סיור במושבה הגרמנית בירושלים

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

סייר, כתב את ההקדמה וצילם: אילן גד

סייר, חקר וכתב על הבתים: פייטוש

 היוונים ההלניסטים הגיעו לירושלים בתקופת הכיבוש של אלכסנדר ממוקדון, אך מקובל לראות את תקופת התרבות ההלניסטית בין השנים 332 לפנה”ס עד לכיבוש המוסלמי המוקדם בשנת 638 לספירה אז כבש הח’ליף עומר את ירושלים.

למרות כמעט אלף השנים,התרבות הזאת לא נקלטה בקרב העמים בסביבה, ולראיה מעט מאוד שמות שרדו את שחיקת הזמן כמו נאבלוס (שכם בערבית) שהוטתה מניאפוליס,אנו לא קוראים לעכו (אקה/אסר) פטולמאיס,לבית שאן (ביסאן) סקיתופוליס..
אלכסנדר בתמונת פספורט תקופתית (פסיפס)

למרות האמור יוונים-הלניסטים התגוררו בירושלים במשך דורות רבים עם הפסקות, והתרכזו בעיקר ברובע הנוצרי. הצפיפות וחשיבה לעתיד הובילו את מנהיגי העדה לרכוש אדמות מחוץ לעיר העתיקה, אדמות שעד היום נושאות פרי לכנסיה היוונית אורתודוקסית (למעט מה שהם מכרו כמובן). המושבה היוונית תוכננה ע”י מנהיגי העדה לשמש כשכונת מגורים לבני העדה בשטח של כאלף דונם.

בשנת 1902 הוקם במרכז השטח מועדון קהילתי שסביבו ארבעה בתים, ועד היום מתקיימות במקום פעילות כמו לימוד השפה וכדומה. כיום משתרעת המושבה היוונית בין המושבה הגרמנית לקטמון, בין צומת רחל אימנו לעמק רפאים, בהמשך עד רחובות יהושע בן נון, ואלעזר המודעי,דרך סידרת הרחובות הקטנים על שמות מלכי יהודה (אמציה, יותם, יהואש, יהושפט).

לגבי שמות הרחובות, היוונים לא העניקו לרחובות שמות, וכל בית קיבל את שם המשפחה שהתגוררה בו, למעט רחוב יהושע בן נון שנקרא רחוב אפתימיוס (מראשי העדה שיזם את השכונה).

השכונה הזאת זכתה לתור הזהב שלה בעיקר אחרי מלחמות אסיה הקטנה והבלקן שהביאו להגירה המונית של תורכים ויוונים, וגם השכונה זכתה לתגבור בסדר גודל של כמה אלפים, שהביאו אותה לכ 7000 חברים. בשכונה התגוררו כמובן גם לא יוונים, כמו ארמנים, ומוסלמים.

הסיפור העצוב של מלחמת תש”ח לא פסח על השכונה שישבה בלב אזור הקרבות, רבים מבני העדה שביקשו מקלט במזרח העיר, לא יכלו לחזור בתום הקרבות לעיר המחולקת, ורבים מהם היגרו לחו”ל. וכך קרה שרק קומץ משפחות נותרו בשכונה, והם שמרו רק על קומץ מהבתים, שאר הבתים עברו הליך של הרס וביזה, וחלק זכו לתוספות מכוערות לבתים היפים כך שהשכונה הפכה לשכונת עוני.

לאחר איחוד העיר התאחדה הקהילה השורדת של היוונים, אך כיום השכונה עוברת הליך ברור של התחרדות, ומשכונה חילונית מובהקת היא מאכלסת ישיבות דתיות חרדיות.
מסלול ההליכה בשכונה הקטנה הוא די פתלתל:  מ42 (בית דירות), רחוב רחל אימנו 3 (בית אפקלידס), עמק רפאים 56 (בית יואנידיס), דרך רחוב אבישי 3,1, משם לרחוב יהושע בן נון 8,9, (מועדון היווני, המכולת של ניקולאידס, בית קוזולרקוב), רחוב מישאל 5, רחוב יהושפט 6, רחוב יהואש8 (בית מסריליס), רחוב יותם 1,3, רחוב עוזיה10 ,3 (בית שיבר), ולא לשכוח את רחוב יואב 2,4,6…מסלול פתלתל כבר כתבתי .

כמה מילים על הבתים

עמק רפאים בית מס 1 בית העם הטמפלרי – או הכנסייה הארמנית מושבה גרמנית ירושלים

בשנת 1882 נחנך בית העם הטמפלרי. בטקס השתתף המושל העותומאני.

המבנה נבנה בסגנון נאו רומנסקי אשר היה נהוג לפני כשמונה מאות שנים באירופה, ולכן מבנהו החיצוני אינו דומה למבנה כנסייה מקובל, סיבה נוספת היא שהעות’מאניים ששלטו בארץ לא אישרו לבנות כנסיות עם סממנים חיצונים לכנסייה ולכן המבנה נראה כך מבחוץ.

המבנה שימש את כת הטמפלרים כבית עם לכינוסים ואירועים והן ככנסייה. לידו נבנה בית השומר שבו התגורר השומר על בית העם ובתי הספר. לידו נבנה בית הספר הראשון בבניין מס 3 שעבר לאחר מכן לרחוב עמק רפאים מספר 5, בית ספר זה שנתמך בידי גרמניה נחשב בזמנו לטוב ביותר בארץ, כל המבנים נבנו מאבן ירושלמית ולא מעץ כמו בגרמניה רובם בני שתי קומות.

המבנה שימש לפעילותם של שתי ועדות הקהילה: ועדת המושבה הטמפלרית אשר דנה בפעילות היום יומית, בעיות של תרבות כמו שנאמר בענייני דיומא, הוועדה השנייה טיפלה בצרכי הדת של הקהילה תפילה, חתונות ולוויות.

 פעמון הכנסייה המוצב בחזיתה המערבית הפועל עד היום, שימש לקריאת המתפללים לתפילה הן בימי ראשון והן לכינוסי הקהילה, גומחות התפילה האבצסים בבית בכנסייה פונות צפונה ולא מזרחה והסיבה, כי הגומחות מכוונות לכוון גן הקבר אשר ליד שער שכם שעל פי אמונתם הפרוטסטנטית קבור שם ישו.

את המקום משנת 1949 מתחזקת הכנסייה הארמנית באמצעות משפחת אוהנוסיאן אשר מתגוררת בבית מגורים מאחורי הכנסייה. כיוון שלאחר מלחמת העצמאות הארמנים שנותרו בשטח הישראלי, לא יכלו להתפלל בכנסיה הארמנית של העיר העתיקה, הם קבלו את בית התפילה הזה, אשר איבד את יוקרתו ומעמדו כשאוחדה ירושלים והארמנים חזרו להתפלל בכנסיה בעיר העתיקה.

עדכון מהתקופה האחרונה: על גדר נתלתה מודעה למי שיש התנגדויות לבניית מלון קולוני שיגיש אותם לוועדה המחוזית.

עמק רפאים בית מס 2 – גני אמונה זל במושבה

הבית בן שתי הקומות אשר הוקם בשנות החמישים עמד 45 שנה אמור להתפנות לבית מלון שכרגע תכוניותיו נתקעו עקב רצונם של היזמים להסתיר את קו הרקיע ולהתקרב לבורא עולם.

המבנה שימש למספר גני ילדים ברשת גני אמונה, בשעות הערב היה משנה את צביונו בקומת הקרקע ושימש לאירועים וחתונות.

 כיום גדר רשת חלודה ושער מקיפים צמחיית בר וגידולי שיחים ועצים במתחם שמדי פעם מבליח שלט חדש לתוכניות הגרנדיוזיות שיצמחו כמגדלי בבל במקום.

עמק רפאים בית מס 3 בית הספר התיכון במושבה

בית בן שלוש קומות מאבן עם גרם מדרגות אבן לכניסה שנבנה בשנת 1882.

בית הספר החדש נבנה עקב צפיפות הכיתות במבנה הישן ובל נשכח כי חלק מהמורים התגוררו בקומה התחתונה של המבנה כך שהלימודים התקיימו בקומה העליונה, על בית הספר החדש התקיימו חוקי הבנייה של בית הספר הישן למרות הניסיון לחקות את מבנה בית הספר הישן בגרמניה של מנהל בית הספר. 

הבית נבנה במתכונת מבנה בן שתי קומות קומת מרתף ועליית גג עם גג רעפים, קירות המבנה היו בעובי של 80 סנטימטר עד מטר. חלונות המבנה ופתחי הדלתות היו מקומרים. שורת מדרגות הובילה לפתח המבנה הראשי מתחת לגמלון האופייני למבני הטמפלרים בשכונה. בקומת הקרקע התגוררו המורים. מתחת לגמלון המבנה הותקן שעון מטולטלת שכלל מחוגים וספרות כתובות בלטינית.

מעבר למצוקת המקום של המבנה הישן הוחלט כי במבנה החדש שיועד לילדים בוגרים יותר ויתוגברו בו רמות הלימוד להתאמה להשכלה של האוניברסיטה להמשך הלימודים הגבוהים של התלמידים, כיוון שחלק מן התלמידים היו ממושבות הטמפלרים בישראל חיו חלק מהתלמידים בחדרי הפנסיון ממול של משפחת ניקולאי שמידט .

 בבית הספר החלו לפעול חוגי העשרה בתחילת 1880 חלקם תיאולוגיים למבוגרים וצעירים בשעות היום והערב בידי מרצים אקדמיים, לצורך העשרה של מקצועות אקדמיים לנערים על מנת שיהיו מוכנים ללימודים אקדמאיים נפתחו בחדרים בבתי התושבים בשכונה מעין אקדמיה להעשרה והכנת התלמידים לעתיד.

בית הספר נחשב כבית הספר הטוב בישראל להשכלה תיכונית והכנה ללימודי המשך בגרמניה בעיקר, מעמדו של בית הספר נחלש בעת מלחמת העולם הראשונה שאז נסגר ולתוכו נכנסו הפקידות השלטונית הבריטית בישראל ותושבי השכונה הוגלו מישראל.

להידרדרות בית הספר נוסף מותו של המנהל כריסטוף הופמן בשנת 1918שהייה הרוח החיה למפעל החינוך במושבה, אך עוד לפני זה הידלדל זרם הכספים לאחזקת בית הספר, הציל את המצב ביקור קיסר גרמניה בישראל בשנת 1988 שלקח על עצמו להזרים כספים לבית הספר.

התנאי של הקיסר היה איחוד שתי הקהילות הגרמניות בישראל לצורך שימור בית הספר הגבוה להשכלה, אך ברחבי העיר קמו מוסדות השכלה גבוהים נוספים כמו בית ספר שמיט בעיר, לאחר עליית הנאצים בגרמניה בשנת 1933 החלו להגיע מורים החמושים בתורת הגזע הנאצי שהחלו להטיף לתורה החדשה, חלק מן המורים סרבו לקו החינוך החדש ומצאו עצמם מחוץ לכותלי בית הספר והרוח החדשה שאיימה על השלטון המנדטורי האנגלי בישראל גרמו לסגור את בתי הספר בשנת 1939 ולהגליית תושבי השכונה.

בית הספר פעל עד שנת 1939 ונסגר בעת שתושביה הטמפלרים של המושבה גורשו מן הארץ.

לאחר שגורשו הטמפלרים בשנת 1939 מן המדינה ונכנסו למבנה מוסדות שלטון אנגליים, נוספה קומה למבנה והוא אף הורחב בחמישה מטר לכוון רחוב פיטרסון והמבנה עבר שיפוץ והרחבה כללי כולל מבנה חדש לגמלון מעל לכניסה הראשית

עמק רפאים בית מס 5 – בית הספר הראשון במושבה

בית בן שלוש קומות מאבן עם גרם מדרגות אבן לכניסה, נבנה בשנת 1878 וכונה הליצאום הישן.

ההחלטה להקמת בית הספר במושבה הגרמנית בירושלים נפלה בשנת 1877, כאשר ועד הטמפלרים הארצי שישב ביפו, החליט להעביר את בית הספר שפעל ביפו על מוריו לירושלים, בתוך חצי שנה הושלמה בניית המבנה והוא נפתח בטקס גדול בנוכחות אישי ממשל בכירים כולל המושל התורכי.

כמו כול המבנים הטמפלרים נבנה המבנה כשתי קומות ומתחת חצי גובה מרתף וגג רעפים מעליו, לקומה השנייה הוליך גרם מדרגות מרכזי, וגם לכניסה הראשית של המבנה הוליכה שורת מדרגות עם מעקה, התוספות במבנה עצמו של הקומה השלישית שייכות לתקופת השלטון האנגלי בימי המנדט, קירות המבנה עבים בעובי של בין 80 סנטימטר למטר, כול זאת למטרות הגנה והשימוש בתורת החיים המקומית לצרכי חימום וקירור טבעיים בעונות השנה, חלונות המבנים קשתיים.

החצר בין בית הספר לבית העם שימשה את התלמידים לשעורי טבע חיצוניים, אומנות וציור מחוץ לכיתות ומשחק.

כאשר נפתח בית הספר בתחילה הוא שרת את ילדי השכונה ובני מושבות הטמפלרים בעיקר מהמושבה ביפו, המבנה כלל כיתות למספר תלמידים שהיה פחות מחמישים. מתכונת הלימודים הייתה כמו במולדת הישנה וגם התכנים. משך הלימודים כלל את כיתה א’ עד הכיתה י’, ילדי הגן למדו בבית העם הסמוך בחלל האולם ולצורך זה נבנתה מחיצת עץ ניידת להפרדה באולם, בחלק של באולם הגן הוצבו ארונות לצעצועים.

בסיום לימודיהם של התלמידים בבית הספר במושבה, מי שחפץ להמשיך את לימודיו עבר לגרמניה והשלים את לימודיו והמשיך לאוניברסיטאות בגרמניה. עקב עלייה במספר התלמידים הורגשה צפיפות בחדרי הלימוד. כיוון שבקומה הראשונה התגוררו חלק ממורי בית הספר והוחלט לבנות מבנה נוסף בחצר בית הספר בין המבנה הישן לבית בית העם.

פרט מעניין הוא פתיחת בית המרקחת של נכדת הופמן מייסד כת הטמפלרים. שם משפחתה הוחלף לפאולה פאולוס לאחר נישואיה לרוקח גולוב פאולוס, ומגורים בעמק רפאים 18, המבנה שלהם תוכנן בידי האדריכל הרמן אימברגר ונבנה בשנת 1878, בבית זה גרה פאולה עם בעלה הרוקח גולוב פאולוס עד תחילת המאה ה 19 מספר שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, שאז עברה לגור בבית מספר 6 של הטוחן מתיאוס פרנק, כיוון שבעלה היה רוקח פתחו הזוג בית מרקחת במבנה בית הספר בית מספר חמש לאחר המעבר לביתם החדש.

לכשגורשו הטמפלרים בשנת 1939 למבנים נכנסו מוסדות ומשרדי שלטון אנגליים. כאשר עזבו האנגלים את המבנים לאחר מלחמת העצמאות, עבר בית הספר ביחד עם בית הספר הישן לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. המקום החל לפעול בשנת 1953, לאחר שפונו ממנו עולים שפלשו למבנה, לטובת מכון הסיבים שאף הוסיף ובנה בחצר מבני בלוקים נוספים לטובת ספרייה ומעבדות בחינת מוצרים מיובאים ומיצור מקומי, לפני אישורם הבטיחותי לשימוש.

מכון הסיבים פעל במתחם עד שנת 1967 ומאז המתחם והמבנים עמדו בשיממונם.

בשנת 1998 הוצא המתחם ובתי הספר למכרז ליזמים לצורך בניית מלון, כאשר מבני בתי הספר ישומרו ויבנה המבנה העיקרי של המלון בשטח המתחם מאחורי מבני בית הספר.

עמק רפאים בית מס 6 הבית של מתיאוס פראנק הטוחן

בית הטוחן מתיאוס פרנק ורעייתו גרטרוד נבנה באפריל בשנת 1873, הוא היה המבנה הראשון אשר הוקם בעמק רפאים. את האדמות רכש מידי בעליה בני הישוב הערבי בית צפפא בשנת 1872, בסכום העצום של גרוש וחצי לדונם, בעבור חתנו שהתכונן לעליה לירושלים.  לרוע מזלו נפטר המחותן בדרך והוא נותר עם חלקות רבות בעמק רפאים, בשלב הזה פנו אליו בני כת הטמפלרים בישראל ורכשו ממנו חלקות רבות.

ביתו של מתיאוס פרנק הטוחן, כונה בית אבן העזר, על שם הפסוק שנלקחה מספר שמואל החקוק על משקוף האבן מעל לדלת הכניסה המילים אבן העזר היו שמו של ישוב יהודי לידו נערכה מלחמה בין הפלישתים לישראל, שבמהלכה של מלחמה זאת נלקח ארון הברית בשבי.

 המבנה שנבנה מאבן היה בן שתי קומות שלימים בחלקו האחורי של המבנה התווספו מבנים כאורוות חמורים ותוספות בניה נוספות, שטח המתחם של בית הטוחן מאחורי המבנה נחשב לגדול במיוחד כחמישה דונם שטחה, על הקרקע שלה הוקמה תחנת קמח בשנת 1873 בשימוש בעלי חיים. לאחר מכן שונתה לטחנת קמח בשיטת טפטיק . בשנת 1892 הוסבה תחנה זו לתחנת הקיטור הראשונה במושבה הגרמנית בשנת 1892 והשמיטה את פרנסתה של טחנת הרוח בימין משה שהייתה נתונה לחסדי משבי הרוחות.

דלת החזית ממוקמת מתחת לגמלון האופייני לבנייה הגרמנית שהובאה מאירופה, במתחם הגדול בן החמישה דונם, נטעו עצים, כרם, מגרש ספורט ועליו שני מגרשי טניס, שבהם התקיימו תחרויות ספורט שונות. בשנת 1925 התווסף למבנה מעל מגרש הספורט מבנה בעל קומה אחת ששימש כמועדון ספורט מחוץ למבנה הוקם מגרש לכדורת ולמבנה הוכנסו משחקי שולחן שונים, המועדון שימש לפעילות פנאי, למפגשי תרבות וכמועדון תנועת הצופים במושבה, מבנה זה נהרס בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ובמקומו הוקם מבנה חד קומתי של משפחה ערבית עשירה ובהמשך בשנת 1979 נוספו לו שתי קומות והכניסה למבנה עברה לרחוב גרץ המקביל העליון.

בנוסף לבורות המים המקורים, נחפרו בחצר האחורית במתחם שתי בריכות שחייה הראשונות בירושלים אחת גדולה ואחת קטנה, בבריכות אלו השתעשעו ילדי השכונה ולמדו לשחות. לאורך השנים נבנה עליו בית.

את פרנסתו מצא מתיאוס פרנק מהפעלת טחנות הקמח שלו שהשתכללו לאורך השנים בתחילה השימוש בעלי חיים ובהמשך בטחינת כוח קיטור לימים הקים מאפייה ומכר מאפים לבני הקהילה הטמפלרית בירושלים, הוא גם הקים מחסני קמח בצידו האחורי של הבית (בעבר ניתן היה לראות את שרידי תחנת קמח הישנה), התחנה המוטורית החדשה והמאפייה עברו בהמשך לביתו החדש ברחוב דרך בית לחם 24.

את הבית השכיר בנו של מתיאוס פרנק בשנת 1910 למשפחת מנהל הדואר הטמפלרי בעיר העתיקה שהשתמש בה עד מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן למשפחת פאולוס משהשכירו את המבנה עברה המשפחה לרחוב דרך בית לחם 22 ופתחה במקום תחנת קמח קיטורי חדשה במקום הישנה שנעזבה בבית הקודם.

לאחר מלחמת העולם הראשונה בסביבות השנה 1927 התמקמו בקומת הקרקע של המבנה בית ספר ופנסיון לתקופה קצרה, כאשר הוגלו תושבי המושבה הטמפלרית מהמושבה הגרמנית בידי האנגלים בשנת 1939 הושכר המבנה למשפחות קצינים בריטיים ואנשי ממשל אשר עזבו בעת עזיבת האנגלים את ישראל בשלהי מלחמת העצמאות.

המבנה עבר לרשות מנהל נכסי נפקדים ולאחר מלחמת העצמאות שוכנו בו תשע משפחות של עולים חדשים כל משפחה קבלה חדר אחד והאורווה הפכה למקלחת ושירותיים משותפים לדייר הבית, חלקם של הדיירם עזבו לאורך השנים ובקומה העליונה של המבנה התקיים לאורך שנים גן ילדים.

מצד ימין שלו נסלל הכביש המוליך לטלביה כאשר נהרס בית מספר 4.

עמק רפאים בית מס 7 – ביתו של לנדהולט ובית המרזח

הבית בעל שתי הקומות נבנה בשנת 1875, בפינה מפגש הרחובות עמק רפאים פיטרסון, זהו בית אבן אופייני לתקופה ולטמפלרים, הוא כולל קומת מרתף ועליית גג רעפים, לאחר שמאסו בעבודה קשה ומהוריהם מתו החליטו להתפרנס מעבודה אחרת ולכן פתח לנדהולט בקומת הקרקע בית מרזח ובקומת העליונה פתח פנסיון לאירוח אנשים מן המושבות וצליינים, כעזר לעבודתו הייתה אשתו.

 לנדהולט ואישתו הייו דור שני של טמפלרים בישראל ולמעשה נולדו בישראל, בעת שהיה ילד ובבגרותו עזר לאביו ביצור יין ובירה אלא שאז היה העסק המשפחתי במרתפי החאן הירושלמי, לכשהתעייף מלעבוד ביצור היין, החליט כי המסחר מתאים יותר לו ולכן פתח את בית המרזח והמסעדה בביתו ואת הפנסיון פתח בזמן מאוחר יותר.

 בית המרזח היה אחד משנים שהיו בירושלים באותה עת, גברי השכונה נהגו להגיע לבית המרזח לאחר יום העבודה בדרכם לביתם ולשבת לרכל, להחליף רעיונות להקשיב לחדשות מהמושבות ומהמולדת ובעיקר קצת לגוון את סדרת יומם .

שנפטר אוגוסט לנהולט תפס את מקומו בנו שפיתח את הפנסיון. לאחר מלחמת העולם הראשונה כאשר שלטו האנגלים בארץ נהגו להתאכסן בפנסיון ולבלות בו אנשי הצבא והממשל בנוסף לתושבי השכונה.

 הפנסיון ובית המרזח פעלו עד גרוש הטמפלרים בשנת 1939. ולאחר מלחמת השחרור שימש המבנה את רשות הדואר ושימש כבית הדואר השכונתי ולאחר מכן החליף את תפקודו כחלק ממשרד הסעד הנותן שרות לנשים במצוקה.

 הבית כיום משמש בקומת הקרקע את משרד הסעד כאשר הכניסה מבעד לשער מכוון רחוב פיטרסון. מימין למבנה בין בית 9 ל 7 משעול מרוצף מתוחם בגדרות ברזל מרשת המוליך לכניסה לכוון ביתן חדש שממוקם בו משרד השקעות, בכניסה למשעול שער סורג מסוגנן בצבע לבן.

 בנוסף בחלק האחורי של המבנה מצדו השמאלי משתנה הגדר מאבן וסורג לגדר מעץ ושער שמאחוריו מרפסת עם שולחנות וכסאות ומתחת למבנה במרתפו ממוקם תיאטרון המרתף המשמש להקת חובבים להופעות בעיקר לנוער. בחלק האחורי של המבנה גינה.

עמק רפאים בית מס 8 – בית ניקולאי שמידט – חלק 1

סיפורו של ניקולאי שמידט השני, מתחיל כאשר נולד ברוסיה ועבר לגרמניה, ניקולאי שמידט השני הוא היה אחד מחלוצי הטמפלרים בירושלים, ואף שימש כראש המושבה הגרמנית הטמפלרית בירושלים.

הבית הראשון שנבנה מאבן בשנת 1875 במושבה הגרמנית בירושלים, הינו אחד משלושה מבנים כיום במתחם מסביב לחצר הבית הימני הינו המבנה המקורי שבתחילה נבנה כבית בן קומה אחת, לימים נבנתה בו קומה שנייה ואת הכיעור הבטוני האפור בחזיתו הימנית הוסיפו משפחת מלול על חשבון המרפסת בחזית בשנות השישים, לאחר שרכשו את המבנה ועזבו את שכונת ימין משה מסיבות ביטחוניות, פחדו מהלגיונרים, בתוספת הבנייה צמוד לפרוזדור הכניסה מימין חדר אמבטיה ושירותים, לשמאלו מטבח וצמוד אליו עוד חדר כביסה משמאלו.

הקומה התחתונה כוללת שני חדרים גדולים עם ארונות בגומחות מקומרות ישנים, החדר הצמוד לחצר משמש כחדר שינה והצמוד לפרוזדור הכניסה משמש כחדר אורחים, החדרים צבועים בלבן, חלונות מקומרים ובעלי סבכה של סורגים, מטבח מודרני בן כמה שנים טובות ומקלחת ושירותים מודרניים, אם המשפחה המתגוררת עם מטפלת מבלה את עתותיה בשמש החמימה ומנהלת שיחות עם בנותיה והמטפלת כמו בבלקון הישן.

מתחת לקומה הראשונה במבנה, המדרגות היורדות משמאל למבנה, מובילות למרתף הבנוי מכמה חללים שמוליך אליו גרם מדרגות (כיום ספריית להשכרת סרטי וידאו ואולם הקרנה קטן הנקרא האוזן השלישית) מרתף הבית שימש את בעליו כיקב וכמקום למילוי פיקוק היין ואחסנתו בטרם יצא לשווק במושבות הטמפלריות ובגרמניה. את הענבים קיבל ניקולאי שמידט מכרמים שגידל ושהיו ברשותו באזור ירושלים, ניתן לראות שריד לתקופה בגת מלבנית המוצגת בחצר המתחם.

שימוש נוסף היה באחד מחדרי המרתף כמקום שהיה מיועד לצרכי הקהילה. מקום לאירועי תרבות וכבית לאחת ממקהלות השכונה וכמקום מסתור בעת אירוע ביטחוני.

נקולאי שמידט השלישי עסק והצליח גם כאביו בגידול כרמים ליצור יין וסחר ביינות ברחבי ישראל ואירופה, בנוסף ניקולאי עסק גם ביבוא ובשווק סחורות, הן למגזר הערבי והן למגזר היהודי ולצרכי המושבות הטמפלריות בישראל.

שטח המתחם בנה הבן ניקולאי השלישי את פנסיון שמיט בשנת 1928 בחזית ביתו של אביו פנסיון בן שתי קומות אשר ניתן לו שמו פנסיון ניקולאי שמידט, בפנסיון התגוררו תלמידי בית הספר התיכון הטמפלרי בבית מספר 3, תלמידים אלו הגיעו לבית הספר התיכון מכול מושבות הטמפלרים בישראל, כיוון שבית הספר היה ידוע כבית הספר התיכוני הטוב בארץ לאותה תקופה, עוד התגוררו במבנה צליינים גרמניים שהגיעו לסיורים בירושלים וטמפלרים שהגיעו להתארח משאר המושבות בארץ.

שמידט השלישי עסק גם כאביו בגידול כרמים ליצור יין וסחר ביינות ברחבי ישראל ואירופה בעיסוקיו שימש כחבר ועד מושבות הטמפלרים בישראל, שותף בבנק הטמפלרים אשר העניקו גם הלוואות לטמפלרים על מנת שיבנו בתים במושבות הטמפלרים בירושלים ובארץ.

קומת הקרקע במבנה הימני המקורי

הבית הראשון בחצר, מצד ימין נבנה מאבן בשנת 1875 במושבה הגרמנית בירושלים, הוא אחד משלושה מבנים כיום במתחם מסביב לחצר הבית הימני הינו המבנה המקורי שבתחילה נבנה כבית בן קומה אחת, מאחורי הבית מרפסת עם מדרגות ומצדה הימני גומחת פתח בור המים שנסתם.  כיום, מצד שמאל של המרפסת, חנות לילדים עם מרתף. לימים נבנה מעל למבנה הימני, קומה שנייה ואת הכיעור הבטון האפור בחזיתו הימנית הוסיפו משפחת מלול על חשבון המרפסת בחזית בשנות השישים, לאחר שרכשו את המבנה ועזבו את שכונת ימין משה מסיבות ביטחוניות (פחדו מהלגיונרים) בתוספת הבנייה צמוד לפרוזדור הכניסה מימין חדר אמבטיה ושירותים, לשמאלו מטבח וצמוד אליו עוד חדר כביסה משמאלו.

 הקומה התחתונה כוללת שני חדרים גדולים עם תקרה קשתית גבוהה כמו במבנה כנסייתי עם ארונות בגומחות מקומרות ישנים, החדר הצמוד לחצר משמש כחדר שינה והצמוד לפרוזדור הכניסה משמש כחדר אורחים, החדרים צבועים בלבן, בחדרים חלונות מקומרים ובעלי סבכה של סורגים, מטבח מודרני בן כמה שנים טובות, ומקלחת ושירותיים מודרניים. 

מתחת לקומה הראשונה במבנה, המדרגות היורדות משמאל למבנה, מובילות למרתף הבנוי מכמה חללים שמוליך אליו גרם מדרגות (כיום ספריית להשכרת סרטי וידאו ואולם הקרנה קטן הנקרא האוזן השלישית). מרתף הבית שימש את בעליו כיקב וכמקום למילוי פיקוק היין ואכסנתו בטרם יצא לשווק במושבות הטמפלריות ובגרמניה. את הענבים קיבל שמידט מכרמים שגידל ושהיו ברשותו באזור ירושלים, ניתן לראות שריד לתקופה בגת מלבנית המוצגת בחצר המתחם.

שימוש נוסף היה באחד מחדרי המרתף כמקום שהיה מיועד לצרכי הקהילה. מקום לאירועי תרבות וכבית לאחת ממקהלות השכונה וכמקום מסתור בעת אירוע ביטחוני.

בדירה זאת התגוררה אם משפחת מלול עם מטפלת פיליפינית בעת זקנתה ומותה בזקנה טובה בתחילת שנת 2012, מאז ניצבת דירה זאת נעולה.

החלק העליון הקומה השנייה במבנה המקורי הימני

הדירה בקומה השנייה אשר נבנתה בתקופה מאוחרת יותר של בייתו של ניקולאי שמידט, דירה זאת נרכשה בשנת 1963-4 מידי העולים החדשים וגן הילדים אשר היה במקום לאחר מלחמת השחרור וכיום גרה בדירה משפחה עם ילדים בוגרים.

 לדירה מרפסת העציצים הגדולה והמרשימה לכוון רחוב עמק רפאים עם גג רעפים מעל למבנה ומעל למרפסת ומעל למדרגות הבטון והעץ, המוליכות אליה מצדו הימני של הבית מכוון רחוב גרץ.

 לאחר שעולים מספר מדרגות אבן ממשיכים במדרגות עץ ומעקה עץ המסתיימות במרפסת תלויה מעץ ארוכה ומעקה עץ, מתוך מרפסת העץ הזאת נכנסים למבנה מתחת לקמרון דלת הכניסה. כאשר נכנסים בפרוזדור לתוך המבנה, חדרי השינה מפוזרים לאורך הצד הימני של הפרוזדור בשני חדרי השינה האחרונים של הנערים הבוגרים בדירה נוספה גלריית לשינה מעץ כולל מדרגות משום הגובה הניכר של הדירה .

 לאורך הקיר הימני בפרוזדור, ספרייה ענקית בגובה רב עקב גובהו של הבית, התקרה ישרה ואינה מקומרת כדירה מתחתיה, מעל לתקרה גג רעפים כמקובל בשכונה הישנה.

 רצפת הפרוזדור והחדרים מכוסים באריחים של מרצפות היוצרות לוח שחמט בגוונים לבן ושחור, בחלקו השמאלי של הפרוזדור כניסה לפינת אירוח, אוכל ומטבח ענק, צמודה לחלק הזה המרפסת מעץ שממנה משתשלים צמחים המגודלים בעשרות עציצים, מראה מרהיב לחולפים על פני המרפסת ברחוב מעין סימן הכר למבנה המיוחד שברחוב.

המבנה השמאלי בחצר שמידט 8

מה שלא רואים מהחצר רואים מרחוב נוח משמאל

המבנה השמאלי בחצר מורכב משני מבנים מחוברים כאשר חלקו לכוון רחוב נוח (רחבת הכניסה למרכז תרבות עמים לנוער), המבנה נבנה במועד מאוחר יותר, לאחר בניית המבנה המקורי.

בחזית בפינת רחוב נוח ורפאים ממוקמת דירה מאבן חד קומתי עם מעקה ברזל בגג השטוח, (הכניסה מבעד לשער ירוק בתוך החצר), ובחזיתה גינה קטנה שגדלים בה עשבים המוקפת גדר ומסתור ראייה מרחוב עמק רפאים בדירה תריסי עץ מקוריים צבועים בצבע ירוק. לדירה זאת מחובר מבנה נוסף שעליו נבנה מבנה מבלוקים ומוליכה אליו כניסה לקומה השנייה בגרם מדרגות ומעקה ברזל מהחצר. מתחתיה כאשר הכניסה מרחוב נוח מרפאת החיות של היום, ובתוך החצר המתפרה של טניה .

 במבנה השמאלי מאחורי המבנה הקדמי שמאלי, האגף השמאלי לאחר שהתווסף למתחם שימש כחלק מחדרי הלינה של הפנסיון ובקומה התחתונה היה אולם שימש לאירועים עד שנת 1925. שאז הושכר השטח לנגר הטמפלרי פריץ אפינגר שהביא לנגרייתו את המכונות החשמליות לעיבוד עץ הראשונות בירושלים אירוע חדשני באותם ימים. לאחר מכן שימש האולם כסניף מפ”אי. הכניסה למבנה כיום מרחוב נוח מצד שמאל של המתחם ומשמש כיום כמרפאת חיות.

מעל לאגף השמאלי הוקמה לאורך השנים תוספת דירה מבלוקים המשתרעת על חלק מהמבנה וגרם מדרגות מוליך אליו מהחלק הפנימי של החצר.

לבית צמוד מאחור מבנה שהוקם בשנים האחרונות בן שלוש קומות מאבן עם ארובת אח, וגג רעפים.

מבט לכניסה ולחצר הבית האחורי בחצר שמידט בית 8

החלק הסוגר את החצר במתחם בית ניקולאי שמידט הינו מבנה מאבן בן שתי קומות, בחלקו הפתוח כלפי החצר נמצאת חנות בשיפוץ בגובה חצי קומה (בעבר חנות גלגול לילדים צעצועים ובגדים) מעלייה קומת מגורים ומרפסת בחלקה הימני וכמובן גג רעפים.

הפתח של בית זה נמצא בשביל המוליך לחצר וגינה מאחורי הבית ברחוב גרץ 1, נכנסים בשער מתכת לכוון הבית ומגיעים לשער נוסף הסוגר גינה ענקית ומיוחדת הכוללת שני עצי אקליפטוס שניטעו בימי הקמת המבנה על מנת להתגבר על כמויות המים שנבעו מבור המים בגינה (בור זה נסתם בגלל בעיית בטיחות)

כאשר נכנסים לחצר ברשות. רואים הגינה מטופחת.

 הבית נקנה בשנת 1972 כחורבה,  המבנה המחבר את שני האגפים הינו מבנה הממוקם על חצי קומת מרתף, שימש כחלק ממגורי האכסניה, בשנות השבעים נרכש המבנה בעשרים אלף לירות ישראליות שלקחו בהלוואה, בידי מורה ואשתו תלמידת בצלאל לשעבר שראו במקום פוטנציאל לפיתוח ושדרוג המבנה, כפי שגברת הבית מספרת חורבה אמיתית, המראה שנתגלה כאשר הגיעו לשיפוץ, היו פסי עץ רקובים החזיקו בקושי את הגג, בהמשך תאורה הוסיפה הכול רעוע, אך כיוון ששני הורי הזוג היו קבלנים, נרתמו גם הם לעזרה ולאחר שנים של עבודה, בחלק אחרי חלק יצרו דירה מיוחדת שהפתח לכניסה לדירה הוא מרחוב גרץ ולא מחצר המתחם,  לדירה בחלקה הימני מרפסת מקורה .

עמק רפאים בית מס 9 – בית האדריכל זנדל

תאודור ואביו גוליב, היו בני משפחה שפרנסתם התבססה לאורך דורות מרשת בתי מרקחת גדולה בגרמניה.  סמלה של המשפחה היה ראש האריה, שהוצב בכול כניסה בבתי המרקחת שלהם, ראש האריה הוצב מעל לביתו במושבה הגרמנית בשינויים קלים מהראש המקורי.

 תאודור החליט לשנות כוון עיסוקו ולעלות לישראל, תאודור סיים את לימודיו בגרמניה ועלה בשנת 1864, עם משפחתו לישראל למושבה יפו. דוקטור גוטליב זנדל רופא המושבה הטמפלרית ביפו, שיסד את בית החולים הגרמני ביפו, בנוסף שימש כיועץ פרויקטים למשה מונטפיורי.

 את משרדו הראשון פתח תאודור זנדל בעיר יפו במושבה האמריקאית בשנת 1871, במשרד זה עזר בתכנון המושבה שרונה, עזר במיפוי יפו והסביבה והשתתף בתכנון שיפוץ הדר שנסללה לירושלים תאודור זנדל עבר לירושלים בשנת 1880 והקים את ביתו ברחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית, אז גם מונה לראש ועד המושבה הגרמנית, לאחר מותו נקבר בבית הקברות הטמפלרי בירושלים. ביתו במושבה האמריקאנית ביפו כלל מבנה מעץ בן שתי קומות עם גזוזטראות ומעקות מעץ. לאחר שעזב שימש המבנה במשך כמה שנים כבית ספר, פנימייה ובית עם לקהילה הטמפלרית במושבה ביפו.

ביתו של תאודור זנדל במושבה הגרמנית בירושלים, כלל מבנה בן קומה אחת ומרתף מאבן וגג רעפים שהוקם בשנת 1880, הבית מוקף בחצר וגדר בפינת הרחובות כרמיה 2 ועמק רפאים 9, הבית יחסית פשוט אך עם כניסה שונה במעט מכניסות אחרות לבתים אחרים במושבה, שעוצבה בחלק גדול מבתי הטמפלרים הראשונים שהוקמו במושבה הגרמנית, הכניסה שמשני צדדיה עמודים שעיטורים בראשם התומכים בגמלון אופייני ומתחתיו פסל ראש אריה כסמל המשפחה, בבתי המרקחת שלהם וכן מעל לביתו שתכנן והקים במושבה.

מעבודותיו המפורסמות הם: תכנון כנסיית הדור מציון, בית החולים שערי צדק ברחוב יפו, בית המצורעים בטלביה, בית ספר שמיט במרכז העיר כיום בית הכנסת האיטלקי, וכמובן המבנים שאכלסו את מתחם בית הספר האנגליקני ברחוב הנביאים, בית העם במושבה. לטובת תעבורת הכרכרות בין יפו לירושלים עזר בתכנון ותיקוני המהמורות בדרך, כמו-כן, היה שותף בתכנון קטע ממסילת הרכבת לירושלים. בעת ביקור הקיסר הגרמני בישראל בשנת 1898 העניק לו הקיסר את תואר הכבוד אומן בנייה מטעם הקיסרות הגרמנית על פועלו.

 לאחר מותו עבר בשנת 1902, עבר לגור בביתו בנו בנימין שגם עסק באדריכלות ואף השלים פרויקטים תכנוניים ובנייה של מוסדות שאביו החל לתכנן אך עקב מותו לא השלימם כמו אוגוסטה ויקטוריה. לאחר גרוש הטמפלרים עבר המבנה לרכוש האפוטרופוס לנכסי נפקדים ונכנסו לגור בו אנשי ממשל. כיום בית פרטי. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים לאורך שנה גרו במבנה יהודה עמיחי ואשתו.

כיום, המבנה במושבה הגרמנית שחזיתו לכוון רחוב עמק רפאים, האריה ממשיך לנום מעל למשקוף הדלת, חצר שמגדלים בה בעיקר צמחי בר ומשמאלו של המבנה מדרכת אבן לדירת המגורים במרתף מאחורי הבית. למבנה תריסי רפרפות מעץ ישנים מעל למבנה גג רעפים, ארובת אבן לאח החימום.

עמק רפאים בית מס 10 – בית משפחת פאול וכריסטין אברלה

המבנה הוקם בשנת 1874 בידי משפחת פאול אברלה. ההדגשה על הביחד מכוון לפעילות אשתו של פאול שבמשך היום עסקה השגחה על הפועלים, כמנהלת העבודה וכממלאת שקי אדמה והבאתם מהשדות הסמוכים לצרכי הבנייה. בעלה פאול עבד בחנותו ובמסחר, אך כאשר חזר מעבודתו היומית, עבר לעבוד שכם בשכם עם הפועלים בבניית המבנה.

 מעבודתו בחנותו ומפעילותו כסוחר בחנותו ברחוב יפו גדל הבית למבנה הגדול בן שתי הקומות, המרתף ועליית הגג נכנסו בני המשפחה בשלבי הגמר כאשר כמילות השיר רגל פה רגל שם, ללא חלונות בפתחי החלונות, רצפות בחדרים חסרות חלקית אבל עם אמונה שלמה בדרך.

 לימים נחשב ביתם לאחד הגדולים והיפים בשכונה, ובכן מה היה לנו: בית גדול עם כניסה קמורה שעולים אליה בשלוש מדרגות, מעל למשקוף האבן בכניסה חקוק תאריך הכניסה 1874 וחקוקות המילים מספר תהילים בתנך ” אוהב ה’ שערי ציון מכול משכנות יעקב” באותיות גותיות גרמניות.

 את הבית הקיפה חומת אבן נמוכה ובה שני עמודי אבן ושער ברזל, מפתח השער מוליך שביל הכניסה לשלוש מדרגות אבן לפתח המבנה המרכזי.  מאחר שעוברים בדלת הברזל של הכניסה, נכנסים למבואה שבחלק האחורי שלה, פתח ליציאה אחורית תואם הפתח הקדמי ובו עדיין דלתות העץ האורגינליות של המבנה בתוך משקוף אבן שמעליו חלון קשתי, מהמבואה מוליך גרם מדרגות מעץ לקומה העליונה.  מעל לכניסה מרפסת עם עציצים שרצפתה כיום נתמכת בקורות אבן מגולפות, ובנוסף נבנתה מרפסת נוספת לדירת עליית הגג, ביחד עם תוספת בנייה מאבן.

עשר שנים לאחר בניית ביתו, משרווח לפאול, פתח עסק יבוא בשם “פאול אברלה ” שעסק ביבוא סחורות מיובאות מהעולם ובעיקר מגרמניה, אחיו פתח סניף ביפו ובנו היה חבר הנהלה בבנק הטמפלרים (זוכרים זה שנתן הלוואות לטמפלרים לצרכי רכישת אדמות ולבניית בתים) אך הכול הלך לאבדון ונחמה מעטה הייתה כאשר ישראל שילמה פיצויים לטמפלרים על רכושם מכספי הפיצויים שנתקבלו מגרמניה.

בשנת 1939 גורשה המשפחה עם הטמפלרים מהארץ, במבנה התגוררו אנשי ממשל אנגליים עד שעזבו בשנת 1947 לכשהסתימה מלחמת השחרור והמבנה עבר לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים, חולק המבנה למספר דירות בשלוש קומות המבנה לעולים חדשים ששוכנו בשכונה.

עוולה נגרמה למבנה בשנת 1994 כאשר באגפו השמאלי של המבנה צורף מבנה דו קומתי מאבן בסגנון המבנה הראשי כיום מוקפת התוספת בגדר ושער ברזל גבוהים בגדר השמאלי התווסף מבנה לקיוסק בסביבות שנת 1960 ממול לרחוב אמיל זולה.

אך העוולה הגדולה מתחוללת בימים אלו שנת 2010-2011 כאשר בחלקו הימני של המבנה צורף מבנה בן שלוש קומות כאילו באותו סגנון עם גמלונים שהיו נהוגים במבני הטמפלרים במושבה, את חזיתות המבנים חידשו באמצעות התזת חול, עוד עוולה בניסיון לחקות את המבנה המקורי בשנת 1994 בנו בעליית הגג מרפסת ובנו חלק חדש לדירה בעליית הגג לשעבר והוסיפו לו כמו נזם חזיר, גמלון עליון עם פתח עגול במרכזו כלפי הרחוב.

עמק רפאים 10 – הקיוסק הקטן

את הקיוסק הקים בשנת החמישים ניצול שואה בשם גולדברג שהתגורר במבנה הסמוך מספר 10. בשנות השבעים מכר את הקיוסק לעולה חדש שעלה ממרוקו, ממנו רכש את הקיוסק עולה צרפתי ולפני מספר שנים נרכש המבנה בידי המשפחה האוחזת בו כיום.

 לאחר שרכשו את המבנה והוסיפו בגינה הקטנה מספר שולחנות וכסאות לנוחיות המבקרים, החלה מלחמת חורמה של השכנים כנגד רישוי הקיוסק. כיום המאבק נרגע כאשר חולפים על פני הקיוסק כיום רואים את אב המשפחה קולף גזר מרבית היום למיץ הגזר המפורסם שהם מוכרים. חלק מהעוברים ושבים מתפתים בעיקר בימים חמים ללגום מהטבעי הזה.

עמק רפאים בית מס 11 – בית אמה אימברג

הבית שנבנה בשנת 1875 בידי פרדרך יוהאנס אימברג,  ממוקם בפינת רחוב כרמיה 2 ורחוב עמק רפאים, מבנה בן קומה אחת מוגבהת מעט מעל דירת מרתף, לבית גג רעפים חלונות קשתיים ותריסי רפרפות מקוריים, וארובה לתנור חימום מסוג אח הבית עצמו בצורת האות וו הנובעת מהמבנה הצמוד לאחור שבחזיתו מגרש האדמה המשמש לחניית מכוניות.

בצד הימני של המבנה מגדל שעליו מונח דוד מים כמו בימים הטובים בימי חומה ומגדל, יש פתח לכוון חזית הרחוב מעל למרפסת שמוליכים אליה מדרגות כתוספת שנבנתה בתקופה מאוחרת יותר. כול זאת מן הסיבה כי בעלת המקום מזה 17 שנה, הינה פסלת המפעילה במקום סדנת פיסול, כאשר נכנסים לסדנה לאחר המעבר בדלת, רואים אגף שהופרד בקיר מהדירה מאחור, אולם צר ומלבני שעקב גובהו נבנתה בו גלריית נוספת, התקרה הזקנה הסובלת מחדירת מי גשמים, בנויה מקשתות, הקירות מצופות בסיד לבן, החלל מלא תצוגות פסלי חימר בעיקר הנעשים לתערוכות ומכירה, סדנה קטנה ונחמדה מאוד שניתן לבקר בה כאשר שער הברזל בדלת הכניסה פתוח.

מימין למדרגות ממוקם פתח בור המים הסגור בסורג, פתח נוסף לבור עם משאבה צמוד לצד שמאל של דלת הכניסה לדירת המרתף, ומאחור כניסה צדדית נוספת ברחוב כרמיה לדירה הבנויה מעל לדירת המרתף.

והכניסה האמיתית לדירה זאת מכוון רחוב כרמיה לאחר המעבר בשער הכניסה, מוליך משעול רצוף מוליך לגרם מדרגות ולכניסה לבית.

לאחר מותו עברה לגור בדירה נכדתו אמה אימברג ומשם שמו, כאשר עוברים לאחורי הבית בכרמיה 2 ונכנסים לחנית העפר העכשווית נתקלים בכניסה לדירת המרתף ומבנה נוסף שחזיתו שלוש קשתות המשמש כיום כבית מגורים. כרגע די נטוש.

מבנה נוסף זה הצמוד מאחור למבנה בחזית רחוב עמק רפאים שימש כיקב וכמשרדים של משפחת אימברג שגרו בבית ממול.  לאחר שנים לאחר קום המדינה ביתה במקום חנות חומרי בנין.

מעל מבנה אחורי זה נבנתה קומה נוספת הכוללת גג רעפים וארובת אבן לאח, צמוד לבית הזה עוד מבנה בן קומה אחת ודירת מרתף וגג רעפים עם תריסי חלונות מקוריים.

אמה אימברג זכורה בתולדות השכונה כבעלת הבית הנוסף מספר 4 הצמוד לביתה ברחוב כרמיה שבו שכנה חנות כלי הבית שלה שלימים הפך להיות קפה פטר, מבנה שהתווסף בשנת 1920 בידי כריסטיאן אימברג בעבורה, כמבנה בן קומה אחת וגג בטון שטוח וגרם מדרגות לגג.

לאחר שגורשו הטמפלרים מהשכונה בשנת 1939, נלקח המבנה בכרמיה 4 והפך לנקודת בילוי ושקם במתחם המבוצר האנגלי, לכשעזבו נלקח המקום בידי פליט יהודי הונגרי בשם פטר שהפעיל אותו כבית קפה מפורסם במושבה הגרמנית ששימש את אנשי הבוהמה הירושלמית בזכות העוגות והקפה ובנוסף שימש המקום כנקודת מפגש לאוהבים חוקיים וכאלה שלא כדאי לשאול את משה דיין.  מפגשים חשאיים של אנשי בטחון נערכו במקום המבודד הזה שעליו נבנו אין ספור סיפורים וכמובן חבריו מהונגריה חיפשו את אווירת התקופה האוסטרית הונגרית כפי שחיו אותה בארצות מוצאם.

לאחר שמכר את העסק למשפחת מונק בשנת 1954 לקחה אשתו של מונק את המושכות והמשיכה את מסורת בית הקפה עוד שנים רבות לאחר מכן באפייה. בקפה המשובח שהוגש במקום ובעיקר בזכות הארוחות המשובחות. כיום משמש המקום כבית דירות ואף נוספה עליו קומה נוספת. 

עמק רפאים בית מס 12 – בית משפחת יעקב אימברג ומשפחת כריסטיאן אפינגר

המבנה הדו משפחתי שנבנה בשנת 1877 (למרות שעל שלט במרפסת בקומה העליונה מצוין בסבכת הברזל בחזית המרפסת הפרחונית העליונה שנת 1875)

בהתיישבות במושבות בישראל, לא היה נהוג בבתי הטמפלרים, לבנות יחידות דיור דו משפחתיות, כיוון שכאשר הגיעו למושבות, מטרתם הייתה לבנות בית ולגדל גידולים חקלאיים בחצרות של הבתים, מעין יחידה חקלאית, כפי שהייתה מקובלת בכפרים שמהם הגיעו, כדי להקים במושבות שהוקמו בארץ, בין אם הם טמפלרים או בגלי העליות הראשונות לישראל לכן מיוחד הבית במבנהו במושבה הגרמנית.

 הסיבה המסתתרת מאחורי הרעיון המשונה הזה היה בעסקיהם המשותפים לגידול והדגרת תרנגולות ואווזים לבשר וביצים, בחלק האחורי של מתחם הבית. למעשה הלולים שהקימו וגדול במחזוריות שנתית של עופות לאורך כול השנה, במתחם אף גדלו להקות אווזים אשר שימשו לבשר והנוצות למילוי שמיכות וכריות.

 את סחורתם מכרו לתושבי העיר מחוץ לחומות ובתוך החומות, בתקופה התורכית סיפקו לאנשי הממשל התורכי ולאחר מכן לאנגלים בנוסף לתושבי העיר, כיוון שהיו חדשניים בשיטות הגידול והצליחו מאוד מבחינת המסחר וגם הרוויחו די צרכם.  מכול רחבי הארץ באו ללמוד את השיטות והדרכים החדשניות לגידול עופות בלולים ולא בשיטה הבלעדית הכפרית שהייתה נהוגה בישראל.

 המבנה מהאבן נבנה בתחילה כיחידה כפולה של קומה אחת, מרתף ועליית גג מחופה ברעפים, לאורך התקופה נוספה קומה שנייה, בחצר נבנו מבני המדגרה והלולים והאווזים גודלו במתחמים מגודרים.

 לאחר שעוברים בשער הכניסה נתקלים בגלגל עגלה ענק בעל חישוק מתכת ששימש את הטמפלרים בעגלותיהם הן במסחר והן בתעבורה מיפו לירושלים, במרתף המבנה נפתחו שלוש דירות מרתף שתים בחזית משמאל ומימין ואחת מצדו השמאלי של המבנה במשאון המוליך למבנה האחורי בפינה השמאלית, חצר קוטנה ומבנה בצורת ריש, בעליית הגג של המבנה הזה נתגלו בעת שיפוץ, מדים וסמלים מהתקופה הנאצית בעת שחלק מהטמפלרים קיבלו בזרועות פתוחות את הרעיון הנאצי והקימו תנועת נוער נאצי בנוסף למבוגרים שהושפעו.

 נכנסים במשעול ועולים בגרם מדרגות וצריך לבחור, לאיזו כניסה להיכנס הימנית או השמאלית, לאחר שנפתח שער הברזל נכנסים למבואה שרצפתה מאריחי בלטות הצבועות בצבעים שחורים לבנים, ריבועי מרצפות שמסובב אותם פס שחור עבה, במרכז המרצפת הלבנה כוכב בן שמונה מעוינים המרוכזים כפרח, כל עלה מעוין צבוע בצבע שחור ומשנהו באפור, כאשר נכנסים מקבלים תחושה של דריכה על שטיח, מקורי משנת 1875

הכניסה השמאלית במבואה מוליכה לדלת כניסה לדירה התחתונה, שמתחתיה דירת מרתף נוספת אחת ומבחוץ בקיר השמאלי דירת מרתף נוספת, אותו דבר בשני חלקי הבית.

לאחר שנכנסים למבואה עולים במדרגות עף ומעקה עץ מסיבי משנת 1875 מקורי, לאחר העלייה המסתיימת בפודסט מאורך נכנסים לדירה העליונה מבעד לדלת, בשלב הזה מהלכים על רצפת העץ המקורית שנשתמרה של הקומה העליונה, הרצפה נמצאת בכול הדירה, בנקודה אחת הורחב פתח המטבח ונשבר חלק מקיר ושם הונח לוח עץ חדש אך קשה להבחין. המטבח צמוד לסלון וכולל אח מתכת עם ארובה ממתכת המסתיימת בגג בארובה בנויה.

עמק רפאים בית מס 14 – בית הרמן ואדית אימברג הבן

הרמן אימברג בנו של כריסטיאן אימברגר בנה את ביתו, בית דירות למגורים מאבן בן שלוש קומות, הבית מוקם במשעול הימני של בית אביו, המבנה הוקם בשנת 1926 בית זה מכונה בית אימברג הגדול, הכניסה כיום מתחת לשער הגדול הקשתי מימין לבית מס 16 המשופץ.

 בחצר בבית הראשי האחורי בן השלוש קומות שימשה הקומה הראשונה כחנות לאחיותיו של הרמן, בחנות לילדים נמכרו בגדי ילדים וצעצועים חלקם הגדול מעץ כיום דירת מגורים.

 בחצר האחורית של המבנה מאחורי בית האב כריסטין, הייתה הנגרייה של כריסטין אימברגר, ממוקמת בסוף החצר מצד ימין מבנה אבן של קומה אחת וגג רעפים משופע.  כיום בית מגורים למשפחה, בנו הרמן עבד אצלו כעוזר ומתלמד עד אשר נסע ללמוד אדריכלות בגרמניה.

 כשגורשו הטמפלרים מהמושבה בשנת 1939 גורשה גם משפחת אימברגר מהמושבה למושבה וילהלמה עד סוף מלחמת השחרור. הם חזרו לדירתם למגורים בקומה העליונה עד שנת 1950 שבה גורשו בידי השלטונות לאוסטרליה.  לאחר שגורשו עברו לגור המבנה שתי משפחות החיות עד היום בבית מס 14.

למבנה הנגרייה בסוף החצר מימין, נכנסה משפחת מייר פול לאחר מלחמת השחרור המשפחה הגיעה בשנת 1944 לפלסטין מרומניה באישור השלטונות הבריטיים, בתחילה התגורר במרכז העיר ולאחר הפינוי הבריטי קבל בקשרים כמקום לעולים את מבנה הנגרייה של משפחת אימברגר, את החלל סגרו במחיצות רביץ או מעיין קרטון שבמרכז רשת ברזל לחיזוק, בחלל בין השכבות גרו דיירי הבית החשובים העכברים, שקיבלו מדי פעם סחבות טבולות בסם הסופי.

 כיוון שפול החל ללמוד רפואת שיניים ברומניה אך לא סיים, התאפשר לו לעבוד בתואר המיוחד לאותה תקופה מרפא שינים, למקצוע שאפשר לעסוק בחלק הפרקטי של רפואת השיניים של עקירה, סתימה וכדומה אך לא אפשר חתימה על מרשמים וטיפול.  בחלק מביתו החדש הוא פתח מרפאת שיניים ואף תלה שלט על שער הכניסה הקשתי והחצר מימין לבית מס. למרפאה זאת הכניס מכשור וציוד חדשני לאותה תקופה, כולל מכשיר רנטגן לצילומי שיניים ומקדחה מהירה לקידוחי שיניים. פול היה גאה במקצועו החדש ומהתואר שהעניקו לו לקוחותיו דר פול.

 לימים הפך מבנה הנגרייה לדירת מגורים הצמודה למבנה מס 14 עם שער מתכת וגינה קטנה שמגדלים בה בעיקר צמחי בר.

עמק רפאים בית מס 15 – בית גוטליב גוהל הסתת

נתחיל בעוולה, למבנה רישיון בנייה לקומות נוספות, אשר נתקל כרגע בעיכובים לרעיון עקב מלחמת התושבים והשכנים לרעיון.

 ביתו של גוהל הסתת שנבנה בשנת 1894, הינו מבנה מאבן בן קומה אחת ומתחתיו מרתף המשמש כיום כדירה, ועליית גג מתחת לגג רעפים, אל הבית מוליך שביל קטן היוצא משער הכניסה ממתכת, הכניסה הינה מצידו השמאלי של המבנה ומגיעים לכניסה למבנה בשש מדרגות אבן ופודסט כניסה.

למבנה גג רעפים וארובת אח, בחזית הבית חלונות ותריסי רפרפות מקוריים מעץ הצבועים בירוק, כאשר נכנסים לשביל הכניסה עוצרים לפני שער מתכת נוסף המוליך לכניסה לדירת המרתף, השביל מרוצף עם רחבה קטנה באבן.

את הבית בנה פרדריך יואנס אימברג שהיה אביה של אשתו סופי אליזבט ביחד עם גואל הסתת בעלה, על משקוף הכניסה בצידו השמאלי של הבית חקוק באותיות לטיניות בסגנון גותי הפסוק אבן העזר ושנת הבנייה 1894, גוהל קיבל תואר מאסטר סתת, בעת שעבד בעבור באכסניית אוגוסטה ויקטוריה מידי נציג הקיסר שהגיע לחנוך את המבנה בשנת 1910.

עבודתו של גוהל כסתת ופסל היה ידוע מושבות הגרמנים בישראל ושמו אף הגיע למולדתו גרמניה, הוא סתת ולימד דור חדש של אנשים בעבודה עם אבן לבני המושבות הטמפלריות בישראל.

 לאחר שנפטר גוטליב גוהל ואשתו, עבר לגור במבנה בנו פאול גוהל, שהתפרסם כמנהל הבנק הטמפלרי, אשר הוקם על מנת להלוואות לאנשי הקהילה הטמפלרית כספים לקניית אדמה ולבניית בתיהם.

לאחר שגורש ביחד עם הטמפלרים בשנת 1939 עבר הרכוש ליד האפוטרופוס, בשנת 1956 רכשה את המבנה משפחה שגרה בו לאורך שנים רבות ולבסוף מכרו אותו בשנת 2005 בכסף רב ליזם.

עמק רפאים בית מס 16 – כריסטיאן אימברגר האב ורעייתו אנה

בית אימברג כריסטיאן המכונה הקטן נבנה בשנת 1877, בית זה שופץ ומרשים ביופיו בחזיתו מעל כרכוב משקוף הכניסה חקוק הפסוק מהתנ”ך קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה עליך זרח בכתב גותי, לאחר שבנה את ביתו נשא כריסטין את אשתו אנה.

 עסקים מגוונים היו לאב כריסטיאן אימברג :אדריכל, נגר בנגרייה שמוקמה האחורי של נחלתו, יקב ליצור יין וגידול כרמי יין ליקב, חנות לממכר וייצוא יין בעמק רפאים 19, מבנה למסחר בן קומה אחת, למושבות בישראל ולגרמניה, חנות לצילום המשותפת לו ולאחיו פרידריך ליד שער יפו בירושלים העתיקה, בשנת 1903 פתחו בית הוצאה לתמונות גלוית מירושלים לצליינים ולמאמינים בעולם הרחב, האחים הוציאו אלבומי תמונות מירושלים וישראל בשיטה מיוחדת כולל הוספת צבע ונשאלת השאלה מתי היה לו זמן לייצר ששה ילדים.

בתום מלחמת העולם הראשונה נפטר כריסטיאן וביתו הושכר עד שנת 1939 כאשר גורשו הטמפלרים בידי הבריטים ובבית עבר לגור פקיד אנגלי בכיר עד שעזבו האנגלים את ישראל למבנה נכנס איך לא משפחה מהפקידות הבכירה במדינה שבדרך, מנהל מקרקעי ישראל מכר את הדירה לתושבים הבאים שגרו בו עד שנת 1995 הבית נרכש מדייריו שגרו בו שוב לתושב השכונה מלך הפיצה הירושלמי לאותה תקופה משפחת דנון, ובשנת 2003 רכשה אגודה את המבנה שיפצה אותו נפלא למגורים.

מעט על מבנה הבית

בית אבן חד קומתי הכולל כניסה מרשימה שאליה מגיעים לאחר טיפוס במדרגות בקורה העליונה של המשקוף חקוקה כתובת ומעליה קשת אבן מעוטרת בהבלטה, הכתובת שנחקקה על המשקוף הוא פסוק מספר התנך ישעיהו באותיות גותיות בגרמנית, קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה עליך זרח בהתאם לאמונה הדתית של הטמפלרים.

הבית כלל שירותים בתוך המבנה, יחסית חידוש לתקופה, ופרוזדור שממנו יצאו חדרי השינה והמטבח היה בחלק האחורי של הדירה, מתחת למבנה היו מספר חללים במרתף אשר חלקם שימש לניקוז מי גשמים מן המרזבים בתחילה שאבו את המים כשכניהם הערבים דלי וחבל ובהמשך במשאבה ידנית שמרבית המושבה רכשו בגרמניה וחלקם של החללים שימשו לאכסון מזון בעיקר.

הכניסה לחללי המרתף נשארה כשם שהיה בעבר דרך מדרגות חיצוניות כיום לאחר השיפוץ והשימור דלתות בחלק השמאלי של המבנה מוליכות למרתף בחלק השמאלי בחזית הותקנה חניית רכב פתוחה עם שער חשמלי ומאחור מבנה מחסן, עובי קירות המבנה היו למעלה מחצי מטר לשימור קירור או חימום של המבנה בעונות השנה גג הרעפים אינו גבוהה ולכן לא היה מתחתו חלל עליית גג.

 כיוון ששופץ המבנה תחת תנאים מחמירים הוספה עליו לוח הסבר של מחלקת השימור לבתים ישנים בחלק השמאלי של גדר המבנה, יופיו מושך אליו כול מבקר בשכונה וקרבתו לכביש עמק רפאים.

עמק רפאים בית מס 17 – בית מידות ערבי

הבית ממוקם בפינת רחוב עמק רפאים ורחוב אמיל זולה

מבנה שהוקם בשנות השלושים של המאה ה 19, מבנה אבן בן שלוש קומות בקומה התחתונה בחזית חנויות, למבנה חזית כניסה מהודרת, בתחילה חנויות ועסקים של משפחות ערביות ולאחר מלחמת השחרור חנויות של יהודים, כיום בקומה התחתונה חנות תכשיטים, מספרה, לדירות הוכנסו עולים חדשים כשם שאוכלס כול הרחוב באותה תקופה.

 הקומות העליונות שנכנסים אליהם מפתח מסוגנן וממנו עולים בגרם מדרגות לקומות העליונות, לקומות העליונות מרפסות הפונות לרחוב על תמוכות ברזל ומעקות והמרפסות נתמכות מתחתיהן באבני תמיכה מסוגננים, כיום הבית אינו מטופח ומזדקן לאיטו ונראה שראה ימים יפים

עמק רפאים בית מס 18 – בית פאולוס

ביתו של פאולוס היה שייך לנכדת הופמן מייסד כת הטמפלרים, שם משפחתה הוחלף לפאולה פאולוס לאחר נישואיה לרוקח גולוב פאולוס, המבנה תוכנן בידי האדריכל הרמן אימברגר ונבנה בשנת 1878, בבית זה גרה פאולה עם בעלה הרוקח גולוב פאולוס עד תחילת המאה ה 19 מספר שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, שאז עברה לגור בבית מספר 6 של הטוחן מתיאוס פרנק, כיוון שבעלה היה רוקח פתחו הזוג בית מרקחת במבנה בית הספר בית מספר חמש לאחר המעבר לביתם החדש.

המבנה גם נבנה במתכונת ביתו של האדריכל הסמוך הרמן אימברגר, הבית בנוי בסגנון בתי הטמפלרים האחרים בשכונה, כאשר בקורת המשקוף העליון של הכניסה חקוקה כתובת פסוק מספר תהילים, הפסוק שאלו שלום ירושלם ושלום אוהביך. יהי שלום בחילך באותיות לטיניות.

המבנה שנבנה מאבן היה בן קומה אחת, ומתחתיו קומת מרתף ובור מים, כמו בבתים נוספים המבנה עם גמלון וגג רעפים.את הבית מקיפה חומה פשוטה מאבן ומעליה תוספת גדר ברזל בצבע ירוק, שני עמודי שער פשוטים ושער מתכת כחלחל, על עמוד הימני של שער הכניסה מודבק אריח קרמיקה שעליו מצוירים שזירה של פרחים המקיפים את הספרות 18 כמספר הבית ברחוב.

מהשער מוליך שביל קצר לגרם מדרגות שהשחיר לאורך השנים עולה וגזוזטרה שעליה מונחים עציצים ומרפסת קדמית לפני צמד הדלתות הגדולות הצבועות בצבע חום, הם אינן הדלתות המקוריות, במשקוף מרובע ותבליט שמעליו הגמלון והכתובת החקוקה כתובת מפסוק מספר תהילים, הפסוק שאלו שלום ירושלם ושלום אוהביך. יהי שלום בחילך באותיות לטיניות, בגג פתחי ארובת האח לחימום חורף.

מתחת לקומת המגורים ומדרגות הכניסה שמתחתם מחסן ומצדם השמאלי, של המדרגות ממוקמת דירה בחצי קומת המרתף ששימשה כמחסן ומאוחר יותר כמגורי המשרתים, בחזית דירת המרתף המשמשת למגורים דלת ברזל פשוטה לכניסה ויציאה, בעבר בחלק האחורי מוקמה האורווה, כיום גינה גדולה ובה עצים וצמחיה, הכניסה לגינה מבעד שער בחלקו הימני של הבית ומתוך דלת יציאה אחורית ומדרגות בדירה בקומה העליונה.

דירת המרתף מצטיינת בקירות בעובי של שישים סנטימטר ויותר, נכנסים אליה בירידה בארבע מדרגות, זהירות על הראש ממשקוף הכניסה, נכנסים למבואה שרצפתה המורכבת מאבנים גסות היא המקורית מיום הבנייה בשנת 1878, שכיום משמשת כסלון, חדר עבודה וכמבואה, בקירות קיים אשנב מחופה סורג חצוב בקירות העבים.

משם עוברים בפרוזדור לאורך קומת המרתף, דרך משקוף החצוב בקיר בעובי רב לשני חדרי שינה וחדר ארונות, ממשיכים במסדרון עולים בארבע מדרגות דרך משקוף נוסף, ויורדים שמאלה לחדר שינה, מהפרוזדור ממשיכים לעלות בעוד מדרגות ומגיעים למטבח מצד שמאל ולאמבטיה ושירותים שנבנו במאה האחרונה, ויציאה לגינה האחרורית, בכול החדרים קיים חלון בגודל של חצי מטר על חצי מטר מסורג ללא תריסים.

עמק רפאים בית מס 19 – בית ערבי מנדטורי

 על חלקה מספר 19 נבנו שני מבנים בשנות העשרים- שלושים בני קומה אחת בידי משפחה ערבית עמידה, המבנה הקדמי הניצב בפינת הרחובות עמק רפאים ורחוב אמיל זולה הוקם כשלוש חנויות לצרכי מסחר שהצטמצמו לאורך השנים לשתי חנויות הפועלות כיום והמבנה האחורי בסוף החלקה שיועד למגורי המשפחה עם חצר ענקים בקדמת הבית.

 לאחר תקופת מה השכירה המשפחה את המבנה למשטרה הבריטית אשר הציבה בה מיטות כמו בפנימייה לטובת מגורי שוטרים אנגליים רווקים במתחם הסגור של האנגלים במושבה, עוד שימש המבנה למגורים לקראת סיום הממשל הבריטי, את מזכיר הראשי של שלטון המנדט בישראל. לאחר מלחמת השחרור הוסב המבנה לתחנת כיבוי אש אזורית שכללה חניית מספר כלי רכב הצלה בחזית המבנה והוא עצמו שימש כמשרדים וכמקום לינה לכבאים במשמרות.

 לאחר שעזבו כבאי האש את המבנה הושמש המבנה ושימש ככיתות לימוד לגיל הרך של תלמידי בית הספר לילדי עובדים שבעברו נקרא כרמלי וכיום אדם, כיתות מאוד צפופות הסדר זה החזיק בשנים 1950-60 שאז עזבו.

 לאחר שנים נכנסו למבנה אגודת אלין לטיפול בילדים נזקקים, לאחר שעזבו בתחילת 2003 הושכר המבנה וכיום ממוקם במבנה חנות ברשת הפרחים זר פור יו, אך הם כיסו את רצפת החצר ברצפה צפה מעץ וחזית הבית שונתה בעזרת קירות גבס וציורי פרחים וצורת הכניסה שונתה לחלוטין במבנה עצמו החלונות נשארו במצבם האוריגינלי קירות פנימיים הוסרו לטובת חללי תצוגה המבואה נותרה כפי שהייתה.

עמק רפאים בית מס 19 – מבנה חד קומתי למסחר

המבנה הניצב על מדרכת הרחוב נבנה בתקופת שלטון הבריטים לצרכי מסחר המבנה השני בחלקה נבנה לצורך מגורי המשפחה הערבית אשר בנתה את שני המבנים החד קומתיים בחלקה, המבנה חולק חלקה עם מבנה נוסף בן קומה מצידו השמאלי וממוקם בסוף החלקה ויוצר לו כתוצאה מכך חצר גדולה מחופה ברצפת עץ, ממוקם בפינת הרחובות עמק רפאים ורחוב יאשיהו וודגוד, המבנה בן קומה אחת מאבן שהשחירה לאורך השנים, על חלונות הקונדיטוריה נתלו ציורים היתוליים לחיפוי, מאחור מגרש חניה מאולתר.

כיום משמש המבנה החד קומתי למסחר בידי שתי חנויות אחת קונדיטוריה תופניניי והשנייה ביג אפל פיצה, אשר הגימיק השיווקי שלה עשרות לוחיות מספרי רכב ממדינות שונות באמריקה, הן הפיצרייה והן הקונדיטוריה הוסיפו מרפסות ישיבה עם רצפת עץ ומעקות מסביב לעסקים.

 עמק רפאים בית מס 20 – בית משפחת דגאני

 מבנה בן שלוש קומות שנבנה בצורת האות חת מסביב לחצר פנימית אשר נודעה בכינוי החצר המרוקאית, לאחר שהמבנה יושב כולו על אגפיו בידי עולים ממרוקו, לאחר מלחמת השחרור, כאשר החזית של גוש המבנים מופנית לכוון רחוב עמק רפאים בקומה הראשונה כלפי הרחוב הייתה שרשרת חנויות ומעליהם קומות מגורים מבנים אלו נבנו לצרכיי מסחר והשכרת דירות למשפחה אשר היה לה רכוש רב במבנים אשר בנו באזור קטמון, טלבייה מושבה גרמנית ובקעה.

מזיכרונותיי בשכונה, המבנה שאוכלס בידי עולי מרוקו חולק במנות קטנות, למשפחות ענקיות ומרובות ילדים ודמה למעברה רק שקירות המבנה היו אבן, מערכת הביוב קרסה במהירות והשפכים והאשפה הופנו לחצר הפנימית, ממצוקת הדיור נוספו פחונים ואלתורים שונים למבנים, תמונה עגומה למבקרים שהגיעו לסביבה, חלק מבעלי המקצוע הפכו את הרחוב למרכולתם ואווירת שוק בעיר העתיקה חגגה במקום לאורך השנים הראשונות.

 לפני שנים מעטות לאחר שעזבו רבים מהעולים את המקום רכש זכיין את המבנים והחל שיפוץ במקביל ושדרוג ביחד עם תוספות בזרוע השמאלית לכוון חצר בית הספר כרמלי ולאחר מכן המבנה בחזית והזרוע לאורך רחוב המגיד, בשתי הזרועות צורפו שתי קומות חדשות למגורים ונבנה חדש צורף מאחור.

 בכניסה לרחוב המגיד שופצה משאבת מים מעל באר שנסתמה, משאבת המים שיובאה מגרמניה וכמוה נמצאות עוד כמה בחצרות הבתים, המשאבה הנוכחית נמצאה באחת החצרות והובאה למקום למטרת אטרקציה תיירותית.

 לאורך השנים נפתח בחנות שכיום ממוקם בה מסעדת המבורגר בר, מסעדת הפיצה של משפחת דנון שבה בלסו ילדי המושבה לאורך 20 שנה פיצה, מדידה השמאלי פעלו מספר חנויות כיום סיימה את חייה חנות הגלידה ונערכים שיפוצים לחנות חדשה.

עמק רפאים בית מס 21 – בית בנק דיסקונט

בית בסגנון ערבי מודרני שהוקם בימי שלטון הבריטים בסביבות 1930, מבנה מאבן בן שתי קומות כאשר הקומה הראשונה משמשת למסחר ובקומה העליונה למגורים, במרכזו גרם מדרגות ומעקה ברזל וכניסה דרך שער ברזל ומשקוף מעוצב, מעל לקורה העליונה של המשקוף מעוצב חצי אגן מעוטר, רצפת המבואה מורכבת מאריחי מרצפות בצבעים לבן שחור כמו לוח שחמט, מעקה ברזל עם ידית עץ .

ייחודו של המבנה הסימטריות שלו במבואה וגרם המדרגות המעוצבים בצורה קעורה עם מפתחי אור של חלונות, עיצוב שאינו חוזר על עצמו במבני המושבה, ממרכז המבנה לשני צדדיו, הכניסה המוליכה לקומה השנייה עם ריצוף מרצפות ישנות, בגרם המדרגות שלוש שורות של שלושה מפתחים, גרם המדרגות נמשך לגג כאשר המטרה הייתה להוסיף קומות בהמשך.

 מימין למבנה כניסה עם חצר שבו גרה משפחה בקומת הקרקע צמודה לקיר הבנק.

עמק רפאים בית מס 23 – שורת חנויות

מבנה חד קומתי מאבן בפינת הרחובות עמק רפאים ורחוב אמיל זולה, המבנה נבנה בימי שלטון הבריטים במושבה למטרות מסחר, משמש למסחר ובו מספר חנויות, אחת בית הקפה טחנת הקפה, מוסד במושבה ניתן לקבל חליטות תה או קפה על פי טעם אישי, מתחיל את יומו בקפה של הבוקר למשכימי קום.

בחזיתות החנויות סוככי בד להצלה מפני השמש.

עמק רפאים בית מס 24 – בית גאקאמן

מבנה שנבנה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה בשנת 1925, מבנה מאבן בן שתי קומות וגג רעפים בחזית המבנה מצד ימין דלת כניסה מברזל בתוך משקוף אבן שמעליו בקורה חקוק כתובת בערבית המתורגמת לאללה המלך היחיד מעל למשקוף עם הכתובת החקוקה ממוקם חלון סורג קשתי בשלוב ברזל וזכוכית.

הכניסה שמעליה חקוק גם סמל הסהר, משמשת את גרם המדרגות לקומה השנייה, בצדו הימני של המבנה מרפסת ישנה מעל מגרש המכוניות המאולתר, עם סבכת עץ וצמחיה, בחזית מרפסת ארוכה מעל לחנויות שבחזיתה סורג ברזל כמעקה ארבע דלתות ומשקוף קשתי משמשים לכניסה למרפסת עוד בחזית מעל לדלת הכניסה בקומת הקרקע חלון קשתי ותריס עץ, הדירה העליונה ששימשה שנים רבות כדירה ולאחר מכן כמשרדים שופצה בתקופה האחרונה וכיום יעודה להשכרה כדירת מגורים. בחזית הימנית של המבנה מימין לשער הכניסה, בשטח בקיר נראים עדיין סימני אבן שלפי הבנתי היו מיועדים להמשך בנייה והוספת אגף בעת שבנו את המבנה.

בחלקו השמאלי של המבנה במעבר הוקמה לפני שנים חנות ירקות שקירתה את המעבר והפכה לעובדה

כיום אושרו תוספות לבנייה של תוספת קומה והוספת מבנה נוסף בחצר במגרש המכוניות המאולתר, מאחורי המבנה נבנה כיום מבנה רב קומות חדש נוסף.

 עמק רפאים בית מס 25 – בית מאסו

 בפינת רחובות אמיל זולה ועמק רפאים, מבנה אבן בן שתי קומות ומיוחד את המבנה הקימה משפחת מאסו משפחה נוצרית ערבית אמידה בשנות העשרים של המאה ה 19 אשר הקימה ארבעה בתים בסמיכות למטרות עסקים, הבית במיוחד הזה שונה מיתר הבתים ברחוב וכולל אריחם ארמניים כחולים במוטיבים שונים המקיפים את הבית מכול כיווניו לצערנו המבנה הוזנח בשימורו ואותות הזמן מנקרים במבנה בביסים גדולים.

אריחים אלו נעשו בידי משפחת אוהניסיאן שנכדתם גרה כיום בבית העם הטמפלרי, הכנסייה הארמנית, לאחר מלחמת העצמאות נתקעה משפחת אמן דוד אוהניסיאן שהיה לו מפעל ליצור אריחי קרמיקה ברחוב ויאה דה לרוזה בעיר העתיקה, כול הארמנים נאספו למגורים באזור צומת הבנקים בדרך חברון, לאחר שהוגשה בקשה לבית תפילה לארמנים נמסר מבנה בית העם להם, כיוון שהמקום החל לשמש עולים חדשים בשכונה לבזיזת חומרי בעירה לצורך חימום בחורף, אישר כונס הנכסים למשפחת אוהניסיאן להיכנס למבנה השומר ליד בית העם למגורים ומאז המשפחה חייה במקום.

מעל לכניסה הראשית קיימת ארקדה קשתות בעלת שלוש קשתות, הנשענות על עמודים מעוטרים, מהקשת השמאלית נותר רק החלק העליון והיא נסתמה בתוספת שניית בטון שצורפה לאורך השנים וכיום משמש לחנות תכשיטים, מימינה בית מרקחת ותיק בשכונה משמאל לקשת השמאלית עוצבה חזית ומהצד השמאלי של שילוב זכוכית ועץ למסעדה של אוכל אסייאני בשם RYU.

לכשעוברים את ארקת הכניסה מגיעים לפתח הכניסה המעוצב בדמיון לקשתות בחזית, עם שורת קרמיקה על הכרכוב העליון ומעליו חלון משולש עם זכוכית ומשם מבואה לגרם מדרגות המוליך לקומה השנייה, מרפסות החזית מעוצבות עם כרכובים מסוגננים לחיזוק מתחתיהם, והמעקה מאבן עם פתחים מסוגננים, בשני צדדי המבנה המרפסות עם מעקי ברזל.

בתקופת המנדט הבריטית בקומת החנויות שכנה חנות מזון לעשירים בשם ספיניס, שבה רכשו האנגלים, משפחות ערביות ויהודיות אמידות ממיטב המזון והמשקאות החריפים, בשר משובח ושוקולדים.

לאחר המלחמה נפתחה הקונדיטוריה בחלק השמאלי בשנת 1949 הקונדיטוריה הטובה בארץ בשם נדה על שם בתם, היא פעלה עד שנת 1964 ואז התחלפו הבעלים למשפחת שור תוך הבטחה חתומה לשמור על טיב התוצרת והחומרים הטובים ואכן כך היה, ראו את הטבעת סביב מותני המתנוססת עד הים ממטעמי המקום, לצערנו כאשר האופה הראשי חלה נסגרה המעדנייה והתחלפה למסעדה אסיאנית.

בחלק הימני של המבנה נפתח עוד בימי שלטון הבריטים בית מרקחת בבעלות ערבית, לאחר מלחמת העצמאות השתנה בעלייה לבעלים יהודיים ולאחר מכן התחלפו שוב הבעלים לבית המרקחת מזור בשנת 1980.

הפרט המעניין שמבנה זה לא נלקח בידי האפוטרופוס על נכסי נעדרים כיוון שמשפחת מאסו התגוררו מהתקופה שקדמה למלחמת העצמאות בדרום אמריקה ולני שנים מעטות הגיע אחד מבני המשפחה ומכר את ארבעת הבתים לבעליה היהודים בני משפחת שהם גם בעלי המסעדה שניסו לפתח את המבנים שבחצר עם תכניות גרנדיוזיות ונבלמו בידי תושבי השכונה כרגע ומנהלים מסע ומתן עם מחלקת השימור והתושבים בשכונה המפחדים לשינוי אופי השכונה וסגנונה בידי יזמים שמטרתם אחרת.

עמק רפאים בית מס 27 – בית מאסו

הבית שבחזיתו נוספה מרפסת וגגון למסעדה איטלקית בשם לוציאנה , נבנה כאחיו המבנה משמאלו בידי משפחת מאסו בשנות השלושים של המאה ה 19, מבנה שהוקם בסגנון הערבי המודרני עם הקפדה על גילופים ועיטורים מאבן, מבנה בן שתי קומות.

לאחר שנבנה המבנה בתקופת שלטון הבריטים בישראל, הושכר המבנה כתוספת למגורים בעבור מלון ריגינט הסמוך ברחוב לויד גורג, לאחר מלחמת השחרור שימש המבנה כמגורים לעולים חדשים, קרוב לשלושים שנה לאחר המלחמה התווסף חלק מסחרי לחזית המבנה במה שהייתה חצר המבנה.

בתחילה פעלה במקום חנות מזכרות ולאחר שנים רבות הפך המקום למסעדות שהתחלפו בבעלות, בשנים האחרונות נפתחה במקום בינות לעצי האיקליפטוס והוספת גג וקירות לרוב המרפסת שנבנתה בחצר הקדמית מסעדה איטלקית לוציאנה שעושה חיל בעסקיה.

חזיתו היפה של המבנה והחצר השתנו בתוספות המגעילות שהוספו לו והוא שינה את חזיתו היפה שהייתה לו כאשר נבנה.

עמק רפאים בית מס 28 בית ערבי

 מבנה בן שתי קומות מאבן הממוקם בפינת רחוב המליץ ורחוב עמק רפאים, המבנה הוקם הן לצרכי מגורים בקומה השנייה והן למסחר בחנויות בקומת הקרקע, נבנה בתקופת המנדט.

אחת החנויות משמש כחנות בשר ידועה של משפחת שושני, חנות זאת קיימת קרוב לשישים שנה לאחר שנרכשה מסוחר נוצרי לבשר, את עסקי הבשר החלה משפחת שושני עוד לפני קום המדינה בשכונת סנהדריה אך עקרו למושבה משהחלו הירדנים בעת מלחמת העצמאות להפגיז את סנהדריה .

הקומה העליונה ששימשה עד מלחמת העצמאות למגורים, עם גרם מדרגות ומבואה במרכז חזית המבנה המסתתרים מאחורי דלת ברזל נעולה, קומה זאת שימש לאחר המלחמה כסניף של מפלגת מפאי טרום מפלגת העבודה, לאחר שנסגר הסניף ננעלה הכניסה בחזית המבנה לקומה השנייה והקומה הפכה לבית כנסת לעולי פרס בשנות השבעים, כאר הכניסה למבנה ממוקמת מאחורי המבנה דרך גרם מדרגות.

מאחורי המבנה הוקם מבנה מודרני רב קומות המשמש בפסג’ שלו למסחר ומעל למגורים.

עמק רפאים בית מס 31 – בית גורג מאסו בית קפה מסריק

מבנה אבן בן שלוש קומות, בקומת הקרקע מסחר והסעדה ובשתי הקומות מעליו מגורים המבנה ממוקם בפינת הרחובות מסריק ועמק רפאים, המבנה נבנה מספר שנים לפני מלחמת העולם השנייה.

בתחילה נבנה המבנה כבנין בן קומה אחת ובשנות השבעים של המאה ה 19 נוספו לו שתי קומות מגורים, בחצר המבנה בחזיתו ובפינה רחוב נוספו לו מרפסת מסעדה סגורה ולידה שוב סגרו מרפסת למסעדה נוספת, תוספות אלו מסתירות את המבנה המקורי של החזית בצורה שאינה מחמיאה למבנה.

בשטח של מסעדת החומוס כיום נפתח בית קפה של משפחת לוי בשנות הארבעים של המאה ה 19, מוסד ידוע בחיי המושבה, אשר שימש את כוחות הצבא הבריטי לבילוי ואושיות ירושלמיות ידועות להראות ולראות, בתקופת מלחמת השחרור נסגר בית הקפה ונפתח שוב לאחר המלחמה, נסגר בשנות השישים והפך לחנות לכלי בית עד אשר הפך למסעדה שוב.

 בפינת המבנה במקום שפועל בית הקפה מסריק, פעלה חנות מכולת של ערבי עד מלחמת השחרור ואז עברה מספר גלגולים ובעלויות ואפילו בית הקפה כפית בשנות התשעים החלה את דרכה במקום עד אשר עברה למקומה החדש ברחוב.

עמק רפאים בית מס 33 – הגן הנסתר

הפילוסופיה בגן הנסתר במושבה הגרמנית ברחוב עמק רפאים 33 בירושלים.

ישנם לא מעט בתים בישראל אשר בחצרם נובעת מזרקה או שהיא קיימת והמים אינם נובעים בהם, אך נבדל, הגן הנסתר במושבה והפילוסופיה הנסתרת מאחוריו.

 הקדמה קטנה על הבית הנמצא ברחוב עמק רפאים 33 מאחורי גן וגדר עץ המקיפה אותו את הבית בן שתי הקומות והמרפסות עם הסורגים בנה ארמני גרבדיאן בשנת 1922 ניתן לראות בסורג מעל לדלת הכניסה את תאריך הבניה, בעלי המבנה עסקו ביצור ובמכירה של נעלים בעבודת יד.

בעת שגרו במבנה השתמשה המשפחה בקומת הקרקע והקומה העליונה בעל הכניסה הנפרדת שימשה לצרכי השכרה, אפילו ראש העיר הערבי של ירושלים עד שנת 1943 מוסטפה חלדי גר בשכירות בדירה זאת, משפחת גרבדיאן עזבו את הארץ בפרוץ מלחמת השחרור והדירה הושכרה לקונסוליה האמריקאית.

לאחר מלחמת השחרור נכנסו משפחות יהודיות למבנה בקומת הקרקע חייה משפחה אחת אולם הקומה העליונה חולקה ושימשה למגורי שתי משפחות עולים, אחת הדירות בקומה העליונה נרכשה בידי משפחת הסופרת בתיה גור ובעלה הסופר מורה אריאל הירשפלד מידי האפוטרופוס לנכסי נעדרים.

אריאל הירשפלד שיפץ בחזית המבנה את הגינה אשר חילק אותה לשנים, גינה בסגנון גן רנסנסי איטלקי עם מזרקה וחציו השני גן לצמחייה הצומחת בהרי ירושלים, אל סגנון פיתוח הגן האיטלקי ובסגנון הרנסנס הגיעו בני הזוג לאחר ביקור בוילה בורגזה ברומא. בעקבות הביקור נפתחה פילוסופיה ספרותית וסימבולית שלמה לעיצוב הגן.  לגווניי וסוגי הצמחים, לסוגי החלקות, לצבעי הפרחים, לעונות הפריחה ואפילו היחסיות בבניית המזרקה במידות הגיאומטריות וביחסיות על פי כלל הזהב של ליאונרדו לגבי אורך וגובה.

למשל בערוגה המרכזית שיח ורדים אחד עם פרחים אדומים, כל חלקה בגן בנויה בצורה סימטרית, מאידך גיסא החלקה השנייה של צמחיית האזור גדלים הצמחים בצורה טבעית וגם שם ניתנה הדעת לצורת השתילה וסוגי הצמחים.

בגינה מוצבת אבן זיכרון לאשתו המנוחה של אריאל הירשפלד הסופרת בתיה גור.

עמק רפאים בית מס 35 – בית אבו פילאת

 מבנה אבן בן שתי קומות וחצי קומה מעליהם בחלק הימני של המבנה, מבנה שנבנה בידי משפחת פילאת הערבית לצרכי מסחר ומגורים, חזית המבנה מיוחדת בעיטורי גרם המדרגות שהחלונות הקשתיים שבחזית מוקפים במשקופים מעוטרים, דלת הכניסה מהברזל מעוצבת המוליכה לקומות העליונות והמבואה מעוצבים בחלק העליון חלון אליפסי וסיומת מסוגננת של המשקוף העליון.

 הבית תוכנן להשכרה לאנשי מנהל וצבא בריטיים ןאף לשגרירויות ולכם תוכנן בצורה ייצוגית מוחצנת מעל לחזית הכניסה הוצב תורן לדגל.

 בקומת הקרקע התחלפו העסקים ואפילו מוסד בית הקפה קפית יוצג במקום עד אשר החליף את מקומו למקומו העכשווי.

עמק רפאים 39 – בית הקברות הטמפלרי

כאשר עוברים ברחובה הראשי של המושבה הגרמנית בירושלים בין בתי הרחוב ניצבת חומת אבן גבוהה המסתירה שני בתי קברות מצמודים המופרדים בגדר רשת מברזל, פרט לסקרנים בדרך כלל חולפים אצים בלא רפרוף עין ואפילו לא אחד, לפני שנים מעטות בדלת הכניסה בשער לבית הקברות הטמפלרי פתחו צוהר מזוגג המאפשר להציץ לשדרת מצבות מעוצבות בסגנון אירופאי הניצבות כמו במסדר לימין שור.

בית הקברות הטמפלרי נפתח בשנת 1878, בעזרת רכישת האדמה בידי אלמנת פטר שמידט, הצורך בפתיחת בית הקברות, נבע מסגירת בית הקברות הפרוטסטנטי מאחורי בית הספר בישופ גובט בהר ציון מחוץ לחומות, לאחר היתר שימוש לקבורת הטמפלרים שניתן למספר שנים לטמפלרים ושהופסק עקב הבדלי האמונה בנצרות של הטמפלרים אל מול שאר הנוצרים (מזכיר לנו משהו ביהדות).

מדי פעם אף מתאפשר לבקר בבית הקברות, כאשר קבוצות מבקרות בסיור מודרך מוזמן, או כאשר בית הקברות המשיחי פתוח ואז אולי מירו האחראי על התחזוקה בטוב ליבו מאפשר לגיחה קצרה במקום, את המקום פוקדות קבוצות של צאצאי מושבות הטמפלרים שגורשו מהארץ בשנת 1939 המקיימות במקום טכסים דתיים לקבורים במקום ואף מקיימים תזכורות לעוול שנעשה להם בגירושם, בל נשכח את המעידה הנאצית בעברם בתקופת טרם מלחמת העולם השנייה, ואת הכספים אשר שולמו להם בעבור רכושם מכספי הפיצויים שנתקבלו מגרמניה.

בתחילה החומה מסביב לבית הקברות הייתה בבחינת גדר, אך משהחלו לכרות עצים עתיקים מתוך חלקת הקבורה, לצורך חימום הקור הירושלמי בבתים של העולים החדשים שקבלו את בתי הטמפלרים לאחר הגרוש בשנת 1939, נוצר הצורך המיידי להגן על הברושים והאורנים שניטעו בסוף המאה ה 18.

שער הברזל בחומת האבן מבודד את המולת הרחוב הסואן והראשי של המושבה, אל מול השלווה והשקט השוררים בחלקה, עצי אורן וברושים וערוגות של פרחים וצמחים משלימים את ההרמוניה ולא לחינם ציפורים מקננות בין ענפי העצים, בתקופות קדומות יותר לאחר מלחמת השחרור, כאשר לא היה אינטרנט, מחשב או טלוויזיה, שאבה חלקת הקבורה את האמיצים מבני ילדי השכונה אשר מצאו עצמם משתמשים בחלקת הקבורה כמגרש משחקים מאולתר.

 חלוקה סימטרית וברורה קיימת בחלקה מיד לאחר שעוברים בשער הברזל, בשתי שורות כמו חיילים ניצבות מצבות מסוגננות וכיתוב גותי גרמני עליהם לשמות הקבורים , על חלקם חקוק פסוק מן התנך וכמובן הצלב הטמפלרי, אלו הן המצבות של ראשוני הטמפלרים והחשובים והמפורסמים בתולדות המושבה והעלייה הטמפלרית לישראל כמו מיסד הכת הטמפלרית כרסטוס הופמן ובנו פול ומנהיגה שעלה מהמושבה ביפו ויסד את המושבה בירושלים ולידו מחליפו כריסטיאן רוארר, ליד מצבותיהם של האדריכל הידוע פרידריך יוהאנס ואשתו אימברג בית מספר 12, אנה אימברג נכדתו, הטוחן מתיאוס פרנק בית מספר 6, אברהם פאסט מקים האכסניה והמלון בשער יפו, האדריכל תיאודור זנדל ועוד ועוד, עוד פרט מעניין הם מצבות קברי הילדים הרבים שמתו עקב תנאי ההיגיינה והמחלות שהיו באזור, ישנם משפחות שבבית הקברות קבורים חמשה ואף שישה ילדים.

 בסוף שביל בית הקברות ממוקם מעגל גדול ובמרכזה עמוד אבן עם שילוט מתכתי, מתחת למעגל זה, מרוכזים כארבעה מאות וחמישים ממתי העדה הטמפלרית משבעת המושבות. שנאספו בידי בני הקהילה ממקום קבורתם במושבות בין השנים 1952-1970 ונקברו בקבר אחים, המושבות יושבו בידי מתיישבים חדשים לאחר הטמפלרים גורשו ולכן ראו צורך לרכז את מרבית המתים הטמפלרים בבית קברות אחד.

 עמק רפאים בית מס 41 – בית הקברות המשיחי והטמפלרי

בית הקברות הבין לאומי לקבורה ללא התייחסות ללאום, לדת או לעדה

במושבה הגרמנית בירושלים שוכנים זה לצד זה שני בתי קברות המוקפים חומת אבו גבוהה והמופרדים בינם בגדר רשת מברזל, בתי הקברות דוממים ושקטים וניתן לשמוע את אוושת הצמחים ברעד הרוח, קולות הרחוב הסואן מתנפצים אל קירותיה העבים של חומת בית הקברות.

הבדל מהותי גדול בין בתי הקברות הטמפלרי המשדר את היקיות הפרוסית, בסדר לימין שור במצבות ובסיפורו המיוחד לאנשים שנטמנו בו, לעומתו בית הקברות של הקהילה המשיחית הדל באמצעים משווק סיפורים מתולדות ההתיישבות במדינה ומהאפשרות לכל אדם באשר הוא ללא קשר לדתו או צבע גופו ולאמונתו להיכלל בין הקבורים במקום כמקום של שפיות.

בין הקברות של הקהילה המשיחית הוקם לפני בית הקברות הטמפלרי, הוא הוקם בשנת 1810 כאשר הגיעו הפרוטסטנטים הראשונים בשליחות לעבודת האל משום שהאמינו שהמשיח בא יבוא והוא בדרכו לישראל, את הקמת המקום יצרו בני הקהילה הפרוטסטנטית מאמריקה בעיקר מאזור שיקגו, שחיו בעיר העתיקה במושבה האמריקאית ותרמו את הכסף לקניית האדמות במושבה הגרמנית, הקבורה הממשית של בני הקהילה המשיחית שחלו ומתו התחילה בשנת 1835, הטמפלרים רכשו את מחצית החלקה בשנת 1878 ביד אלמנת פטר שמידט הטמפלרי ואז החלו את קבורת מתיהם בחלקתם.

רעיון ההקמה ויסוד בית הקברות המשיחי במושבה קם בזכות רונה פלוייד שהיה יזם ומדריך המקומות הקדושים, לקהילה הפרוטסטנטית ברחבי העולם שהגיעו לביקור בירושלים, לאורך השנים נכרו ונקברו בבית הקברות המשיחי כשלוש מאות וחמישים קברים, המספר עצום לכמות של עשרות המצבות המוצבות בחלקה ואז מתגלית האמת בעת חפירות קברים חדשים בחלקה, החופרים נתקלים בעצמות של נפטרים קדומים ומתברר שבמקום נקברו בשכבות לאורך של יותר ממאתיים שנה של קבורה במקום.

חלק מהמצבות הישנות נגנבו לצרכי בנייה של התושבים החדשים שהגיעו לשכונה וגם על עצי האורן העתיקים שחלקם בני למעלה ממאה שנה לא חסו החומסים, ולכן הוקמה החומה בתקופה מאוחרת יותר, בחלקה המשיחית קבורים: ארמנים, חברי הקהילה הפרוטסטנטים, שוטרים בריטיים, חברי הקהילה היוונית שזאת שכונתם, אנשים שמתו ממגפות ואישי ציבור או דמויות מעניינות.

מעט סיפורי נקברים: גון סטנלי גראואל שעבד עם ההגנה ומנהיגי הישוב ברכישת אוניות מעפילים אחד מהשמות הנזכרים באוניית אקסודוס, הטייס צרלס וינטר יליד בולטימור, שהיה טייס ומפקד מחסני פרוק מטוסים באירופה בצבא האמריקאני ושלח שני מטוסי B17, עם ציוד דרך יוגוסלביה לארץ אחד המטוסים ניצב בשדה התעופה של סירקין ליד פתח תקווה.

קברים בית הקברות הטמפלרי

קברו של הטייס צארלס טי וינטרס

טבלת השיש הקטנה ממוקמת בתחילת החלק השמאלי של חלקת הקברים, מצבה פשוטה של אדם פרוטסטנטי, שאינה מתארת את גדולת מעשיו של צארלס, שלא שרת בצבא עקב בעיות רפואיות אך היה ספק ציוד צבאי לצבא האמריקאני בתקופת המלחמה והתגייס לטובת העם היהודי וכונה הסנדק של חיל האוויר הישראלי.

על מצבתו חקוק: צארלס חיי בשנים 1913-1984. בעל, אבא וחבר אמיתי. בסכנו את בטחונו האישי להגנת ישראל, בשעות שהיא נדרשה לעזרה אנושית מיוחדת, הוא יהיה שלי בשלום לנצח.

את אשר עשה למען העם היהודי לא סיפר לעולם לבני משפחתו. למעשה רק לאחר מותו גילה בנו גימי וינטרס את עלילות אביו.  מעלילות המשפחה היה הספור שבנו רצה לרכוש אקדח לצייד, אך אביו לא הרשה זאת בניסיונו להסתיר כי בעבור מעשיו למען מדינת ישראל נחשב כעבריין באמריקה.

חלקת הילדים היתומים

מיד לאחר הכניסה בשער בית הקברות מצדו הימני, לאורך החומה המקבילה לרחוב עמק רפאים ממוקמת חלקת 22 הקברים של הילדים היתומים שמשערים שגליהם בין 5-12, אשר נקברו בין השנים 1934-37.  חריג הוא קבר תינוק המוקף סבכה מברזל. בצידו השמאלי של השער בצמוד לחומה באזור מחסן בית הקברות מתחת לפני השטח קיימים עוד שבעה קברי ילדים יתומים, אין כמעט מידע עליהם.

קברם של דולה בו יהודה ובעלה מקס וויטמן

בשנת 2012 החליטה האוניברסיטה להציב מצבה מעל קברם של בני הזוג, מצבה מגרניט שחורה מעל הקבר הכפול של בני הזוג

קברם של בני המושבה הגרמנית בירושלים

מצבה מרכזית, הכוללת חיבור של מספר מצבות. מציינת את קבר האחים של בני המושבה האמריקנית בירושלים, שהוצאו מבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון והועברו לקבורה בבית הקברות המשיחי במושבה הגרמנית.

קברים בית הקברות המשיחי במושבה הגרמנית בירושלים

הכומר ג’ון סטנלי גראוול

הכומר יוחנן כפי שנשא את כינויו המחתרתי מטעם ארגון ההגנה, או בשמו האמיתי הכומר ג’ון סטנלי גראוול היה נוצרי אוהד ישראל והן בהיותו שותף לרכישת האנייה אקסודוס, הן בקבלת רישיונות להכנסת 1200 ילדים יתומים מפליטי השואה לצרפת, והן מבחינת עד ראייה, שסיפורו לוועדת האו”ם ולעולם. בהמשך כתב דו”ח לטובת היהודים ורשמים מהפלגתו, על יחסם של הבריטים לרצונם של פליטי השואה להגיע לישראל, באנייות רעועות. דוח זה שכתב השפיע על הוועדה המיוחדת של האו”ם לנושא פלשתינה. הביאה גילוי דעת ומחאה, ליחסם של הבריטים לאנשי העלייה ב בדרכם לישראל. 

עמק רפאים בית מס 45 – בית חסן עוויידה

חסן עוויידה היה בעליו של מלון מודרן ברחוב ממילא, המשפחה התפרסמה בזכות השימוש במכוניות לצורכי עסקי התיירות והמלונאות שלה בניגוד לאחרים שהשתמשו בתעבורת סוסים, גמלים, עגלות וכרכרות ואפילו חמורים, כמו כן הפעיל את בית המלון ריגנט בביתו של בית גוטליב בוירלה, רחוב לויד גורג מספר 6 כיום בית קטן במושבה בשנים 1939-1947.

מבנה מאבן בן קומה אחת ומרתף כחצי קומה וגג רעפים, מבנה העומד לבנייה בקרוב ותוכניות שימור, מבנה מסוגנן בבנייה ערבית מודרנית עם אלמנטים מזרחיים שנבנה בשנות העשרים – שלושים במושבה הגרמנית, המבנה נבנה באותו סגנון וצורה כמו המבנה הסמוך לו, גרם מדרגות על חצי קומת המרתף, מוליך לכניסה המקורה בחזית ומשם דרך דלת הכניסה ממתכת למבואת הדירה.

 בחזית המבנה חצר גדולה שנטועים בה עצים ובעבר הייתה בה גינה מטופחת, משער הכניסה המתכתי מוליך שביל למדרגות המובילות לפתח הראשי, מעל לפתח בולטים קורות ברזל התומכות בתוך הדירה בגג המבנה וקושרות בחיזוק נוסף את קירות המבנה הגבוהים קורות אלו היו מאפשרות המשך בנייה לגובה בשלב מאוחר יותר.

חזית מרפסת הכניסה למבנה מהמדרגות בנויה מממספר קשתות שעליהם גג חיפוי, חלק מקשתות אלו ברבות הימים המשתמשים החדשים במבנה סגרו בבטון אלו הן שתי הימניות בחזית. כיעור בל יתואר, רצפת הבית כוסתה הן במרפסת הכניסה במבואה ובחדרים באריחי ריצוף צבעוניים חלקם עם עיטורי פרח.

מאחורי המבנה מעבר לבית של האח השלישי עדאל עוויידה ומאחורי שני המבנים חצר ענקית ששימשה הן כגן ירק והן כגן פרחים וצמחים, חצר זאת גבלה ברחוב הרכבת מאחור בחצר זאת הוקמו מבני בלוקים ואסבסט מלמעלה לצורך אחסנה לדיירים שקבלו את הנכס מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, כול החצר האחורי הגדולה הינה כיום שדה קוצים מוקף גדר תיל.

 אחרי מלחמת השחרור נכנסו לשלושת המבנים עד שנות התשעים מוסדות לחינוך ועזרה סיעודית, בתחילה המוסד שימש את בית מסילה לנערים, לאחר מכן מוסד לילדים חרשים והחל משנות התשעים עומד המבנה ונובל בפגעי הזמן, ומחכה לתוכניות הבנייה והשיקום של היזמים.

עמק רפאים בית מס 47 – בית עבד אל סלאם עוויידה

מבנה מאבן בן קומה אחת ומרתף כחצי קומה וגג רעפים, מבנה העומד לבנייה בקרוב ותוכניות שימור, מבנה מסוגנן בבנייה ערבית מודרנית עם אלמנטים מזרחיים שנבנה בשנות העשרים – שלושים במושבה הגרמנית, המבנה נבנה באותו סגנון וצורה כמו המבנה הסמוך לו, גרם מדרגות מעל חצי קומת המרתף, מוליך לכניסה המקורה בחזית ומשם דרך דלת הכניסה ממתכת למבואת הדירה .

בחזית המבנה חצר גדולה שנטועים בה עצים ובעבר הייתה בה גינה מטופחת, משער הכניסה המתכתי מוליך שביל למדרגות המובילות לפתח הראשי, מעל לפתח בולטים קורות ברזל התומכות בתוך הדירה בגג המבנה וקושרות בחיזוק נוסף את קירות המבנה הגבוהים קורות אלו היו מאפשרות המשך בנייה לגובה בשלב מאוחר יותר, רצפת הבית כוסתה הן במרפסת הכניסה במבואה ובחדרים באריחי ריצוף צבעוניים חלקם עם עיטורי פרח.

עבד אל סלאם באשה עוויידת תואר כבוד שהוענק לו על שירותו למען הממלכה האשמאית ועקב עבודתו מעבר לירדן בממלכתו של המלך עבדאללה, השכיר את המבנה לקראת תחילת שנות הארבעים לאנשי הפקידות הגבוהה בשלטון הבריטי בישראל, אשר שמרו על קשרי ידידות עם שאר האחים שהמשיכו להתגורר במבנים הנוספים

מאחורי המבנה מעבר לבית של האח השלישי עדאל עוויידה ומאחורי שני המבנים חצר ענקית ששימשה הן כגן ירק והן כגן פרחים וצמחים, חצר זאת גבלה ברחוב הרכבת מאחור בחצר זאת הוקמו מבני בלוקים ואסבסט מלמעלה לצורך אחסנה לדיירים שקבלו את הנכס מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, כול החצר האחורי הגדולה הינה כיום שדה קוצים מוקף גדר תיל.

אחרי מלחמת השחרור נכנסו לשלושת המבנים עד שנות התשעים מוסדות לחינוך ועזרה סיעודית, בתחילה המוסד שימש את בית מסילה לנערים, לאחר מכן מוסד לילדים חרשים והחל משנות התשעים עומד המבנה ונובל בפגעי הזמן, ומחכה לתוכניות הבנייה והשיקום של היזמים.

 עמק רפאים בית האחורי של עדאל עוויידה רחוב עזריה 2

הכניסה למבנה מרחוב עזריה מימין לבית הקפה ארומה, מבנה מאבן בן קומה אחת ומרתף כחצי קומה וגג רעפים, מבנה העומד לבנייה בקרוב ותוכניות שימור, המבנה של האח השלישי למשפחת עוויידה נבנה בסגנון שונה מסגנון ביתם של אחיו.

מאחורי המבנה מעבר לבית של האח השלישי עדאל עוויידה ומאחורי שני המבנים חצר ענקית ששימשה הן כגן ירק והן כגן פרחים וצמחים, חצר זאת גבלה ברחוב הרכבת מאחור בחצר זאת הוקמו מבני בלוקים ואסבסט מלמעלה לצורך אחסנה לדיירים שקבלו את הנכס מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, כול החצר האחורי הגדולה הינה כיום שדה קוצים מוקף גדר תיל.

אחרי מלחמת השחרור נכנסו לשלושת המבנים עד שנות התשעים מוסדות לחינוך ועזרה סיעודית, בתחילה המוסד שימש את בית מסילה לנערים, לאחר מכן מוסד לילדים חרשים והחל משנות התשעים עומד המבנה ונובל בפגעי הזמן, ומחכה לתוכניות הבנייה והשיקום של היזמים.

עמק רפאים בית מס 48 – בית המגורים הארמני

המבנה הינו אחד מבתים שהוקמו על חלקות שניקנו מידי הכנסייה היוונית בסביבות שנת 1920 כדי לאפשר לנוצרים ארמנים להתיישב מחוץ לחומות ולהקים את השכונה היוונית הצמודה למושבה הגרמנית

הארמנים והיוונים בנו את בתיהם בשכונה ובתקופה הארמנית הושכרו מבנים רבים לאנשי ממשל וצבא אנגליים אשר גרו במתחם הסגור במתחם ההגנה הצבאי הבריטי, רבים מתושבי העדה היוונית אורתודוכסית עזבו את בתיהם בתקופת מלחמת השחרור בתיהם נתפסו בידי עולים חדשים כיוון שהיו נטושים ובחסות האפוטרופוס לנכסים, חלקם חזרו לאחר מלחמת ששת הימים.

בבית בן הקומה האחת וגג הרעפים אשר מסביבו, גר בתקופת המנדט איש משרד הבריאות המנדטורי ולאחר מכן שימש כבית מגורים לעולים חדשים, לכשעזבו אלו נפתח בו גן ילדים שאחת הגננות שלו הייתה ברכה דודאי, ילדי היו שם, אחת מכוהנות הריקוד העברי לאחר מכן בעת עבודתה בעיריית ירושלים ובלהקת הורה ירושלים.

בחזית המבנה מרפסת וגגון נתמך עמודים בעלי עיטורים מסוגננים, חצר גדולה והוא משמש מאז עזיבת הגן לשרשרת מסעדות, בשנים האחרונות רכש את המבנה תושב השכונה לשעבר שעשה חיל באמריקה בנוסף לבית הקצין לידו וממול, הכין היזם תכניות שימור ופיתוח לצמיחה לרקיע ונתקל בהתנגדויות העוצרות את היוזמה בשלב הזה, כיום במקום מסעדת סושי.

–

עמק רפאים בית מס 51 – בית הקצין

בית בן קומה אחת ומרתף, שנבנה בימי המנדט בערך בשנת 1940 למגורים בהשכרה, המבנה מהאבן נבנה כוילה שיועדה לשתי משפחות, בידי משפחת אל חטיב אשר בנתה בתים רבים במושבה הגרמנית בתלפיות ובקטמון הישנה.

בתחילת דרכה שימשה למגורי שתי משפחות נוצריות ערביות, כאשר ייחודה היה בהבלטה כלפי הרחוב של קיר חיצוני קמור, ובתוספות מעט מודרניות למה שנקרא אצלנו בנייה ארץ ישראלית בין לאומית, במבנה הוקם גרם מדרגות שמרמז על רצון הבעלים להגביהו בעוד קומות בהמשך הדרך.

בעת מלחמת העצמאות ברחו יושביו מהמבנה וזמן קצר לאחר מכן הפך המבנה לתחנת משטרה אזורית שכללה חדרי מעצר במרתף המבנה, כשפונתה תחנת המשטרה, נכנסו למגורים במבנה שתי משפחות קציני משטרה ומכאן הגיע שמו של המבנה כבית הקצין.

בתחילת שנת אלפיים נרכש המבנה בידי תושב השכונה לשעבר שירד לאמריקה, עשה הון ואשר הגיש וקיבל תוכנית הרחבה ושימור ובנה מבנה מקסים, שבקומת הקרקע שלו חנות אופנה שאינה מתרוממת במכירותיה.

מעל קומת הקרקע נבנו עוד שלוש קומות כאשר החזית העגולה פורקה מוספרה והוחזרה בשחזור קומת הקרקע, לאחר הריסת המבנה ובנייתו מחדש.

עמק רפאים בית מס 59 – פסל העיזים התלויות

 הפסל שבו שתי עיזים בצבע צהוב תלויות המעל לעמוד ממוקם בקצה גן ציבורי שהוקם לקראת סופו של רחוב עמק רפאים בפינת הרחוב עמק רפאים ורחוב הגן הקטן ממוקם מול שלושת בתי מגורים שהוקמו בשנת 1980.

את הפסל הסביבתי יצר האמן יובל רימון בשנת 1987, בגן כמעט ואין משתמשים, והרחוב מימינו משמש למעבר לרחוב הרכבת ולשכונת תלפיות, רק צבעו הצהוב וצורתו המוזרה של עיזים באוויר מושך את תשומת ליבם של העוברים במקום.

עמק רפאים בית מס 65 – משתלת ראובני

בית משפחת חטיב הערבית

בסיום הסיור ברחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית מגיעים לצומת הכניסה לאזור התעשייה תלפיות ברחוב פייר קניג, בעבר גם הצומת הייתה בתחום המשתלה אך שטחה הופקע לאחר מלחמת ששת הימים על מנת ליצור כביש לאזור המזרחי של העיר במיוחד קישור עם אזור התעשייה החדש תלפיות.

מתחם המשתלה כולל שלושה מבנים חד קומתיים שנבנו בידי משפחת אל חטיב עמק רפאים 63, 65 ורחוב הרכבת 44, כמו בתים נוספים שבנו בני המשפחה ברחוב ובאזור תלפיות וקטמון הישנה , עוד במתחם עמדת פילבוקס שנבנתה בידי הבריטים להגנה על המתם הבריטי מכוון צפון מזרח, הפילבוקס הוקם בקצה המושבה בשנת 1936, בעת פריצת המרד הערבי והמאורעות בשנת 1936, כיום משמש הפילבוקס מחסן כלי עבודה של המשפחה ולא ניתן לבקר בו, ובנוסף סופחה עמדת שומר מחסום הרכבת בתחילת רחוב הרכבת המקביל לרחוב עמק רפאים, המבנה הפונה אל הרחוב בית מספר 65 ו 63 נרכשו בידי בנו של עקיבא ראובני שנים לאחר מכן, ומגורי בני המשפחה בתחילת ההתיישבות במקום היה המבנה האחורי שהכניסה אליו מרחוב הרכבת מספר 44-3 .

קורות משפחת ראובני כוללים מסע עלייה רגלי שהתחיל מהעיר אספאן בפרס דרך עירק לסוריה, באמצעות מבריחים מלבנון והתיישבו לבסוף בירושלים, המסע ארך שמונה חודשים ברגל ובאמצעות חמורים בתקופה שלפני מלחמת השחרור, כאשר הגיעו לירושלים נעצרו בידי השלטונות כתוצאה מהלשנה של המבריחים ונאלצו לשלם כופר נפש בקשיש כולל תכשיטי האם לשחרורם.

בתחילה התגוררו בשכונת בית ישראל, לאחר מכן בשכונת הבוכרים שם הצטופפו שמונה נפשות בחדר אחד במרתף, חלק מילדים לא שרדו את הדרך ואת תנאי הבריאות והמחלות באותה תקופה בירושלים, בתחילת מלחמת השחרור ברחו הערבים ממתחם המשתלה ומשפחת ראובני נכנסה לגור בהם, אלא שהקדימו אותם הבוזזים ותכולת המבנים וחלקים פנימיים נהרסו, כפי שמספר בן המשפחה, חלק מהרצפות נעלם, חלונות נעקרו לצורך עצי בערה לחימום בחורף הירושלמי, ישנו על מחצלות צפופים בחדר אחד, הוסיף האח הבתים היו ריקים וניתן היה לקחת מה שרצו בידי התושבים החדשים בשכונה ולכן נוספו שטחים מסביב לבית המשפחה .

בסוף מלחמת השחרור נהרג האח נחמיה ששירת בצבא ממש בשבוע האחרון לשירותו, נקבר בשייח באדר והועבר לחלקה הצבאית בהר הרצל, הפרנסה הייתה דלה האב עבד במה שנקרא משמר העם והאם עבדה ככובסת בישיבת חברון בשכונת גאולה, במקביל החלו לעבד את הקרקע מסביב לבית וחרשו בעזרת פרד מסביב שתלו חיטה ופולים לתצרוכת אישית, ומאוחר יותר הקימו עדר כבשים ועיזים ונהנו מחלב ומיצור גבינות שעשו. הכבשים והעיזים רעו באזור מסביב.

לנושא החממות הגיעו מאוחר יותר, כאשר אחד האחים למד בבית הספר החקלאי בעין כרם ביחד עימי, ואז החל רעיון החממה להתפתח על השטחים שמקיפים את הבית ברחוב עמק רפאים 65-63 אשר נרכשו בידי האחים לבית ראובני, מידי המתיישבים שגרו במקום, המשפחה הקימה לאט לאט את החממות המאולתרות ושדות הגידול של הפרחים והצמחים בשטחים שסופחו בעבר בשיטת הסיפוח האיטי כמו שנאמר דונם פה ודונם שם.

השטח החקלאי בן ה 12 דונם, שהיה ברשותם מעבר למסילת הרכבת מול תחנת הדלק אורנים הופקע לצורך בניית מגורים למפוני ממליא, לאחר מלחמת ששת הימים. בתמורה קיבלה המשפחה 35 דונם באזור לטרון. המשפחה סיפחה לעצמה כמילות השיר דונם פה ודונם שם ויצרה לעצמה שטח של 200 דונם באזור לטרון, לאחר שפקחי המדינה התלוננו על ההשתלטות, כפי שסיפר בבית המשפט בן המשפחה יצרתי גבולות בטוחים, הוחזרו השטחים העודפים לידי המדינה, המקום כיום מושכר, לאחר שבאינתיפאדה הראשונה נשרפו המבנים והחממות שהוקמו שם וכיום מושכר המקום לחברה לציוד מכני כבד.

דולה בן יהודה ובעלה מקס – סיפור מהחיים השכר ושיברו

כמילות השיר רק השלט את שמם מזכיר- בין הקברות הבין לאומי משיחי במושבה הגרמנית בירושלים

דולה בן יהודה הייתה ביתו של אליעזר בן יהודה ששמו האמתי היה אליעזר יצחק פלרמן, מחייה השפה העברית, כשם שהיו לה אוהבים רבים, כך היו לה אויבים רבים לדעותיה ולמלחמתה לשימור השפה העברית, בעיקר מקרב הציבור הדתי ומלחמתה בכפייה הדתית, בשנת 1990 נבחרה ביתו דולה להדליק משואה ביום העצמאות.

בשנת 1891 מתה דבורה אשתו של אליעזר בן יהודה משחפת, עם אשתו זאת עלה לארץ בשנת 1881, הוא נותר עם שני ילדים בן ציון ששינה את שמו לאיתמר בן אבי והבת ימימה שנישאה לקצין סקוטי נוצרי ולא סלחה לאחותה דולה לעולם על שהיה לה רומן עמו, בניגוד לילדי המשפחה ימימה קבורה בסנהדריה ולא באחוזת הקבר המשפחתית.

משפחת בן יהודה התרחבה ומתוך חמישה ילדים משותפים שהיו להם אשר נפטרו ממחלת השחפת בשנת 1892, בתוך 11 יום אבדו את אביחיל בן ה 11, שלומית בת השנתיים ועטרה בת השנה, אליעזר פנה לאחותה ביילה שתעלה מרוסייה ותינשא לו, היא עלתה שינתה את שמה לחמדה לפי בקשת אליעזר בן יהודה, נישאה לאליעזר וילדה לו ששה ילדים, אחת הבנות במשפחה נקראה דבורה אשר בגיל צעיר שינתה את שמה לדולה, אחיה אהוד נפטר בגיל שנה ולבן שלאחריו קראו גם כן אהוד שנפטר בשנת 1983, אחותה זלפה סבלה ממחלת נפש, האחות עדה קבורה בהר המנוחות.

לאחר שעלתה משפחת בן יהודה לארץ בשנת 1881, התגורר בירושלים בתחילה אצל חברו פינס בשכונת אבן ישראל ולאחר מכן ברחוב החבשים בשנים 1909-1915 בקומה העליונה של הבית ברחוב החבשים 11, בשנת 1915 בעת מלחמת העולם הראשונה הבריחה חמדה את המשפחה לארצות הברית, לאחר המלחמה חזרו, לגור שוב בביתם ברחוב החבשיים 11 בשנים 1918-1922 אז גם בנו את ביתם בתלפיות ברחוב עין גדי שלם לא זכה בן יהודה לעבור לגור כיוון שנפטר בשנת 1922 לפני שהושלם הבית

בשנת 1926 נסעה חמדה עם ביתה דולה לפריז ושם הכירה את מקס ויטמן הגרמני בנו של תעשיין גרמני, והפציר בדולה לבקרו בגרמניה ואכן בשנת 1931 היא הגיעה לביקור בגרמניה, והם התגוררו בבית אביו ליד שטוטגרד, לימים בעת עליית הנאצים הבין מקס כי באם רצונו לשמור על דולה היהודייה עליהם לעזוב, בתחילה חשבו על איטליה אך מהר מאוד החליטו לעלות לישראל פלשתינה דאז, עברו לגור בשכונת תלפיות ברחוב עין גדי ממול לבית המשפחה במספר 28, כאשר עבר מקס לישראל למד עברית ועבד בסוכנות היהודית, במהלך המעבר לישראל , הפסיד מקס את ירושת אביו.

בשנת 1948 עברו מקס ודולה להתגורר באמריקה, ובשנת 1970 חזרו לתמיד לישראל כאשר בעצמותיה בערה התשוקה לשמר את מפעלו של אביה לשפה העברית ובניסיון ללמד את השפה העברית לכל הסובבים אותה והנמצאים בקרבתה.

הכנסייה הסקוטית הנקראת גם סנט אנדריוס

מיקומה של הכנסייה לבאים ממרכז העיר או מדרומה של העיר, מול תחנת הדלק של עמק רפאים בכניסה הראשית לגן הפעמון במגרש החנייה של גן הפעמון מומלץ לחנות במגרש זה

הכנסייה הקרויה על שמו של הקדוש סנט אנדריוס שהיה אחד משנים עשרת השליחים ואחיו של פטרוס בין יתר תאריו הוא נחשב כאחד הקדושים ומפטרוני המאמינים הסקוטים בשונה לנצלבים באותה תקופה הוא נצלב בשנת 60 לספירה בצורת האות האנגלית איקס.

את יסודות הכנסייה התחילו לבנות בשנת 1927 לאחר שבצבאו של אלנבי החליטו להנציח את החיילים הסקוטיים שנפלו במלחמת העולם הראשונה במיוחד לחללי הדיוויזיה ה 52 הסקוטית, מיקום הכנסייה נקבע במרומי הגבעה מהרצון למקם אותה במקום הצופה לכוון העיר העתיקה ומן הטעם הפשוט כי שטח האדמה היה שייך לכנסייה האנגליקנית,

הכנסייה נבנתה בסגנון מודרני תוך שימוש באבנים ישנות על מנת ליצור מראה עתיק לכנסייה, עיצוב הכנסייה היה בידי הולידי קליפורד האדריכל המפורסם בישראל בתקופה המנדטורית, האדריכל השתמש בסגנון הכולל מוטיבים מזרחיים ומערביים ושימוש בקווי מתאר ישרים, הוא נמנע להוסיף אלמנטים עיטוריים, אך הוסיף כיפה מעל לאגף עגול במבנה, הוא גם הוסיף מרפסות בסגנון ממלוכי ושיבץ בה אריחי קרמיקה בסגנון ארמני של האמן אוניסיאן שעבד ברובע הארמני בעיר העתיקה.

אגדה סקוטית מספרת על המלך ברוס רוברט שמשל בסקוטלנד במאה ה 14, אשר ציווה לקבור את ליבו בירושלים לאחר מותו, לכשמת רוברט ברוס המלך אשר נלחם בבריטים ושיחרר את סקוטלנד וקבע את השאיפה לחרות בתודעה הסקוטית ויצר בכך ממלכה עצמאית לאורך 200 שנה שמו נקבע בעם כמלך ברוס הטוב , כאשר מת ברוס נעקר ליבו הונך בתוך קופסא ואביר שליח וחבורתו שמנו 22 אבירים נשלחו לקיים מצווה זאת, בדרכם נקלעו לקרב על אדמות ספרד והוא נהרג ארבעה אבירים נותרו מהקרב והם שלקחו את הלב בחזרה לסקוטלנד ושם נקבר בכנסיית מלרוז באידנבורו בסקוטלנד, לציון הסיפור הוצבה טבלת זיכרון ברצפת האבסיס המרכזי בכנסייה באולם התפילה הראשית בכנסייה.

פרט נוסף מעניין הוא כי כיוון שהמקום הווה אנדרטת הנצחה לצבא הבריטי קבורים בחצר גם שני כלבי גישוש בריטיים שנהרגו בתקופת המאורעות והמרד הערבי בשנות השלושים של המאה ה 19.

אל הכנסייה המוצבת בראש גבעה שמצידה המזרחי, אנו קוראים לה גבעת התנך ולמרגלותיה בית אות המוצר שהיה אגף המרפאות של בית החולים האנגלי לעיניים, ולמרגלותיה בחלק המזרחי, ניצב בעבר בית קברות מימי בית חשמונאי שהריסתו הושלמה כאשר בנו את בית בגין.

–

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.