סיור במסתרי החבשים ברחוב אתיופיה, ירושלים

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

תמונה ראשית צילם Zivzad – PikiWiki.
תודה לפייטוש מאתר מלון על המידע

מה לאתיופיה/ חבש ולירושלים?

כולנו מכירים את העלייה ההרואית של יהודי אתיופיה ב”מבצע משה” וב”מבצע שלמה”, אך מסתבר שהקשר בין אתיופיה לירושלים ולארץ ישראל מרחיק עד לימי שלמה המלך ומלכת שבא. על בסיס האמונה כי לשלמה המלך ולמלכת שבא היה בן משותף, מֶנֶלִיק, אשר הוא ויורשיו החזיקו בארון הברית בחלק מטלטלותיו, נקשר קשר בל ינותק בין אתיופיה לירושלים. קשר זה בא לביטוי, בין השאר, באמונה האתיופית הנוצרית ובמוסדות האתיופיים בירושלים, אשר מרוכזים…איך לא? ברחוב האתיופים ובסביבותיו.

קצת היסטוריה של רחוב אתיופיה

בתקופה העות’מאנית שימש הרחוב כשביל חיבור למערב העיר, לכיוון שכונת “מאה שערים”. בתחילת הכיבוש הבריטי של ירושלים בשנת 1917 הרחוב החל להתפתח, נוספו בו בתים ונסלל בו כביש במקום שביל העפר.
הרצון לרכוש חלקות לבניית מבנים וכנסיות במאה ה-19 ברחוב ובסביבותיו נבע מביקורה של גברת מהאצולה האתיופית בירושלים בסביבות 1880. כאשר חזרה אותה אצילה מהביקור בירושלים וספרה למלכה טאיטו, אשתו של מנליק השני קיסר אתיופיה, שהייתה נוצרייה הדוקה, כי המוסדות הנוצריים החלו לצאת מחומות העיר העתיקה, הקיסר התיידד עם הסולטן העות’מאני וקיבל ממנו זיכיון לרכישת קרקעות ולבנייה לטובת המאמינים מאתיופיה. המלכה החלה לגייס כספים מעשירי עמה, נטלה אף מכספה שלה והחלה ברכישת קרקעות באזור רחוב הנביאים, היכן שנקרא כיום רחוב אתיופיה. את תנופת הבנייה המואצת יש לייחס להיילה סילאסי, האיש שהוכתר לקיסר אתיופיה האחרון בשנת 1930, והוא מהווה את אחד מיסודות האמונה הרסטפארית ואת התגלמותו של ישו השחור. הוא ונציגיו בנו כ- 15 בתים באזור. כיוון שחלק ניכר מבעלי הבתים היה ממוצא אתיופי, נקרא הרחוב “רחוב החבשים”. בתקופה הבריטית נקרא Abyssinian street או “רחוב אתיופיה”. נכון להיום, בבדיחות מה ועקב ריבוי המשכילים שגרו ברחוב, כונה הרחוב בידי בעל העיתון “חבצלת”, מר פרומקין כ”רובע הלטיני”.
חלק גדול של בני המלוכה האתיופית ברחו לירושלים בעת שהאיטלקים כבשו את ארצם בשנת 1936 ושלטו בה עד שנת 1940. מבין הנמלטים היה הקיסר היילה סלאסי, אך הוא התגורר בירושלים שלושה חודשים בלבד ועבר להתגורר באנגליה. בניו ובנותיו נשארו בארץ עד אשר עזבו האיטלקים את אתיופיה בשנת 1940. צאצאיו ממשיכים עד היום את מסורת העלייה לרגל לירושלים כמצווה הגדולה ביותר של הנצרות האתיופית.

אז לאן פנינו מועדות?

רחוב החבשים יוצא מרחוב הנביאים, מול מגרש החנייה שמעל למוזיאון הרב קוק ובית אנה טיכו; מקביל לרחוב בני ברית. זהו רחוב קטן עם המון סיפורים. הסיור כולל הצצה למספר בתים מפורסמים ברחוב ולמשעולים בינות לבתים היוצאים מרחוב אתיופיה – הוא רחוב החבשים. חלק מן הבתים משופצים, ואילו חלקם ישנים. את כולם מקיפה חומה גבוהה ושערי ברזל בפתחם. הבתים הזוגיים מצויים מצד ימין של הרחוב, והאי זוגיים – מצד שמאל. נבקר גם בכמה בנינים מעניינים השייכים בדרך זו או אחרת לסיפור האתיופי ברחובות הסמוכים.

רחוב אתיופיה 10 – הכנסייה האתיופית וסיפורה של הנזירה אמהוי צגה מרים גברו

הכנסייה האתיופית שונה מכנסיות נוצריות אחרות במבנה ובמנהגים. כנסייה זו מנתה בעבר מאמינים רבים, אך כוחה ירד בשנים האחרונות. הזרם האתיופי בנצרות שייך לנצרות המזרחית, וראשיתו במאה הרביעית לספירה, כאשר המלכה האתיופית התנצרה. נזירים אתיופים חיו בארץ ישראל באותה עת, תקופת שלטון הממלוכים במאות ה- 14- 15, ואף הקימו מנזרים. בתקופה העות’מאנית הוטלו עליהם מסים כבדים ואי לכך מספרם פחת בארץ. מחלת הדבר שהכתה בתושבי ירושלים בשנת 1883 חיסלה כמעט לחלוטין את בני העדה בעיר.
בני הכת הנוצרית מאמינים בכשרות היהודית ובדיני הטהרה, הם אינם מצטלבים ואינם עוברים התוודעות.
בקושרם את הנצרות שלהם לישראל טמון ביקור המלכה שבא בישראל ומפגשה עם המלך שלמה. על פי אמונתם, כאמור, ממפגש זה נולד צאצא בשם מנליק אשר יסד את השושלת הקיסרית האתיופית.
הכנסייה האתיופית ברחוב אתיופיה בירושלים נבנתה בין השנים 1883-1882 והוקדשה לאם ישו, מרים. מבנה הכנסייה עגול ובמרכזו מתחם מרובע בו ממוקם המזבח, שעליו דגם ארון הברית המכוסה בווילון. מתחם זה נחשב לקדוש ביותר בכנסייה. מסביבו שני מתחמים עגולים המתָחַמים את המתפללים. העיגול ההיקפי הפנימי מיועד לכוהנים, לעוזריהם ולמשתתפים בסעודת הקודש, ואילו המעגל השני מסביב למזבח מיועד לשאר המאמינים. גג הכנסייה הינו כיפה שחורה ועליה ממוקם צלב בסגנון אתיופי. הכניסה לכנסייה מופרדת לגברים ונשים: הכניסה הצפונית מיועדת לגברים והדרומית – לנשים. דלת נוספת משמשת את הכוהנים.
בצמוד לכנסייה נבנה מנזר שנקרא “מנזר הר עדן”, ובשפה האמהרית – דבראת גנה, בו חיו נזירים מאתיופיה. כמו כן הוקמה “מאפיית הלחם הקדוש” – שבה אופים לחם המיועד לסעודות הקודש. כן נבנו מסביב לכנסייה מספר מבנים שהשכרתם מממנת את אחזקת הכנסייה.
סיפורה של הכנסייה האתיופית בירושלים משתלב בסיפורה של נזירה אתיופית מיוחדת במינה, הנזירה Tsegue-Maryam Guebrou שנחשבת לאגדה מוזיקלית. צגה מרים היא בתו של משכיל אתיופי שבצעירותה בילתה ולמדה באירופה, כולל לימודי מוזיקה אצל הכנר Kontorowicz . כבר בצעירותה נתגלה כישרונה המיוחד במוזיקה, בהלחנת יצירות ובהשמעת יצירות בסגנון ייחודי השייך רק לה והכולל מוטיבים אתיופים וג’אז, בנגינה על פסנתר.
לאחר כיבוש אתיופיה בידי האיטלקים בשנת 1936 חזרה צגה מרים לעיר הבירה אדיס אבבה, שם נחסמה דרכה להתקדם ולפתח את כישרונותיה. מחסום מגדרי – מסורתי זה הביא את צגה מרים להצטרף למנזר בארצה, אתיופיה. בשנות החמישים נטשה את המנזר והמשיכה לערוך קונצרטים שהכנסתם – קודש לצדקה ולילדים נזקקים.
שני אלבומיה הראשונים הוקלטו בשנת 1963 כאשר הייתה בת ארבעים. בנגינתה ניכרות השפעות קלאסיות לצד ג’אז ובלוז. בשנות השבעים הקליטה בירושלים שלושה אלבומים: “גולגתא”, “שירו של נהר הירדן”, ו”הגן בגת שמנים”.
חייה השתנו באופן קיצוני בעת שינוי המשטר באתיופיה בשנת 1984 כשהשלטונות הקומוניסטים החדשים החלו להצר את צעדיה ולחבל בפועלה, ודרשו רק נגינה בסגנון דתי. צגה מרים ברחה מאתיופיה לישראל והצטרפה כנזירה לכנסייה האתיופית ברחוב החבשים בירושלים. לאחר הגעתה לישראל שמרה על פרופיל נמוך ונעלמה מן העין. לפני שנים ערכה סדרת קונצרטים והקלטות באמריקה, ובערוב ימייה הוקמה קרן על שמה המחלקת מלַגות לצעירים חסרי ממון, לצורך לימודים ופיתוח כשרונם המוסיקלי.

פרטי הגעה: הכנסייה האתיופית: רחוב אתיופיה 10, טלפון לכנסייה 02-6282448
על פי חוקי המקום יש לחלוץ נעלים בטרם נכנסים לכנסייה; הכנסייה פתוחה בכול ימי השבוע בין השעות 13:00 – 17:00; מומלץ להגיע בשעת התפילה בין השעות 13:00 – 15:00.

כאן נכתב מילון בן יהודה: רחוב אתיופיה 11

מול הכנסייה האתיופית, בבית מספר 11, התגוררה בשכירות בקומתו העליונה משפחתו של אליעזר בן יהודה. בבית זה הוא כתב את מילונו המפורסם “מילון בן-יהודה”; כאן גם נפטר ממחלת השחפת בשנת 1922. את עובדה זו מציין לוח זיכרון הקבוע על אחד מקירות הבית.

מנהיגי היישוב מתגוררים בבית של…משפחת נשאשיבי : בתים 7 ו-9 ברחוב אתיופיה
בתים מספר 7 ו- 9 הם בתים דו-קומתיים צמודים, המצויים אף הם, כרוב בתי הרחוב, מאחורי חומת אבן גבוהה. הבתים נבנו על ידי בני משפחת נשאשיבי בתחילת המאה ה- 20 לשם השכרה. בבית מספר 7 התגורר, בין השאר, דוד ילין שייסד ב-1914 את “בית המדרש העברי למורים”. בבית מספר 9 התגוררו אישים כארתור רופין והסופר מרדכי בן הלל הכהן, מראשי “חובבי ציון” ובן משפחת אמו של יצחק רבין.

רחוב אתיופיה 8 – בית הקיסר מנליק השני שהפך למוסד לנערות

רחוב אתיופיה מספר 8 גובל בחומת הכנסייה האתיופית. הבית נבנה ביוזמת הקיסר מנליק השני כבית דירות אשר הכנסותיו מהשכרה היו מיועדות לתחזוקת הכנסייה האתיופית הסמוכה.
בשנת 1906 השכיר בוריס שץ את המבנה על מנת לפתוח בו את בית הספר בצלאל ואף תלה שלט מעל לכניסה שבו כתב “בצלאל – בית מדרש למלאכת האֹמנות” שבו למדו בהתחלה מבוגרים עבודת אֹמנות בסגנון ים תיכוני כגון צורפות, ריקוע, רקמה ואריגה. לאחר שנה עבר בית הספר למשכנו ברחוב שמואל הנגיד. בעת שהמוסד בצלאל פעל במבנה הביא בוריס שץ למקום את קומונת הסתתים שבעידודו למדו את תורת הסיתות ועזבו לצפון המדינה לעבוד שם. חברים בולטים בקבוצה היו אלכסנדר זייד, ויחזקאל חנקין שהקימו את ארגון “בר גיורא” והזואולוג ישראל אהרוני.
מאוחר יותר מסר בוריס שץ את המבנה לידידיו, חברי הקומונה הירושלמית, שבין חבריה היו רחל ינאית ויצחק בן צבי. בתקופת בצלאל ואחריה גרו במקום הציירת אירה יאן ובתה לנה, שהגיעו מקישינב, ובסמיכות להן גרו הרופאים חנה ונפתלי וויץ.
בשנת 1908 נוסדו במקום המוסד והפנימייה לנערות על ידי אפרים כהן רייס. חזונו היה להנחיל את השפה העברית ולטפח את ההשכלה למעוטי היכולת אך ורק בשפה העברית. חלק מהנערות שהתגוררו במוסד הגיעו אליו לשיקום לאחר שפנו לעיסוקים מפוקפקים (זנות, מיסיון). בממוצע התגוררו במעון בין 40 – 50 בנות בגילאים שונים.
כאשר הסתיימה מלחמת העולם הראשונה ונותק זרם התרומות והמזון מיהדות גרמניה, עבר המוסד לחסות ההסתדרות הציונית ונוהל בהנהלה חדשה, עד אשר הפסיק לפעול בשנת 1922 לחלוטין, לאחר ששאר התלמידות נשלחו למוסדות אחרים בארץ.
לאחר שנסגר המוסד לבנות, הושכר חלק מהמבנה לצורך מגורים לאחיות דתיות של בית החולים הדסה בזמן לימודיהם. כמו כן, בבית הזה התגוררה משפחתו של יהודה עמיחי באחת הדירות בשנות ה- 50.

רחוב אתיופיה בית מספר 6 – הגן הנעלם

הבית המוקף חומה ולפתחו שער ממתכת יצוקה אינו מבשר את יופיו פנימה. זהו בית אבן בן קומה אחת וגג רעפים, כשמצדו השמאלי מוליך אותנו משעול, מעבר מיוחד המאפשר הצצה לבית ולחצרו המרהיבה. בהמשך לחצר זו, נמצאת חצר נוספת המקיפה בית אבן בן שתי קומות אשר בקומת הקרקע שלו ממוקם מוסד מיסיונרי – ארגון נשים לטיפול בילדים נזקקים. בכניסה למשעול בצדו השמאלי של המבנה, על החומה, תלוי שלט “הדסה” וחץ המורה לכניסה. יש להניח שהמבנה הפנימי בהמשך המשעול שימש את בית החולים, כפי הנראה למגורי עובדים בתקופה שבית החולים “הדסה” היה ברחוב הנביאים. כיום בחלק מהמבנה מצויה מרפאה של הדסה לטיפול בילדים ובמתבגרים הסובלים מבעיות נפשיות.

ביתו של רופא העיניים דר’ פייגנבאום – רחוב אתיופיה מספר 3

לפנינו בית מידות מאבן, בן שתי קומות, מוקף בחומה גבוהה. את הבית שכר הרופא בשנת 1914. אריה פייגנבאום היה רופא שעבד עם דר’ טיכו המפורסם ואף שוטט ברחבי ישראל על מנת לתת מזור למחלות העיניים הקשות בקרב תושבי הארץ, בעיקר הערבים. לימים היה מנהל מחלקת עיניים בהדסה.
הרופא היה ידוע גם במלחמת החורמה שלו להנחלת הלשון העברית, כולל סירוב לשלם מסים לעירייה עקב סירובה לשלוח חשבונות הכתובים בשפה העברית. בתו של הרופא, חמדה זינדר לבית פייגנבאום הייתה בחורה נאווה ומחוזרת ע”י צעירי ירושלים. אפילו המשורר יעקב אורלנד שחיזר אחריה במרץ, כתב עליה פואמה.

בית תבור – רחוב אתיופיה מס’ 1

על בנין זה אמר טדי קולק ז”ל: “אם היה עלי לבחור בית לגור בו, זה הבניין שהייתי בוחר”. הבניין נבנה על ידי האדריכל והארכאולוג הגרמני קונרד שיק בסוף המאה ה- 19 והוא התגורר בו עם משפחתו עד יום מותו בשנת 1901.
האדריכלות של הבניין ייחודית בכך שהיא משלבת מוטיבים גותיים עם סגנון ים תיכוני. הבית מוקף חומת אבן ירושלמית ובו שער כניסה במבנה המזכיר שער של מבצר גרמני מימי הביניים, עם מגדל שמירה קטן. המבנה הראשי בנוי בדומה לבתי הערבים האמידים של אותה תקופה, עם קירות אבן עבים במיוחד, גומחות בקירות ותקרות קמורות. בקירות הבית, בפנים ובחוץ, שילב האדריכל ממצאים ארכאולוגיים המשקפים את זיקתו לארכאולוגיה ולארץ ישראל. למבנה המרכזי פינות דמויות קרנות מזבח, ובאחד מקירות החצר האחורית הוא שילב העתק מלט של לוח “תחום גזר”. בשטח הבניין שתי חצרות מסוגננות, האחת בחזית הבית והאחת מאחוריו, כשמתחתיו בור מים גדול. באגפו המזרחי של המבנה בנה שיק אולם תפילה נוצרי.
במלחמת העולם הראשונה הפקיעו השלטונות העות’מאניים את הבית והוא שימש כקסרקטין לקצינים טורקים. לאחר המלחמה עבר הבניין לידי הכנסייה המתודיסטית האמריקאית ושימש כבית ספר למדעי האסלאם ושפות. במלחמת השחרור השתלט צה”ל על הבית, ולתקופה קצרה שוכנו בו פליטים מהרובע היהודי.
בשנת 1950 ננטש הבניין ובשנת 1951 נשכר על ידי הכנסייה הפרוטסטנטית השבדית, שהקימה בו כאמור, את המכון התאולוגי השבדי. בשנת 1996 רכשו השבדים את הבניין, והוא כיום בבעלותם. המכון מלמד סטודנטים סקנדינבים צעירים נושאים כיהדות, מקרא, לשון עברית, ארכאולוגיה וחקר ארץ ישראל, במטרה לקרבם לעם היהודי ולארץ הקודש.

ארמון שהפך לבית ספר

ברחוב מלכי ישראל, הסמוך לרחוב אתיופיה, בארמון שנבנה בעבור קיסר חבש היילה סילאסי באזור בית החולים האיטלקי, כיום – מבנה משרד החינוך, הוקם בשנת 1920 “בית הספר של החברה החינוכית של ההורים מיסודה של דבורה קלן”, כיום בית הספר מרכז שלהבת-יה.
דבורה קלן (1888 – 1957), אחותו של פרופסור קלן, סוציולוג והוגה דעות ציוני, הייתה מחנכת ידועה בירושלים. עם עלייתה לארץ בשנת 1920 פתחה את בית הספר המוזכר לעיל שהיה בעל גוון חדשני וניסויי, שכן שיטת הלימוד שהונהגה בו התבססה על חינוך ילדים בגישה חופשית למשחק וללימוד (בדומה לבתי הספר הדמוקרטיים של היום). מעבר לחומר הלימודי הרגיל, השתתפו התלמידים בניהול המוסד ובארגון מערך האספקה לבית הספר (מצרכים למטבח, כלי כתיבה וכדומה). בבית הספר נלמדו גם מקצועות תעשייתיים כמקצוע לחיים, מלאכת יד וניהול משק בית. בהדרכתה של דבורה קלן נלמדו שעורי אומנות וציור. ציורי הילדים אף הוצגו כמה פעמים בתערוכות בבית הספר לאֹמנות בצלאל.
בין תלמידיה המפורסמים היו הרמטכ”ל השני, יגאל סוקיניק – ידין, וכן שלושת ילדיו של אליעזר בן יהודה. בית הספר מומן בידי יהודים ציוניים מקלן. משנת 1936 ואילך “נדד” בית הספר לכמה מקומות חלופיים בירושלים.
שיטות ההוראה בבית הספר הפרטי של דבורה קלן עוררו את זעמה של הסתדרות המורים (“מרכז המורים”) שהכריזה עליה מלחמת חורמה. הסכסוך הסתיים בשנת 1933 בחתימת הסכם עבודה ובקבלת שונותו של המוסד החינוכי.
בשנת 1959 יצא לאור ספר ביוגרפי לזכרה של דבורה קלן על ידי הקרן להנצחת שמה ובעזרת וועד נאמני בית הספר.

בתים מעניינים נוספים ברחוב אתיופיה ובסביבה:

רחוב אתיופיה, בית מספר 15: בית “ועד הקהילה והסיוע” ומשכן מטה ההגנה.
רחוב אתיופיה, בית מספר 19: “בית חנה”: משכנו של תלמוד תורה ומאוחר יותר – בית ספר “תחכמוני”.
רחוב הנביאים 38- 40: הקונסוליה האתיופית.
רח’ שאול אדלר 7: בית הקיסרית טאיטו מאתיופיה / בית הספר לאמנות בצלאל

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.