סיור ירושלים על כף היד מארמון הנציב. גם למוגבלי תנועה

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

 “ירושלים על כף היד”: שלש טיילות בארמון הנציב: על שם גולדמן, האז, ושרובר

כתב: ארנון ברוק שטיין, (כל הזכויות שמורות)

תחילת המסלול המורחב הכולל גם את “טיילת גולדמן”, שהיא המזרחית בין שלוש הטיילות, החדשה בהן ויפת הנוף בין השלוש, היא במגרש החנייה בצידה המזרחי, מערבית לבסיס משמר הגבול. ‘הנמכת מדרכה’ מצויה סמוך לכניסה לחנייה. לצד המדרגות, ישנו גם שביל מתפתל היורד מהמדרכה אל פרגולת תצפית מרשימה. ראשיתו של השביל מרוצפת באבנים מסותתות ה”מרטיטות” את היושב בכיסא, והמשכו, די מהר, באספלט נח.

 הנוף נפלא: מדבר יהודה מימין ומעבר לו פסגות הרי מואב, העיר העתיקה מלפנים וירושלים החדשה משמאל. חומת הבטון המאיימת החוצה את הכפרים הפלסטיניים “אבו דיס” ו”אל עזרייה” אשר מימין לנו (מזרח) פוגמת בנוף לכיוון זה. מעבר לכפרים במזרח ניתן לראות את נופו השחון של מדבר יהודה, ומעבר לו, על קו האופק, את הרי מואב שבמדינת ירדן. אלו מצויים בעברו המזרחי של ים המלח. ההר החשוף הגבוה והרחב ממזרח לאבו דיס ומעל להתנחלות הקטנה “קידר” הוא ג’בל אל מונטר, הגבוה בהרי מדבר יהודה. הר זה הוא אחד משני המקומות המזוהים עם ה”עזאזל” המקראי, אליו נשלח שעיר הכפרה ביום הכיפורים, כמתואר בספר ויקרא ובמשנה סדר “מועד” מסכת “יומא”.

נביט צפונה לכיוון העיר העתיקה ונזהה את מיקומה של “עיר דוד”, הגרעין המקראי הקדום ממנו נתפתחה ירושלים לדורותיה. ניווכח כי “עיר דוד” מצויה למעשה מחוץ לחומות “העיר העתיקה”!: מולנו החומה הדרומית של הר הבית, קטע המהווה את חלקה המזרחי של החומה הדרומית של העיר העתיקה. ממש מעל קטע חומה זה מתנוססת הכיפה השחורה של מסגד אל אקצא (מעט קרוב יותר מהכיפה המוזהבת – “כיפת הסלע”). 

קטע זה של “חומת הר הבית” אשר מעליו מצויה הכיפה השחורה של המסגד, הוא גבולה הצפוני! של “עיר דוד”. מימין מצוי האפיק העמוק של נחל “קידרון” (כה עמוק עד שקדרות יורדת בירושלים לראשונה עליו, והוא עטוף צל בזמן ששאר העיר עודנה מוארת באור השמש) שהיווה משך רב ההיסטוריה את גבולה המזרחי של העיר, ואילו משמאל לכיפה השחורה ותחתיה נראה מעט בקושי תוואי כביש היורד בתלילות לכיוון דרום. כביש זה הסלול על אפיק נחל “עושי הגבינות” או ה”טרופואיון” כפי שכונה בתקופת ביהמ”ק השני היה גבולה המערבי של העיר בראשיתה.

אפיקי שני הגאיות- ה”קידרון” ממזרח ו”עושי הגבינות” (אשר שמו המקראי הוא “הגיא”) ממערב, נפגשים בנקודה המוסתרת מעיננו על ידי הגבעה המוארכת בכיוון מערב- מזרח של הכפר “אבו טור”.  מקום המפגש בו היום מצוי גן עצי תאנה, מהווה את גבולה הדרומי של העיר, ובעבר נתכנה “גן המלך”. מהזיהוי שזיהינו את “עיר דוד” יוצא שבירת האימפריה רחבת הידיים שהקים דוד במסעות כיבושיו הרבים, הייתה קטנה לשם השוואה אף משטח “בנייני התאומים” שקרסו בניו יורק! נציין כאן שכאשר יצא נחמיה לערוך “בדק בית” לחומות העיר, והוא יצא דרך “שער הגיא”, הרי שלא יצא אל המקום המוכר לנו כיום- בדרך תל אביב…

מכאן אנו רואים את רצף הכפרים המהווים חלק ממזרח ירושלים: במזרח – אבו דיס, ובצפונו הכפר “אל עזארייה”, מצפון לו הכפר “א- טור” בראש הר הזיתים, עיר דוד ממוקמת בתוככי “כפר סילוואן” המכונה בעברית “כפר השילוח”. וקרוב יותר אלינו מצוי הכפר “אבו טור” אשר בחלקו המערבי נמצאת השכונה היהודית היוקרתית “גבעת חנניה”. למרגלותינו כמו גם ממזרח לנו הכפר “ג’בל מוכאבר” אשר נתן את שמו לרכס בו אנו מצויים.

הרכס נקרא גם “ארמון הנציב” על שם המבנה המצוי מעבר לגדר הגבוהה אשר לאורכה נלך בהמשך סיורנו. “טיילת גולדמן” מקיפה למעשה מצפון את מתחם הארמון.

מקום משכנו של הנציב הבריטי בזמן המנדט היה בתחילה במתחם “אוגוסטה ויקטוריה” – המרכזי שבין שלושת המגדלים בהר הזיתים. המבנה נפגע ברעש אדמה בשנת 1927 ומקץ שנות מגורי ביניים בבית “מחניים” (היום משכן משרד שר/ת החינוך) נבנה כאן ארמון הדומה במבנהו ל”מוזיאון רוקפלר” (שניהם נבנו לפי תכניותיו של הארכיטקט האריסון). המבנה החל לתפקד כ”ארמון הנציב” בראשית שנות השלושים, והחורשה המקיפה אותו ניטעה על מנת להגן עליו מרוחות הסער הפוקדות תדיר את המקום בחורף.

כאן נשמעו בפעם האחרונה צלילי חמת חלילים סקוטית בזמן שהורד סופית דגל ה”יוניון ג’ק” הבריטי מהתורן הגבוה, בליל ה- 14 לחודש מאי שנת 1948. הנציב הבריטי האחרון סיר אלן קנינגהם נכנס אל מכוניתו המשוריינת, ופתח בנסיעה איטית אל שדה התעופה “עטרות” בצפון העיר. משם המריא במטוס קל לחיפה, וממנה באוניה חזרה לבריטניה. התקדמותה של השיירה לאורכה של ירושלים היווה את האות לפרוץ המרוץ היהודי-ערבי אל העמדות שנטשו הבריטים בהדרגה. מרוץ שהיווה את אחד משיאי מלחמת תש”ח בגזרת ירושלים, את סיומה של מלחמת האזרחים: ערבים מול יהודים, וראשיתה של מלחמת מדינות: צה”ל כנגד כוחות הלגיון הירדני .

הארמון נמסר על ידי הבריטים לארגון “הצלב האדום” שמסר אותו הלאה לארגון “האומות המאוחדות” שהסב אותו למטה המרכזי של משקיפי האו”מ במזה”ת. המתחם כולו הפך אז (וכך עד היום) לאקס-טריטוריאלי בחסות דגל האו”מ המתנוסס מעליו.

כניסת חיילים ירדניים אל המתחם ביומה השני של “מלחמת ששת הימים” ביוני 1967 היווה עילה לישראל להורות לכוח של ה”חטיבה הירושלמית” להודפם, ומכאן ממש החלה להתגלגל מכונת המלחמה דרומה וצפונה, והביאה מקץ שלשה ימים, וללא כל תכנון מוקדם-  לכיבוש מלא של יהודה, שומרון, ומזרח ירושלים. מכאן, ששתי המלחמות, זו של 1948 בפאזה השנייה של התנהלותה, וזו של 1967 בגזרת ירושלים, החלו כאן.

נתחיל בתנועה לאורכה של טיילת ‘גולדמן’ אשר כפי שציינו, היא החדשה מבין שלוש הטיילות ומצופה באספלט. אגב תנועתנו לאורכה אנו חוצים שני אזורי אקלים שונים, ואף יותר! שימו לב אל מערות הקבורה לצידי השביל, באחת מהן נמצאה ארון קבורה קטן  ומעוטר עשוי חרס (,גלוסקמא’) ועליו שמו של יוסף כייפא, הכהן הגדול אשר לפי המסופר בספרי ה”ברית החדשה” שפט את ישוע לראשונה, ומסרו לידי הנציב הרומי. גלוסקמא זו היא מהמוצגים היותר מרכזיים של “מוזיאון ישראל”. נציין בהקשר זה, שזיהוי (מוטעה) רואה במקום זה את “הר העצה הרעה” מקום בו התכנסו כהני המקדש ונדברו לתפוס את ישוע ולהביאו לחקירה. (המקור לשם ספרו הידוע של עמוס עוז)

מקץ כעשר עד 15 דקות תנועה נמצא עצמנו קרובים לקצה הטיילת.

בקצה הטיילת ובצל העצים ישנו מתחם מוקף גדר ובאמצעו מבנה ריבועי קטן מכוסה בשבכת ברזל. זהו קצהו העליון של אחד הפירים היורדים אל נקבה החוצה בעומק רב את “רכס ארמון הנציב” כולו , ובה זרמו מי ‘נושא המים’ (האקוודוקט) שבנה המלך הורדוס לאספקת מים לארמונו שבהר ציון, ולמתחם בית המקדש ב”הר המוריה”. מים אלו הובאו ממרחק עצום: מעיינות “ואדי בייאר” סמוך לעיר אפרת היום, ו”עין אל ערוב”, סמוך למחנה הפליטים בדרך לחברון הנושא שם זה. השביל הראשי לאורכו סיירנו עד כאן מסתיים משום מה במדרגות, ולכן  נפנה בשביל המתפתל סביב למתחם המגודר ומצפון לו, על מנת לצאת בנוחות אל המדרכה. ימינה לנו (מערבה) הלאה בכיוון ל”טיילת שרובר” מצויה גם הנמכה של המדרכה אל הכביש, שם נחצה אל הצד השני שגם בו ישנה הנמכה, ונמשיך אל מגרש החניה וממנו אל הטיילת על שם משפחת האז.

טיילת ‘האז’ מרוצפת אבנים ירושלמיות, מה שהופך את הנסיעה בה בכיסא גלגלים ל’חוויה מרטיטה’ באופן המילולי של המילה. פני הקרקע, המחורצים באופן ‘אומנותי’, גורמים לכיסא לבצע קפיצות  קטנות בלתי פוסקות כל אימת שהגובה משתנה (כלומר, רוב הזמן). אני, אישית,

התקשיתי לשמור בתנאים כאלה על שליטה בג’וי סטיק, המוט המכוון את תנועת הכיסא, שלא לדבר על שליטה במחשבותיי המתפזרות והסכנה לדרוס את המלווה שלי.

במקור, רוצפה טיילת ‘האז’ באבן ירושלמית גסה  אך כשנתקבלו תלונות על כך שהדבר מקשה על נסיעה בכיסא גלגלים, נמצאה תרומה כספית נוספת, והבליטות הושוו בעבודה ידנית ממושכת של קבוצת סתתים. התוצאה, אמנם, אינה חלקה לחלוטין, אך הנסיעה בטיילת ‘האז’ הפכה לאפשרית. חבל שבמקרה זה השאיפות האסתטיות מנוגדות לנוחות ההתניידות בכיסא גלגלים. עדיף היה לרצף מלכתחילה באספלט פשוט כפי שנעשה בשתי הטיילות האחרות.

אגב סיורנו לאורך טיילת ‘האז’ נקדיש מעט זמן לעיון בסיפור המקראי של “עקידת יצחק”:

אם לייחס לסיפור המקראי אמת היסטורית, הרי שכאן, במקום זה הרים אברהם לראשונה את עיניו מקץ שלושת ימי המסע מחברון, ומכאן זיהה לראשונה בתוך “ארץ המוריה” רחבת הידיים אליה נשלח- את “הר-המוריה” שהמסורת מזהה אותו כהר בראשו מצויה כיום “כיפת הסלע” המוזהבת. מכאן החל המסע הרגלי אל ההר, של הישיש אברהם בן 137 השנים, ולצידו בנו שהיה בעת זו לפי המסורת היהודית אדם מבוגר בן 37, שנשא עליו את עצי העולה לעקדתו שלו. פירוש מסורתי זה לגילו של יצחק בזמן העקידה משנה למעשה לחלוטין את משמעות הסיפור ואופיו. אינספור מדרשים עוסקים במגוון השאלות שסיפור מורכב זה מעלה: מדוע לא ניסה אברהם להסיר או לדחות את רוע הגזירה כשם שעשה במקרה אנשי סדום הרשעים? מדוע לא השתהה ויצא בדרכו אל מעשה העקידה כבר “השכם בבוקר”, מדוע טוען רש”י בשם מדרשים קדומים נוספים כי ה”חמור” עליו רכב אברהם הישיש אל העקדה הוא אותו “חמור” עליו ירכב מאות שנים אחר כך משה למצריים, ואלפי שנים אחר כך – משיח אל שערי ירושלים, “חמור” אשר לפי מסורות נוספות- נברא ביום השישי לבריאה סמוך מאד לזמן כניסת השבת הראשונה. מהו למעשה “חמור” זה, ומדוע דווקא אישים אלו “רוכבים” עליו. כיצד מחשבים חז”ל את גילם האמור של אברהם, יצחק, ומניין ששני “הנערים המלווים” בסיפור היו אנשים במלא שנותיהם וזוהו על ידי המפרשים כישמעאל, בנו בכורו של אברהם, ודמשק אליעזר סוכן ביתו. כיצד זה כיזב אברהם למלווים באומרו:  “ואני והנער נלכה עד כה ונשובה אליכם” (לשון רבים) והלא ידעו אברהם ויצחק שרק אחד ישוב מההר. ומהו המקום המכונה “כה”, והאם מדובר בשם מקום בכלל. ומה פירושם של המדרשים הטוענים ש”אפרו של יצחק (השחוט) צבור על המזבח” ועוד שאלות רבות, על התמציתי המדהים והרדיקאלי שבסיפורי התנ”ך.

את התמיהה למשך הזמן הארוך להליכה מחברון הקרובה יחסית, עד הגיעו למקום בו אנו מנמצאים כעת, מתרצים בגילו המופלג של אברהם, בליבו הכבד עליו לנוכח המשימה הנוראה שהוטלה עליו, או בטענה שטוענים השומרונים, אשר לפי מסורתם הר המוריה מצוי הרחק צפונה, מעל העיר שכם, ההר המכונה “גריזים”, ולהגעה אליו אכן נצרכו שלשה ימי הליכה…

בקצה המערבי של טיילת ‘האז’ מצוי מבנה שירותים נגיש, נקי ומרווח הפתוח בין השעות 09:00 ל-18:00 סמוך לו מתחיל השביל המפותל והנוח (אספלט!) היורד אל “טיילת שרובר”. נרד בו ונמשיך צפונה. לצידי השביל צמחי תבלין וריח, ועצים המוזכרים בתנ”ך.  מול אחדות מפרגולות התצפית ישנו אפקט אקוסטי משעשע: אם נציב את הכיסא במקומות המסומנים לכך, נפנה את ראשנו לפנים ונאמר דבר מה בקול רם, נשמע את קולנו מועצם כאילו דוברים היינו באמצעות רמקול מהדהד.

תרומותיהם הנדיבות של בוני הטיילות והגברת גיטה שרובר בראשם (מי שנענתה לכמה וכמה פניות ותרמה לירושלים גם את מבנה התיאטרון העירוני, את טיילת גבריאל בדרום הכינרת ועוד) הצילו את הנוף המדהים עבור ירושלים ועבור המבקרים בה, שכן כרישי נדל”ן כבר תכננו ויזמו במקום בנייה צפופה של בתי מלון ובתי יוקרה למגורים.

מתחתנו נמצא כביש שהיווה את ה”קו הירוק”/ה”קו העירוני”/קו הגבול בין ישראל לבין ירדן בין השנים 1948 – 1967 כביש זה היה “דרך הפטרולים” הישראלית, ורכבים של צה”ל נסעו מספר פעמים ביום לאורכו עד קצהו המזרחי, ושבו והסתובבו חזרה אל העיר המערבית. השטח תחתיו שייך היה לירדן. כיום עובר הכביש בתוך חורש נטוע הנושא את השם “יער השלום”: פרויקט יפה של קק”ל שכלל נטיעת עצים והקמת פינות משחק רבות. הפרויקט שנועד להפגיש משפחות וילדים יהודים ופלסטינים במשחק ובצחוק, הושלם ערב פרוץ “אינתיפאדת אל אקצא” בשנת 2000 ופינות המשחק שוממות מאז רוב הזמן…

 מולנו הכפר הפלסטיני יהודי החצוי: אבו טור/גבעת חנניה. הבית בן שלוש הקומות, בעל החלונות המקושתים, בית שנבנה על ידי הזמר יהורם גאון לנערה שאהב (“את בת שש עשרה, את יפה ואת שלי”) מהווה את ראשית הרחוב אשר צידו המערבי הוא שכונה יהודית, וצידו המזרחי – כפר ערבי. רחוב נעמי אשר בין השנים 48 ל-67 היה רחוב גבול חצוי בחומות וגדרות תיל.   

בהמשך דרכנו עובר השביל סמוך לחומת “מנזר סט. קליר” של “האחיות הקלאריסיות” במנזר זה הסגור למבקרים חיות נזירות פרנציסקניות הנוהגות שתיקה בענייני חולין. מסדר נזירות זה נוסד במאה ה- 13 ע”י תלמידתו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי.

השביל מתאחד עם מדרכה במקביל לכביש ועולה אל מגרש החניה שם יחכה לנו הרכב. מומלץ שלא נעלה אל הרכב  לפני שנהנה מהמראה המרהיב הנשקף ממרפסת התצפית המרשימה של המסעדה היפה “טוורנה”.

ראוי לציין כי במסעדה ישנם תאי שירותים נגישים ונוחים! 

אם נסכם, הרי שלמעשה, בכל מתחם טיילות ארמון הנציב (למעלה מחמישה וחצי קילומטרים!

קיימות שתי בעיות נגישות בלבד:

חוסר היכולת לעבור מצדה המזרחי של טיילת ‘האז’ לטיילת ‘שרובר’ (מה שמחייב את המטייל בכיסא לצלוח את טיילת ‘האז’ ה’מרטיטה’ עד למורד המפותל והיפהפה המקשר בין שתי הטיילות), והעובדה שטיילת ‘גולדמן’ מסתיימת במדרגות מצדה המערבי. ניתן כאמור לעקוף אותן אם פונים שמאלה כ- 30 מטר לפני קצה הטיילת, ומגיעים למדרכה שבמורדה ישנה  הנמכה כלפי הכביש.

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.