עולים לוראנסי הקדושה. סופו של יומן מסע בהודו

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

כתבה, ערכה וצילמה: נועה הראל

–

יצאנו לדרך מהאמפי להידראבאד. לא ידענו רבות על העיר אך מפרטים שליקטנו גילינו כי מדובר על עיר ענקית, מודרנית ומתויירת, לרוב על ידי מקומיים. מלאי מוטיבציה ורגועים מהמידע נסענו להידראבאד באוטובוס סליפר. בהגיענו נתקלנו במכשול ראשון, הפצע שלי שב להטרידנו.. אקצר בפרטים ואסכם שהמראה והתחושה לא היה נעימים, הרגל התנפחה והמוגלה חזרה, הבנו שעלינו להישאר מספר ימים על מנת שהפצע יבריא. כך בעודי מתאוששת בחדר בבית מלון, אוסקר נשלח לחקור את הידראבאד..

לפי הדיווח של אוסקר להידראבאד יש הרבה מה להציע, זו עיר עשירה בתרבות וענקית בגודלה. מתגוררים בה הרבה מוסלמים, מרביתם פליטים מאיראן. ניתן להרגיש שם בצורה חזקה את השילוב בין ההינדו לאסלאם. יש המון מסגדים ומקדשים בעיר, המון אתרי תרבות ואמנות, העיר עמוסה באנשים, חנויות ומאסיבית מבחינת כלי רכב דבר זה מקשה לטייל בה רגלית. עם זאת, כיף ליהנות בהידראבאד מהתרבות והמגוון שהיא מציעה בכול תחום ותחום.

כמובן שאוסקר בחר להתמקד באוכל הרחוב אז אלה הממצאים: ללא ספק שהידראבאד מפורסמת בביראני שלה ואכן טענה זו מוצדקת. ניתן למצוא מגוון סוגי בריאני (- תערובת של כמה סוגי אורז שמוקפץ עם ירקות ותבלינים) ובהחלט ברמה טובה. או לטעום את התה האיראני המפורסם (- שחור, חזק ומתוק מאוד) שמוגש עם עוגיות. ככה בעודי שוכבת במיטה בחדר אוסקר מביא לי מהאוכל העשיר של הידראבאד ואני נהנית ממנו אפילו אז, בעודי צופה מהחלון ומצמידה את הטעמים לנוף העירוני. לאחר כמה ימים של מנוחה וטיפול מאסיבי בפצע בעזרת תרופות איורוודיות ואפילו התייעצות עם רופאה, החלטנו שאנו מוכנים לתזוזה לעבר וראנסי, ממנה קבענו טיסה מבעוד מועד למומבאי.

שאר המסע היה אכן לא פשוט, אצנו מרכבת לאוטובוס לריקשה וחוזר חלילה, מטלטלים את עצמנו ממקום למקום, כל זאת שרגלי לא במצב הכי אופטימלי. בדרך עברנו בערים רבות: נאגפור, ג’אבלפור, סירוני, האלאבאד. אכן מקומות קשוחים שלא קל להסתדר בהם. הנוף והאקלים המדברי, תושבי המקום שלא מדברים אנגלית וגם כשרצו לעזור לרוב היה להם קשה להבין והמון עוני וייאוש מסביב. יש לזכור שדווקא המקומות הלא מתויירים בהודו לפעמים יקרים יותר ולעיתים גם אין מלונות לתיירים אלא רק למקומיים, אז כדאי לברר לפני ההגעה. זה מרכז הודו היבשה, החמה והלא כל כך אטרקטיבית, בה אין תיירות שמגיעה ועוזרת לתושבי המקום ויש בה הרבה נהרות מיובשים ועיירות פליטים.

לאחר מסע לא פשוט ומאתגר הגענו בכוחותינו היה נדמה שהאחרונים לוראנסי, יש שמכנים אותה ‘עיר המתים’, אך אנחנו הרגשנו בה חיים מתמיד. כשהגענו לקסבה העתיקה שבוראנסי, התמקמנו בבית של משפחה נחמדה, ניתנה לנו כול הקומה העליונה, שכללה חדר גדול, שירותים, מקלחת ומרפסת, קומה מעלינו היה גג הבית שממנו ניתן היה להשקיף על כול מה שהולך בגגות הקסבה (אנשים, קופים וסנאים) וכמובן שעל הגנגס. ישבנו סוף סוף ונהננו מאוכל ביתי משובח וטעים, חזרנו לתקשר עם סביבתנו באנגלית או עברית ולא בתנועות ידיים ופנטומימה, והנה שבו אלינו כוחותינו שאיבדנו בדרך. כך עייפים מאוד אך מרוצים מאוד התחלנו את שהותינו בוראנסי הקדושה ואת השבועיים האחרונים בהודו.

אז מה נוכל להוסיף על וראנסי, הרי רבות נכתב וסופר על עיר זו.. וראנסי היא אחת ממוקדי התיירות הגדולים בהודו, כבר שנים רבות. כשמדברים על אזור התיירות בוראנסי מתכוונים לעיר העתיקה. מדובר על קסבה שממוקמת לאורך אחת מגדות הגנגס (כעשר ק”מ), לצידה ממוקמת וראנסי “החדשה”. בוראנסי עצמה חיים רשמית כ-2 מיליון תושבים ולא רשמית כ-10 מיליון. לגבי שם העיר, אנחנו כתיירים מכירים אותה כוראנסי אך מסתבר שהמקומיים דווקא מכירים אותה בשמה העתיק ומכנים אותה באראנס. ברחובות הצרים של הקסבה צפופים יחדיו מקומיים, תיירים, באבות, קבצנים, ילדים, פרות, כלבים, לכלוך ועדיין בצורה שקשה להסביר מתקיים סדר וניקיון.. אזור הקסבה מתנהל כבר כשלושת אלפים שנים, מדהים לראות מקום שדורות רבים ממשיכים לחיות בו ומתמידים להמשיך בריטואלים המסורתיים.

רוב התיירות ממוקדת במרכז הקסבה שמלאה בגסט האוסים, מלונות, הום סטאי, מסעדות, בתי ספר למוזיקה, חנויות קטנות וכו’. כך התיירים מסתובבים בסמטאות, נהנים לשבת בבתי הקפה הרבים, ללגום צ’אי, לאכול אוכל רחוב טעים ואז לרדת לגדת הגנגס לראות טקס פוג’ה ססגוני בשקיעה או הופעה של מוזיקאי מפורסם. בוראנסי יש תרבות עשירה של מוזיקה, המון מוזיקאים גדולים צמחו שם, כמו ראווי שנקר (נגן הסיטאר האגדי) ועוד. הממשלה ממשיכה לעודד מסורת זו ודואגת כול יום בזריחה או בשקיעה שתהיה הופעה בהתנדבות של אחד מהמוזיקאים על גדות הגנגס. בהחלט אטרקציה מומלצת לשבת ולהאזין לנגני סיטאר וטאבלה מהוללים (בכול זאת מדובר במוזיקאים בעלי שם בינלאומי).

ללא ספק שתנועת התיירות הרבה מניבה גם אטרקציה לקבצנים ונוודים שמנסים בדרכים שונות ומגוונת לקבל כסף מהתיירים, חלקם בדרכים סימפטיות יותר וחלקם פחות. יש לציין למי שלא ידוע שהמקדשים הרבים בעיר ומקומות נוספים מחלקים אוכל בחינם לכול מי שמגיע ומבקש. כלומר בהחלט ניתן לומר שבוראנסי דואגים להאכיל טוב גם את האוכלוסייה החלשה. כמובן שיש גם באבות הפזורים ברחבי וראנסי, שאוהבים לדבר פילוסופיה ועל התרבות ההודית, לעשן בצ’ילום או סתם לעשות מדיטציה מול הגנגס.

על גדות הגנגס כידוע מתרחשת תנועה תמידית, של תיירים, מקומיים, אנשים שהגיעו לרחוץ בנהר הקדוש וגם שריפת גופות. אין לנו מה להרחיב יותר מדיי על טקס שריפת הגופות, למרות שמדובר באחד ממוקדי המשיכה לתיירים שבאים לצפות בטקס יוצא דופן זה, אנחנו צפינו אך לא לאורך זמן, לא הרגשנו כל כך בנוח לצפות במחזה והמשכנו הלאה. קיימים שני מרכזי שריפת גופות, אחד גדול למכובדים ואחד קטן יותר לפשוטי העם. אחד מהדברים המעניינים הוא שבמקום יש את האש הנצחית, מדובר על אש שנדלקה לפני כ-3,000 שנים ומאז ממשיכה לדלוק. אש זו משמשת על מנת לבצע את שריפת הגופות.

את רוב זמננו בילינו בהסתובבות ברחובות הקסבה ובשווקים בעיר בניסיון לקנות דברים שרצינו לפני החזרה לארץ. וראנסי בהחלט מציעה לקניין מקומות רבים, מגוונים ומיוחדים, המחירים בינוניים ואווירת הקנייה נוחה מאוד לעומת הערים הגדולות. כמו כן, לא פסחנו על אוכל הרחוב, ניתן למצוא מבחר אוכל מכול קצוות הודו מרוכז בקסבה אחת, טעים, עשיר ומפנק.

צפינו גם בהופעות מוזיקה מדהימות, אני הכתרתי את אחת ההופעות (דואט סיטאר וטאבלה) כהופעה הכי טובה שראיתי בחיי, לאחר שמצאתי את עצמי ממש נרגזת על כך שהנגנים סיימו לנגן. כמו כן ניתן למצוא מורי יוגה רבים, אסטרולוגים ובכלל מדריכים רוחניים… משיחות עם תיירים אחרים נראה היה שהרבה מגיעים לוראנסי על מנת למצוא לעצמם מורה רוחני (גורו) ולרוב מצליחים בכך.

אטרקציה נוספת מומלצת היא שיעורי נגינה. אנחנו לקחנו מספר שיעורי תיפוף בג’מבה, עם מורה שהיה סבלני, מצחיק ולימד אותנו במהירות ובקלות מקצבים ובסיס לתיפוף בג’מבה, בנוסף ניתנה לנו אפשרות לבוא להתאמן בכל זמן שנרצה. כך מצאנו עצמנו יושבים ולומדים לתופף יחד, מדיי פעם התווספו אנשים נוספים והמשכנו לאלתורים משולבים. מעניין היה לגלות כמה לעיתים יש קושי בשיחה עם אדם מתרבות אחרת לעומת הקלות בניגון עם אותו אדם, המוזיקה גישרה וסנכרנה באוניברסליות שלה את כולנו למקצב אחד. לכול אורך הקסבה יש מלא חנויות מוזיקה, שם מקיימים שיעורים על מגוון כלים, לעיתים מארגנים הופעה ולרוב אנשים מתקבצים לאלתורים יחדיו. ניתן לאורך כול היום והערב לשמוע מנגינות עולות ומתערבבות ברחבי הקסבה.

כמובן שבילינו גם בישיבה על הגנגס וצפייה בפעילויות הרבות והמעורבבות שקורות לנגד עינינו. התיירים, המקומיים, הרוחצים, הנשרפים, הטקסים, הקבצנים, הבאבות, העשירים, המוכרים והרוכלים הרבים, כולם בעשייה שלהם מתמזגים להתרחשות אחד גדולה שאי אפשר להפסיק להסתכל בה. ברגשות מעורבים של ציפייה וחשש מהחזרה לארץ (בכול זאת נעדרנו תקופה ארוכה של חמישה חודשים..), התחלנו לנסות להכין את עצמנו לחזרה.

כתמיד התחלנו ברמה הלוגיסטית, סיימנו את הקניות, ארזנו, סגרנו את החשבון במקום ששהינו. המשכנו לרמה התזונתית ובימים האחרונים טעמנו את כול המאכלים ההודיים שאהבנו והתרגלנו אליהם כמו האידלי והדוסה, כל ביס הודנו וחקקנו בזיכרוננו.. לבסוף הגענו לרמה הרגשית נפרדנו מאנשים שהכרנו ובכלל מהיופי והאופי של הודו, צילמנו בעינינו, שאפנו את הריחות החזקים והמעורבבים וספגנו את האנרגיה המיוחדת והמיסטית. יש לציין שהרמה הרגשית לא סופקה במלואה, זאת עקב השוק הקל שחווינו, לא הצלחנו להרגיש את המשמעות במלואה שזהו המסע נגמר..

הזמן שלנו בבועת הודו תם ואנו יצאנו לדרך, מורנסי ניקח טיסה למומבאי. שדה התעופה בורנסי חדש ונוח להפליא, נמצא כעשרים ק”מ מהעיר הישנה, כלומר שעה נסיעה (אופציה נוחה במיוחד לי שעדיין קצת צלעתי..) וממומבאי טיסה נוספת הביתה לישראל.  את התובנות, מסקנות, הארות והמלצות נכתוב כבר מהארץ, בפרק אחרון שיסגור את המסע המופלא והמלמד שהיה לנו בהודו. אחלו לנו בהצלחה, עוד מעט מגיעים ומצטרפים..   J

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.