מסלול טיול אל הזיכרון היהודי בפריז

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

כתבו: איה ואביטל ענבר

–

עד למהפכה הצרפתית ולמתן שיוויון ליהודים, שהותם של יהודים בפאריס היתה מותנית וארעית ומספרם לא עלה מעולם על כמה מאות. עם זאת,  במוזיאון ליהדות בפאריס מוצגים תשמישי קדושה מלפני 2000 שנה, שאולי מלמדים על נוכחות יהודים גולים כבר בתקופת לוטסיה.

מספר היהודים בצרפת כולה היה מועט, עקב כמה גירושים רצופים בימי-הביניים ואיסור-שהייה כמעט גורף בתחומי הממלכה. קהילה גדולה ומשגשת חיתה באלזאס, שסופחה רק במאה ה-17, ובפרובאנס, סביב אוויניון בחסות הכס הקדוש, במערב החבל תחת רוזני פרובאנס, ובריביירה אצל דוכסי סאבואה.

למן המהפכה גדל מספר היהודים בפאריס. ראשית באו מאלזאס ופרובאנס, וגם יהודים אמידים מפורטוגל שחיו בבורדו. גלי ההגירה של שלהי המאה ה-19 והמאה ה-20 הביאו לעיר עשרות אלפי פליטים ממזרח אירופה, שנמשכו אל ארץ המהפיכה, שפתחה שעריה בפני גולים ונרדפים. רבעים שלמים, הדלים ביותר, במזרח העיר ובמרכזה, מלאו סוחרים ובעלי מלאכה יהודים. אלה מהם שעשו חיל, עקרו לשכונות האמידות שבמערב העיר. היהודים השתלבו בחברה, תרמו רבות לכלכלה ולחיי הרוח, ושירתו בצבא הצרפתי במלחמות השונות.

בזמן הכיבוש הנאצי, גמלה צרפת ליהודיה רעה תחת טובה. חוקי הגזע של וישי היו נוראים, ושיתוף הפעולה עם הנאצים – מוחלט. משטרת פאריס עצרה רבבות יהודים אזרחי צרפת והעבירה אותם לידי הגרמנים. בפאריס פעל אגף של המשרד לענייני יהודים בממשלת פטן. בחסות ה”חוק”, בזז בשיטתיות את רכוש היהודים: כספים ודברי-ערך המופקדים בבנקים, חנויות ודירות, חברות ועסקים, פריטי אמנות. הכל, בעצם, כדי לשלול מהיהודי כל אמצעי לברוח ולהתגונן לפני שיישלח למחנות. במחנות שבצרפת, לפני המסע לאושוויץ, גזלו השומרים את המעט שהותר ליהודים להביא איתם מהבית… הרשימות מסמרות שיער.

מלוא היקפה של מסכת הביזה נתגלה רק בשנות ה-90, בעקבות תחקירים מעמיקים, לא מעט בעקבות פרשת הבנקים בשוויץ ולחץ בינלאומי – והוא מחריד. הכל מתועד בקילומטרים של תיקי ביזה שנשמרו בארכיונים רשמיים לרוב. עקב כך הכריזה צרפת ב-1999 על תחילתם של שילומים לקרבנות הביזה.

ברי דז אוספיטאלייר סן-ז’רבה, בקצה רי דה בלאן-מאנטו, מעבר למה שהיה שוק מקורה והיום מרכז קהילתי, בית-ספר יסודי פעיל, לשעבר יהודי, ששמו החרוט על שער עתיק נמחה לאט-לאט. בחזית, שלט לזכרם של “165 ילדים יהודיים מבית הספר, שהושמדו במחנות הנאציים”, ושלט שני לזכר מורה אמיץ, שהציל עשרות ילדים במהלך הכיבוש. לרגלי השלטים, זֵרים רשמיים רבים: כמה פעמים בשנה מניחים פרחים באתרים הקשורים בשואה. זוג ישראלים עובר ביעף, לא מעיף ולוא מבט בשלט, בגל הפרחים, הולך מהרובע היהודי לכיוון פראן-בורז’ואה, דן בקול רם היכן יאכלו צהריים. פאריס, אני חוזר על כך, היא לא רק יופי וגסטרונומיה. יש בה גם ביטוי לרוע. לנו, יהודים, אסור להתעלם מכל מה שמנציח זאת.

אחרי מלחמת-העולם השנייה באו גלי הגירה גדולים מצפון-אפריקה ושינו עמוקות את פני הקהילה. פאריס היא אחת הערים היהודיות החשובות בעולם, מבחינת מספר יהודיה ומשקלם הסגולי בכל תחומי החברה והמשק.

טיול בפאריס מביא את התייר במגע עם נוכחות יהודית ענפה ומגוונת. קהילה פעילה ומלאה חיוניות. רבעים שוקקי חיים. חנויות, בתי כנסת, חיי תרבות. אבל אסור לשכוח שבפאריס הרעו הצרפתים עם היהודים שחיו בקרבם. לא חוכמה להיות ליבראל וקולט פליטים כשהמצב שפיר וטוב. המבחן האמיתי הוא דווקא בתקופה קשה, ואז, צרפת הכזיבה מאוד.

המסע אל הזיכרון היהודי שאני מציע בפאריס, עובר בשלושה אתרים בעלי סמליות עמוקה: המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות, בשל משמעותו העמוקה כאנדרטה לנספים, מוזיאון ניסים דה קאמונדו (Nissim de Camondo) בשל סיפורו האנושי המאלף, והאנדרטה הנחבאת אל הכלים ליהודים שמשטרת צרפת אספה אל אצטדיון מרוצי האופניים, לפני שליחתם לאושוויץ דרך מחנה דראנסי הידוע לשמצה שליד פאריס.

אנדרטה לדיירי העבר

המוזיאון של היהדות פתח שעריו בנובמבר 1998 בלב המארה. הוא יפה, מעניין ומרגש, מעורר מחשבות בסוגייה מיהו יהודי בכלל ויהודי צרפתי בפרט – ומנציח את זכר היהודים שגרו בבית, ולא שבו מהמחנות.

הוא שוכן ברחוב טאמפל, שמובנו העברי הוא “מקדש”, רחוב מסחרי סואן, מלא בחנויות של סוחרי בגדים יהודים – זה חלק מ”הפלעצל”, לא ממש אטרקציה תיירותית. כל הנכנס בשערו הצנוע של בית מס’ 71, ועובר את מתקני הביטחון המשוכללים  שאין כמותם לא בלובר ולא באורסה, מוצא עצמו בחצרו הרבועה של ארמון קטן מן המאה ה-17, אוטל דה סנט-אניין

(Saint-Aignan de Hotel) – ועומד משתאה נוכח אצילות הקווים של הבית, האיזון וההרמוניה.

הארמון עבר גלגולים רבים מאז הקמתו, וכשם שבתל אביב בעלי בתים מפצלים דירות ומקימים בהן קיטונים לעובדים זרים, כך גם נהגו במחצית המאה ה-19 בפאריס. לאחר שירד מגדולתו הוסיפו לו שלוש קומות כעורות (שסולקו בשיפוץ), חילקו אותו לדירות קטנות ושיכנו בהן משפחות של מהגרים יהודים מפולין, רומניה ואוקראינה, בתי מלאכה קטנים ובתי עסק.

העובדה שחיו במה שהיה ארמונו של רוזן צרפתי, לא עמדה ליהודי הבית כשהתדפקה על הדלתות משטרת פאריס ואספה אותם, עם רוב יהודי העיר, לאיצטדיון מירוצי האופניים ומשם למחנה דראנסי, שממנו לקחום הנאצים להשמדה. שלושה-עשר מדיירי הבית לא שבו. והמוזיאון זוכר – ומזכיר.

בחצר פנימית קטנה, מעין פיר, פרוס, מראש הבניין ועד הקרקע, המיצב של כריסטיאן בולטנסקי, היצירה המרגשת ביותר במוזיאון: “תושבי אוטל סנט-אניין, 1939”. עבודה מאופקת כמו מעשה של יומיום, כרטיסים עם שמות, כאילו תיעוד פשוט ויבש. מה שמעניק למיצב את עוצמתו הרוחנית היא הידיעה הקיימת בצופה שהשמות הללו, פרידמן, ליבוביצ’י, רוזנצוייג, זולטי – אינם סתם שמות. כדי להנציחם, בחר האמן לשחזר את צורתן של מודעות האבל, שנהוג היה לתלות בערי אירופה המזרחית, ונהוגות גם אצלנו. לעיתים, בנוסף לשם, רשומים מקום הלידה והמקצוע, כמו לסמן את קטיעתו הטראגית של סיפור שלא סופר.

כל השאר, מה שבפנים, הוא מוזיאון מעניין, יחיד במינו בצרפת, ואחד הבודדים בעולם המוקדש ליהדות. מעניין לבקר.

–

אנדרטה לבן שנפל בקרב

מוזיאון דה קאמונדו שוכן באחד הרבעים היותר אמידים בפאריס, הרובע השמיני. ראשי הפרקים של קורות המשפחה משרטטים סיפור עצוב, עם סוף רע, שמפיק הוליוודי יכול להפיק ממנו סרט סוחט דמעות.

קאמונדו היא משפחת יהודית נכבדה ממגורשי ספרד, שהתגלגלה  לקונסטנטינופל. בתחילת המאה ה-19 ייסדו בנק, לימים הגדול בבנקים של האימפריה העותמאנית.

כמו כל בנקאי יהודי חשוב, גם הם עזרו למלכים ולממשלות. מלך איטליה ויטוריו-עמנואלה אף העניק להם ב-1867 תואר-אצולה, בשל הסיוע שהעניקו לאיחוד איטליה. כך היו לרוזנים. וקאמונדו היה לדה קאמונדו.

אך צרפת משכה את האחים אברהם בכור וניסים, כפי שמשכה רבים מאוד מיהדות ספרד הפזורה באירופה ודרום-אפריקה. הם עקרו לפאריס על הונם בתקופת הקיסרות השנייה, ורכשו ברחוב מונסו שתי חוילות צמודות זו לזו, הגובלות ללא מחיצה באחד הגנים היפים ביותר  בפאריס – פארק מונסו – וניבטות אליו.

מואיז, בנו של נסים, ירש ב-1911 את בית הוריו, הרסו ומינה צוות של ארכיטקט ומעצב גנים לבנות לו חוילה מפוארת אך דיסקרטית, בסגנון הפטי טריאנון של ורסאי. הוא היה אספן נלהב, שהתמקד באוצרות האר דקוראטיף הצרפתי של המאה ה-18, וכנס אותם בארמונו הקטן, בו התגורר בו עד מותו. אחיו יצחק, בנו של אברהם בכור, אסף את אמנות המזרח הרחוק, הציור הצרפתי במאה ה-18 והאימפרסיוניסטים, ותרם מרבית אוספיו ללובר.

בני קאמונדו היו לצרפתים טובים ונאמנים. ניסים, בנו של מואיז ונכדו של ניסים, התגייס במלחמת-העולם הראשונה. הוא שירת בחיל האוויר, ונספה בטיסה. כמו אנטואן דה סנט-אקזופרי.

מואיז הלך לעולמו ב-1935. את החוילה המרשימה וכל האוספים שבה הוריש למוזיאון אר דקוראטיף בפאריס, וביקש שהבית ינציח את שם בנו, נסים. וכך, ב-21 בדצמבר 1936, נחנך בבית מוזיאון ניסים דה קאמונדו.

כעבור פחות משלוש שנים פרצה מלחמת-העולם השנייה. בתו של מואיז, ביאטריס, בעלה לאון ריינאך ושניים מילדיהם נספו באושוויץ. מי ששרדו מהמשפחה, חזרו לפאריס בחוסר-כל. חוילת דה קאמונדו וכל תכולתה היו זה מכבר רכוש ציבורי.

כשמבקרים בבית, ראוי לזכור. לזכור שמדובר ביהודים שהאמינו בצרפת אמונה עיוורת ואהבו אותה, שכלו בן למענה, תרמו לה את רכושם, ואף-על-פי-כן נמסרו צאצאיהם לנאצים. כך קרה לרבבות יהודים, שבנוסף נבזז כל רכושם. בית קאמונדו הוא, בעיני, תזכורת נדירה למסכת יחסי האהבה-שנאה המורכבים כל-כך בין יהודים רבים לצרפת. וגם מוזיאון קטן וייחודי.

–

זכר החרפה הגדולה

בכניסה לגשר ביר חכים (Bir Hakeim), כשיוצאים מהאייפל דרומה, בטיילת שלאורך הנהר, מגיעים לכיכר לזכר הקורבנות היהודים של הוולודרום-ד’איבר, אצטדיון מירוצי-האופניים החורפי. ול-ד’איב, כפי שכונה פעם בחיבה, היה אצטדיון מקורה רב-תהילה עקב קרבות האִגרוף ותחרויות האופניים החשובות שהתנהלו בו. אבל גאנס הסריט בו סצנות המוניות בסרטו סוף העולם – והמקום קשור קשר נורא לסוף העולם שייעד לנו היטלר. הוא מסמל את הגרוע במעשיה של צרפת בשירות הנאצים נגד יהודי צרפת – נעשה ונשמע, ונעשה יותר ממה שנאמר לנו: למשל, לאסוף ולעצור גם את הילדים שמתחת לגיל 16, שהנאצים עדיין לא דרשו אז. שאלתי יהודים תושבי פאריס היכן היה הוול ד’איב. או שלא ידעו, או שטעו, או פשוט שכחו. הדעה הרווחת הייתה שהוא שכן במזרח פאריס. אחד זכר שנהג לראותו מהמטרו האווירי, אבל מיקם אותו קילומטרים מזרחה. כשגיליתי את השלט בכיכר, תהיתי מדוע הוא דווקא שם: לא קישרתי לאתר. טעות: הוול ד’איב שכן בדיוק שם, בולוואר דה גרנל, לצד המטרו האווירי. שכונה שעברנו בה מאות פעמים, ומעולם לא נודע לנו מה צפנה. המוּדעות לשואה אכן גדלה והולכת.

עוברים את הכביש, נכנסים לטיילת לאורך הנהר, ואחרי כמה מטרים ניצבים מול אנדרטה “לזכר קורבנות הרדיפות הגזעניות והאנטישמיות והפשעים נגד האנושות במסגרת מה שכונה ‘הממשלה של מדינת צרפת’ בשנים 44-1940 – לעולם בל נשכח” – זו לשון השלט. פסל מרשים, המורכב מכמה דמויות עזות-הבעה, בהן ילדים, והמשקיף על האייפל. מפתיע, וראוי לביקור – גם אם אין לטיילת המשך, וחייבים לרדת לרחוב הסואן על-מנת להמשיך דרומה.

מימין, האי הפחות מוכר של פאריס, אלה דה סיניה (Allée des Cygnes), שדרת הברבורים. אתר טיול וג’וגינג, שהגישה אליו בגרם מדרגות מאמצע גשר ביר חכים. בקצה הדרומי של האי, דגם של פסל החירות שבניו-יורק – פסל סמלי מאוד, שבוודאי הבחינו בו היהודים לפני שהוכנסו למכלאת האצטדיון, ובצאתם משם בדרך אל מותם…

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.