סיור היסטורי, ארכיטקטורה וטבע בשכונת בקעה

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

שכונת בָּקְעַה – ארכיטקטורה וטבע משתלבים יחדיו

תולדות

בטיילנו בירושלים,רבים מאתנו מבקרים במושבה הגרמנית ומדלגים משום מה על שׂכיית חמדה מעניינת וטובלת ביופי – שכונת בָּקְעַה או בשמה העברי, שכונת גאולים . מלחמת השחרור ננטשה השכונה על ידי תושביה ובבתיה הריקים התישבו עולים שבאו ממרוקו וקראו את שמה ”גאולים”, כי נגאלו מכבלי הגלות. בשטחים הריקים שבין הבתים הערביים, ובשטחים הפתוחים, נבנו שיכונים לעולים. שכונה הייחודית בשלל בתיה המסוגננים ובמשעולים המתחברים לרחובות עם שמות בעלי ניחוח תנכי: שמות שבטי ישראל (פרט לשמו של שבט בנימין), שמות שופטים מקראיים ושמותיהם של גיבורים מהתנ”ך. טוב תעשו אם תפנו לעצמכם שעה קלה לטובת סיור עם נשמה בשכונת בקעה. השכונה מצויה בין הרחובות דרך בית לחם, דרך חברון, רחוב הרכבת ורחוב רבקה. 

שכונת בָּקְעַה, מלשון מישור בערבית, ראשיתה בשלהי המאה ה- 15 כאזור חקלאי מחוץ לחומות העיר העתיקה, אזור העטור בוסתני פרי וחלקות חקלאיות שאליהם צורפו במשך הזמן כמה בתי אחוזה של מתיישבים ערביים אמידים, כמו אחוזת אל חלילי. אך כבר מאות שנים קודם לכן, בימי סלאח א- דין, נמסר חלק מהשטח לטובת הנזירים הסופיים על מנת שיעבדו את החלקות החקלאיות. ידוע כי במאה ה- 17 היה שטחה של בקעה שטח מחייה של צבאים וחיות בר, שהצמחייה שימשה אותם למאכל.

ואכן, הצבע השולט בבקעה הוא צבעה הירוק של הצמחייה, המשולב בהרמוניה במרקם בתיה המסוגננים ובבנייה באבן הירושלמית, תוך שילוב אלמנטים של קמרונות וקשתות, חלונות בחיפוי תריסים או בלעדיהם, חזיתות ודלתות ברזל או עץ עתיקים, מרפסות מלבניות, משולשות, משושות או עגולות למחצה, מחופות, סגורות או פתוחות. חזיתות הבתים מקושטים לרוב בתבליטים מעוטרים וכרכובים מעטרים את עמודי מבואות הכניסה לבתים.

בשכונה מצויים מינהל קהילתי, המדפיס הממשלתי וגן השעשועים ”משוגע בקעה” שהוקם על ידי ההורים וה”קרן לירושלים”. השכונה מונה כ- 13,000 תושבים.

–

בקיצור – חגיגה ארכיטקטונית ואסתטית לעיניים.

הבנייה העצמית של בתי הקיט ובתי המידות בבקעה החלה בשנות העשרים של המאה ה – 19 כאשר השלטון העות’מאני פנה אל ערבים עשירים על מנת שיבנו את בתיהם מחוץ לחומות. לאחר מאמצי שכנוע יצאו 20 משפחות ליישב את המקום, בעקבות אלו הגיעו עוד עשרות משפחות לשכונה להקים את בתיהן. תמריץ נוסף היה הקמת קו הרכבת והתחנה בקצה השכונה. המתיישבים הראשונים – ערבים מוסלמים או נוצרים, בני העדה הארמנית ובני העדה היוונית אורתודוכסית, אנשים עשירים שאזרו עוז ,יצאו מבין חומות העיר העתיקה והחלו לבנות בתי קיט בני שתי קומות – העליונה, להורים והתחתונה, לילדים. לאחר שנים אמנם נהרסו בתים אלו, אך ניתן להבחין בשרידים מאוחרים יותר בעת ביקור במתחם רציפי הרכבת, המחסנים ואזור הבילוי קולוני.

המבנים נבנו בסגנונות שונים: בתחילה בסגנון ערבי, ולאחר מכן בשילוב בין מזרח ומערב. בבתים ניתן למצוא אלמנטים מוסלמיים והשפעות אירופיות שונות מתקופת הבארוק והרנסנס – עמודים דוריים עם כרכובים בחזיתות; מרפסות, מבואות ומדרגות חיצוניות בסגנון האחוזות באירופה; חלונות עם קשתות וכיו”ב ככול שהכסף היה מצוי בידם על מנת לממש כל חלום ארכיטקטוני, מערבי או מזרחי. בשלב השני החלו התושבים לבנות בתים ותוספות בנייה לבתיהם על השטחים החקלאיים מסביב לביתם, אפילו בבנייה לגובה למטרות השכרה.

חלק מהאדמות בבקעה נרכשו בתקופת ההתיישבות הטמפלרית בארץ ישראל ובאזור ירושלים בסוף המאה ה- 18 ע”י אנשי המושבה הגרמנית, ונמכרו לאחר מכן ליוונים ולערבים העשירים. גם ליהודים היה חלק בהתפתחות זאת, כאשר בשנת 1891 רכשו יוהן פרויטנגר ושלום קנטר 200 חלקות בבקעה על מנת להקים שכונה יהודית בשם ‘נווה שלום’. ניסיון זה לא צלח, והתוכנית ירדה לטמיון. אי לכך גרו בשכונה שתי משפחות יהודיות בלבד עד שנת 1948 .

אלפרד זלצמן , מחלוצי ההתיישבות היהודית בבקעה, שבאותה עת יושבה כאמור בעיקר על ידי ערבים אמידים; יהודי שעלה בשנת 1921 מאוסטריה, מספר שהחליט להקים בבקעה מפעל כדי שיהווה, על פי תפישתו, מקום עבודה שיאפשר לבני שני המיעוטים (יהודים וערבים) לעבוד ולהתפרנס תחת קורת גג אחד, ובכך תופחת היריבות והשנאה בין שני העמים.

את ביתו בנה אלפרד זלצמן בבקעה בין השנים 1923-1922 על שטח של ארבעה דונם, אותו רכש מהתושבים. מאחורי הווילה שבנה נבנה מפעל לייצור מוצרי פח. פס הייצור כלל: קופסאות אחסון לתרופות ולתחבושות וקופות איסוף הכסף של ‘הקרן הקיימת’. לאחר המלחמה ובריחת הערבים מהשכונה, החל לייצר המפעל מטבעות משאריות פגזים שהותכו, וכן קופסאות למפעלי הביסקוויטים ‘פרומין’ ו’הדר’. לאחר שנסגר המפעל, עבר לַמקום מפעל התמרוקים ‘וולה’ שעבר בהמשך לאזור תעשייה אחר, ואילו המקום השומם נמכר לקבלני נדל”ן, נהרס ועל שטחו נבנו מבני מגורים גדולים.

לסגנון הבנייה המיוחד של השכונה מתווסף יופיין של הכנסייה היוונית – אורתודוקסית והכנסייה הארמנית הסמוכות, אך יצוין כי מעולם לא נבנו מסגדים או כנסיות בשכונה. בתקופת המנדט הבריטי נוספו לשכונה בתים, ובעיקר חנויות ועסקים, ולאחר מלחמת השחרור, בשנות החמישים, הוקמו בשכונה דירות שיכון. דירות השיכונים וחלק מהמבנים הערביים שנותרו בשטח נמסרו לחיילים משוחררים או לעולים חדשים, בני מרוקו, יוגוסלביה ובולגריה, שהגיעו לשכונה ממעברת תלפיות[1], ששכנה בגבולה של ירושלים עם בית לחם.

אגב, שכונת בקעה נותרה מהצד הישראלי של ‘הקו העירוני’ לאחר מלחמת השחרור.

שכונת בקעה עברה בעשורים האחרונים “מתיחת פנים” ע”י בנייה ושימור הישן, אך בה בעת אוכלות בה שיני הזמן וניכרים בה ההתיישנות וההזנחה של בתים, בעיקר אלה של תושביה הוותיקים. אולם, אל דאגה – התושבים החדשים מיהדות אמריקה וצרפת, והקבלנים רעבתני הנדל”ן משלימים את החסר. בשכונה, כמו בלֶגוֹ, נוספו קומות בבתים החד או הדו קומתיים, לעתים תוך שמירה על צביון השכונה וסגנון העבר ולעתים – תוך הפרה בוטה של מרקם וסגנון . כמו כן, נבנו בתים חדשים על שטחים פנויים או במקום מבנים שנהרסו.

שכונת בקעה – סמטאות, משעולים ורחובות של קסם

בעת הסיור בשכונה נטייל לאורך רחובה הראשי של השכונה הנקרא ‘דרך בית לחם’, ונסטה מדי פעם למשעולים, לסמטאות ולרחובות צדדיים, מלאי קסם. בסיום הרחוב, מומלץ לפנות לרחוב יהודה, לרדת בו ולחזור למושבה הגרמנית.

מצד ימין נחלוף על פני רחוב כְּרֶמְיֶה על שלל בתיו המיוחדים. אחריו – רחוב לויד ג’ורג’ המוליך ל’קולנוע סמדר’ ולמלונית ‘בית קטן במושבה’ (בית הקפה ‘פיטר’ לשעבר וחנות המתנות לשעבר של מרי). בבית מספר 24 ממוקם ‘בית קרן קונרד אדנאוור’, ע”ש נשיא ושר החוץ לשעבר של גרמניה.

מהעבר השני של הרחוב, ממש בתחילת ‘דרך בית לחם’, ממוקם מנזר סנט קרלס הוספיטל המשמש גם בית הארחה לצליינים. זהו מתחם ענק ומרשים שבמרכזו צריח עם מגדל פעמונים. בהמשך, ליד פסי הרכבת במתחם הבילוי קולוני, מצויה משתלה מיוחדת הקיימת זה שנים רבות. אחד מבעליה שלמד מוזיקה האמין כי השמעת מוסיקה קלאסית לצמחיה, תועיל לצמיחתה. ולכן, מושמעת לצמחים הגדלים במשתלה מוזיקה קלאסית לאורך כל שעות היום…

בנקודה הזאת ממוקמות שתי סמטאות מקסימות שמן הראוי לבקר בהן: סמטת מתתיהו וממולה – סמטת שמעיה המתחברת לרחוב ‘דרך חברון’.

בסמוך נתקל בפארק פסי הרכבת המשמר את פסי הרכבת הישנים . זהו למעשה העתק על רחוב הרכבת הישן . הפארק משמש לרווחת דיירי השכונה, להנאה, לקיט ולספורט.

חומת המנזר מסתיימת ומיד נתחיל לסייר בסמטת פיטרסון המקסימה, המחברת את עמק רפאים לדרך בית לחם. בהמשך – תחנת ייצור החשמל הישנה ששופצה ומשמשת כמקום להפקת חשמל בעת חירום. מתחם יפיפה ומשופץ וזה נפתח לביקור מספר פעמים בשנה.

אם רוצים, פונים ימינה לכיוון רחוב יעל על שלל בתיו המקסימים ולסמטת ברק המיוחדת ברוחבה הצר ובבתיה הישנים. חוזרים לרחוב הראשי וממשיכים לבית מספר 43 (תחילת רחוב שמעון) – ביתו של איש משרד החינוך הארמני דר’ אנסטס דמינוס, דור שישי בירושלים, אשר נבנה בשנת 1906.

הסיפור המסתתר מאחורי הבית ברחוב יהודה מספר 18

הבית ברחוב יהודה 18 – פנינת חן ביישנית ומיוחדת. מחלונות הבית נשקף ויטראז’ צבעוני; על שני עמודי הכניסה ממוקמים ראשי אריות המביטים זה אל זה, ובתווך – שער עץ שחור שעליו גילופי נשרים. יופי, אסתטיקה, מסתורין…

הבית מכונה בבדיחותה ‘בית אהרון’, על שום שכל משפחות העולים שהתגוררו בו מאז שנת 1948, אחרי שנמלטו תושביו המקוריים, נקראו אהרון.

לפני מלחמת השחרור היה שייך המבנה למשפחה ערבית אמידה, שהגרה לאמריקה. כיום מתגורר במבנה בן שתי הקומות ומרתף אהרון אפריל, אמן רוסי אשר טרם עלייתו ארצה נשלח פעמיים לגלות בסיביר. כשעלה לארץ התגורר תחילה ביישוב סנוּר, במושבת אמנים רוסיים אשר דרו במקום אחרי מלחמת ששת הימים ומנו כ- 28 משפחות. כשהוחלט כי ההתיישבות במקום תקבל צביון דתי, נתבקשו האומנים לעזוב.

מהיישוב סנור הגיע אהרון לשכונת בקעה, ובשנת 1974 תקע בה יתד. הוא רכש בית מוזנח שהיה לחורבה מאז מלחמת השחרור, קילף את קירותיו ויצר, יש מאין, מבנה מקסים ומחודש המשמר את עברו. פסלים רבים מעטרים את החצר, נוסף על שער הכניסה המיוחד וחלונות המבנה.

סיפורו של הבית בגלגולו הנוכחי הוא סיפורו של האמן. הרבה תערוכות עשה, בעיקר בשנים האחרונות, במוסקבה ומעט בארץ. אהרון הוא אמן יוצר במשך כ- 60 שנה, המצייר בשמן ובצבעי מים, רושם בפחם, ובשנים האחרונות – פתח לעצמו צוהר גם לתלת ממד, בפיסול.

בכל מקום אליו נביט נראה אמנות אקלקטית בהתהוות: ערימות של בדי ציור עליהם מתנוססים ציורים בסגנונות שונים ובמוטיבים משתנים; חלון ויטראז’ צבעוני, ענק המופנה לרחוב וצורתו קשתית, שמקור השראתו ‘שיר השירים’; ויטראז’ נוסף הממוקם מעל לכניסה לבית ובו מוטיב אחר אשר העסיק את האמן והוא החמור הארץ הישראלי ותפקידו כסימבול אלגורי; עשרות ציורים פיגורטיביים וציורים מודרניים בצבעים עזים; ציורי נוף של אזור העיר העתיקה לצד זיכרונות מסיביר, ולצד כל אלה – פסליו, הלקוחים כאילו מתוך צילום.

למרות גילו המתקדם, האמן פעיל – מצייר, מפסל ומשתתף בתערוכות שונות. ביקור בביתו זוהי חוויה אמיתית וחשיפה לפתיחות של האמן, לדעותיו וליצירתו.

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.