נצרת, כמו יום העצמאות, רק בלי פטישים

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

רשמנו בווייז “נצרת”, בלי פירוט, וכך, אחרי הגשר החדיש והמנהרה והכניסה לעיר, שלח אותנו הנ”ל לסימטה דו-סטרית צרה, ובישר לנו “הגעתם ליעד”. זהו כנראה מרכזה הגיאוגרפי של העיר. לאחר שנחלצנו לא בלי קושי מהסבך הזה, חנינו במגרש חניה ברחוב הראשי, פאולוס השישי, והלכנו לחפש את האכסניה שלנו, אל מוטראן. רצינו חדר באכסניה אחרת, אבל היה מלא. לבסוף לא התאכזבנו.

ביקר, טעם, כתב וצילם אביטל ענבר

נסענו לנצרת ערב חג המולד 2014. הביקור הקצר, יום וחצי, הניב מה שמקובל לכנות “רפורטאז’ה מצולמת”. התמונות הן  snapshot תיעודיות, ואינן מתיימרות לאיכות אמנותית.

רשמנו בווייז “נצרת”, בלי פירוט, וכך, אחרי הגשר החדיש והמנהרה והכניסה לעיר, שלח אותנו הנ”ל לסמטה דו-סטרית צרה, ובישר לנו “הגעתם ליעד”. זהו כנראה מרכזה הגיאוגרפי של העיר. לאחר שנחלצנו לא בלי קושי מהסבך הזה, חנינו במגרש חניה ברחוב הראשי, פאולוס השישי, והלכנו לחפש את האכסניה שלנו, אל מוטראן. רצינו חדר באכסנייה אחרת, אבל היה מלא. לבסוף לא התאכזבנו.

בגלל החג, רחוב פאולוס השישי עמוס ופקוק עוד יותר מהרגיל, ומחסומים בכל פינה. עלינו במעלה רחוב דו-סטרי תלול להפליא. מכוניות שנסעו בשני הכיוונים תמרנו בקושי בין חבורות של הולכי רגל ומשפחות שלמות.

מצאנו את האכסניה, על כיכר קטנה בעיר העילית הנאה. אל מוטראן הוא בית ערבי בעל חזית הדורה, מרוהט ומעוצב בהתאם. המנהל, אמיל, איש שמח לעזור. ברובע העילי הזה כמה כיכרות קטנות, בתי הארחה, בית הסופר, וערב חג המולד גם מוסיקה והרבה קהל.

אמיל יורד איתנו להביא את המכונית מהחניה. נתקלים במחסום. הרחובות אל הרובע העילי חסומים גם בפני נהגים שהם דיירים. אמיל משכנע שוטרים ואנשי ביטחון מקומיים לאפשר לנו להגיע עד האכסניה דרך הסמטאות המלאות חוגגים. בברכת המחסום אנחנו נוסעים בניגוד לכיוון התנועה החוקי: אין דרך אחרת. מוצאים למעלה חנייה די מפוקפקת.

מתמקמים באכסנייה, לא בלי שסופר לנו שבחדר שלנו התארחו לפנינו שגריר איטליה ורעייתו, ומיד יורדים ברגל למרכז העיר.

–

ויהי ערב…

נצרת לובשת אדום בין חג המולד לסילבסטר. הרבה מוסיקה באוויר, סנטה קלאוסים גדולים וקטנים עם מסיכות וזקנים, תחפושות, דוכני אבזרים של חג המולד, ובזר שגם הוא לכבוד החג. אווירה של קרנבל. בערב, במה מרכזית עם זמרים. הכול מפוצץ, ומכוניות חונות במקומות שלא ברור איך הגיעו אליהם. ההמולה גדולה, האנשים מסבירי פנים, מחייכים וקושרים שיחה. מוכר “זקן סבא” וכנאפה מספר שהיה מכור להרואין ונגמל וכעת ועוזר לנגמלים. ואף לא פטיש אחד. יופי חי.

נצרת הנוצרית חוגגת עם עץ המולד הגדול ביותר במזרח התיכון ועם אבוס ענקי מקושט, זכר למקום שבו, לפי האמונה הנוצרית, הניחה אותו אימו, בלידתו, שם במערה ליד בית לחם.

האבוסים הללו, ששמם בצרפתית Crèche  ובאנגלית Nativity Scene, הם הסמל הראשי של חג המולד בעולם הנוצרי. “קרש” מקושטים כדבעי מתנוססים בתקופת חגי הנוצרים, ולא פעם כל השנה, בכנסיות, קאפלות ואתרים שונים. גם בנמרת ה”קרש” מרשים. ב”קרש” מוצגת הסצנה, בעזרת דמויות קטנות של הגיבורים הראשיים בעלילה של הולדת ישו: הרך הנולד, ההורים, ושלושה רועים, או שלושה “אמגושים”, שהם חכמים או מלכים שבאו לסגוד לרך הנולד.

בפרובאנס, הדמויות הללו מכונות “סאנטון”, הן עשויות בדרך כלל מחרס. ה-santons הם אחת המסורות העממיות העיקריות של פרובאנס, וחלקם יצירות-אמנות מרהיבות.

אם בשעות אחר הצהריים עדיין ראינו ישראלים לא ערבים, בערב כמעט ואין. אנחנו בולטים בנוף האנושי.

בעזרת המלצות מקומיות וטריפאדוויזר בוחרים מסעדה לארוחת ערב: על רידא. הבעלים, דאהר זידאני, מזהה אותי מימי המדריך גומיו. למיטב ידיעתי, על רידא לא הייתה קיימת בשנות הגומיו, 1995-2002. מנין אם כן? הייתה לו מסעדה בירושלים, למיטב זכרוני בתיאטרון ירושלים, אבל לא זכור לי שאכלתי בה אי פעם. ההיכרות נוצרה דרך בת זוגו, שעבדה בהוצאת ספרים שהדפסתי והוצאתי בה לאור כמה ספרים.

התפריט לא זול. מבקשים המלצה על יין, והפוליטיקה פורצת פנימה. דאהר מציע לנו “יין פלשתינאי”. הסתקרנתי: לא ידעתי שיש יקבים ברשות הפלשתינאית. היקבים היחידים בשטחים הם של מתנחלים. אני שואל. דאהר שואל אותי איפה הייתי בחמישים השנים האחרונות. היין הוא קאברנה סוביניון איקרית, והיקב הוא אשקר, של נמי ואמירה אשקר, דור שלישי (?) למפוני איקרית. הוא נמצא בכפר יאסיף, שם הם חיים, אבל הענבים מאיקרית. יין משובח.

דאהר דוגל במדינה אחת דמוקרטית של כל אזרחיה. הגישה של בנט ואחרים בימין ובימין הקיצוני היא גם מדינה אחת לשני עמים, אבל בנאראטיב שלהם חסרה המילה “דמוקרטית”. דאהר ובנט שואפים לאותו הגברת בשינוי משמעותי של אדרת. אם מאמצים את שיטתו של דאהר, בישראל שבין הים לירדן יהיה בעוד X שנים רוב מוסלמי, שרק יגדל. תמונת-העתיד ברורה ומסוכנת מאוד לנו. לשיטת הימין, הדמוקרטיה תחול רק עלינו, הישראלים, ואילו הפלשתינאים יסתפקו במעמד של מעין נתינים עם זכויות מצומצמות, ללא זכות בחירה לכנסת. הדוגלים בשיטה זו לא מבינים שבסופו של דבר הפלשתינאים, והעולם, יכפו על ישראל לכבד את זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינאים. אני נגד שתי התפיסות: דוגל בשתי מדינות לשני עמים, ויפה שעה אחת קודם. שמעתי שגם נתניהו חשב כך פעם.

מרורי הפוליטיקה לא גרמו לנו לאבד את התיאבון. בזכות האוכל הערבי-גלילי הלא זול והטוב, היין הגליל היקר והמשובח והאווירה במסעדה, העברנו ערב נעים. בנצרת, כך נאמר לי, רוב המסעדנים מוסלמים, אבל רבים מהם [עדיין] מוכרים יין.

אחרי הארוחה, מעט לפני חצות, והנצרתיים עדיין חוגגים ברחובות על טפם הרך בעגלות.

–

…ויהי בוקר

למחרת בבוקר, נצרת כולה ניחוחות. ניחוחות הקפה הפורצים בחוזקה לרחוב מהחנויות הרבות ללא פרופורציה לקלייה וטחינה, נדפי הקטורת בכנסיות, ריחות התבלינים בחנויות.

החגיגות נמשכות. הן עממיות, וגם מוסלמים ומוסלמיות יוצאים לרחובות, ויהודים באים אף הם. במה עם מסכים בכיכרות. הרבה סנטה קלאוס בתלבושות מלאות או חלקיות, ילדים מחופשים, כמה מסיכות אנונימוס, והצהלה רבה. נצרת חוגגת כך כל שנה במשך כמה ימים ברצף. עוברים בשדרה של דוכני מזון מיוחדים לחגים. אחד מהם מציע תפוחי אדמה לוהטים בס״ד כשר לפסח – בלי זה הרי שום נוצרי ראוי לשמו לא יאכל מהם… דוכן של מעורב ירושלמי, והרבה באסטות של קרפים. ובין כל הצעות האוכל, דוכן בענייני צליאק.

אי-אפשר לבקר בנצרת בלי לאכול חומוס? אולי כן אפשר. בערב, התייעצנו עם דאהר. “כל החומוסים טובים”, אמר דאהר. “חומוס לא טוב לא היה מחזיק שבוע”. ובכל זאת נותן לנו כמה המלצות. וגם לחנויות תבלינים שהן אותנטיות ומסורתיות יותר משהן יפות ומרשימות.

הולכים לחומוסיה שהמליצו לנו עליה. היא מלאה במטיילים כמונו, והחומוס שלה הוכיח שדאהר טעה: הנה חומוס בינוני ששורד היטב. אולי הוא בינוני היום בגלל הלחץ העצום: כל השולחנות תפוסים, בחוץ משתרך תור, ואנשים רעבים, על טפם, יהודים ותיירים, מייחלים בקוצר-רוח ששולחן זה או אחר יתפנה סוף סוף. מדוע הוא שורד? מפני שהוא נמצא ברחוב הראשי, לא צריך לחפש אותו בסמטאות, והבעלים, כך נאמר לי, הוא הבן של… אחר-כך סיפר לנו מנהל האכסניה על חומוסיות אחרות טובות… אל שייך הנודע בכיכר המריבה, מג׳ננה – ויש גם חומוסיה או שתיים בתוך השוק.

הלכנו לשוק היפה והנקי. הסמטאות מלאות בכל טוב. חזירים שלמים פשוטי-עור תלויים בחוץ. המוסלמים לא מקימים צעקות על הפרהסיה החזירית. בעבר היו חיכוכים לא קטנים ואפילו אלימים בין הקהילות, אבל לא בענייני חזיר: הם נסובו סביב קרקע במרכז העיר, ופוליטיקה מקומית.

בניגוד למקומות אחרים, הסוחרים לא מנסים לפתות את התייר להיכנס ולקנות. לא מנסים למכור לך גם כשרואים התעניינות בפריט. ההפך הגמור משווקי מרוקו, למשל. קולה-קפה ביתי ישן על פרימוס היה פעם בכל בית, כעת זה פריט אספנים. התאפקתי לא לקנות: אני אוסף חוויות, לא חפצים.

שלחו אותנו אל חנות התבלינים של פאהום בשוק, ליד המסגד הלבן. סגור: פאהום חולה, דווקא היום. שכן שלח אותנו לחנות שנייה. חנות ללא תואר וללא הדר, קנינו שם מצנצנות תבלינים ועשבי מרפא שלא הכרנו. הסוחר, נאבלוסי במוצאו, הסביר מה הן סגולותיו של כל דבר.

טחנת התבלינים, מוסד נודע בשכם, מלאה המונים, ועומדים בתור, והחלבה משכם – מצוינת. לא פלא: גם הטחינה משכם, היונה האדומה, מצוינת.

מחפשים שירותים. מוצאים במרכז מרים הקרוב לשוק. נקי ומצוחצח. האחראי התורן לא כל כך מרוצה שנכנסים ומשתמשים ככה סתם בשירותים, אבל הואיל והמוסד צרפתי, אני מבהיר לו בשפתו את העניין הרב שיש לי – פתאום – במוסד הזה. מרכז מרים הבינלאומי הוא אתר מרשים, המוקדש לדמותה של מאריה הקדושה, אימו של ישו, בת נצרת. חייה מוצגים בעזרת מולטימדיה בעשר שפות, וגם אם המקום נועד לצליינים ולתיירים נוצרים, מבקרים בה גם מטיילים ותיירים אחרים.

המבנה היה שייך למסדר של נזירות, הן ביקשו למכור אבל לא רצו שבמקום המנזר יקום מסגד גדול, בית מלון או מרכז מסחרי. הוא עבר לידי הנזירים הפרנציסקאנים. שמאז 1217, תקופת מסעי-הצלב, הם מופקדים מטעם הכנסייה על משמורת המקומות הקדושים לנצרות. הם הרסו את המבנה, וביקשו לבנות חדש. לצורך כך חפרו יסודות באדמה וגילו בית מהמאה הראשונה – שרידי נצרת הקדומה, העדות הראשונה לחיים יהודיים שם במאה הראשונה לספירה. החפירה עם השרידים הארכיאולוגיים היא באמצע אולם הכניסה למרכז. והם אינם משום אנאכרוניזם למסר הנוצרי של מרכז מרים, שהרי מרים הייתה יהודייה מנצרת.

אנחנו עולים אל הגינה שעל הגג. זהו גן בוטני ובו מאות צמחים הנזכרים בתנ”ך. על הגג פוגשים בשני פרחי כמורה, גרגורי מהעיר אז’ן שבדרום-מערב צרפת ולואי מארי מהעיר טרואה, עירו של רש”י. נצרת משתרעת סביבנו. הרים סביב לה, ולרגליהם מעין אגן שבו שוכנת העיר. באמצע העיר גבעה, ועליה, לב-לבה של העיר, ליד כנסיית הבשורה, אנו נמצאים. השניים ב”שנת-שירות” קתולית בישראל, מסתובבים בארץ. מתפעלים מכך שבא למרכז מרים רב, והזמין אותם לעשות את השבת בביתו.

נצרת עיר מעניינת. בדרך כלל עוברים ברחוב הראשי, עוצרים לקנות ממתקים או לאכול צלעות וקבב משובחים של בשר טלאים או כבשים בדיאנה, ומתרשמים לא לטובה מחזות הרחוב ומתנועה די פרועה. אבל יש בה הרבה יותר, יש בה חלקים יפים, ואווירה מעט חו”לית – יצאנו עם חשק לחזור. מה עוד שדי מרגיע להסתובב בעיר שהיא זרה למאבקים ולסכסוכים שבין יהודים לבין עצמם. בשבת חורפית רגילה לא תפגשו באווירת החג, אבל המונים לא יסתמו הסמטאות ויצבאו על כל חומוסיה ודוכן אוכל.

–

בחלקים של נצרת אין קליטה סלולרית, ונשארו המילים האחרונות – מדהים ממש

–

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.