיפדיה 2012 – אתר פיקיוויקי

חקר, ערך וכתב: אורי מלץ מאתר מלון

משפחת רטיסבון  מוצאה מחבל הארץ אלזס הצרפתי על גבול הגרמני. למשפחה היו עשרה ילדים.  

אבי המשפחה היהודי היה מצאצאי שר הכספים במלוכה הצרפתית לפני שנפלה.

האח הגדול תאודור רטיסבון היה הראשון שהתנצר והפך לאיש כמורה ואף תפס משרה גבוהה בכנסייה הצרפתית. אחיו הצעיר אלפונס רטיסבון, היה אתאיסט ידוע.  

לאחר שסיים את לימודי עריכת הדין, התארס והתכונן לנישואיו. לאחר שגילה ארוסתו היתה צעירה מכפי שחשב, החליט להמתין לנישואים ולבקר בעיר רומא. ברומא, פגש חבר ללימודים ואת אחיו הכומר. בעת שערכו סיורים בעיר הקניט אלפונס את האמונה הנוצרית והקניט באח הכומר שהתלווה אליהם בסיורים.

האגדה מספרת את הסיפור הבא: האח הכומר של אלפונס רטיסבון, ערך ניסיון כדי שאלפונס יבחן את אמונתו האתיאיסטית. הניסיון כלל אמירת תפילה מסוימת וענידת מחרוזת תפילה, שכללה מדליון עם דמות קדוש נוצרי. על פי האגדה בעת שענד את השרשרת ולאחר התפילה נתגלתה דמותה של מריה בעיניו, החיזיון השפיע עמוקות על אלפונס, שלאחר זמן מה החליט להתנצר ולהמיר את דתו כאחיו.

כאשר שב אלפונס לצרפת, הצטרף לאחיו וביחד הקימו האחים, את מסדר האחיות מציון שמקורו בקתוליות הצרפתית. הכספים להקמת המסדר הגיעו מממון משפחתי רב שנאסף בתקופת המלוכה בצרפת. רעיון הקמת המסדר האחיות מציון הניב בשלב מאוחר יותר, להקמת שורת מנזרים ומוסדות חינוך קתוליים בירושלים ובעולם.

לאחר שהתנצר החליט המומר היהודי אלפונס רטיסבון להגיע לירושלים בשנת 1875-6, על מנת להקים מנזר ומוסדות, לילדים יתומים שילמדו מקצוע לחיים במוסדות החינוך המקצועי במסדר האחיות מציון. המנזר הוקם בכספו ותכנונו של  אלפונס רטיסבון  המומר היהודי צרפתי, אשר תרם גם לבניית המנזר בעיר העתיק ובית יתומים מנזר האחיות מציון בעין כרם ומנזר רטיסבון כמבנה השלישי בירושלים.

תחילת הקמת המוסדות של מסדר האחיות מציון בישראל

האח אלפונס רטיסבון רכש בכספה של המשפחה, שטחים בירושלים. השטח השלישי שרכש היה שטח מנזר רטיסבון ברחוב המגיד 26, מידי הכנסייה האורתודוכסית הלבנה. על השטח שרכש, הקים רטיסבון את המנזר שנבנה בשנים 1876- 1897 בשביל המסדר הקתולי הצרפתי. את האדריכלות הפקידו בידיו של האדריכל הצרפתי דומא, שתכנן מבנה בסגנון ברוקי רנסנסי, למבנה הוספו אלמנטים הנחשבים לסגנון הרומנסקי הקדום יותר.

בתחילה הוקמו החזיתות של האגפים הצפוני והדרומי, כאשר האגף הצפוני נפתח לאכלוס בשנת 1874 והאגף הדרומי נפתח רק בשנת 1891. לאגף הצפוני נוספה כנסייה קפלה בשנת 1894. כל האגף הצפוני הוארך בתוספת ולכן הוא ארוך מהאגף הדרומי. בשנות השלושים של המאה העשרים התווסף אגף ניצב המחובר לאגף הצפוני. בהמשך נבנה במתחם בחלק הצפוני אגף אחורי נוסף.

מנזר רטיסבון, נועד לשמש כמנזר מגורים לנזירים ונזירות, ששימשו כמורים מקצועיים ורוחניים לילדים וכבית ספר מקצועי ללמוד מקצועות ובנוסף כבית יתומים. בתחילה שישמש בעבור ילדים נוצרים שהובאו מלבנון, לאחר שהוריהם נטבחו, בידי הדרוזים מספר שנים קודם לכן.

מנזר רטיסבון שימש את בית היתומים המקצועי לילדים עד שנת 1970. בשנה זאת החליף את בית היתומים, לסמינר ללימוד תורת הנצרות והפילוסופיה את היהודים.  בראש הסמינר הלימודי, ניצב פרופסור מרסל דיבוא מהזרם הדומיניקאני, ששימש כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. ביחד עם עבודתו כראש המסדר הדומיניקאני במנזר הלזריסטי ברחוב אגרון משנת 1962. לימים בשנת 1992, זכה פרופסור מרסל דיבוא בפרס ישראל לפילוסופיה.

בשנת 1992 המנזר שהיה עדיין בחסות מסדר האחיות מציון, החל לסבול ממחסור במספר הנזירות שהיו מוכנות לתנאי הפרישות והקושי בחיי הנזירות. יש לראות במחסור במתנדבים לנזירות, בעליית רמת החיים בעולם הגשמי ולא הרוחני, שצמצם את כמות הנזירות והנזירים לשרות בתנאי הפרישות ואת החוקים הסגפניים והנוקשים בעבודת האלוהים, ששולבו במוטיב להיטיב עם חסרי הכול והעניים.

הפחד של אנשי רטיסבון מהלאמת המנזר כרכוש נטוש, עקב התמעטות מספר הנזירות במסדרי האחיות מציון, כמו בשאר המנזרים. פנו ראשי המסדר והעבירו את הרכוש לוותיקן האורתודוכסי בשנת 1992.  למקום נכנסו זרם נוצרי בשם האחים האמריקניים, אך הם לא החזיקו מעמד אולי בהיותם מעטים אל מול המשימה שניסו לעמוד בה.

למשבצת הריקה לאחר הסתלקותם של אנשי הזרם האחים האמריקניים, עבר המנזר לידי הזרם הסלזיאני הנוצרי שמקום מושבו הוא בוותיקן. המקום אף החליף את שמו למוסד האפיפיורי רטיסבון.

על מנת לתפעל ולשלוט על מנזר רטיסבון זה, חברי המסדר הסלזיאני האיטלקי שמושבו בוותיקן, החלו לשפץ את המבנים במתחם בהשקיעם סכום כסף גדול, על-מנת לשפר את ההזנחה, שנעשתה לאורך השנים מהתמעטותם של כמות משרתי הנצרות מהמסדר הקודם.

בעת שיפוץ המבנה היה פרק ההשתלטות בגלל מרצונם של חברי המסדר הסלזיאני האיטלקי, לשלוט על נכסי מנזר רטיסבון והבעלויות והוויכוח על הרכוש בין הנותרים מאנשי מסדר האחיות מציון במנזר, לבין המסדר הסלזיאני האיטלקי. בתהליך ההשתלטות על המבנה והמתחם, על חדרי המגורים ובתהליך דחיקת האנשים הנותרים, בני מסדר האחיות מציון, נדחקו למבנה האחורי של המנזר המצורף לחלק הצפוני. אנשי הזרם הסלזיאני זרקו מבעד לחלונות את החפצים שנמצאו בחדרים, חסמו את דלתות ומעברים בין האגפים והותירו לשני הנציגים האחרונים של מסדר האחיות מציון כיום, כומר ונזיר את האגף האחורי.

למרות זאת כלפי חוץ (כי הרי לא מכבסים כביסה מלוכלכת מחוץ למוסד) מתקיימים חיי שיתוף דיפלומטיים וקורקטיים ביחסי הגומלין בין הפלגים. בפועל קיימת מחלוקת גדולה על נושא הרכוש כיוון שרכוש פירושו הכנסות.

בידי פלג האחיות מציון נותרו קרוב לחמשה עשר חדרים להשכרה במבנה האחורי, חדרים אלו מושכרים לזמנים קצובים של מספר חודשים, בדרך כלל לשלושה חודשים לצליינים, לסופרים ומשוררים הבאים לכתוב וליצור. חלק מהחדרים מושכרים לאנשים הלומדים עברית באולפנים. הכומר והנזיר שנותרו מנהלים את האכסניה, באמצעות מתן מגורים ומשכורת למשפחה מהעלייה הרוסית, המטפלים בניקיון ואחזקת האכסניה ובשליחויות שונות.

על פי חוקי המסדר הסלזיאני הוחזק תמיד בית ספר לכמורה בישראל. בתחילה התקיים הסמינר לכמורה במנזר בית גמאל (ליד בית שמש). לאחר מלחמת ששת הימים בשנות התשעים, הועבר הסמינר לכמורה למנזר הכרמיזן. כשהחלו בעיות הנתיב והמיקום של גדר החומה המפרידה בין הגדה לישראל, החליטו ראשי הזרם הסלזיאני, להעתיק את מקום הסמינר לכמורה והעבירוהו למנזר רטיסבון, מן הסיבה שאנשי הכמורה, אינם מתערבים בנושאים פנימיים, מחלוקות בין עמים ונושאים בעלי זיקה פוליטית, במדינות שבהם הם פועלים.

במקום הסמינר הצרפתי ללימוד הנצרות והפילוסופיה הנוצרית לאנשים יהודים במנזר רטיסבון, נפתח בשנת 2003 במקום הסמינר התיאולוגי בשם המוסד האפיפיורי רטיסבון שנועד להכשרת פרחי כמורה במשך ארבע שנים, כאשר שפת הלימוד היא איטלקית. המסדר שלח מורים מאיטליה וחלק גדול מתלמידי המוסד היו מארצות אירופה כאשר חלקם הגדול מאיטליה.

מעט על הזרם הסלזיאני

את המסדר הסלזיאני האיטלקי יסד דון ג’ובני מלכיאורה בוסקו, המכונה גם יוחנן בוסקו, בעת שירותו ככומר קתולי ברומא שהקדיש את חיו למען חינוך הנוער.  דון בוסקו נפטר בשנת 1888 וקיבל בשנת 1934 את התואר קדוש בכנסייה הקתולית מידי האפיפיור ואת הכינוי מחנך ומורה הנוער.

המסדר הסלזיאני האיטלקי, הוקם ממקום של שכבות עוני. מקום שילדים צעירים הוכרחו לצאת לעבודות קשות והכנסה נמוכה ולהשליך הצידה את הלימודים.  במטרה לעזור לפרנסת המשפחות, ומכיוון שמטרת המסדר לספק לילדים אפשרויות חינוך ולמידת מקצוע עבודה לחייהם ובעיקר לילדים יתומים, הוקמו מוסדות כאלה ברחבי העולם וכמה בארץ ישראל כמו: בנצרת, מנזר בית גמאל, מנזר הכרמיזיין ומנזר רטיסבון.

במזרח התיכון ובאסיה נותרו כיום מספר מנזרים: מנזר בירדן שבו נאספות הנערות לאחר לימודי היסוד ונשלחות לאיטליה להשלים את לימודי הנזירות שאורכות כשבע שנים. לאחר קבלת תואר הנזירות נשלחות הנזירות למקומות השליחות על פי צרכי המסדר הסלזיאני המנזר שהיה באירן. ננטש לאחר המהפכה האסלאמית והנזירות עברו לעבוד במתחם השגרירות האיטלקית באירן.

מצבם של הנזירים והנזירות בסוריה בעייתי ומסוכן כיום, כיוון שהמסדר מפעיל בית חולים המקושר לשלטון הנוכחי, ושמאשפזים בו אנשי השלטון. אין יודעים מה יהי מעמדו וגורלו לאחר הלחימה, קיימים גם סניפים במצרים, אלג’יריה בהודו, במדינות אפריקניות שונות וברחבי מזרח אסיה.

הפרק היהודי במנזר רטיסבון

בעת שמספר הנזירות והנזירים ומספר התלמידים פחת בסביבות שנות השישים של המאה הקודמת, (העיר העתיקה לא הייתה בידינו ויתומים וילדים עניים בני העדה הנוצרית הערביים היו מעטים) החליטו ראשי המנזר באישור ההנהלה בצרפת, להשכיר דירות וחדרים במנזר רטיסבון ליהודים.  במבנה הראשי הוחכרו שש דירות למשפחות יהודיות, עוד משפחה יהודית התגוררה בשטח המתחם בצריף המגורים של אחד המורים במוסד ומשפחת הצייר דיליאן התגוררה במגדל האיתות התורכי בחצר.

הכסף שנאסף מהחכרה זאת, בדמי מפתח שימשה את אנשי המסדר. לאחר מותם של המשתכנים במנזר הוחזר הרכוש לידי המסדר על פי חוקי החכירה (בחוזה לא הייתה זכות מגורים ליורשים). כספים שנאספו משכירות זאת, מועברים לחשבון הוותיקן אחת לשנה בידי הכמרים שאספו את דמי ההשגרה.

המוסד האפיפיורי רטיסבון של הזרם הסלזיאני כיום

ראשית, שפת הלימוד הוחלפה מאיטלקית לשפה האנגלית. הנהלת המוסד והמורים שהגיעו מאיטליה בעיקר הוחלפו בידי צוות מורים בין לאומי.  מנהל הסמינר האיטלקי סטפן הוחלף בתחילה בכומר אנגלי וכיום בידי מנהל מהודו וסגנו שהגיע מקניה. הבדלי התרבויות גורמות למחלוקות בחיי היום יום. שינוי זה יוצר חילוקי דעות פנימיים לחומר הלימוד ולמטרות הכמורה המסורתיות אל מול המטרות המודרניות המשתנות.

כדי להבין את עומק הבעיה, צריך לחטט מעט בשינויים שחלו במקום, הזרם הסלזיאני של היום נשלט בראש ובראשונה בידי מחלקת המזרח התיכון של הכנסייה, אשר מקום מושב ההנהלה בעיר בית לחם. המפקח הראשי כיום ממוצא ערבי, שהחליף את המנהל האיטלקי, הרכב הנזירות החיות במנזרים בארץ, השתנה מנזירות אירופיות, לנזירות ממוצא ערבי, כלומר המנטאליות השתנתה מדגם אירופאי לדגם אסיאני ים תיכוני.

הרכב הסטודנטים בסמינר ללימוד הכמורה במנזר רטיסבון

כיום בשנת 2012 לומדים, בית מדרש לנזירים שסיימו את לימודי הנזירות לאחר שבע שנים בארצותיהם והמגיעים ללמוד להיות כמרים בתקופה של ארבע שנים, ללימוד בחסות הוותיקן.  פרחי כמורה אלו מתגוררים במבנה המנזר. לומדים בסמינר כחמישים פרחי כמורה אלא שאוכלוסיית הלומדים השתנתה בשנה האחרונה לבלי הכר.

במקום סטודנטים ממוצא אירופאי שהוו את רוב פרחי הכמורה, אנו מוצאים סטודנטים רבים מארצות אפריקאיות, מהודו, מארצות באסיה. מיעוט פרחי כמורה מאיטליה ואפילו סטודנטים הלומדים כמורה ממסדרים נוצריים אחרים המהווים כרבע מהתלמידים (כיוון שבמסדרים אלו החליטו לחסוך בהקמת בית ספר לכמרים). נותרה השאלה מדוע מגיעים הנזירים הללו ללמוד את מקצוע הכמורה במוסד הלימודי במנזר רטיסבון בירושלים.

פרחי הכמורה הלומדים במנזר רטיסבון, שלחלקם ניתנת האפשרות לבחור להגיע לכאן מגיעים על פי ייעוד וצרכי הכנסייה לשליחויות למוסדותיה בעולם. חלקם מגיעים לכאן בעיקר אם הם מיועדים לשליחות במזרח התיכון, לאחר גמר לימודי הכמורה. חלק מהכמרים מגיעים כי רצונם ללמוד את הברית החדשה בשפה העברית וחלקם האחרשואפים להיות מורי דרך בארץ הקדושה לקבוצות של צליינים.

בסיום הלימודים בסמינר הכמורה, מוענקת תעודת הסמכה ככומר ותעודת הסיום המקבילה לתואר אוניברסיטאי. בעולם הנוצרי נחשבת הסמכה זאת כשווה בערכה וברמת הלימוד לתעודת מסיים הסמינר ברומא בוותיקן, כיוון שישנה הכרה לתואר האקדמי של סמינר רטיסבון בעולם הנוצרי ולרמתו הגבוהה.

דרך הכשרתם של הנזירות שונה לעומת הנזירים והכמרים. נערות שמביעות את רצונם לחיי נזירות (תופעה המתמעטת בעולמנו המודרני), נערות אלו נאספות ונשלחות ללמוד במנזרים באיטליה, בסיום הכשרתם האורכת שבע שנים הם נשלחות למנזרי המסדר על פי צרכיו.

שכר הלימוד של פרחי הכמורה

שכר הלימוד אינו דבר של מה בכך, עלות הלימודים אינה זולה, תשלום שכר הלימוד נקבע באפשרויות הכספיות של ההורים. באם יש בידם לשלם הם משלמים תשלום מלא או חלקי. פרחי כמורה עניים או המגיעים ממדינות עניות, שכר הלימוד מממון בידי הנהלת המסדר בוותיקן ברומא, או בידי הגופים והמסדרים השולחים את פרחי הלימוד לסמינר רטיסבון.

נגיסה במסורת הנזירות והכמורה

העולם המודרני והחשיפה של הצעירים בארצות מוצאם בטרם יצאו לדרכם הנוצרית, בצרוף המנטאליות של הפיתויים והחומריות שעולמנו מעניק, גורמת לחשבון נפש, לייסורים נפשיים ושינויים דרמטיים במבט הפנימי, לאורך החיים הנוקשה הסגפני שהמערכת דורשת מהנזירים והכמרים בעולמנו כדינוזאור קדום.

החשיפה למדיה, למחשבים ולאמצעי הבידור, ביחד עם החשיפה להנאות החיים גורמת לבקיעים בעולמם הסדור של המשרתים בקודש הכנסייה, מספיק לקרוא על שערוריות בהתנהגות של אנשי כמורה ברחבי העולם, כדי להבין כי הסדקים שהוסתרו בחדרי חדרים ובמרתפים, צצים ונחשפים בעולם החושפני של עולם הריאליטי והסרת מחסום קוד השתיקה של אנשים שאינם מוכנים להחריש על מעשי שחיתות ובעיות מוסריות.

כול עוד ההסתגרות במתחמי המנזרים והבידוד מנעו חשיפה זאת בעבר והחיכוך עם המודרני והקדמה, פתחו יצרים חבויים אישיים של המשרתים כרועים בעולם הנוצרי, רצונם של אנשים אלו להינשא כמשל, גורמים לבעיה רצינית במסדרים שחיי הפרישות הם טאבו.  מצב זה גרם לאנשי הכמורה לחפש דרכים להגשים את מאווייהם האישיים, או בדרכים של נטישת חייהם כרועים, או במעבר לזרמים נוצריים המתירים נישואים והבאת ילדים לעולם.

בעיה נוספת היא בחוקי הכנסייה של הזרם הסלזיאני, המשרת במקום מסוים חייב להחליף את מקום שירותו אחת לכמה שנים, המעברים מערערים את עולמו הסדור, במיוחד החשיפה לתרבויות ומטליות שונות במקום שירותו החדש.

הצצה לחיי מסדר נזירות במנזר בעולמנו

דרגות החופש של הנזירים רב יותר מדרגות החופש של הנזירות במגעם עם העולם החיצוני. נזירים אף מגיעים למנזרי הנזירות אחת לשבוע או שבועיים, על מנת להתפלל עמם ובעיקר לשמש ככומר בתא הווידוי לנזירות (בעבור עבודתם זאת מקבל הנזיר תשלום).

סדר היום במנזר הינו סדור וקבוע, על מנת לשמר את אופי ומטרות הנזירות.  לכן חשובה שגרת החיים והביחד, לחיזוק אישי וחברתי של הנזירות או הנזירים במסדרים. בפעילות והמפגשים המשותפים מנסים למנוע את חווית הבדידות והפיתוי מחוץ לכותלי המנזר. במפגשים מופעל גם מעין שטיפת מוח למפקפקים והתוהים בנבכי החיים בעולם החיצוני, לצורך זה נערכות שיחות חיזוק עם אם המנזר והכמרים המגיעים לווידוים במנזר.

טועה מי שחושב שהחיים ביחד אינו גורם לחיכוכים או למריבות. אומנם כלפי חוץ המראה המשותף של חיי הקהילה פסטורלי אך המציאות שונה. ישנם מריבות וקינאה בין התפקידים לעבודה שחולקו לנזירות. ישנם בעיות מהמעברים בין המנזרים של הזרם הנוצרי הנכפה עליהם על פי חוקי המנזר, ותהליך ההשתלבות במקום החדש.

בחיי היום יום האנושיות קובעת בהתנהגויות, הקנאה כן קיימת, הרכילות וחרצובות הלשון נפתחות, למרות שכלפי חוץ הדיפלומטיה חוגגת. את הלהבות משתדלים ראשי המסדר לכבות, אך לא תמיד בהצלחה. דוגמא דומה אך שונה במטרתה היא (שכאשר מתבוננים בסדרות הראליטי של הישרדות, שבהם אוספים קבוצה לקהילה סגורה, רואים מיד את היצרים החבויים עולים) כך אנו מבחינים בדרגות שונות יצריות הצצות ועולות בחיי הקהילה הסגורה הנוצרית.

סדר יומם הכללי של הנזירות במנזרים

סדר השגרה הינו קבוע ובשעות קבועות. מי שמאחר לשעת הארוחות מפסיד את הארוחה או את ההתכנסות.

השכמה מוקדמת לתפילה מרוכזת בקפלה, טקס קבלת זריחת השמש, תפילה זאת נמשכת כשעה, בגמר התפילה הולכות הנזירות לארוחת הבוקר שלהם בראשות אם המנזר. מותר לדבר ולקשקש בהגיגי העולם הגדול. יש לציין את הסדר והניקיון הבולט בניקוי חדר האוכל והכלים.

בגמר הארוחה פורשות הנזירות כול אחת למשימות יומה על פי תפקידה. חלקם במנזר מטבח, בגינה, בטפול בחדרי האירוח אם יש במנזר. חלקן של הנזירות בעבודתם מחוץ למנזר, כמו קניות וסידורים למנזר, או הוראה במוסדות לימוד לבנות נוצריות, או בפעילות במרפאות המסדר. בצהרים מתכנסות הנזירות לארוחת הצהרים המשותפת.

בסיום הארוחה ממשיכות הנזירות בעבודתם, עד השעה ארבע. אז, מתכנסות הנזירות לתפילה לטקס שקיעת השמש, התפילה נקראת אווה מריה ולאחריה מתקיימת תפילת הסליחה הבאה לחסל את הקנאה, היריבות וחילוקי הדעות (בדומה לתפילת הסליחות שלנו ביום כיפור). אלא שבחלק מהמקרים, תפילת הסליחות משמשת עלה כיסוי, שאין מאחוריו שום סליחה ליצריות ולחשבונות הזעירה בינן לבין עצמם.

מנהג נוסף יש לנזירות בסוף תפילת הערב, הם מזכירות את שמם של הנפטרות מרשימות מעודכנות, לעילוי נשמתם של נזירות המסדר, שמתו בכול רחבי העולם, על פי תאריך יום פטירתם (כשם שאנו מגיעים לקבר יקירינו אחת לשנה).

מוסד נחמד נותר מהשפעת התרבות האירופאיות להיפגש למפגש חברתי וליכוד וחיזוק חברתי של הנזירות לקפה ועוגה במה שאנו קוראים פייב אוקלוק לאחר תפילת הערב לחמה בגמר המפגש החברתי חופשיות הנזירות עד ארוחת הערב.

ארוחת הערב בשעה הקבועה משמשת כמפגש כמעט אחרון ליום הסדור של הנזירות.  לאחרי הארוחה מתכנסות שוב הנזירות צופות בשידורי הטלוויזיה בדרך כלל על ארצות מוצאם. דוגמא: האיטלקיות יצפו בתוכניות מאיטליה. לחלק גדול מהנזירות יש מחשב אישי ואינטרנט, חלקם הגדול משתמש בהם למשלוח מסרים למשפחה או לשוחח בסקייפ עם המשפחה.

חלקם של הנזירות מרכלות ומספרות לחברותיים ממראות עיניהם במשך היום וחולקות עמן את חוויותיהם האישיות, בסיום הערב הולכות הנזירות לחדריהם ללינה, חלקם ממשיכות להתפלל בחדריהם לחיזוק עצמי בטרם יעלו על יצועם.

מגדל האיתות התורכי חדל לאותת

מגדל האיתות ממוקם מצידו הימי של מנזר רטיסבון ברחוב שמואל הנגיד בירושלים

בתקופת אל תורכ הוקמו עשרות מגדלי איתות (עשן ביום ועש ולפידים בלילה) בין ירושלים בואך לנמל יפו, סימני האיתות כדוגמת האינדיאנים באמריקה סימני עשן ומאוחר יותר תאורת עששיות –לפידים, מגדל זה הוקם בתחילת המאה ה 19. בצילומים מסוף המאה ה 18 לא נראה המגדל בצילומים של המנזר שישב חשוף על הגבעה.

כדי להגיע למגדל האיתות יש להיכנס לחצר המנזר ברחוב הנגיד בירושלים, החצר פתוחה בכל זמן, ובצידו הימני של המנזר רטיסבון ממוקם מגדל האיתות מאבן ובעל כיפה מעוגל לגגו.

את המגדל רכש בדמי מפתח האמן הירושלמי דיליאן מנשה בשנת 1964. שעבר מנשה להתגורר בשכונת ימין משה, רכשה את המבנה הצלמת והעיתונאית חנה זקס והתגוררה בו עד 2007 (עברה לגור בספרד). בשנת 2009 מכרה חנה את המגדל בחזרה למנזר. המגדל עבר שיפוץ וגרים בו שוב.  והמבנים שליד המגדל שימשו למגורים לתלמידים לתיאולוגיה הבאים ללמוד בשערי המנזר. ברחבה בין המנזר למגדל נהרס הגן ונסלל מגרש חניה מאספלט.

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.