צילום מלחמה כאמנות חדשה ישנה

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

 הרמטכ”ל בני גנץ ה”אבא הגדול” של החיילים מלטף באהבה חייל פצוע

הכתבה נכתבה על ידי לאה פופר ( מורת דרך בונה ומדריכת טיולים בדגש אתנוגרפיה ואמנו בארץ ובעולם)

זחלים שחורים חורשי רע יוצאים מהאדמה

מלחמת “עמוד ענן” נמשכת. מבין כל המלחמות שחוותה מדינת ישראל היא בעלת היכולת הגדולה ביותר לערער את תחושת הביטחון של המדינה כולה. נדמה כי אין יישוב בארץ המרגיש מוגן, בטוח מאימת תמונה אחת אשר נחרטה בזיכרון האישי והקולקטיבי של כולנו. הצילום הראשון אשר נעשה מצילום שטח מרחבי מגבהים גדולים. הצילום שבו פערה האדמה לראשונה את פיה ויצאו ממנה נקודות שחורות קטנות ממהרות לנוע רצות קדימה וזוחלות במהירות אחורה כרוצות להיבלע שוב באדמה. הנקודות השחורות נדמו בעיני כזחלים שחורים חורשי רע היוצאים באחת ללא כל אתראה מוקדמת לא צפויים מבטן האדמה זורעים רע ונבלעים בה שוב. האדמה שיתפה פעולה והסתירה את קיומם. במשך כמה ימים ראיתי לפני נקודות קטנות שחורות חורשות רע היוצאות ונכנסות לאדמה.

כמה אהבה יש בליטוף של ה”אבא הגדול” של החיילים

התמונה ( בשמופיעה בכותרת) אשר הפכה עבורי לתמונת המלחמה היא התמונה שבה נראה הרמטכ”ל בני גנץ מלטף את פניו ומתבונן באהבה את אחד הנפגעים הראשונים במלחמה. זה הרגע המכונן בה היה, הצלם במקום קרוב מספיק לראות ורגיש כדי להבין את מיוחדות וחד פעמיות הרגע. החיבור בין האירוע לנוכחות הצלם הותירה לנו תיעוד של אחד מאלפי רגעים המתרחשים במלחמה. מיוחדותו של הצילום הוא בכוח החיבור בין כל המרכיבים להשאיר בתודעה קולקטיבית צילום מכונן.

–

מה”לשכה האפלה” לנערה עם עגיל פנינה

איך הפכה המצלמה לאחד הכלים התיעודיים ההיסטוריים ומראשיתה גם האומנותיים החשובים ביותר ב”עת החדשה”? כמיהתו של האדם להנציח את המראות החלה מקדמת דנא. ההבנה כי כל מה שאנחנו רואים חולף ונעלם מבלי יכולת לשחזר אלא בדמיון. הביאה את האדם לחפש פתרונות להנציח את הרגע.  ההבנה כי תכונות האור הם הגורם העיקרי ליכולת העתקת דימוי חזותי הביאה במאה החמישית לפנה”ס את היוונים לפתח את ה”לשכה האפלה” ה”קאמרה אובסקורה”. תיעוד לדרך פעולתה ניתן ללמוד מכתביו של אריסטו.

לא מפתיעה העובדה כי היוונים, תאבי הידע וחיפוש תשובות אחר מהות היקום חיפשו פתרון להעברת דימוי חזותי מהמציאות למרחב תחום המופרד על ידי העלמת האור כמעט לחלוטין ושימורו בנקודת אור מוגדרת ומכוונת. המראה נתגלה במהופך. הראשון שחיבר את היכולת לקבע דימוי על ידי אור לאמנות היה דלה פורטה. דלה פורטה הוסיף מראות אשר החזירו את הציור המוקרן בתאום עם הציור המקורי ואפשרו לציירים לבנות עליהם את קווי המתאר של הציור. הוספת עדשה קמורה חידדה את הדימוי החזותי הלא קבוע של הלשכה האפלה.

תיעוד נפלא על שימוש ב”קאמרה אובסקורה ” נימצא בספרו של טרייסי שבלייה “נערה עם עגיל פנינה”…”הוא סיים את הציור של בת האופה…הוא שאל שוב את הקאמרה אובסקורה של ליוונהוק כדי להסתכל על תאורת הקרע פעם אחרונה. אחרי שהרכיב אותה, אפשר גם לי להסתכל בתוכה. על אף שעדיין לא הבנתי כיצד היא פועלת. למדתי להתפעל מהתמונות שהקאמרה ציירה בתוך עצמה, התמונות הזעירות ההפוכות, של החפצים בחדר. הצבעים של חפצי היום יום נעשו עזים יותר- מרבד השולחן אדום עמוק יותר, מפת הקיר חום זוהר כוס בירה מוחזקת אל מול השמש. לא ידעתי כיצד עזר לו המכשיר לצייר” טרייסי שבלייה, נערה עם עגיל פנינה, כנרת,2002, עמ’111

מלחמות ניספור ודאגר

חידושים טכנולוגיים במטרה לקבע את הדימוי החזותי לתמיד. חידושים טכנולוגיים מתקופת הרנסנס עד סוף המאה ה-17 קידמו את התובנה כי יש ליצור שילוב בין חומרים כימיים ברמות חשיפה משתנות לאור. הראשון אשר ייצר פריצת דרך גדולה היה הצרפתי ג’וזף ניספור נספה. יחד עם אחיו אשר עסק בדפוס ליטוגרפי. נספה לא ידע לצייר החליט להשתמש בטכניקת התחריט לא בציור אלא בעצמים מהטבע תוך ניצול הידע המצטבר של חשיפות האור בלשכה האפלה. וקרא לו הליוגרפים. מכאן ועד צילום הנוף הראשון בשנת 1814 עבר ניסיונות רבים. התמונה הראשונה נעלמה. נספה הצליח לפתח חומרים רגישים לאור ותהליך החשיפה לאור ארך שעות רבות לכן צילם רק חפצים דוממים. בשנת 1826 הצליח לצלם את צילום הנוף הראשון. מכאן מתחיל מאבק היסטורי לא פתור עד היום מי הראשון שגילה את החומרים אשר הביאו לפיתוח המצלמה. לואי ג’אק מנדה דאגר  הקים שותפות עיסקית עם דאגר אשר ניפטר בשנת 1833. והצילום הראשון בהיסטוריה מיוחס לדאגר.

מאבקי כוח ופיתוחים מדעיים הפכו את התפתחות יכולת קיבוע דימויים חזותיים כולל מלחמה במלחמה חלק חשוב מהבנתם של שליטים על כוחה התיעודי של המצלמה והשפעתה על תרבות ההמונים ההולכת ומתרחבת משנת 1851 עם פתיחתה של התערוכה עולמית הגדולה הראשונה והתעניינותם הגדולה של הנסיך אלברט והמלכה ויקטוריה בחידושים טכנולוגיים.

רוג’ר פנטון והרואיות צילומי החיילים הבריטיים במלחמת קרים

החיבור בין המצלמה לתיעוד מלחמה נעשה לראשונה על ידי רוג’ר פנטון. איש המאה התשע-עשרה. נולד למשפחה בעלת אפיונים חברתיים חדשים לתקופת שלטונה של המלכה ויקטוריה ג’נטלמנים משכילים הרואים בחידושים הטכנולוגיים המואצים, תוצרי השקעתם הגדולה של המלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט חלק מהותי מ ה”מודרנה”. מבלי לוותר על ערכי החברה המסורתית השמרנית. החיבור בין הקדמה למסורת והצורך בהעצמת דימוייה החזותי של האימפריה הבריטית הביאו את הנסיך אלברט להקים את התערוכה העולמית הגדולה הראשונה. כמו 4 מיליון מבקרים נוספים הגיע גם הצייר הצעיר פנטון לתערוכה אשר ריכזה את כל היכולות הטכנולוגיות של האימפריה הבריטית. ביניהם כל החידושים בתחום הצילום.  פנטון החליט כי זה ייעודו ונסע לפריס המרכז הגדול לפיתוחים הטכנולוגיים. במקביל ללימודיו החל במסעות בעולם אחד החשובים היה לרוסיה. כאן התמקד בסדרת צילומים של גשר תלוי על הדיינפר אשר חייב אותו בהתנסויות חדשות שילוב בין טכנולוגיה לאמנות.  בשנת 1853 לאחר שהציג עבודות צילום בתערוכות אשר שילבו את הצילום בין פיסול וציור וראו בה מדיום אמנותי. נתמנה להיות הצלם הרשמי הראשון של המוזאון הבריטי. הצורך בתיעוד המוצגים הביא אותו לפיתוח טכניקות של שימוש במצלמה בתאורת יום ללא עזרים מלאכותיים במרחב סגור. הוצאת המוצגים לאור השמש הישירה הביאה לשינוי גדול באופן היכולות לצלם פריטי אמנות באופן ישיר תוך ויתור על הצללים.

בשנת 1853 התהדקו יחסיו עם המלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט. השניים הקימו את אגודת הצלמים והיו הפטרונים הראשיים שלה. אנשי האגודה היו אמונים על בניית תיעוד של כל מרכיבי החיים באימפריה ובניית אוסף תמונות. ביניהם צילומים של פנטון . הצילומים נבחרו על ידי המלכה ובעלה עבודותיו הרשימו את השניים והם נתנו לו את חסותם.

בשנת 1853 החלה מלחמת קרים. המלחמה הראשונה בעת החדשה אשר התנהלה בין רוסיה האגררית לבין המעצמות המתועשות צרפת ובריטניה בעזרתה של האימפריה העות’מאנית. מטרתה העיקרית של המלחמה הייתה להשתלט על שטחים מהאימפריה העות’מאנית ההולכת ומתפוררת. כניסתם של עיתונאים כמו ויליאם הוארד ראסל למלחמה ושהייה ממושכת עם הכוחות הביאה לכתבות שטח קשות אשר העידו על חוסר התארגנות נכונה של החיילים הבריטיים למלחמה. הכתבות עוררו מחאה חברתית גדולה באנגליה. הנסיך אלברט אשר היה מודע לכוחם של העיתונות והצילום. שלח את פנטון לקרים למסע צילום במטרה לשנות את הלך הרוח הבריטי. המסע מומן על ידי המוציאים לאור תומס אגנו ובניו. תומס ראה במסע הזדמנות להביא צילומים ייחודיים כערך חברתי תרבותי היסטורי ואמנותי לקהל הבריטי. תוך התניית ההוצאה לאור בקבלת הזכויות על כל התשלילים. קבלת שליטה מוחלטת לביקוש הגדול שציפו לו לתמונות מהמלחמה.

פנטון יצא למסע עם עגלה ובנה בה חדר חושך. מלווה במכתבי המלצה רבים מהנסיך אלברט אשר פתחו בפניו מקומות רבים וחמש מצלמות האחת לפורטרטים. צילם במשך שלושת חודשי המסע 350 נגטיבים. הוא לא התמקד בהרוגים או בתנאי החיים הקשים אלא בחר לצלם את החיילים מנקודת מבט שבה נראים החיילים הבריטים מכבדים את האימפריה ואת המלכה. בשל הסרבול הגדול של הציוד לא יכול היה לצלם באופן ספונטני לכן רוב התמונות מבוימות.  הצילומים הוצגו בשנת 1856 בחסות המלכה במוזאון קנסינגטון החדש ועוררו עניין רב הן בשל יכולת הצופים לראות תיעוד מארועי המלחמה והן בשל איכותם הגבוהה של הצילומים. את מירה העניין עורר הצילום “גיא צלמוות”.

גיא צלמוות

ב-25 באוקטובר שנת 1856 נערך אחד הקרבות הקשים במלחמה בגיא. במהלו נהרגו אלפי חיילים בריטיים. פנטון הגיע למקום שלושה חודשים לאחר סיום הקרב וצילם את העמק עם כדורי הפגזים המפוזרים בתוכו.

הצלום עורר התרגשות גדולה והביא את המשורר אלפרד טניסון לכתוב את הפואמה “הסתערות הבריגדה הקלה” או “בגיא צלמוות השש מאות רכבו”.

חצי ליגה, חצי ליגה,

חצי ליגה לפנים.

בגיא צלמוות,

שש מאות רוכבים.

‘קדימה הבריגדה הקלה,

הסתערי על התותחים’ קרא.

בגיא צלמוות, ללא לאות,

רכבו שש המאות.

“קדימה, הבריגדה הקלה!”

היש מי יסרב?

כל חייל ידע,

את שאחד יבב:

“רק לבצע ולמות – אל להם לשאול לֵמה,

כי לא תינתן להם תשובה”.

בגיא צלמוות, ללא לאות,

בעוז רכבו שש המאות.

תותח מימינם,

תותח משמאלם,

תותח למולם.

ברק ורעם,

סופה של גופרית ואש וזעם.

באומץ הם רכבו, היטב,

אל תוך זרועות המוות,

אל הגיהנום המתקרב.

חיש שלפו חרבם,

מול הבזק האש שלעברם,

כלהבה הסתערו,

בעוד הבריות תמהו.

אל מול עשן הסוללה,

התנפצו אל השורה.

בחרב נקטל רוסי וקוזק,

היכו והוכו במאבק.

ואז לאחור פנו,

לא עוד שש מאות רכבו.

תותח מימינם,

תותח משמאלם,

תותח בגבם.

ברק ורעם,

סופה של אש וזעקה.

סוס ורוכבו נפלו בהפגזה.

עת נלחמו היטב,

נחלצו ממלתעות המוות האורב.

חזרו מלוע הגיהנום,

כל מי שנותר מהם מקץ היום.

הכיצד תדהה תהילתם,

מה פראית היא תקיפתם,

כהשעולם כולו נדהם.

כבדו את הסתערותם,

הללו הבריגדה הקלה.

שש מאות בני אצולה.

פרנץ קאפה מותו של חייל לויאליסט,

בשנת 1936 התפרסם בעולם צילום “מותו של חייל לויאליסט”. הצלם ארנסט אנדרה פרידמן אשר נודע לימים כרוברט קאפה שינה באחת את פרשנות העברת המידע החזותי של מלחמה ממידע ססטי מבויים לצילום של התרחשות ברגע האמת.

הצילום נעשה ברגע בו נורה חייל מיריה בחזהו וכל גופו מוטה לאחור. קאפה “תפס את הרגע” את ההתרחשות עצמה ברגע התהוותה. והצליח להטמיע את הבנתם של צלמים כי עליהם להיות קרובים או ממש במקום ההתרחשות במלחמה כדי לצלם את התמונה הנכונה ברגע התרחשותה. אמירתו …,”אם התמונות שלך לא מספיק טובות- אתה לא מספיק קרוב” הביאה צלמים רבים לצאת לשדות הקרב ולתעד צילומים שהיו טאבו. החיבור בין אומץ ליבם של צלמי המלחמה, ליכולתם לחוש את הרגע הנכון ולהיות במקום הנכון. הביאו לבניית תיעוד היסטורי של מלחמות המאה העשרים והעשרים ואחת. רבים מהצלמים הוסיפו פרשנות פיוטית למלחמה. על ידי שימוש באור, צל, בניית מבנה צילומי הבא מעולם האמנות של קומפוזיציה, התרחשות ובעיקר רגעים אישיים בתוך המולת המלחמה.

לימים ייצר יגאל תומרקין את פסלו “מותו של חייל לויאליסט” הממוקם כחלק ממתחם הנצחה לחללי צה”ל בנתניה. וייצר בכך רצף בלתי ניתן להפרדה לרגע שבו פוגע הכדור בחייל. כאילו דבר לא השתנה. החייל כדימוי פלקטי חתוך מברזל ללא זהות אינדיבידואלית מייצג את ההרג המתמשך של חיילים באשר הם במלחמות.

מלחמת העולם הראשונה = פניה של העוצמה

בספרו הלם החדש מקדיש רוברט יוז מספר פרקים לתהליכי המעבר בין חברה מסורתית לשינויי המאה העשרים. אחד האירועים המכוננים הייתה מלחת העולם הראשונה …”מלחמת העולם הראשונה שינתה את חיי המילים והדימויים באמנות עד היסוד ולתמיד. היא הביאה את תרבותנו לעידן הייצור ההמוני, למוות המתועש. כל זה לא ניתן לביטוי תחילה. ב1914 כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה לא ידע אף אדם באירופה מה הייתה משמעותה של מלחמת –חפירות ממכאנית וטוטאלית. היו חיילים מקצועיים צרפתים אנגלים וגרמנים שלחמו מלחמות קולוניאליות באפריקה ובאסיה אך מלחמה טוטלית הייתה מן הבחינה הכמותית והאיכותית מעבר להתנסות של כולם לרבות הגנרלים…. לשלוף את החרב ולהיזעק ברגליים מכונפות להציל את התרבות היא דבר אחד. דבר אחר לגמרי היה לבלות חודש אחר חודש בחפירה שורצת חולדות עם חיילים אחרים מטורפים למחצה מן ההפגזות…לא הייתה לחיילים שום דרך לומר את האמת על המלחמה, אלא בשירה אישית. “זה היה, כתב ארנסט המינגווי “הטבח הקולוסלי ביותר, הרצחני ביותר והמטומטם ביותר, שהתרחש אי פעם עלי אדמות. כל סופר אחר שאמר אחרת שיקר. לכן הסופרים או כתבו דברי תעמולה או שתקו או לחמו”. הוא הדין בציירים יכלו לפעול בחזית רק כציירי מלחמה רשמיים…משרד המלחמה הטיל איסור על ציור גויות. “אינני אמן עוד” כתב פול נש “צייר רשמי”…”אני שליח הנושא דבר הלוחמים אל המבקשים שהמלחה תימשך לנצח. רפה ומגמגם יהיה המסר שלי, אך תהיה בו אמת מרה, והלוואי שתשרוף את נשמותיהם הנתעבות”. רוברט יוז, הלם החדש, עם עובד,1989, עמ’ 54-55.

...”לאחר הקטסטרופות של ורדן וסום ידע הדור הזה או לפחות אותם מבניו ששהו בחפירות שרומה. הגנרלים שלו …שיקרו באשר לטבעה ולמשכה של המלחמה הפוליטיקאים שיקרו באשר לגרמיה ועיתונות כנועה המצנזרת את עצמה דאגה לכך שמעט מאד מאמיתות המלחמה אף לא תצלום של גויה ימצא את דרכו לאיזה עיתון צרפתי, גרמני או בריטי שהוא. מעולם לא היה פער גדול יותר בין הלשון הרשמית ובין המציאות שנחוותה”.שם,עמ’ 56.

ביתו של אמן על הסום” – ציורו של ויליאם טופהם המתאר את השגרה בשוחות בקרב על הסום

צלמי מלחמת העולם הראשונה יצאו לקרבות ותיעדו את התנאים הבלתי אנושיים בחפירות, את ערימות הגויות את חוסר היכולת להתגונן בחפירה מול עוצמת הפגזים. את חשיפתם הכמעט מוחלטת של החיילים אשר היו באופן מילולי מגנים בגופם על גבעה אשר איש מהם לא הבין את משמעותה בתהליך קביעת גורל המלחמה הכוללת. את שינוי כיוון הרוח בעת זריקת פצצות גז.

הצילומים לא פורסמו ברובם במהלך המלחמה. כל המדינות הלוחמות הקפידו על צנזורה עיתונאית. עם סיומה של המלחמה הפכו הצילומים לאחד ממרכיבי השינוי בתודעת הלוחמים ואזרחי המדינות הלוחמות על חוסר יכולת ההשפעה של היחיד או ההמון על מלחמה. על עובדת היותם “בשר תותחים”. הדימויים החזותיים הקיצוניים של המלחמה הביאו לתנועה אסקפיסטית בעולם כולו. הצילומים הפכו לאחד המרכיבים העיקריים בשינוי עולם האמנות. ובהבנת הציירים כי עליהם להיות מעורבים, מגיבים. ובעיקר עליהם לשבור את כל המוסכמות שקבעה האקדמיה ואשר התאימו לחברה מסורתית, היררכית בעידן של חברה אגררית, מוסרית, קהילתית ואינם עונים יותר על עידן התיעוש, הערים הגדולות והאנונימיות של היחיד.

–

מולטימדיה אנושית של פסל החרות

הצלמים במלחמת העולם הראשונה היו כלי בידי השליטים לעורר רוחות של פטריוטיות ואמונה בצורך במלחמה. שני צלמים אמריקאיםארתור ס. מול וג’ון ד. תומאס החליטו להשתמש בדימוי הייצוגי האולטימטיבי של אמריקה פסל החרות ולהפוך אותו לפסל אנושי במטרה לעודד רכישת אגרות חוב ממשלתיות למימון המלחמה. הם הצליחו לאסוף מאות אנשים וליצור מהם בדמותם את פסל החירות. פעילות אוונגרדית. בהם הופך קו המתאר החזותי של דימוי המהווה חלק מהמוזיאון הפרטי הווירטואלי הנמצא במוחו של כל אזרח אמריקאי למערך אנושי צפוף אנונימי היוצר קולקטיב המחפש האחדה.

בעולם האמנות הפכו עם סיומה של המלחמה ציריך ובית קפה ה”אודאון” למרכז התכנסות של אינטלקטואלים ביניהם מרסל ינקו טריסטראם צרה וז’אן ארפ אשר הקימו בשנת 1916 את ה”דאדא”.  “מכיוון שסלדנו מבתי המטבחיים של מלחמת העולם פנינו לאמנות…חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל כך חשבנו את האנושות מן הטרוף המשתולל של הזמנים האלה…רצינו באמנות אנונימית וקולקטיבית”… שם, עמ’ 57.

הצורך במציאת פתרונות חדשים לשבירת מוסכמות קליטת ייצוגים חזותיים הביאה את חברי התנועה סוריאליסטית לחפש את מהות נפש האדם, לשבור כל מוסכמה חברתית ולבנות תפיסה חזותית חדשה בעלת ערכים אמנותיים אסטטיים דרך עדשת המצלמה. התוצאה הייתה שבירת נקודות ההתבוננות ושימושים חדשים במצלמה לבניית עולם חדש מתוך פירוק צורות קיימות. תוך שימוש בדימויים הבאים מעולמות אחרים בלתי נתפסים המחייבים בבניית תודעה חזותית ונפשית חדשה. הצילומים היו המשך ישיר של חוסר יכולת ההכלה של היוצרים. את מקומו של הצילום הבודד תפסה מצלמת הקולנוע ואנשי החבורה יצרו מספר סרטים אשר הרסו לחלוטין כל מוסכמה של רצף נרטיבי, חזותי או נפשי. כמו ה“כלב האנדלוסי” שיתוף פעולה בין לואי בונואל לסלבדור דאלי.

בין הצילומים החשובים ביותר של התנועה נימצא הצילום של מאן ריי “הצטברות אבק”. מעקב אחר הצטברות אבק על העבודה של מרסל דושאן “הזכוכית הגדולה” הצילום עורר עניין רב בשל העיסוק באבק חומר דק, נייד עם משב הרוח הקל ביותר אך מתעבה עם הצטברותו. האבק מכסה שכבות שכבות ויוצר מעין מפת נוף כתצלום אווירי.

צלמי וצילומי “צוק איתן” בונים נרטיב היסטורי

מתחילת ההתארגנות של כוחות צה”ל ברצועת עזה. ליוו את הלוחמים וכוחות ההכנה והאזרחים צלמים. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהכוחות הלוחמים. הצורך בהבאת צילומים למערכות העיתונים, לרשתות החברתיות ולמדיום האלקטרוני מחייבים את הצלמים להיות בתוך האירועים עצמם. הם מסכנים את עצמם כדי להביא את התמונה שהם מייחלים לה. עבור הצלמים זה חלון הזדמנות לא רק לעשיית עבודתם כתוספת לכתבה עיתונאית אלא היכולת לשנות דרך התמונה את אופי הדיווח המילולי. ולהגיע עם צילום נכון למודעות והכרה בינלאומית. ריבוי הצלמים בשטח של הרשתות המקומיות והבינלאומיות יוצר תחרות כאשר פעמים רבות הדימויים החזותיים זהים. הצלם מנסה לתת לפרשנות אישית למראה ולהביא את אותו אירוע מנקודת מבט אחרת.

כל הצלמים מוגנים על ידי המשפט הבינלאומי ההומניטארי. המגדירים את חוקי המלחמה ואת ההגנה על צלמים, רופאים, אמבולנסים, בתי חולים, בתי ספר ומתחמים בעלי אופי הומניטרי. ושמירה על האוכלוסייה האזרחית. אלאל שהחוקים לא תמיד עומדים במבחן המציאות. וצלמים נפגעים. לעיתים בשוגג לעיתים מתוך רצון לעצור את התיעוד.

בעידן המצלמה הדיגיטאלית המפקיעה מידי הצלם את בעלות הידע והשימוש במצלמה. כל אחד מצלם ומתעד את המראות. עבודתו של הצלם נעשית נקודתית ומשמעותית יותר בדיוק בדיווח העיתונאי, ההיסטורי והאנושי. כל הצלמים בונים בימים אלו את האתוס החזותי של מלחמת “צוק איתן”. ההתרחקות מצילומי ירי הטילים והירידה לשטח מעידים על התבוננות מכלל לפרט. וכאן בנקודת הפרט נכנסת הפרשנות האישית של כל צלם. ההיסטוריה ממיינת את “צילום המלחמה”

מבחינתי שני הצילומים שציינתי הם צילומי המלחמה שלי הנקודות הקטנות השחורות של זחלי הרוע הבוקעים מהאדמה ונבלעים בתוכה ובוקעים שוב ונבלעים שוב. ותמונתו של הרמטכ”ל המלטף את פניו של החייל הפצוע.

ב-07.30 אחרי המלחמה

בשעה 07.30 בבקר של אחרי המלחמה ייעלמו הצילומים שהיו חלק ממערך חיינו ויערמו בגנזך המדינה. הם יתויקו לפי סדר כרונולוגי. ויהפכו לזמינים לחוקרי המלחמה גם מההיבט החזותי. אני אספתי מספר צילומים מהיישובים אשר מעטים ידעו על קיומם כמו פדויים. ואצא עם המטיילים שלי בעקבות הדימויים החזותיים לבקר בביתי אומנים, אופים, מבשלים. את כל הדרך שתביא ברכה גדולה לכל האמנים נתעד כמובן במצלמה… חלק מאתנו יעלו את הצילומים לרשתות החברתיות ממש ברגע צילומם…

אל תשכחו נפגשים בשעה 07.30 אחרי המלחמה ואל תשכחו להביא את ה…מצלמה.

ולהתראות בדרכים הטובות

לאה פופר טיולי אתנוגרפיה ואמנות בארץ ובעולם

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.