פינת חן-הפסלת נעמי פראן קיבוץ יגור-הלוחשת למסרגות

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

–

כתבה: לאה פופר, מורת דרך – מרצה וחוקרת תרבויות ואומנויות נעלמות

–

שקט של בקר עוטף את המבואה המוצנעת במטפסים , ענפי ירקה היוצרים רישום חופשי ובניהם כתמי הבגוניה. “היא כבר הגיעה” אמרתי לעצמי כאשר חלפתי ליד ה”מרצדס” הפרטי הקולנועית הנאמנה. אור רך קידם את פני ועטף את הפסלים בטוב , נועם ,רוגע ועוצמה חזקה של שקט. נעמי ישבה על הכורסה “שלה” בה היא מתבוננת, חושבת ורואה את כל פסליה יוצאים מהאבן והעץ. לבושה בבגדי העבודה הרגילים חולצת פוטר סגולה מכנסי ג’ינס רחבים עמוסי כיסים ונעלי מטפסי הרים גבוהות וסגורות. שיער קצר, עיניים חכמות, ידיים עם אצבעות זעירות וחיוך של טוב.

התחבקנו . נעמי הניחה את הספל הגדול והצבעוני אני הנחתי את הכוס החד פעמית של ה”קפה ההפוך עם הרבה קצף” אשר הזמנתי ב”קפה בנועם” הסמוך. “שבי” אמרה. לידי היו מונחים סלים סרוגים, צעיפים ועליוניות צבעוניות. “מי עשה את זה”? שאלתי “אני” ענתה נעמי “גם כאשר יושבים בבית החולים אפשר להמשיך ליצור הידיים שלי חייבות לעבוד הראש שלי חייב לחשוב על יצירה בחומרים חדשים גם כאשר אני לא יכולה להיות בסדנה שלי. סרגתי מעצבים. סרגתי צבעוניות . קניתי חוטי  טריקו וצמר וסרגתי את תסכולי ואכזבתי הגדולה ממערכת הבריאות הציבורית. הסריגה הצילה אותי. עברתי חוויה מטלטלת אשר נמשכה כשנה . השעות של הישיבה בבית החולים לצדו של בעלי לימדו אותי עד כמה מערכת הבריאות הציבורית כושלת . וסרגתי כל הזמן סרגתי. אמרתי לעצמי כל הזמן “נעמי את לא מפסיקה ליצור את חייבת ליצור וזה צריך להיות צבעוני, אחר ,שלי”

“פיסלתי לי מסרגה”

“חיפשתי פתרונות לטכניקות חדשות בסריגה סרגתי צעיף בסריגה בתכים שלמדתי מאריגת שטיחים . לא היו לי מסרגות אז ייצרתי לעצמי את המסרגות שלי. יכולות הפיסול טובות לעשיית כל דבר . בכל פסל לפני היותו אני כבר רואה אותו מתוך החומר. אני יודעת איפה להתחיל מה נקודות החוזק של האבן, או העץ אני מרגישה איך עלי לגשת אליו ולהוציא ממנו את העולמות הגנוזים בו. ככה היה לי עם המסרגות. ידעתי שאני רוצה לסרוג בטכניקה חדשה אבל עולם הסריגה התעשייתי לא יוצא מהמסגרות המקובלות ולא מצאתי מסרגות אז פיסלתי לי מסרגה. היא מושלמת בעיני חלקה בעלת מידות נכונות וגודל ה”ראש” ונקודת כיפופו מותאמות בדיוק למידת אצבעות הידיים שלי.

“סרגתי עם הסנסנים”

אחת הסלסלות נדמתה שלי שונה “נעמי הכנסת סנסנים לסלסלה הסרוגה?” ” כן. אני בת דגניה בכל שנה אני נוסעת בתקופת הגדיד לחברתי הקולעת סלים מיוחדים מסנסנים מאד ארוכים הנמצאים מעצי תמר מזן מיוחד בדגניה. אנחנו אוספות את הסנססנים הם היו כל כך מיוחדים החלטתי לשלב אותם בסריגה לחיזוק הסלים , כידית וכעיטור. החיבור בין החומר הקשה לחומר הרך הלהיב אותי למציאת פתרונות טכניים ועיצוביים חדשים. הצלחתי להרחיב את גבולות היצירה הניידת שלי במקום ביצועם בבית החולים. הם היו ההצלה לשמירת שפיותי. המקום והזמן הכתיבו לי את הצורך במציאת פתרונות חדשים. מצאתי דרך החוט ובניית המרקם את עולמי היוצר בתנאי ניידות רחוקה מהסטודיו האבן והעץ”.

האמנית והקולקטיב הקיבוצי

נעמי פראן נולדה בקיבוץ דגניה ב’ . החיבור בין חברה קיבוצית קולקטיבית לעשייה אמנותית הבא ממקום של צורך אישי שאין לו דבר פרודוקטיבי לכלל עוררה התנגדות גדולה. התפיסה כי על האמנות לשרת את הקהילה באה מתפיסת העולם הסוציאליסטית קומוניסטית אשר בנתה אתוס קולקטיבי של האחדה בבניית חברה צודקת, פועלית על ידי פיתוח שפה גרפית בכרזות. תוך שימוש  בקווי רישום חזקים, בצבע האדום, השחור, הלבן. בבניית פסלים עצומים המהללים את העבודה בדמותם של פועל ופועלת חסרי זהות אישית. התנועה הקיבוצית לא יכלה להתעלם מיכולת ורצון היצירה של חלק מחבריה.

קבלת זכות האמן ליצור בחברה הקיבוצית כחלק מביטוי אישי לתהליכי בניית הארץ אשר אינו נופל בחשיבותו מעבודת האדמה. עלתה בצורה חד משמעית כהחלטה קולקטיבית בוויכוח הארוך בדבר אישור נסיעה ללימודים בפריס לחיים אפתיקר – אתר . השנה 1937 היישוב כולו נימצא בתוך המרד הערבי על כל השלכותיו. הקיבוץ נאבק על קיומו. בישיבת הקיבוץ בו הוחלט לאפשר לחיים לצאת ללימודים נשא דויד מלץ נאום חוצב לבבות על חשיבות יצירת האדם. כאן המקום לציין כי דויד נסמך לא מעט הכרה ממסדית משנת 1935 עם הקמת “ארגון אמני הקיבוץ הארצי”

“גם נסיעה זו רואה אני כשליחות שלנו, כצורך חיינו, כי גדול תפקיד האמנות בחיינו. חיינו מחייבים אמנות. כשם שנחוץ לנו בסיס משקי, חינוך עצמי, חינוך ילדים, כן נחוצה לחיינו האמנות, הביטוי של האדם, הביטוי של האדם הזה, אשר בונה את החיים האלה, אשר חי כאן בארץ, אשר עושה כאן את העבודה הזאת, האדם העברי, העובד את האדמה” יומן עין חרוד, 16.04.1937

במהלך השנים עברה התנועה הקיבוצית טלטלה באשר למעמדו של היחיד בקולקטיב בכל תחומי חייו. כל תחומי ה”רוח” אשר אינם מניבים דבר מוחשי הגיעו להכרה לאחר מאבקים רבים ובלתי מתפשרים של יחידים אשר הצליחו ברמות משתנות, בהתאם לאופי ורוח הקיבוץ בו פעלו להטמיע את חשיבות עשייתם. נושא האומן בחברה הקיבוצית זכה בשנים האחרונות למחקרים ותערוכות רבות המתעדות את תהליכי המאבק בחשיבות היחיד היוצר בחברה העובדת.

מעמדה של נעמי בקיבוץ יגור חייב קבלת החלטה קיבוצית חריגה על יכולתה להיות “ענף” ריווחי בקיבוץ. “לא ידעתי מה לעשות היה לי ברור שאני חייבת לפסל זה היה בנפשי ואמרתי להם אני אהיה ענף ריווחי. והייתי. הצלחתי למכור פסלים ולהמשיך לפסל. הכול היה עניין של תהליכים. הייתי סבלנית וידעתי מה אני רוצה. היום כאשר אני כבר גמלאית ויכולה לעשות עם הזמן שלי מה שאני רוצה אני יודעת שמהמאבק שלי שהקדים את זמנו, היום ישנה פתיחות גדולה יותר לאומן החברה הקיבוצית – כאשר אני נאבקתי על זכותי לפסל כחלק מהתרומה לקהילה הייתי חייבת לשכנע שעבודתי ניתנת להמרה בכסף הנכנס לקופה הקולקטיבית. “

נכנסנו לחדר הגדול בו מוצגים פסליה של נעמי. חלקם הפכו למעמדים לשולחן זכוכית עגול חלקם נשענים לאחור ומתבוננים סביבם. חלקם נעים בתנועה מעגלית פתוחה לחלל. כל אחד מהפסלים מתחבר ליכולת התבוננות, הבנת החומר והבנת האדם.

פסליה של נעמי הוצגו בגלריות ומוזאונים בעולם זכו להערכה גדולה. רבים מהפסלים נמצאים בבתי אספנים ואוהבי אמנות. מאבקה על הכרתה כאמנית עצמאית בחברה קולקטיבית רעיונית הביא ליכולתה להגשים את הדחף הבלתי ניתן לשלטיה לעבוד וליצור. מבחינתה של נעמי כל יום הוא יום של עבודה פיסית קשה. אשר במהלכו הצליחה להבין חלק נוסף מהחומר אתו היא מתמודדת בדרך ליישום הפסל אותו יצרה מפלסטלינה. “כאשר אני מסיימת את העבודה בפלסטלינה סיימתי את העבודה שלי הפסל גמור”.

“הייתי ענף בקיבוץ היום אני פנסיונרית שמחה ועליזה”!

רוח של יופי וטוב עוטף את הסטודיו של נעמי . בחדר העבודה מונחים אבנים המחכים בסבלנות לתורם, גזעי עצים ושולחן עבודה גדולה עליו נעמי יוצרת את עולמה. פינת החן הנמצאת בקצה הקיבוץ במבנה שעבר משימושו המקורי לשימוש משני כסדנה וסטודיו לפיסול. “הייתי ענף בקיבוץ היום אני פנסיונרית שמחה ועליזה”. מחייכת נעמי ומזמינה אותי לראות את הסריג האחרון שייצרה משולב בחוטי  כותנה וסנסנים.

הגלריה ליד בית המסילנים

הגלריה של נעמי ממוקמת בצמוד לבית של המסלינים אשר היו חלק מבניית ושימור תחנת הרכבת מספר 12 בתוואי רכבת העמק  אשר הייתה רשומה כנקודת ציון מספר 1238873 – 157555 . תהליך הקמתה, פתיחתה בשנת 1925 . החלפת שמה מ”נחלת יעקב” ל”משק יגור” , ועל מהירותה הידועה של הרכבת כפי שהיא מופיעה בשירו של אפרים רחמן “רכבת העמק”

בבוא החורף/ ירדו מהקרונות / איש איש לפי תומו/ לקטוף כלניות

ובסוך הקיץ/ קטפו פרחי חצב/ בעודה זוחלת/ במהירות של צב.

רכב איש על סוסו/ דיבר עם הנהג/ ידיים לחצו/ כדרך המנהג

לפתע הרוכב/ מתוך נימוס אמר/ אני קצת ממהר/ ולדרכו דהר.

–

כדאי לבקר במקום המבנה עבר תהליך שימור . שימו לב לשימור הבלטות . למתעניינים בסיפור המקום .ישנו שלט של המועצה לשימור אתרים ומידע של הקיבוץ. במקום שולחנות לפיקניק ומתקני משחקים לילדים. הטיול מתאים לכל המשפחה.

–

איך מגיעים?

אתם מגיעים לצומת יגור נכנסים בכביש  הכניסה לקיבוץ עוקפים את הכיכר מול “סטופ מרקט” ממשיכים ישר נכנסים בשער הראשי של הקיבוץ. מצד ימין נימצא בית קפה קטן וקסום המנוהל באהבה גדולה על ידי חני “קפה הנועם” פינת חן קסומה טבולה בירק לתחילתו של היום או להגעה אחרי הביקור אצל נעמי. בית הקפה פתוח משעה 07.00 עד 21.00 .

להגיע לסטודיו של נעמי תמשיכו בכביש עד כיכר תקיפו את הכיכר תפנו שמאלה  תיכנסו למגרש החניה המסומן. הוא נימצא בסמוך לתחנת המסלינים מולה ללא שלט מוצנעת צנועה ונפלאה מחכה לכם נעמי עם עולמה, אישיותה המחזירה אותנו ל”ימי התום” הערכיים של מדינת ישראל בהם ערכי עבודה ויצירה היו מהות החיים

כדי לוודא שנעמי תהייה בגלריה

נא להתקשר  04-9848596 – הביקור ללא עלויות

–

כתבה: לאה פופר, מורת דרך – מרצה וחוקרת תרבויות ואומנויות נעלמות

בונה ומדריכת טיולים בדגש אתנוגרפיה ואמנות בארץ ובעולם

popperlea@gmail.com    www.leapopper.co.il

https://www.facebook.com/lea.popper

048377899 נייד:0505287437

–

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.