שכונת בית הכּרם בירושלים. על אגדות אורבניות, ועוד..

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

כתב:מני נחמן

•    מי כתב את המילים הבאות על שכונת בית הכרם ב”ספר השכונה” לפני שעבר לתל אביב?

“לבלתי יאמין נתעה בשווא,

 אני מראש מודיע לכל עובר ושב,

 כי החתום בזה חתם בהן ובלא,

חציו אורח וחציו תושב,

 והותיר על חלקתו את חורשת ביאליק”

•    מי הם המופ”סים ו”אגודת בוני בית”?

•    מה היה שמו הספרותי של יהושע תלמי?

•    לאילו מטרות שימש בניין הסמינר ע”ש דוד ילין, חוץ מאשר כמוסד לימודי?

את אלה ועוד תגלו כאן למטה!

אז מאיפה מתחילים?

לשכונת בית הכרם כדאי להגיע ממגרש החנייה הממוקם בחלק האחורי של כיכר דניה. רצוי לעצור בכיכר ולהביט באנדרטה – דגם של ספינה השחורה – המייצגת את מעשה הגבורה של המחתרת הדנית, אשר הצילה את רוב היהודים הדנים בכך שהעלתה אותם על ספינות דייג והעבירה אותם לשוודיה דרך מיצר הים. נחזור לחנייה, נפנה שמאלה ונעלה ברחוב קטן לכיוון “סמינר בית הכרם”. בסמוך לחזית הכניסה לסמינר נחלוף ברחוב המחנך, שבו מצויים הבתים של מייסדי השכונה. נשים לב לעץ ארז ענק הממוקם בחזית הסמינר.

מעט רקע על שכונת בית הכרם

שכונת בית הכרם הינה שכונת הגנים השלישית מתוך שש שתוכננו והוקמו בירושלים – תלפיות, רחביה, בית הכרם, בית וגן, קריית משה ומקור חיים. היא תוכננה על-ידי האדריכל ריכרד קאופמן ונבנתה על שטח אדמה סלעי שנרכש מידי הכנסייה היוונית אורתודוכסית בשנת 1920, אלא שהפעם חברי האגודה הרוכשת, “אגודת בוני בית” – שבסיסה הוא איחוד בין אגודת המורים ואגודת הפקידים בני העלייה השנייה, שמנו 148 חברים רשומים – רכשו את האדמה (מאתיים שמונים דונם, 26 ל”י לדונם) מכספם האישי ולא קבלו לידם את החלקות מידי קק”ל. המתווכת ברכישה הייתה חברת “הכשרת היישוב”. בגלל התוואי הסלעי של השטח הקימו אנשי “גדוד העבודה” את אחת ממחצבות האבנים שלהם לצרכי בנייה בסמוך לשכונה. אחד החוצבים המפורסמים ב”גדוד העבודה” היה מרדכי איש שלום, לימים ראש העיר ירושלים. שרידים למחצבה ניתן לראות בשיפולי גבעת בית הכרם.

   את אבן הפינה להקמת השכונה הטמין בשנת 1923 ראש ארגון המורים, יצחק יעקובי, וכן היזם העיקרי והראשון להקמת השכונה, קדיש יהודה ליב סילמן . את שמה “בית הכרם” קיבלה השכונה רק בשנת 1925; אנשי האגודה המייסדים כונו מופ”סים – ראשי תיבות המרכיבות את שמם של שלוש הקבוצות שרכשו את האדמה: מורים, פקידים וסופרים.

—

סגנון הבנייה בשכונה

   בתי השכונה הראשונים עלו על הקרקע בשנת 1922. הבתים הראשונים נבנו במתכונת די סטנדרטית:  קוביות חד- קומתיות בנות 2-4 חדרים, רובם עם גג רעפים אדום ומקצתם עם גג שטוח. היו בשכונה גם כמה בתים דו- קומתיים. קירות המבנים נבנו ברובם מאבני סלע שנחצבו במקום. חלקם – עם קירות בטון שצופו בטיח. השטח מסביב לבית, שגודלו בין דונם וחצי לשניים, שימש כגינת ירק ופרחים ועצי נוי ופרי. כיוון שהוחלט על בנייה יהודית, רוב הבתים הראשונים נבנו בידי חברת “סולל בונה”, וחלקם – על ידי קבלנים פרטיים.

    בין השנים1922 -1948 נבנו בשכונה 105 בתים. חלק מהבתים נבנו בידי אנשים שלא היו רשומים בספר אגודת המייסדים, אך קיבלו רשות לרכישת חלקה ולבניית בית מוועד השכונה, כמו המשורר ח.נ. ביאליק שחלקת ביתו המיועד (שלא נבנה בסופו של דבר) נמצא ברחוב ביאליק 1 פינת רחוב המייסדים (כיום חורשת ביאליק).

   כיוון שחברי האגודה היו חילוניים לא נבנו או תוכננו בה בתי כנסת. למרות זאת, במשך הזמן ועם הצורך, ובעידודו של הרב אברהם חן, ששימש כרב הלא רשמי של השכונה, נבנה צריף עץ כבית כנסת. משם עבר בית הכנסת לאכסניה בתוך הסמינר המורים, בעיקר בשבתות ובחגי ישראל.

חוקי ועד השכונה העיקריים

כאשר הוקמה שכונת בוני בית היא הושתתה על מספר עקרונות:

1.  שכונת בוני בית תבנה רק בידי פועלי בנייה יהודיים.

2.  בתי השכונה יבנו רק מאבן ולא מחומרים אחרים. אבל משום שלפעמים ניסיון הבנייה של היהודים לא היה במיטבו, נאלצו בעלי הבתים לכסות בטיח את הפגמים בהנחת האבנים בקירות המבנים.

3.  את הציוד לבניה ולחיי היום יום ירכשו תושבי השכונה רק מיהודים.

4.  גודלם של החלקות יהיו בנות דונם וחצי עד שנים, לצורך יצירת מרחב בין הבתים, חלק גדול מהשטח יועד לגינות ועצי נוי ופרי בחלק האחורי או הקדמי.

   בשנת 1932 החליט ועד השכונה להרחיב את השכונה ולהציע לעולים החדשים ולתושבי ירושלים שאינם חברי “אגודת בוני בית” המקוריים לרכוש חלקות מיתרת שטחי האדמה שברשותו. לשם כך שונו החוקים של מייסדי השכונה וחברי האגודה באשר לגודל החלקות המינימלי, ואושרה מכירה של דונם אחד שבהם יבנו בתים דו משפחתיים של חצי דונם לאדם. המכירה נעשתה במחיר של חמישים לירות מצריות לחצי דונם.

נושא העבודה העברית בשכונה נשמר עד אשר ביולי שנת 1934 הופיע בעיתונות היהודית, שומו שמים, מכתב מחאה לפיו החבר דר’ מ. זנדברג הכניס פועלים חורניים להכשרת שטח הבנייה בטרם הקמת הבית בניגוד לחוקי השכונה. בתגובה השיב זנדנברג כי אינו מוצא פועלים עברים לביצוע המלאכה. לכך הוסיפו תושבים נוספים כי אינם מוצאים טייחים עברים לטיוח בתיהם הנבנים בשכונה.

מבני ציבור וגנים בשכונה

המבנה הציבורי הראשון שנבנה בשנת 1925 היה גן הילדים ברחוב החלוץ. מבנה זה החליף את ייעודו לאורך השנים למבנה ועד השכונה, לצרכנייה, וכיום, לאחר מאבק למניעת הריסתו, הפך לחלק ממתחם מתנ”ס השכונה.

המבנה השני שנבנה בשנת 1928 היה סמינר המורים על שם דוד ילין, לצדו הוקם בית הספר היסודי דוגמא בשנת 1929, ובשנת 1936 הוקם בית הספר התיכון, גם כן במתחם הסמינר.

הסמינר למורים ע”ש דוד ילין

בתקופה המנדטורית פעל דוד ילין לקבלת אישור מהשלטונות התורכיים בישראל להקמת בית ספר למורים בישראל בעיר ירושלים. האישור לכך ניתן בשנת 1913. בית הספר הוקם על מנת להכשיר מורים לבתי הספר היסודיים להקניית השפה העברית, וכן לשם הקניית השכלה כללית בארץ ובגולה. בית המדרש למורים הסמינר הוקם בהמשך למלחמת החורמה שניהלו תושבי העלייה הראשונה והשנייה להקניית ולהנחלת הלשון העברית לתושביה היהודיים של ארץ ישראל. עד אז לימדו מוסדות הלימוד בארץ ובירושלים את התלמידים בשפות היידיש, הצרפתית והגרמנית.

   בית הספר הסמינר על שם דוד ילין, שתוכנן ע”י בנו, האדריכל אליעזר ילין, בנוי בתצורה הכוללת שלוש קשתות בחזיתו וכיפה לראשו, בהשפעה המזרחית אוריינטלית של הבנייה הערבית. במבנה היו חדרי לימוד, אולם ספורט ומגרש משחקים.

   הסמינר אינו ייחודי רק בסיפורו הפדגוגי ובארכיטקטורה שלו. הוא שימש מקום מפלט לתושבים בעת המאורעות, וכן נקודת פעילות ויציאה אסטרטגית במהלך מלחמות ופעולות באזור ירושלים.

   בתקופת מאורעות 1929 נאספו תושבי השכונה ושכונות סמוכות כשכונת הפועלים וקריית משה למשך שבוע במבנה לשם מציאת מחסה והגנה מפני הפורעים הערבים, עד יעבור זעם.

   בתקופת מאורעות 1939-6 שימשה עמדת הגנה ושמירה על גגו של הסמינר כנקודת אבטחה של אנשי השכונה כנגד התקפותיהם של תושבי עין כרם ודיר יאסין הסמוכים. בית הספר שימש אז שוב כמקלט לתושבי השכונה בעת המאורעות.

   בתקופה שקדמה להקמת המדינה, שימש בית הספר אכסניה לארגון ולגיוס חברים לארגוני המחתרות. במרתף המבנה התאמנו החברים בנשק שהוצא מהסליק, בבית הספר הושבעו מצטרפים חדשים אמוּנִים למחתרות ולארגונים, אולם הספורט של הסמינר שימש לאימונים וגם כמקום לינה לחברי המחתרות ולחטיבת הראל וכמקום כינוס טרם יציאה לפעולות ולמבצעים. דוגמה לכך היא קבוצת הל”ה שהתארגנה שם על מנת להגיע לגוש עציון. כשהבינו שהדרך לשם חסומה, שינו את מסלולם ובציר שיצא מכיוון ההתיישבות הר טוב לדרכם, נתקלו ונהרגו בקרב הרואי.

   בעת המצור על ירושלים התכנסו במתחם הסמינר כשלוש מאות משאיות שהרכיבו את אחת השיירות הגדולות שעלו לירושלים עם מזון ואספקה. לציון האירוע הוקמה “כיכר מלווי השיירות” ברחוב מעלות קדיש יהודה סילמן, פינת רחוב כרמון.

   בתקופת הכוננות של מלחמת ששת הימים התרכזו במבנה חיילי הצנחנים וממנו יצאו לכיבוש גבעת התחמושת והכותל. הדגל שהונף מעל הכותל לאחר כיבושו הגיע מאחד מבתי השכונה.

   כאשר חולפים על פני דלת הכניסה למבנה הסמינר, בפנייה מצד ימין, על הקיר תלויות לוחיות נחושת עליהן מוטבעים שמות הנופלים של שכונת בית הכרם במלחמות השונות, וכן תלמידי סמינר ובוגריו שנפלו במלחמות ישראל.

   למרות השדרוג והבנייה החדשה בסמינר בשנים האחרונות, נשמרה חזית המבנה כמות שהיא. מעל קומת הממסד נבנו שתי קומות חדשות, הורחבו משרדי ההנהלה, הספריות, נבנה אגף חדש מאחור הכולל שש קומות, קומות מרתפים וחנייה. כיום לומדים במוסד מעל חמשת אלפים תלמידים לתעודת הוראה ולתארים אקדמיים במקצועות ההוראה והחינוך.

–

גן אבינועם

גן אבינועם הוקם בשנת 1938 כחלק מגן בוטני לזכרו של אבינועם, בנו של דוד ילין. בגן ניטעו עצי אלה, אלון, קטלב, ועצי ארז, בכניסה לגינה מוצב שלט המספר את קורותיו.

בשנת 2004 החל שיקום הגן בבית הספר, כאתר היסטורי וכגן לגידול צמחי תבלין ועצי פרי. בגן ניתן ללמוד על שימור אקולוגי, להכיר צמחי תבלין ארץ ישראליים, לבחון אבנים וסלעים האופייניים לארץ ישראל כסלעי בזלת מהגולן, אבני דולומיט, גרניט, צור וכמובן סלעי גיר, שהובאו מרחבי ישראל כמוצגים גיאולוגיים.

–

גן העשרים – גן הזיכרון לנופלים במלחמת הקוממיות

בגן העשרים המקשר בין רחוב ביאליק לרחוב החלוץ, על אנדרטת הנופלים של שכונת בית הכרם ושכונת הפועלים , נחקק שמם של הנופלים מקרב בני השכונה במלחמת הקוממיות. היו אלה בניהם ובנותיהם של מייסדי השכונה, אשר חרפו נפשם במלחמה.

 –

גן משה רוזנבלט – הגן בין הבתים

גן שהוקם לזכרו של משה (גוני) רוזנבלט על-ידי הוריו, משה ושושנה רוזנבלט. הגן ממוקם בין הרחובות אהרונוב לרחוב המייסדים. משה רוזנבלט, שהיה קצין מודיעין נהרג במלחמת יום כיפור. בתוככי הגן נסלל מעבר והוצבו בו מתקני שעשועים לילדים.

גינת רחלה

רחלה (רולה) לבית משפחת לוי (1925- 1985), ילידת ישראל, דור תשיעי בארץ; הוריה גרו ברחוב ביאליק 2 בשכונת בית הכרם. היא סיימה את לימודי הסיעוד לפני מלחמת השחרור ועבדה כאחות מיילדת בבית החולים הדסה. בתקופה שלפני מלחמת העצמאות נשלחה מטעם “הדסה” לשמש אחות מיילדת ומטפלת בתינוקות שנולדו במחנות המעצר בקפריסין, עבור אותם עולים שנתפסו בדרכם לארץ במבצעי ההעפלה. כאשר חזרה לישראל סייעה בהקמת מחלקות הילדים בירושלים ובבאר שבע.

   לאחר שחזרה לירושלים נישאה לרופא הנשים והמיילד דר’ אריק זזינסקי. שני בניהם המשיכו את דרכם כרופאים. כאשר נפטר בעלה הראשון, נישאה רחלה בשנית לדר’ משה פריבס , חברו, שהיה עוזר דיקן בית החולים הדסה ובהמשך דיקן בית החולים בבאר שבע, שם עזרה בהקמת מערך לידה וטיפול בתינוקות במגזר הבדואי שמסביב לבאר שבע. האגדות מספרות כי בעת עבודתה כמיילדת הצילה בלידה את בתה של גולדה מאיר.

בין השנים 1978-9 שהתה בישראל הסופרת רות גרובר שכתבה ספר, בה שימשה דמותה של רחלה כדמות הראשית. ספר זה זכה “בפרס הספר הטוב” בישראל לשנת 1979.

גינת רחלה ממוקמת במרכז כיכר קטנה, “כיכר מלווי השיירות”, במפגש הרחוב מעלות קדיש יהודה סילמן ורחוב כרמון, שהוקמה לזכרם של ה”פורמנים” (כך כונו מלווי השיירות, הגדוד ה-6 של הפלמ”ח). הם מיקמו את בסיסם הראשון בשנת 1947, עם הקמת היחידה, בפנסיון ביקל, ברחוב בית הכרם 15 בירושלים. לאחר המעבר מפנסיון ביקל התמקמה היחידה במחנה שנלר, ואילו המפקדה הראשית של היחידה מוקמה בבית הסוכנות.

–

“מי ומי” בשכונת בית הכרם

כמו בשכונות אחרות בירושלים, גם כשמטיילים בין בתיה של שכונת בית הכרם, חשים כמהלכים בין דפי ההיסטוריה של היישוב הארצישראלי, בין ה”סלב’ס” של תחילת המאה שעברה. מבין אנשי השם שהתגוררו ביישוב או היו מעורבים בהקמתו היה לא רק ח.נ.ביאליק, עליו יפורט בהמשך, אלא רבים אחרים. להלן כמה מן השמות.

פרופ’ בן-ציון דינור (דינבורג)

דינור (דינבורג) עלה לישראל בשנת 1921 כאיש העלייה השלישית, לאחר ששימש כמורה בבתי ספר יהודיים בגולה. היה מבוני הבתים הראשונים בשכונת בית הכרם והצטרף לצוות המורים בסמינר בית הכרם בשנת 1923, שם שימש כמורה לתנ”ך ולתולדות ארץ ישראל, ובהמשך – כמנהל המוסד.

פרופ’ דינור שימש גם כמרצה באוניברסיטה העברית, תחילה לתולדות ישראל בעת החדשה, ולאחר מכן התמנה שם כפרופסור להיסטוריה יהודית. הוא פרסם בתחום מחקרו מחקרים ומאמרים רבים. בהמשך כיהן כחבר כנסת מטעם תנועת מפא”י, שימש כשר החינוך בין השנים1951 – 1955, ואף הוענק לו פרס ישראל לשנת 1973.

האומן זאב רבן (רביצקי)

זאב רבן (רבניצקי) נולד בפולין. בגיל 16 עזב את ביתו וניגש ללמוד במוסדות אומנות במינכן, בפריז ובבלגיה. עלה לארץ בשנת 1912 בעקבות בקשתו של בוריס כץ ללמד בית הספר “בצלאל”. לאחר עלייתו לארץ, שימש כמורה ב”בצלאל” עד שנת 1929. בין תלמידיו היו הציירים ראובן ורובין. זאב השתתף בתערוכות רבות, הקים בית מלאכה וסדנה לפיסול. הוא אף התמחה בהכנת יצירות אומנות, רהיטים וויטראז’ים לבתי כנסת. היה חבר באגודת “הבונים החופשיים” ומאמין אדוק בדרך חיים של צמחונות. בית זאב רבן נמצא ברחוב החלוץ בבית הכרם.

יוסף וייץ “אבי היערות”

היה מבוני הבתים הראשונים בשכונת בית הכרם. את ביתו בנה בשנת 1924, לאחר נישואיו לרוחמה אלטשולר (אביה – ממקימי העיר רחובות). בניהם המפורסמים הם פרופ’ רענן וייץ מ”הסוכנות היהודית”, שרון וייץ מקק”ל ובנם הצעיר, יחיעם וייץ, אשר נהרג בפעילות הפלמ”ח ב”ליל הגשרים”.

יוסף וייץ היה מראשי הקק”ל ופעיל בנושא ההתיישבות בארץ ישראל. פעל רבות לרכישת אדמות, להקמת התיישבויות ואכלוסם בעולים; דאג לנטיעת יערות בארץ ישראל וקיבל את הכינוי “אבי היערות”. כאשר הוקם “מנהל מקרקעי ישראל” היה מנהלו הראשון

הסופר אהרון אברהם קבק

אהרון אברהם קבק נולד בסוף המאה התשע עשר סמוך לוילנה. למד בחדר ובישיבה. ספרו הראשון “המעפיל” נכתב עוד בשנת 1904. קבק עבר ללמד במוסדות יהודיים בעיר קושטא (איסטנבול), ובנוסף כתב עבור עיתונים וירחונים, כאשר שמו הספרותי היה בר נתן. בשנת 1911 עלה לישראל עם אשתו שרה פייגה. בישראל, נוסף על כתיבתו למבוגרים, כתב חוברות סיפורים לילדים, ובשנת 1935 הוציא לאור ביחד עם קק”ל את החוברות “מולדתנו” עבור ילדי ישראל. קבק היה דודה של הסופרת ימימה טשרנוביץ.

   ממייסדי שכונת בית הכרם. הוא התגורר תחילה בשכונת זיכרון- משה ומשם חבר ל”אגודת בוני בית” ורכש חלקה בשכונה, ברחוב רבי בנימין. היה שכנם של קדיש יהודה סילמן, י”א זוטא, א”מ ברכיהו, ויוסף וייץ.

הסופר ר’ בנימין הוא יהושע התלמי

רבי בנימין; 23 במאי 1880 – 15 בדצמבר 1957, הוא שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן (שעוברת ליהושע התלמי), סופר, עיתונאי ואיש ציבור. כאשר היה בן 21 ולמד בברלין, כתב את מאמרו הראשון.      נוסף על לימודיו החל לארגן תלמידים לקראת עלייה לארץ ישראל וייסד עיתון בעברית ליהודים בברלין.     לאחר לימודיו פעל בלונדון והושפע מסופרים וממנהיגים יהודיים בגולה, במיוחד מיוסף חיים ברנר, עד שנרצח חברו בשנת 1921. באותה תקופה החל לחתום על מאמריו בעיתונים ובירחונים, בשמות רדלר, פלדמן ולבסוף בשם רבי בנימין.

בחזית מבנה “בית הסופר” ברחוב רבי בנימין 6 בבית הכרם יצקה האמנית לאה מגרו מינץ לוחיות קרמיקה שעליהם מוטבעים ציטוטים מיצירות פרי עטו.

אלכסנדר כרמון

 עלה לישראל בעליה השנייה, התנדב ל”אגודת השומר”, עבד תחילה כפועל בפתח תקווה; היה אחד ממקימי תנועת “פועלי ציון”, חתום על מגילת היסוד של ההסתדרות הכללית. יחד עם אחיו משה כרמון היה ממקימי “הגימנסיה העברית” ברחביה והסמינר למורים בבית הכרם; בנה את ביתו בשכונה.

יצחק יעקובי (ינישבסקי) ואשתו רחל

ממייסדי שכונת בית הכרם. נולד למשפחה ענייה ברוסיה, שרת בצבא הרוסי ולאחר מכן נחשף לציונות ולכמיהה להגשמה בארץ ישראל. הצטרף לאוסישקין ב”אגודת בני ציון”, ובשנת 1900 לאחר תקופת פוגרומים ברוסיה החליט לעלות לארץ ישראל. אז פעל כמורה להנחלת השפה העברית ועסק בפיתוח שיטות לימוד חדשות. נבחר לקונגרס הציוני מטעם “אגודת בני ציון” ושרת בתפקיד במשך ארבע קדנציות, כולל קדנציה אחרונה בלונדון, בה התגורר כשמונה שנים ושימש כמורה.

בשנת 1907 שבו אשתו וארבעת ילדיו לארץ ישראל ויצחק שלח להם כסף למחייה מעבודתו. כשמשפחתו חלתה במחלות שונות בגלל התנאים הקשים בארץ ישראל, עזב את לונדון והצטרף למשפחתו. עם הגיעו לארץ החליף את שם משפחתו ליעקובי.

אסתר וקדיש יהודה לייב סילמן – ממייסדי השכונה

קדיש סילמן – משורר, סופר ומורה – עלה לארץ ישראל בשנת 1905. שנתיים לאחר מכן הצטרפו אליו אשתו ובתו הקטנה. החל ללמד כמורה ביפו ושימש כמזכיר “אגודת המורים”. יהודה סילמן היה מהוגי הרעיון של הקמת השכונה, לאחר שהיה בעל ניסיון בהקמת שכונות יהודיות קודם לכן. הוא היה אחד מחברי אגודת “אחוזת בית” שהקימה בשנת 1909 את העיר תל-אביב. הוא רכש חלקה ברחוב לילינבלום 30 דהיום, ובשנת 1923 מכר את ביתו שם ובנה את ביתו בירושלים בשנת 1923, בבית הכרם. בביתו זה אירח את מיטב המשוררים והסופרים בארצנו כמו: ביאליק, עגנון, גרינברג, יבין, תדהר ואחרים.

סיפור הקמתה של שכונת הפועלים בבית הכרם

בשנת 1925, בעת פעילות אנשי “גדוד העבודה” מפלוגת ירושלים – חציבה במחצבת בית הכרם, שסיפקה אבני בניין לבניית בתי השכונה בבית הכרם – החליטו כמה חברים בגדוד לרכוש אף הם חלקות ולהקים את ביתם בשכונה הדרומית לבית הכרם, כחלק נפרד מהשכונה, שתקרא לימים “שכונת הפועלים”, כיום בין רחוב החלוץ לרחוב הבנאי.

בשנת 1925 היה זה איש השומר מרדכי יגאל שעמד בראש המיזם ורכש כשלושים חלקות מאדמת בית הכרם לצורך בניית החלק הדרומי של השכונה. כל חלקה שנרכשה כללה שטח של דונם עד דונם וחצי למתיישב.

בין בוני השכונה היו “קבוצת ביאליסטוק” מ”גדוד העבודה העברית” השייך לתנועת “החלוץ”, שעלו לירושלים לאחר סלילת הכבישים באזור טבריה. חברי הקבוצה הקימו צריפים באזור שנקרא כיום כיכר דניה.

רצח החלבן

מסתבר כי אחד מפועליו הערבים היה ממחוללי מאורעות 1939-36. מרדכי יגאל הקים בשכונה רפת לחליבה. ברפת של מרדכי יגאל עבד שמעון לס שהגיע לירושלים עקב בעיות בריאות מקיבוצו עין חרוד, וגר בבית אחותו הירושלמית. בדצמבר 1937, כאשר עסק בחלוקת חלב על אופניים, נרצח על-ידי מארב ערבי.

לנקודת הרצח הובא כלב גישוש ואז התברר כי הערבי הרוצח חפר לעצמו שוחת מסתור, וממנה ירה ופגע בשמעון לס, לאחר מכן התקרב אליו וירה בו עוד מספר יריות. כאשר החל הרוצח לברוח נפלט קליע מנשקו.

כלב הגישוש הוליך את כוח המשטרה הבריטית לכיוון הוואדי, ומשם – לכיוון הכפר הערבי בית צפפה, שם אבדו העקבות והרוצח לא נמצא . בשכונה הוצבה מצבה לזכרו של הנרצח.

 בית החרושת לחבלים – סיפור הצלחה עם סיום עצוב

 בית החרושת הוקם בשנת 1944 בשכונת הפועלים בבית הכרם. קדם למפעל זה בית החרושת לחבלים של האחים ירושלמי, בעלי חנות לחבלים ברחוב יפו בירושלים. הרוח החיה של הקמת מפעל החבלים היה עולה מאמריקה בשם ברוך גרבלסקי. התמחות בית החרושת ביצור חבלים ברמת גבוהה וברשתות דייגים, ושמו הטוב של המפעל, הביאו לכך שגם דייגים ערביים רכשו מתוצרתו.

אבל סופו של המפעל עצוב: בית החרושת נשרף כליל בשנת 1946, על שני מחסניו, המכונות וכלי העבודה.     היה זה סירובם של אנשי כיבוי האש להגיע ולכבות את השריפה, שהביא לאסון. טענתם היתה כי המפעל איננו מצוי בשטח העירוני של העיר ירושלים…

אגדות אורבניות או אם תרצו, אגדות מן השכונה

מסתבר שהשכונה הוותיקה צברה כמות לא מבוטלת של סיפורים, אשר יש בהם מן אמת, אבל גם מן המיתוס או האגדה. להלן כמה סיפורים פיקנטיים.

המיסים ואגרת המים

מסופר כי למרות שתושבי השכונה המייסדים בנו את תשתית הביוב והמים כיוזמה פרטית שלהם ומכספם הפרטי, בשנת 1924, עם סיום בניית הבתים הראשונים, שלחה עיריית ירושלים ובראשה נשאשיבי, דרישת תשלום מופרזת לוועד תושבי בית הכרם עבור ביוב ומים. העירייה גדשה את הסאה בכך שמאוחר יותר אף דרשה להעביר לידיה את הבעלות על מערכת המים הפרטית שהוקמה על ידי התושבים. הוועד ובראשו מר האפט שלחו מכתב תשובה לעירייה ובה פרטו את הסיבות לסירוב תושבי השכונה לדרישות אלו. העירייה התעלמה מן המכתב ושלחה אזהרה שאם לא יענו לדרישה, ינותקו לאלתר מקו המים העירוני.

במהלך השנים החל מ- 1924 התנהל משא ומתן מייגע בין עיריית ירושלים לבין ועד השכונה, במהלכו היו ניתוקים וחיבורים חוזרים ונשנים לרשת המים של ירושלים, בהתאם למצב המו”מ. אחרית דבר, המושל הבריטי נכנס לעובי הקורה והנושא הגיע לידי פתרון.

שביתת התלמידים משכונת הפועלים

אגדה שכונתית משנת 1935 – 1936 מספרת על שביתת מחאה של כעשרים תלמידי שכונת הפועלים כנגד הנהלת בית הספר התיכון שליד סמינר בית הכרם שנפתח לראשונה בשנה זאת. בעת שנערכה ההרשמה להמשך לימודיהם של תלמידים שסיימו את בית הספר היסודי שליד סמינר בית הכרם, מסיבה כלשהיא לא הסכימה הנהלת בית הספר לרשום לתיכון החדש שתי תלמידות משכונת הפועלים.

כאשר ועד השכונה פנה להנהלת בית הספר התיכון בדרישה לקבלן ללימודים נענו בסירוב. לא הועילו אף פניות אישי ציבור נודעים לשינוי הגזרה. אשר על כן הציעו אנשי הוועד השכונתי שהנושא יובא בפני גוף מוסכם לבוררות. לאחר שגברו הלחצים ובלחץ השביתה, התרצתה הנהלת בית הספר וקיבלה את שתי הנערות ללימוד במוסד.

מכתב תודה של ועד השכונה

מסופר כי בשנת 1932 לאחר הבחירות לעיריית ירושלים המשותפת לערבים, לנוצרים וליהודים – הבָּלַדייה, שלחו חברי ועד שכונת בית הכרם לחברי העירייה היהודיים שנבחרו מכתב תודה בשם כל חברי הועד, בו חזקו את ידיהם של הנציגים היהודיים על ההצלחה בבחירות, על הצלחתם באיחוד כל העדות היהודיות – מזרחים ואשכנזים – לייצוג אחד ועל מלחמתם בהכרת העירייה בתושביה היהודיים של ירושלים.

הגנרטור השכונתי

באוגוסט שנת 1930 הגיעה לשכונה הבשורה על חיבור השכונה לרשת החשמל העירונית. חיבור בתי התושבים היה אמור להתבצע כחודשיים לאחר ההודעה, צעד נוסף לקראת הקִדְמה ופיתוח השכונה.

  בשנת 1932 הושלמה התקנת הטרנספורמטור החדש של השכונה בן ה- 15,000 קילוואט, אולם מיד קמו עליו השכנים למבנה בטענה כי איכות חייהם נפגמה כתוצאה מהרעש הבלתי פוסק של מחולל חשמל זה שפעל באמצעות מנוע רב עוצמה. במיוחד התרעמו הדיירים אשר בנו את בתיהם בסביבה באותה העת ולא צפו את גודל הרעש. כמובן שחלק גדול מתושביה הוותיקים של השכונה התנגדו לתביעה זאת שנידונה בבית המשפט.

יצחק יעקובי ומכתב המחאה בשפה העברית

אגדה נוספת מספרת על יצחק יעקובי, אחד ממייסדי השכונה וחבר הוועד, שהחליט בשנת 1935 להגיש תלונה במשטרה בשם השכונה על עניין כלשהו. הוא שׂם פעמיו לנקודת המשטרה הקרובה במחנה יהודה, וכאשר פנה לשוטר האנגלי שניצב בתחנה והחל לדבר עברית, סימן לו האנגלי כי עליו לדבר ערבית.

   כיוון שכך, הצביע יצחק יעקובי על שלט התלוי בתחנה, שבה הוכרה השפה העברית כשפה רשמית (בעקבות הבחירות לבלדיה בשנת 1932, הוכרה השפה העברית כשפה מייצגת לצד ערבית ואנגלית במסמכי העיר), תגובתו של האנגלי לא אחרה לבוא. הוא השיב לו “אין אף אחד שישוחח אתך”. כך נמשכה הקומדיה לאורך שעות עד אשר עזב יצחק יעקובי את תחנת המשטרה, חזר ריקם לביתו וטרח לכתוב מכתב לעיתונות על “מעשה הנבלה” שנעשה לו.

פח הנשק.

בשנת 1947 התפרסמה האגדה על פח נשק שנמצא בקרבת השכונה ובו תת מקלע טומיגן, שני תתי מקלע סטן, אקדח תופי, כמות גדולה של כדורים ופצצה.

וכמו לכל אגדה, נמצאו לה מיד שתי גרסאות:

על-פי הגרסה הערבית כמה צעירים ערביים ראו צעירים יהודיים משוטטים בין שכונת בית הכרם לשכונת דיר יאסין. כאשר ניסו ללוכדם, ירו לעברם הצעירים ונמלטו תוך כדי השלכת פח. כשנבדק בידי הכוחות האנגלים שהוזעקו למקום, נמצאו בו חומרי נפץ ונשקים. חיפוש אחר הצעירים היהודים שנערך על ידי האנגלים, העלה חרס.

על-פי הגרסה היהודית, כמה צעירים הלבושים כערבים התקרבו לשכונת בית הכרם מכיוון הכפר דיר יאסין ובידם משהו חשוד. כוח משטרתי שחלף בסביבה הבחין בהם. כאשר נתבקשו צעירים אלו לעצור, הם נמלטו והשליכו על הקרקע פח מתכת. הכוח ירה על הנמלטים ללא הצלחה, ובפח נמצאו אמצעי חבלה למיניהם המוכנים לשימוש.

השחיטה ומחיר הבשר בשכונה

ועד השכונה החליט להתקומם בשנת 1927 נגד מחירי השחיטה הכשרה ומחירי הבשר הנמכר בשכונה, בטענה כי שכונתם מרוחקת מהמרכז, ולכן יש להעניק להם הנחה הן ממחיר השחיטה הכשרה והן במחיר הבשר. הנחה זאת של כ-30% נדרשה כנגד המחיר שהיה נהוג בשכונות שבלב העיר ובאזור העיר העתיקה.

הדיפלומטיה האנגלית

בשנת 1936 חנה בשטחה של השכונה כוח בריטי, וועד השכונה החליט לקיים מסיבה לקציני הגדוד באולם השכונתי של בית הוועד. למסיבה הגיעו קציני היחידה וכמאה מאנשי השכונה. בדברי בדבריי הברכה של איש הועד יצחק יעקובי לקציני הגדוד האנגלי, ברך את האומה הבריטית ואף הוסיף כי הוא תקוה כי הבריטים יעמדו בהבטחתם לעם היהודי ולזכויותיו בארץ ישראל.

מפקד הגדוד נבוך נחלץ כדיפלומט מנוסה וציין בתשובתו, לאחר דברי התודה לוועד השכונה על ארגון המסיבה, כי הנו חייל מקצועי ואיננו דיפלומט …ולכן אינו מוסמך להיענות לבקשת יצחק יעקובי.

ביאליק וספר האורחים של שכונת בית הכרם

בשנת 1965 העביר ועד השכונה של בית הכרם בראשות ראש הוועד חנניה מזרחי את ספר האורחים של השכונה לידי ארכיון עיריית ירושלים. למרות שמו, שימש הספר במקור לצורך הנהלת החשבונות של ועד השכונה. במרוצת השנים, חתמו בו אישים ידועי שם שהתגוררו בשכונה, והספר הפך ל”ספר השכונה” או לספר אורחים של שכונת בית הכרם.

   החותם הראשון בספר היה חיים נחמן ביאליק אשר רכש שטח אדמה לבניית ביתו בשכונה בעקבות חבריו המשוררים, והיה בין 148 חברי אגודת בוני בית בשכונת בית הכרם. למרות שרכש את חלקתו בשכונה בפינת רחוב ביאליק מספר אחד והמייסדים כיום, לא בנה שם ביאליק את ביתו, אלא בתל אביב, בשנת 1926 ברחוב ביאליק 22. כיוון שהמגרש שרכש נותר בשיממונו, נתבקש ביאליק לנטוע עצים על אדמתו. ביאליק, שלא היה איש אדמה, שכר אנשים שיינטעו בעבורו שלושים עצי אורן בחלקה. במרוצת השנים הפכה החלקה לחורשה על שמו ולזכרו.

   למרות שלא בנה בית על חלקתו, נהג ביאליק להגיע לירושלים לביקור והתאכסן אצל חבריו בשכונה. לימים כתב ביאליק פיליטון בספר ועד שכונת בית הכרם, שאת מילותיו תוכלו לראות בתחילת ההסבר מעלה. אחריו חתמו על הספר נחמה ביאליק , המשורר ק.י.סילמן ולבסוף, בשנת 1941, חתום אהרון קמיניקא .

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.