תוואי טיול של אהבה עם אילנה גור

מצאתם טעות בכתבה? יש לכם משהו להוסיף? צרו איתנו קשר.

אילנה גור מארחת במוזיאון ביתה. מוזיאון אילנה גור,Ilana Goor Museum. הבית ניפתח בשנת 1995 ישן לצד חדש מסורתי עם מודרני כפרי עם עירוני,

שעת בין ערביים בצבעי כחול אפור נחה על מרפסת ביתה של אילנה גור הצופה לים. במשך כשעתיים הקשבתי לה והתאהבתי בה. ביושרה, בחוכמה הקמאית שהיא מביאה איתה, בחוסר המחויבות שלה לאיש, בבחירות העצמאיות שלה בכל שלב בחייה וביכולת היצירתית המנותקת מכל סגנונות אומנותיים. אילנה היא היצירה.

החלטתי לכתוב על אילנה מהחוץ פנימה. כתוואי טיול של אהבת משפחתה ושלה לארץ-ישראל, למדינת-ישראל, לאדמתה וליוצריה. נטייל ממגדל השעון, לגן הפסגה ולחאן יעקב זונאנה החאן היהודי הראשון מהמאה ה-18 מחוץ לחומות של יפו. כיום ביתה הפרטי והמוזיאון הפרטי היחיד מסוגו בעולם של אילנה גור.

…”עמד לו יצחק על אדמת ארץ-ישראל שנתחמד לה כל ימיו לראותה”.[1]

בספרו תמול שלשום כתב שי עגנון על המפגש של יצחק קומר עם ארץ-ישראל…”עמד לו יצחק על אדמת ארץ-ישראל שנתחמד לה כל ימיו לראותה. למטה מרגליו סלעיה של ארץ-ישראל ולמעלה מראשו יוקדת שמשה של ארץ ישראל ובתיה של יפו צפים ועולים מן הים כגדודי רוח כענני הוד, והים מרתיע ובא לעיר, ולא זה בולע את העיר ולא זה שותה את הים”. תיאורו של יצחק דומה לתחושותיהם של המגיעים ליפו מהמאה השמונה-עשרה. שי עגנון מפליא לתאר את ההתפכחות הגדולה מחלום הארץ הקדושה. סיפורה של אילנה שזור בסיפורם של כל עולי הרגל אשר נפשם כמהה להגיע אל ארץ-הקודש דרך נמל יפו עמוס המהמורות ובעלי ספינות רעועות המאיצים במגיעים עד קצות הסלעים מבולבלים מהתרגשות, המולה ופחד מהמסע.

הדרך אל אילנה גור בסמטת דגים 4

עוברת ליד מגדל שעון, גן נסתר מופלא, נפולאונצ’יק קטן הנגנב לעיתים תכופות וכיכר קדומים אחת.

רחוב ירושלים מנקז אליו את כל התחבורה הציבורית בואך יפו העתיקה. במרחק הליכה קצרה מתמר לגובה של 28 מטרים מגדל השעון. סמן הכניסה ליפו מתהדר בתהליך השימור האחרון שעבר בפרויקט “מתחם השעון” אשר הסתיים בשנת 2001.  שיתוף פעולה שלטוני ותיירותי מבורך בין עיריית תל-אביב המעוניינת בייצוג חזותי להשקעתה הגדולה בחידוש האזור ומשרד התיירות אשר יפו מהווה את אחד ממוקדי התיירות הדתית וחילונית החשובים שלה. הביא לתהליך ארוך אשר חברו לו אדריכלי שימור ומומחה לבניית מבני שימור הקבלן אבנר גלעד [2]. גלעד, החליף את אבני הכורכר הישנות באבנים ממבנים הרוסים בסביבה. האבנים מולאו בחומר מליטה לחיזוק ויצרו האחדה צורנית.

למגיעים היום ליפו העתיקה ישנה את אותה תחושה שהייתה לתושבי העיר בטכס חנוכת המגדל בראשון בספטמבר שנת 1900. הסולטאן עבדול חמיד השני החליט להגדיר את יובל 25 שנות שלטונו בבניית כמאה מגדלי פעמונים ברחבי האימפריה. הקמת המגדלים הפכה לנקודת ציון מונומנטאלית חזותית לשליטתו ולשלטונו. רעיון הקמת מגדל שעון ביפו בה מהיזם והשען מוריס שיינברג . אישיות מיוחדת של יזם כלכלי ובעל ידע בבניית שעונים מונומנטליים במבנים ציבוריים. החברה הצרפתית אשר קיבלה את הזיכיון להקמת הרכבת בין יפו לירושלים בשנת 1892 בחרה בו לבנות עבורה שבעה שעונים בתחנות בין יפו לירושלים. הצעתו של מוריס להגדיר את המבואה לעיר במגדל שעון אשר ישלב נאמנות לסולטאן וכניסה ל”מודרנה” בהגדרת זמן חדשה ומדויקת. נפלה על אוזניים קשובות אצל הערבים והיהודים. הרוח החיה באיסוף הכספים היה יוסף בק מויאל (על שמו שכונת מחנה יוסף אשר הוקמה בשנת 1904 על ידי יוצאי תימן). מויאל הצליח לרכז את כולם לתהליך הבניה. מאמציו נשאו פרי.

בראשון לספטמבר 1901 נחה רוח של טוב על יפו.

בראשון לספטמבר 1901 נחה רוח של טוב על יפו. הבקר החל עם תפילות של כל עדה במרחב האמוני שלה. עם סיום התפילות נערכה קבלת פנים עם מיני תרגימה לבאים מקרוב ומרחוק. בשעת צהרים נתכנסו נציגי ה”שער העליון” ובראשם הקימקאם -מושל סנג’ק יפו ופקידיו ואנשי הקהילות היהודיות והערביות. נישאו ברכות לגדולתו של הסולטאן כמס שפתיים נדרש, כאשר כל אחד מהנוכחים מחשב את ההטבות הישירות והעקיפות שלו ושל קהילתו.  מוריס ראה בעיני רוחו את שני השעונים שעליו להתקין עומדים במקומם ומורים על השעה. בניית המגדל נסתיימה בשנת 1903. שני שעונים גדולי ממדים בישרו לבאים את הזמן המדויק ומעל לכרכוב הקומה השנייה נחקקה הטוגרא של הסולטאן. שיפוץ ראשון של המגדל נערך על ידי עיריית תל-אביב בשנת 1965. השעונים שעמדו מלכת הוחלפו בשעונים חדשים ועבודות ויטארג’ מעשה ידיו של האומן אריה קורן סיפרו את סיפורה של יפו.

במהלך תהליך השימור של המגדל נתגלו חלקיו המקוריים של השעון הוא שוחזר וכיום הוא זה המורה את השעה המדויקת לבאים, כמוני בשעריה של יפו. הרמתי את ראשי לראות מה השעה והבנתי שעלי למהר לטפס במעלה הדרך כדי להגיע בזמן למפגש האירוח הייחודי אשר יזמה אגודת מורי הדרך בשיתוף עם מוזיאון אילנה גור.

גן אברהם קרוון מצטנע מהעין

אני הולכת לאורך המעלה של גן הפסגה. הגן נמצא בשנים האחרונות בין מבנים בתהליכי שימור וכמעט ניבלע בתוכם. הגן תוכנן על ידי אדריכל הגנים אברהם קרוון בשנות החמישים על חורבותיה של יפו משנת 1948. קרוון אשר היה בתפקיד ראש מחלקת נטיעות ואדריכל הגנים והנוף של יפו. היה הראשון אשר ייצר חיבורים בין הנתון הגיאוגרפי, האקלים, הקרבה לים והצורך בהתאמת צמחים אנדמיים במטרה ליצור מערכת אקולוגית אקלימית ונופית שלמה. הגן נחנך בשנת 1957 צנוע ומשתלב בנוף הגבעה. המבקרים בו אינם נותנים דעתם לחשיבותו ולחדשנותו.

ביום שני 16.6.2003 קיבל אברהם קרוון, זמן רב אחרי מותו את הכבוד הראוי לו כמחדש עיצוב הנוף העירוני של תל-אביב יפו. בביתן הלנה רובינשטיין נפתחה תערוכת מחווה לקרוון. יעל מוריה וסיגל בר-ניר האוצרות השכילו במחקר מקיף בארכיונים לתת לצופה ולקורא הספר הנלווה את מושג ה”גן הציבורי” כחלק ממכלול גיאוגרפי, פוליטי, חברתי ותרבותי. חיזוק לחיבור בין אדריכל גנים לתכנון מרחב עירוני בא לידי ביטוי בדברי הפתיחה של ראש העיר תל-אביב מר רון חולדאי ובדברי בנו אומן, פסל אדריכל גנים וחתן פרס ישראל דני קרוון.

 הגן אינו מהווה נקודת ציון בולטת כמו “פסל האמונה” של דניאל כפרי. כפרי ייצר שער כניסה לארץ-ישראל ומאזכר לכולנו את תפקידה החשוב של יפו בהגעתם של עולי רגל, צליינים, חוקרים, צלמים וציירים לארץ- הקודש מהמאה השמונה עשרה ובעיקר משנות הארבעים ואלך של המאה התשע-עשרה.

במעלה הדרך אחרי דמותו הגוצה של פסל נפוליאון המוזז/ניגנב לעיתים ניפתח המבט אל הים המתגלה ומסתתר בין הבתים. גבוהה מעל כולם עומד חאן זונאנה בואכה סמטת מזל דגים. ” שלט הכחול” של המועצה לשימור מבנים ואתרים. הנושא עליו כבכייה לדורות את קו הרקיע של מבנה גימנסיה הרצליה (עליו נבנה מגדל שלום מאיר). ושמו של יעקב זונאנה . מי היה יעקב זונאנה ומה היו הגורמים אשר הביאו אותו להחלטה ולביצוע בניית מבנה עצום ממדים מחוץ לחומות באמצע המאה ה-18 לצרכי הקהילה היהודית?

חאן זוננה מחאן דרכים לבית ולמוזיאון פרטי = למה חאן?

מצבן של ארבע קהילות הקודש בארץ ישראל במאה השמונה –עשרה אשר נסמכו על כספי שד”רים ותרומות קהילות יהודיות באירופה היה בכי רע. עלייה בתשלומי המיסים וחוסר סדרים בהעברות כספים מהשד”רים הביאו להחמרת מצבן הכלכלי של הקהילות ובעיקר לקהילת קודש ירושלים. הצורך לרכז את פעילות התרומות חלוקתן ומציאת פתרון לחובן הגדול של הקהילות הביא להקמת “ועד פקידי קושטא”. הועד שילם את החובות, ייצר מערכת מנהלית סדורה של גביית תרומות וחלוקתן ובמקביל נטל על עצמו את ניהול הקהילות. ראש הועד בקהילת קודש ירושלים היה יעקב זונאנה. בין שאר עיסוקיו להטבת מצבם של אנשי הקהילה חיפש פתרון להקלת מצבם של היהודים העניים המגיעים ליפו בדרכם לירושלים.

זונאנה לקח החלטה חסרת תקדים לזמנה להקים אורחן יהודי מחוץ לחומות של יפו. המבנה הוקם בשנת 1742 ותוכנן כדי לתת מענה בטיחותי מפני גורמים עוינים על ידי סגירתו הכמעט מוחלטת כלפי חוץ ומתן תשובות לצרכי היהודים בבניית מקווה טוהרה ובית כנסת. בחירת המקום על ראש הגבעה רחוקה דיה מהמולת ספסרי הספינות הערביים וקרובה דיה להגעת העולים מבלי מאמץ גדול. הקדימה את תהליך ה”יציאה מהחומות” בכמאה שנים.

החלטתו של זונאנה,  להקים את האורחן נסמכה על השינויים המואצים במעמדה של יפו במחצית הראשונה של המאה השמונה-עשרה. הסולטאן החליט להחזיר את הביטחון האישי והכלכלי לתושבי יפו, לעולי הרגל ולסוחרים אשר סבלו מהתקפות חוזרות ונשנות של הבדואים אשר פגעו בנפש ברכוש ובעיקר בתחושת הביטחון הכללית. בניית מגדלי שמירה והכנסת כוחות מתוגברים הורידה במהירות את מעשי השוד והביאה לתחילת הקמת הכנסיות הנוצריות ביפו, להתגברות הפעילות הכלכלית ולגידול במספר התושבים וביניהם גם הקהילה היהודית. הקמת האורחן הביאה מעבר להקלה מידית בקליטת עולי הרגל ועלייה במספרם גם להקמתה של קהילה יהודית חילונית ראשונה בגודלה ובחשיבותה בארץ-ישראל אשר חלק מתושביה עסקו בעבודה חקלאית הרבה שנים לפני הקמת מקווה ישראל. הצורך בהאחדת כוחות של הקהילות האשכנזית והספרדית על ידי הקמת “ועד העיר יפו” הייתה ניסיון ראשון להתארגנות ציבורית. (ראה: המבוא בספרה של דר’ חנה רם, היישוב היהודי ביפו מקהילה ספרדית למרכז ציוני 1838-1938)

מבנה החאן אדריכלות מונומנטלית ייעודית

אדריכלות המבנה מתייחסת לחיבור בין מיקומו מחוץ לחומות אשר חייב בנייה מתכנסת. מעין חומה הסגורה כלפי חוץ עם חלונות בקומות השנייה והשלישית בלבד. מבנה מונומנטלי גם במושגים של היום ואשר היה בזמנו בולט ומשמעותי יותר במרחב הפתוח. מבנה בן שלוש קומות.

הקומה הראשונה נועדה לבעלי חיים והיא בנויה כאטריום. משני צידי המבואה הראשית ניבנו שני פתחים בעלי קשתות כמקום אירוח וארוחות למגיעים. הקומה שימשה ללינה. מהחדרים ניבנו פתחים למרחב פתוח של מרפסת גדולה המשקיפה על הים ומאפשרת אוויר נקי. כל החדרים בנויים מקירות עבים ותקרות עם קשתות מצטלבות. בעבודות התחזוקה והשימור של השנים השנים האחרונות נתגלו באזור המטבח וב”חדר המיניאטורות” תקרות אשר ניבנו בטכניקת ה”כוורת” לתוך קשת התקרה הוכנסו בקבוקי חמר ריקים במטרה לצנן את אוויר החדר ולהקל על משקל הכיפה.

ירידת מעמדו ותפקידו של החאן היהודי נסמכה על התגברות מאבקים פנימיים בין השליטים המקומיים המתחילים לערער על ריכוזיות שלטון הסולטאן ומחפשים להגדיל את כוחם מגביית המיסים לשליטה על יפו על מעברי סחורות ועל פתח לים. שיא המאבקים היה בין השנים 1773-1775 העיר נכבשה רבים מתושביה הוצאו להורג. הגעתו של נפוליאון בשנת 1799 סתמה כליל את הגולל על העיר במצור, בהרג ההמוני ובמגפת הדבר. יפו נכנסה למאה התשע-עשרה חבולה. יישוב קטן וחסר תשתיות כלכליות אנושיות ושלטוניות. (ראה: פרופ’ רות קרק, יפו צמיחתה של עיר, 1799-1917, אריאל ירושלים,1984, עמ’ 1-6)

ראשית ההתאוששות מתחברת לתהליכים שלובים של הרחבת אמצעי התחבורה לירושלים. דרך ראשונה בשנת 1869 עם הגעתם של נציגים שלטוניים לארץ כחלק ממסעם ללבנט לחגיגות חנוכת תעלת סואץ. סלילת מסילת הרכבת בין יפו לירושלים בשנת 1892 והיציאה המואצת של משפחות ערביות עשירות אל מחוץ לחומות הביאה לגידול משמעותי במספר עולי הרגל העוברים דרכה ולהתעוררות כלכלית. הקמת נווה צדק ובעיקר “אחוזת בית” השפיעה על תפיסת המרחב ההתיישבותי המסורתי של יפו והיציאה המואצת מהחומות הגדילה את שיטחה. 

השפעת הקדמה התעבורתית והכלכלית ביפו וחוסר מנהל ריכוזי יהודי חזק הביאה לירידה הדרגתית בחשיבות האורחן. המקום הפך על ידי ערבים מקומיים למפעל לסבון על בסיס שמן זית. אחד ממרכיבי הייצוא הגדולים של ארץ-ישראל. (ראה: קרק, שם, פרק חמישי “הקיום הכלכלי”,עמ’ 230-260). אחד המחקרים החשובים הראשונים על המבנה נערך על ידי דר’ רם. בשנת 1980 גילה דר’ רם את מקווה הטהרה ובכך אישש מחקרה את היות הבית החאן היהודי הראשון. לימים הפך המבנה לבית חרושת לסבון. בהמשך שמרו על הבית הנזירים  הפרנציסקאניים. בשנת 1948 הגיע ליפו עולה חדש מלוב שאול מגנזי אשר חיפש מקום לבית כנסת. אחד הנזירים נתן לו את המפתח ל”בית היהודי”.

עם הקמתה של מדינת – ישראל ננטשו רבים מבתיה של יפו וב”בית היהודי” גרו משפחות עולים מארצות הבלקן. ללא תשתיות של מים, חשמל או תנאים היגייניים. אדריכלות הבית הפכה לרועץ למשפחות שגרו בתוכו. מצבו הקשה של המבנה וחוסר יכולת לפרטיות בשל המרחבים הפתוחים המחברים בין חדרי האורחן ומצבה הסוציו – אקונומי והחברתי של יפו השאיר את האזור נטוש ומוזנח. וכאשר נתאפשר להן עזבו רוב המשפחות את המקום. בשנות השבעים הפכו ההזנחה המשולבת בבתי אבן ערביים, סמטאות מתפתלות, תחושת בראשית וקרבה לים לאבן שואבת לאמנים. ההופכים את הגבעה כאבן שואבת לתיירים ולמחפשי תענוגות אסורים.

בין המגיעים למקום הייתה אילנה גור. אילנה הגיעה ליפו בשנת 1983 ורכשה חלק קטן מהמבנה במטרה להפוך אותו לבית מגורים בביקוריה בארץ. בתחילת שנות התשעים בעצתו של חברה אפרים אילין נוצר “חלון הזדמנות” לרכוש את חלקו השני של הבית. מכאן יצאה אילנה למסע גילוי הנמשך עד היום.

אילנה גור לביאה אניגמטית

נכנסתי למוזיאון אילנה גור מסמטת מזל דגים 4. שעת בין ערביים, ערפל קל היה על הים. קפה ומאפה ותחילת מסע החיבור לבית ובעיקר לפריטי האספנות וליצירות האמנות המהווים את מהותו. אך מעל כולם אילנה גור. היא עברה בחטף לבושה בבגדי עור חומים, חולצת כותנה לבנה, חגורה עם אבזם גדול מכסף מעשה ידיה, צמיד עצום ממדים וטבעת עם שלושה עיגולי כסף. שער המשלב אניצי כסף ונותן מסגרת קמאית לפניה. משקפים המחברות בין הבהיר לקריאה והכהה נגד שמש ושמירת זהות מתבדלת ללא צורך בקשר עין. מעלה ומורידה בהתאם לרצונה בבהירות או בהסתרה. אישה אניגמטית, ייחודית “אני תעשייה בעצמי”. לא מותירה אדם שווה נפש מולה הן בשל הופעתה החיצונית אשר לאורך השנים מייצגת את הסגנון האישי הייחודי לה עם תכשיטי הזהב הפיסוליים ועצומה הממדים.

כל כולה הוד הדר ומסתוריות הבאים ממקומות אחרים של גלגולים קודמים. היא ממלאת את הבית בנוכחותה. היא הבית. כל אבן, מקמרת, פריט אספני ויצירה שלה ושל אמנים ישראלים הם חלק ממנה. קפדנית, מדויקת, לא חייבת דבר לאיש שומרת בקנאות על עצמאותה הכלכלית והאישית. לפני 19 שנים החליטה להפוך את הבית למוזיאון …”לא לגלריה זה מסחרי, אלא למוזיאון שהוא בעל ערך חינוכי ואני שומרת עליו כבר 19 שנים באותה הרמה”.

כדי לנסות להבין את אישיותה,מקורותיה, יצירתה ואת חיבורה לבית אני עולה ל”חדר המשפחה” המשמש כ” ספרייה ע”ש ד”ר יוסף ספיר ז”ל “. כאן בחדר הקטן עם תקרת האבן בין הרהיטים האוסטרו הונגריים מצופי עיטורי הזהב, מונחים עבודות פיסול, צילומים וחפצים המאפשרים לנו הצצה לאחת הדמויות המיוחדות ביישוב היהודי משנות השלושים ונקודת ההתחלה לסיפורה המיוחד של משפחתה. הסבא דר’ יוסף ספיר. אביה של אימה רחל-רעיה.

ילדות בטבריה ויתמות מוקדמת

אילנה בורכה במשפחה מיוחדת אשר נתנה לה במובנים רבים את ההכרות עם חשיבות השכלה, עצמאות יצירתית, מעורבות חברתית ומעל לכול אהבת המדינה או כפי שאילנה אמרה במפגש “אני הציונית האחרונה”.

אילנה נולדה ב-10 ביולי שנת 1936 בטבריה. אימה רחל רעיה הייתה רופאה מילדת בבית החולים ע”ש ברוך פדה פורייה. בית החולים נחנך בשנת 1955. באפריל שנת 1959 נפתחה מחלקת יולדות (עד שנת 1959 ילדו נשות טבריה והסביבה בבית החולים ליולדות של הכנסייה הסקוטית). דר’ רחל רעיה השקיעה את רוב מרצה בעבודתה בבית החולים. אך גם הייתה קשובה למיוחדותה ולכישרונותיה של ביתה אילנה. מגיל צעיר עודדה אותה ללכת בדרכה ולא התעקשה על מחויבותה ללימודים סדירים. בציורו של אביה דר’ יוסף ספיר התלוי ב”חדר הספרייה, במוזיאון נשקפת דמות של אישה יפה להלל המשירה מבט מעיניים גדולות, כהות, שער אסוף בצמה על קודקודה.אישה חזקה ורכה גם יחד. אשר תמרנה לימודי רפואה, עבודתה, נסיעותיו הרבות של בעלה פרופ’ כימיה והידרולוגיה אנדרי וגידול שני ילדיה. בגיל 46 הוכרעה על ידי מחלת הסרטן והותירה את שני ילדיה אילנה בת ה-14 ואחיה דני (לימים מנתח הלב בעל השם העולמי פרופ’ דני גור) ללא סמכות הורית אחראית.

עם מותה של האם והחלטתו של האב להעביר את הילדים למוסדות חינוך בכנרת וביישובי הסביבה החל מסעה האישי של אילנה. בעלת הגנים של סב משכיל הורים משכילים, עצמאיים, אשר בכל תחום הקדימו את זמנם והותירו לנערה הצעירה ארון כלים מורכב לבניית מסלולי חייה.

במשך זמן קצר למדה צורפות בבצלאל. במקביל החלה לפסל. בגיל 18 החליטה לנסוע ללוס אנג’לס. המשיכה לעסוק בפיסול והכירה את לני לווינגרוב. השניים התאהבו ונישאו. לבני הזוג נולדו שני בנים. למרות מגוריה בניו יורק ליבה היה תמיד בארץ. ובשנות השבעים החליטה לרכוש ביפו בית קיץ. מה שמשך את שימת ליבה ב”חאן זונאנה” היה הנוף לים. היא לא ידעה שהיא נכנסת למסע חייה עם הבית אשר יהפוך להיות לאט ובאופן טבעי למוזיאון פרטי ואישי אשר כל נגיעה שבו אומרת “אילנה”.

דר’ יוסף ספיר –סבא שהוא איש רנסנס

מסעות חייה הביאו אותה לרכישת החאן והפיכתו לביתה. חלק מאהבתה והערכתה הגדולה להוריה ולסבא דר’ יוסף ספיר באים לידי ביטוי ב”חדר המשפחה “אשר הפך לספריה. החדר מהווה במובנים רבים את לב ליבו של הבית. מבלי לפענח את המוצגים התלויים על הקיר והמונחים על הריהוט הבורגני האירופאי לא ניתן להבין את מקורות עוצמתה של האישה יוצאת הדופן – אילנה גור. כיום, לאחר יציקת פסלי הגבס של סבה ותליית הפלקות של האישים הציוניים וציוריו ניתן לצאת למסע בעקבות אישיותו יוצאת הדופן של הסב.

יוסף נולד באודסה אשר הייתה מסוף המאה התשע-עשרה אחד המרכזים החשובים של אגודות “חובבי ציון”. התגברות האנטישמיות , פרעות “סופות בנגב” של שנת 1881 ,התרחבות תנועת ההשכלה בהנהגתו של יהודה לב פינסקר אשר ניסה לעצור את ההתבוללות המואצת, ההגירה לאמריקה ובעיקר את הצורך בהפצת רעיונות האוטואמנציפציה במטרה לבנות  חברה יהודית יצרנית ומחוברת ליסוד של קביעות –דרך עבודת אדמה בארץ-ישראל .פעילותם של הרבנים משה לייב לילינבלום , שמואל מוהליבר והרב קוק הביאה להתארגנויות של צעירים באגודות בעלות מכנה משותף ציוני אידיאולוגי אשר חיזק את רעיונות האוטואמנציפציה של פינסקר בצורך בעלייה לארץ-ישראל ,רכישת קרקעות והקמת התיישבות חקלאית. במקביל פעל פינסקר לחיזוק הקשרים עם מובילי דעת קהל במרכזים הפוליטיים המקורבים למנהיגי מעצמות אירופה. 

שתי מטרות העל אשר יוצגו על ידי פינסקר ורבים אחרים הביאו לחיפוש ומציאת פתרונות בהפצת הרעיון הציוני כחלק מתנועת ההתעוררות הלאומית אשר הקיפה את כל אירופה, להקמתן של אגודות “חובבי ציון” ולעליה הראשונה בשנת 1882. ה”ועד האודיסאי” אשר זכה להכרתו של הצאר אלכסנדר השלישי הפך למרכז קבלת ההחלטות של כל הוועדים. פרסום ספרו של הרצל, מדינת היהודים ב-14 בפברואר שנת 1896 (ראה: תאודור הרצל, מדינת היהודים ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים, קשתרבות, ירושלים עריכה, מבוא ונספחים חיה הראל) נתן לאגודות מסמך אשר ייצר האחדה והרחבת המצטרפים הצעירים. בניהם היה יוסף ספיר.

ספיר מצא בכתביו של הרצל תשובות לשאלות הזהות היהודית אשר חיפש ובעיקר את התובנה כי מקומם של היהודים בארץ-ישראל. הוא הופך לאחד הפעילים הבולטים ב”ועד האודסאי” וממקימי חוגי “עבודת הקודש” אשר שמה לעצמה ליצור חיבור בין הזהות הדתית להגדרה החילונית היהודית החדשה בארץ-ישראל. מעורבותו הגדולה, אישיותו הכריזמטית ויכולתו הניהולית הביאו לבחירתו כחבר בוועד של חובבי ציון באודסה ולימים לראש האגודות הציוניות בעיר. אודסה של תחילת המאה היוותה ציר חשוב של הספרות העברית וד”ר ספיר קיבל על עצמו להיות המפיץ של הספרות הלאומית – ציונית באידיש וברוסית. לימים ייסד ספריה מיוחדת אשר פרסמה והפיצה כמות עצומה של מאמרים בנושאים לאומיים – ציוניים, בהשתתפותם של טובי הסופרים והציוניים דאז. כחלק מפעילותו, השתתף ברוב הקונגרסים הציוניים (החל מהקונגרס הרביעי וכלה בקונגרס השניים עשר). בקונגרס הציוני השישי אשר התקיים בבזל בשנת 1903 אשר במרכזו עמדה הצעתו של הרצל ל”תכנית אוגנדה” עמד בראש המחנה שהצביע נגד “תוכנית אוגנדה” כתחליף לארץ ישראל.

 בשנת 1903 חיבר ספר הסברה בשם “חלוצי התחייה תמונות וצללים” בנושא מהות הציונות ותולדותיה. הספר יצא לאור על ידי הוצאת דרום בכריכה קשה. זכה לפרס לתפוצה עולמית ותורגם למספר שפות. (הספר מהווה כיום פריט אספני וניתן לרכוש אותו בבית הספרים גלריה לספרות בירושלים המתמחה בספרים נדירים העוסקים בציונות).

 ד”ר ספיר המשיך בפעילות הציונית גם בימי מלחמת העולם הראשונה ונעצר בשל פעילותו בשנת 1916. בפרעות אוקראינה שנערכו ב 1921 -1918 היה מראשי הועד שהוקם לעזרתם של נפגעי הפרעות. בעקבות השתלטות הסובייטים על רוסיה, עזב את אודסה והגיע ארצה בשנת 1925 והמשיך בפעילותו הציונית גם בארץ.

דר’ ספיר בין ניהול מחלקת יולדות ב”ביקור חולים” ל”בצלאל”

בשנת 1925 עלה לארץ והחל במעורבות בשני מוסדות חשובים אשר היו חלק מתחומי התעניינותו ומיומנותו. בית חולים “ביקור חולים” ו”בצלאל”.

בית החולים “ביקור חולים” נוסד במאה ה-19 בעיר העתיקה העתיק את משכנו לעיר החדשה. (ראה מאמר מקיף על ראשית בית החולים: ישראל פריידין, “ביקור חולים פרושים בירושלים מחברה לבית חולים”, קתדרה,27 בדצמבר 1982, עמ’ 117-140). בשנת 1925 נערך טכס חנוכת מבנה בית החולים החדש ברחוב הנביאים. בין המחלקות אשר עברו מהעיר העתיקה הייתה גם מחלקת היולדות אשר חיפשה מנהל ורופא מומחה. שתי התכונות גם יחד חברו ביוסף והוא הפך למנהל מחלקת היולדות הראשון בבית החולים במתכונתו החדשה ולפעיל בלתי נלאה להבאת סיום הקמתו של בית החולים אשר ניפתח למרות שחלקים רבים ממנו בנייתם לא נסתיימה מחוסר כספים. רבה הראשי של ארץ-ישראל הרב אברהם יצחק כהן קוק פרסם קול קורא לתרומות…”

…”אני לא הכרתי אותו הוא היה איש טהור ציוני טהור הוא לא הגיע לארץ כעלוב, פליט או מחוסר בררה ולא על שטיח מעופף הוא היה ציוני פיסל את הרצל ומכרו את הפסל בכל העולם כל מה שהוא רצה להביא כסף למדינה. היו לו פתקים אין סוף פתקים של הלוואות לאנשים שלא היה להם כלום של 2 לירות ודומים. הוא היה איש מדהים היחסים שלו עם אימא שלי היו יותר מיחסי חברות. סבא נולד ברוסיה הוא היה נשואי לאישה מיוחדת פסנתרנית מיוחדת אשר ניגנה לפני משפחת הצאר כמו כל האומנים היא הייתה קצת שונה קצת מטורפת היא גרה בתל אביב והוא עבד בבית החולים בירושלים. הם לא נפרדו אבל חיו בנפרד. כילדה הייתי באה לסבתי בתל-אביב היא חיה שנים רבות אחריו.”

טרומפלדור, פרעות תרפ”ט ואוסישקין

ב”חדר המשפחה” ניתן לעקוב אחרי מסעות חייו של דר’ ספיר דרך עבודות הפיסול. כבר באירופה נימשך לאומנות ונתן את ידיו בהתנסויות בחומר. ייצר את פיסלו של הרצל אשר נימכר בעותקים רבים ורווחיו הועברו למטרת רכישת אדמות בארץ.  עם הגעתו לארץ, מגוריו בירושלים ומעורבותו הגדולה בבצלאל החל לעסוק במקביל לעבודתו כרופא ומנהל מחלקה בפיסול. כל עבודותיו גולפו בגבס. אילנה יצקה אותם בברונזה ובכך שימרה את כולן. לאורך הקיר בכניסה בצד ימין תלויים זה לצד זה פלקות של אישים ציוניים ברוח בצלאל. תבליטים צנועים בעלי רוח של טוב והערכה לדמות המגולפת. על השולחן המרכזי מונחת עבודה גדולת ממדים העוסקת בפרעות תרפ”ט.

מספר אירועים מכוננים אשר התרחשו לפני עלייתו לארץ ולאחריה באו ליד ביטוי בבחירות נושאי פסליו.

יוסף טרומפלדור

הראשון שבהם פסלו של יוסף טרומפלדור. טרומפלדור אשר רק בשנים האחרונות בעקבות מחקרים חדשים (ראה: מרדכי נאור, זאב בלחובסקי ,איש תל-חי, יד בן-צבי, ירושלים,2009.)

מקבל את חשיבותו הגדולה כמנהיג ציוני וכגורם מרכזי בהתארגנות לעלייה מרוסיה ואירופה, הרבה מעבר לנפילתו בקרב תל-חי, אליה נקלע ביד הגורל ולא על פי תכנון התנהלותו עם עלייתו לארץ. באחד המכתבים אשר שלח לאחיו שמואל כאשר פעמו בו רעיונות העלייה לארץ כתב…             

“אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים … מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש “לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. “ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותיי. ואם אפול בקרב – מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל.”

נפילתו של טרומפלדור סימלה בעיני רבים מהצעירים אשר נהו אחריו את מותו של מהנהיג ואכן מחצית השנה לאחר מותו בי”א באלול תר”ף (25 לאוגוסט 1920) בטבריה הקימו ארגון חלוצים וחלוצות את “גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור” אשר קוצר מטעמי פוליטיקה מקומית וביטחון אנשי הקבוצה ל”גדוד העבודה”. טרומפלדור הפך למיתוס ביישוב היהודי ומושא השגבה אצל אמנים אשר חזרו לטפל באישיותו בציור ובפיסול.

בניגוד לעסוק באישיותו כמושא הערצה ואמירה מקומית היה אתר קבורתם של לוחמי תל-חי, אשר הפך לאתר עליה לרגל מוזנח. בשנת 1925 השנה בה עלה יוסף ספיר לארץ מצא הפסל אברהם מלניקוב במחצבה ליד כפר גלעדי גוש אבן אשר ממנו רצה ליצור אנדרטה לזכר הנופלים. דחיית הביצוע הייתה בשל חיפוש משאבים כספיים. חלק מימון הפסל ושליחת סתתים בוגרי בצלאל בא בתיווכו של יוסף ספיר אשר היה היה הגזבר של “אגודת בצלאל” ואשר שכנע את שץ להפריש סכומי כסף לקידום ביצוע הפסל. העבודות החלו בשנת 1928 וחנוכת הפסל הייתה בשנת 1934. העבודה בוצעה ליד המחצבה בסככה קטנה והפכה אף היא למקום עלייה לרגל של אמנים, פסלים וסתתי אבן וקרוב לוודאי למרות שלא נימצא דבר בכתובים שיוסף ביקר במקום וראה את התקדמות העבודה.

בפסלו משנת 1929 טרומפלדור שכוב על הארץ כאשר פלג גופו העליון מתרומם עם היד החסרה. אותה יד אשר נקטעה במלחמת רוסיה יפן. נפילתו בשבי הגדירה את מנהיגותו בקרב הצעירים היהודים עם שחרורו הוא נישא כל כתפי השבויים אשר קראו בקול…”הנה בן אדם! הנה בן אשם! הביטו וראו”! סגנון הפיסול אקספרסיבי פיגורטיבי ומאזכר במידה רבה את עבודותיו של מלניקוב מורהו הגדול של שץ אשר עבודותיו הפכו למקור השפעה על כל אומני בצלאל. ישנו משהו מסתורי, עצוב ועוצמתי בפסלו של טרומפלדור המאזכר את שירו של ברויידס “בגליל”.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,

לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.‏

מאורעות תרפ”ט

העבודה המרכזית הגדולה המונחת על השולחן האירופאי “מאורעות תרפ”ט” מגיב יוסף ספיר על אחד האירועים הקשים בישוב היהודי. התבוננות בפסל מכל צדדיו מעידה על סערת נפש גדולה. ביטויים אקספרסיביים של פנים, ידיים, תנוחות גוף. מסה אנושית המנסה להימלט מאירוע אשר החזיר לו באחת את זיכרונות הפרעות ביהודים ברוסיה ובאירופה. אלא שהפעם הם היו כאן בארץ-ישראל אשר נדמתה כמקום מבטחים ליהודים. ב-23 באוגוסט שנת 1929 החלו הערבים בהנהגתו של המופתי חאג’ אמין אל חוןסני סדרת מעשי אלימות קשים נגש היישוב היהודי אשר בסיומם בהתערבות בריטית מסיבית וחד-משמעית נרצחו 133 מאות נפצעו וישובים שלמים חרבו.

יכולתו של אמין אל חוסני לקרוא לערבים בדרשת יום השישי על גמול בגן העדן להרג יהודים. נסמכה על “חלון הזדמנות” אשר חברו בו מספר גורמים. ירידת מעמדו ובחירת חמולת נאשאשיבי לעיריית ירושלים. יריבויות קשות בין החמולות. מצב כלכלי קשה אשר החל בשנת 1926 והסתיים בעקבות עבודות ציבוריות של הבריטים אשר הביא לקליטת עובדים בעיקר מקרב היהודים דבר אשר העלה את מצבם הכלכלי ביחס לקהילה הערבית, אשר עקבה בדאגה גדולה על התעשרותם וקצב רכישת הקרקעות. עוינות ותסיסה פנינית ערבית מגובה במדיניות פרו ערבית של הארי לוק ממלא מקומו של הנציב העליון ג’ון צ’נסלור אשר היה בלונדון. היעדרותם של ראשי היישוב אשר השתתפו בקונגרס הציוני בציריך. אירוע הקמת מחיצה בין גברים ונשים בליל יום הכיפורים של שנת 1928 בניגוד לשלטון העות’מאני הביא בהסתה של חוסייני לחשש כי היהודים משתלטים על הר הבית. התגרות חוזרת ונשנית מצד שני הצדדים הביאה למעורבות הבריטים לנסות לשמור על השקט. ההידרדרות החלה בהפגנת יהודים בתשעה באב למחרת שרפו ערבים ספרי קודש יהודי נרצח, מסע לויה טעון. ב-22 באוגוסט מתחילה הקריאה ל”פזעה” להתרחב ומכל הכפרים מגיעים חמושים להר הבית. ביום שישי 23 באוגוסט מגובים ומלוהטים מדרשתו של המופתי לאחר תפילה בהר הבית מתנפלים ערבים של השכונות היהודיות הסמוכות רוצחים 19 יהודים שורפים בתים וגורמים להרס רב. המאורעות מתפשטים שיאם ב-24 באוגוסט בחברון ערבים רוצחים של 67 יהודים. למרות נוכחותם של פרשים בריטיים לא נעשה דבר למנוע את הטבח.

מראות הטבח החזירו את יהודי ארץ-ישראל למקומות נוראים מהם ברחו במטרה לבנות חיים בטוחים על אדמת ארץ-ישראל אשר במובנים רבים לא מימשה את חלומם. המאורעות הפכו לנקודת תפנית בכל ההחלטות של מנהיגי הציונות בהרחבת סמכויות ואפשרויות ההגנה של הפלמ”ח וההבנה כי על היישוב היהודי להיערך להתמודדות מול הבריטים והערבים. הבריטים קבעו סכום של פיצויים והוציאו להורג חלק מהפורעים.

למתבונן בפסל נדמה כי הוא רואה אירועים החוזרים מאוחר יותר בפסלים של רפפורט העוסקים בשואת יהודי אירופה. (פסל של טרומפלדור אשר פוסל על ידי רפפורט נימצא בבית הגדודים העבריים באביחיל) תנוחות הגוף, ההתקהלות המפוחדת וחסרת האונים מהווה חוט מקשר בין פרשנותו של דר’ יוסף ספיר לאותם אירועים עצמם אשר יתרחשו שוב באירופה בשנות הארבעים והחמישים.

אוסישקין

גבוהה, זקוף, לבוש בחליפה משיר מבט למרחקים עומד אוסישקין ב”חדר המשפחה”. אוסישקין הקבור בפנתאון הלאומי בהר-הזיתים רעיון אותו הגה כמקום קבורה למנהיגי הציונות. היה אחת מדמויות המפתח בחיבורו הבלתי מתפשר של יוסף ספיר לארץ-ישראל. אוסישקין אשר נולד בשנת 1863 בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה למשפחה דתית. מעבר המשפחה למוסקבה חיבר אותו  לתנועת ההשכלה ולרעיון הציוני. קריאת הספר מדינת היהודים ופגישה עם הרצל בקונגרס הציוני החמישי חיזקה הו את המעורבות הציונית וחשיבות החייאת השפה העברית. לאחר פרעות קישינוב בשנת 1903 בא לביקור והצליח לייסד את ארגון הסתדרות המורים בזיכרון יעקב. כמו יוסף ספיר התנגד גם הוא לתכנית אוגנדה. נבחר ליו”ר הקרן הקיימת לישראל ורכש אדמות רבות ביניהן אדמות עמק יזרעאל. יוסף ספיר פיסל את אוסישקין כפי שנראה בצילום המשלחת הציונית בארצות הברית לבוש חליפה , זקן מגבעת.

מלבד שלושת הפסלים נמצאים בחדר שני ציורי שמן של יוסף ספיר. האחד ציורה של ביתו המתוארת על ידו ברוך ובחוזק בו זמנית. והשני ציור גדול ממדים התלוי מול פתח הכניסה לויה בנחל קדרון. גוונים כחולים משרים תוגה קמאית על הקדרון. אילנה צבעה את מסגרת העץ בזהב ובכך יצרה ניגוד טקסטורות וריכוך קדרות האירוע והפכה אותו למסתורי ומרוחק עוד יותר. ציור נוסף של אשתו הפסנתרנית סבתה של אילנה משלים את מעגל היצירות של דר’ יוסף ספיר איש האשכולות סבה של אילנה.

לא חלמתי על הקמת מוזיאון, זה התחיל כאשר…”

…, אני לא חלמתי על הקמת מוזיאון זה התחיל כאשר קניתי חלק מהבית והתחלתי לשפץ לא התייחסתי לפרטים, להיסטוריה של המקום או למבנה. הגיע לי הצעה לקנות גם את החלק השני. המקום היה סגור זמן רב. התחלנו בפינוי של ערמות זבל עצומות ממדים חבר אמר לי שרק אני עם הדמיון שלי אוכל להשתלט על המקום. תוך כדי עבודה הבנתי זה יהיה המקום לאוספים שלי. ידעתי שאני לא בונה גלריה כי היא מיועדת לעסקים.  רציתי לבנות מוזיאון אשר יהיה בעל ערך חינוכי. יש לי טעם, אני תעשייה משל עצמי. ומצליחה לבד בכוחות עצמי מזה 19 שנים לנהל את הבית ברמה שבו התחלתי “.

כל הזמן המבנה מחדש את צורתו לפני שלוש שנים נתגלו בעבודות שיפוץ תקרות “כוורת, אשר היו שייכות למבנה המקורי מהמאה ה-18. בתהליך הבנייה הכניסו לתקרה המעוגלת חלקי בקבוקי חומר ריקים. האוויר החם העולה כלפי מעלה עבר דרך הבקבוקים וחזר עם טמפרטורה קרה יותר הוא לא רק מקרר את האוויר אלא גם מקטין את המשקל הסגולי של התקרה. התקרה עברה שימור והיא משלימה את המבנה ויוצרת תחושה של קישוטיות מיוחדת. המטבח הינו מטבח פעיל המכיל ציוד מטבח מלא.

החדרים והאוספים = בחירת האספנית

המוזיאון מחולק לחדרי נושא בכל חדר מקבל המטייל חוויה נושאית. חיזוק להגדרת המרחב מופיע בשמות: חלל עיצוב, חלל הצצה, חלל אפריקאי, חדר מיניאטורות, חדר נזירים, חדר נצרות, גן פסלים. בניגוד למוזאונים הבונים תוואי הליכה מונחה על ידי מבנה מתוכנן מראש ואשר רק לעיתים רחוקות מאפשרים למבקר לבנות תהליך חוויה חזותי מתפתח. כאן מכתיבה אדריכלות החאן את התפיסה העיצובית של אילנה אשר בחרה בקפידה רבה כל פריט ומיקומו במרחב במטרה לתת למבקר חוויה אדריכלית וחזותית שלמה כאשר ניתן לראות מכל זווית ומכל קומה חלק נוסף של המבנה מנקודת מבט שונה של גובה.

  טעמה האישי, בחירותיה, העדפותיה בחומר, נקודת המבט שלה על הפריט כיחידה עצמאית אך כחלק בלתי ניפרד מחלל התצוגה השלם באים לידי ביטוי בכל פריט, בכל חיבור, בכל מיקום, בכל כיוון תאורה ובבניית החוויה הכוללת השלמה. יכולתה לזהות מידית דבר שאינו שלם בעיניה, המפריע לה לשלמות האסטטית המיוחדת רק לה. מעבר בין כל החדרים והחללים הבאים מאופיו האדריכלי של הבית יוצרים תוואי הליכה רציף של צבעים, חומרים, צורות ומעל לכולם עוצמת המבנה. המקמרת, עובי הקיר, אור היום הנכנס מהמרפסת הפתוחה היכולת לראות חלקים במבמנה מזוויות וגבהים שונים יוצרים חוויה ייחודית לבית פרטי אשר הפך על ידי אילנה למוזיאון הפרטי היחיד בארץ וביחיד בעולם הבנוי במבנה מהמאה ה-18 ואשר האמנית חיה בתוכו. זהו מקום שלא נבנה לכבודו, לזכרו או להאדרתה זהו עולמה, זהו אחד מביטויי היצירה האין סופיים שלה. עובדת היותה אוטודידקטית אשר אינה נתמכת על ידי גופים ציבוריים מאפשר לה חופש מוחלט בבחירותיה, החלטותיה וחיפושיה התמידיים אחרי היצירה הבאה. כאן במרחב הזה חברו יחד עבודותיי כפסלת, מעצבת רהיטים, צורפת וציירת לצד אוספים עצומים של תרבות חומרית ואמנות ישראלית. מעטים יודעים כי אילנה הינה אחת הפטרוניות הגדולות של אמנים ישראליים בראשית דרכם. היא רוכשת בכסף מלא מעבודותיהם ופותחת להם ככל יכולתה דלתות להצלחה.

סדרת האדמה חומרי “אבן יסוד”

אילנה מחוברת בכל נימי נפשה לאדמה, לכלים החקלאיים, למחרשה, לאבני הריחיים, למורג לעבודת האדמה המסורתית של הכפרים הערביים ושל אנשי העלייה הראשונה והשנייה. אילנה רואה בכלי העבודה מעבר לתפקידם השימושי ערך תרבותי ופיסולי. באחד ממסעותיה למצרים רכשה בכפרים מספר עגלות זריעה, ספסל הישיבה של הזורע הפך בביתה לפריט אספני ייחודי הממוקם בפינות החדרים כמקום ישיבה עם כיסויי כריות רקומות פלסטינאיות. רק התעמקות המבקר בשאלה מהו הפריט יביא אותו לתמונה של העגלה עם חלקי הזריעה.

יכולתה של אילנה לראות בכל פריט את עוצמתו הייחודית העשוי מחומרים מקומיים עץ, אבנים, ברזל. שלושת חומרי “אבן יסוד” המופיעים פעמים רבות בעבודתה. הצורך התמידי שלה להביע את רעיונותיה בממדים גדולים מחייב את הצופה בהתבוננות ממושכת, סקרנית ומגלה. לא ניתן להבין או לקלוט את עבודותיה באחת. כל עבודה הינה מערכת מורכבת של מאות ולעיתים אלפי פרטים כאשר לכל פריט יש את משמעותו הייחודית האינבידיואלית המתחברת או יוצרת בידול ביחס לכל הפריטים האחרים הנמצאים לידו, בתוכו, מעליו, מתחתיו ומצדדיו. אילנה מנותקת מעשייתה מכל התניה, מקובלה או מחויבות. היא אוטודידקטית בדרכה. כל מה שלא מקובל על ידי “כולם”, מושג אשר אינו נמצא במילון החשיבה או ההתייחסות שלה מקבלים מקום לפרשנותה המיוחדת. היא מעולם לא יודעת מהן האופנות באומנות, בלבוש בתכשיטים. היא יוצרת אותן בעצמה. חדשנית, עוצמתית מיידעת את עבודותיה, יצירותיה לנשים היודעות להעז ולבנות לעצמן דימוי אישי המנותק מתכתיבי סביבה, חברה ואופנה. ארון הבגדים של אילנה כולל חולצות לבנות של ראלף לורן, מכנסי עור חומים, שחורים נעליים, אין סוף נעליים הנדמות דומות לזו לזו אך לכל נעל איכות ו”משהו אחר”. הצורך בריבוי בכל דבר עומד ביחס ישר לנדיבות ליבה וליכולות הנתינה שלה.

אילנה יוצרת אוטודידקטית, אינטואיטיבית, רבת זהויות וטוטאלית

ייחודו הגדול של המוזיאון בשילוב בין יצירותיה לאוספים המשלימים אותם. בכל קומות הבית מוצגות עבודות גדולות ממדים של אילנה. במשך שנים ארוכות הייתה אילנה תופעה בלתי מפוענחת אצל מבקרי האומנות בארץ. אישיותה המוקצנת, העצמאית אשר אינה חייבת לאיש דבר ואינה מצפה להכרה ממסדית יצרה התנגדות לקבל אותה ואת עבודתה. היא נדמתה כמו האמנית העשירה מאמריקה היוצרת להנאתה כבילוי זמן פנוי כי יש לה את האמצעים וכי היא יכולה. איש לא בדק לעומק את ערך עבודתה. העובדה כי היה לה מרחב תצוגה מופלא משל עצמה מנע ממנה לחלוטין להיות נסמכת על החלטות או תיווכים של גלריות. דרכה הייתה עצמאית, אישית ובלתי נתונה לתכתיבים מכל סוג שהוא. את הצלחתה הגדולה כיוצרת היא חבה להיותה באישיותה למרות חיבורה הבלתי ניתן לניתוק למדינת-ישראל, אשת העולם הגדול. היא רואה מרחבים עצומים ללא גבולות. היא חושבת וחיה עיצוב. הצלחתה הגדולה הראשונה באה מחיבור ייחודי של רצועות עור עם עיבודי כסף לחגורות. אבזמי הכסף הפכו לאמירה עיצובית אישית לפיסול ונקודת מיקוד של תכשיט הבא ממרכיב שימושי והופך לנקודת מוקד במראה הכללי.

העובדה שהינה אשת העולם, בעלת עין חדה לקלוט מקורות השפעות ופריטים הנסתרים מעיני רוב בני- האדם הרחיבו אצלה את מעגלי ההתנסות. החומר הוא נקודת ההתחלה. אילנה עובד בחומרים חזקים, על זמניים, בלתי מתכלים. ברזל, זהב, כסף, נחושת. מהם היא יוצרת שילובים נדירים של תכשיטים עצומי ממדים.  חוסר המגבלות מתחבר גם לשבירת הקודים של גודל ומיקום. צמידים עצומים מפוסלים, ענקים פאליים המשתלשלים מצווארה. היא המשווקת הטובה ביותר של עבודותיה כאשר היא עונדת את הצמידים, הענקים, הטבעות נשים רוצות לרכוש אותם רוצות לקבל משהו מהעוצמות המולדות הטבעיות שלה. היא הדבר המקורי. היא היוצרת אופנות ומשנה גבולות ומרחבי תצוגה. בשנת 1986 זכתה בפרס “רוסקוב לעיצוב” הנחשב לפרס היוקרתי ביותר בתחום העיצוב.

ההכרה האומנותית הביאה לתערוכת יחיד ראשונה בשנת 1972 במוזיאון קליפורניה מדע ותעשיה בלוס אנג’לס. במוזאון לאמנות מודרנית בהלסינקי, במוזיאון לאמנות בווארית במינכן, במוזאון לאמנות המאה העשרים בווינה, במוזיאון הלאומי להיסטוריה יהודית ובמוזאון תל-אביב לאמנות.

פסל “לעולם לא עוד” מוצג ביד ושם. פסל “אישה ברוח” המוצג בגן צ’רלס קלור והמקבל את הבאים ליפו בזרועות פתוחות. ופסלים רבים נוספים נמצאים במרחבים ציבוריים ופרטיים. גולת הכותרת הייתה תערוכת “הכלאות” אשר התקיימה במוזיאון תל-אביב לאמנות בשנת 2000.

הכלאות

בשנת 2000 נערכה תערוכה ראשונה לאילנה במוזיאון תל-אביב לאמנות. התערוכה נקראה הכלאות ונתנה לצופה הישראלי התרשמות מקיפה על עבודתה אשר כללה סדרות של אמדה, פסלי שורשים ומצבים גדולים. התערוכה הייתה גילוי גדול לרבים מהמבקרים. החלטתו של פרופ’ מרדכי עומר מנהל המוזאון ז”ל לתת לאילנה במה גדולה במוזיאון הנלוות לספר מחקרי אשר נכתב על ידי צופית דקל-כספיר. הפכה את התערוכה והספר לאירוע חשוב בתהליך ההכרה של המיליה האומנותי אשר לא ראה בעין טובה בלשון המעטה את הצלחתה, את מגוריה לסירוגין בניו-יורק וביפו, את עובדת היותה בלתי תלויה או מוקירת תודה על הצלחתה לאיש מהם. חריגה בנוף האומנותי הבונה לעצמו שרשרת מזון מוגדרת המקבלת, פולטת, מגדירה, מקטלגת אומן בהתאם להרבה החלטות פוליטיות אשר לא פעם אין עימם דבר עם ערך עבודת האומן. אילנה אשר אינה עוסקת במלחמות הפנימיות של היוצרים סיכמה את התערוכה במשפט אחד “כל העבודות ניקנו”.

הספר קטלוג היה אחד היפים מבחינה עיצובית והטובים מחקרית. אזל מהשוק.

אוספים בחירת האספנית

אמנים רבים במדינת-ישראל חבים לאילנה את הצלחותיהם הראשונות. יכולתה לזהות איכות של יוצר הביאה לרכישתם של למעלה מ-1500 יצירות אמנות של אמנים ישראליים. זהו אחד האוספים הגדולים הפרטיים בארץ של אספנית הרוכשת מתוך הכרה בחשיבות עידוד אמנים בראשית דרכם ולא עבודות של אמנים אשר עשו לעצמם שם והם נחשבים לבעלי ערך אספני. אילנה בונה את הערך של היצירה יש מאין כאשר נקודת ההתחלה תמיד היא טעמה האישי.

…” אני קונה אמנים ישראלים. יש אמנים טובים ויש שלא ממציאים דברים חדשים אבל הם טובים ומתאים לי לתלות אותן. אני לא שומעת דעות ממבקרים אני קונה ורק אחרי תקופה אני מבינה אם זה טוב או לא. באמנות דבר צריך לעבוד כל החיים אם לא צריך להיפטר ממנו. העין שלי רואה אני נולדתי לתוך אמנות אם אני לא אוהבת אני מורידה מחלקת ומשתדלת להציג רק משהו שיאחוז. אני נמצאת לאחרונה הרבה בארץ ואני עוברת בכל בקר ובכל ערב על כל פרט. כל מה שכאן זה אני. אני מקווה לחנך את הבנות לעשות את הבלתי אפשרי אני רואה טעויות. לכל דבר צריכה להיות פרופורציה. המקום קטן עם הרבה מאד דברים. הדברים כאן חייבים להיות כמו בצבא. הכול חייב להיות as perfect “

…”המקום הזה מעייף אבל אני מצליחה להחזיק אותו לבד כבר 19 שנים. אני מדברת על ציונות אני ציונית דור שלישי סבי היה ציוני רופא, פסל, וצייר והיה ראש מחלקת יולדות בירושלים. הארץ הזאת חשובה לי מאד חשובה לי. את כל העבודות אני עושה בארץ לא בסין רק כחול לבן אני רוצה לעזור לאנשים יש כאן אנשים נהדרים ואני עובדת איתם שנים “

…”אין בעולם מקום כמו שלי זה בית אומן חי פעיל כאן המקום היחידי בו האמנית בחרה כל בורג מסמר ועובדה לטעמי ישנם בתים שמישהו מקים לאמנים אחר מותו ומתנהל מול הבית בהחלטות שלא פעם אין עימם דבר עם אישיות האומן שחי במקום. כל הבתים האלה המתים. הבית שלי חי יש לו היסטוריה ואמנות ועבודות של אמנים ישראלים. אבל יש אמנים רבים טובים שאין להם שום סיכוי היום בעולם האמנות שהפך למערכת יחסי ציבור ולא לעשייה אומנותית. אני מעולם לא לקחתי איש יחסי ציבור. שמו של הבית עובר מפה לפה אני שואלת אנשים מחול איך הגעתם הם אומרים לי או שזאת התחנה הראשונה שלנו או לפני החזרה זוהי עבורנו יפו. המקום צבר פופולריות עצומה בעולם וכאן מורי דרך לא מגיעים. אני ממש לא מבינה את זה.

עלינו לקומה השלישית למרפסת הנפתחת לים ולאופק. שקט ורוגע עוטפים אותי. האור המתחלף בין שעת הערביים ללילה מוסיף לעצי הזית, לשולחנות הנגרים אשר הובאו מבתי ספר יסודיים בתקופה בה היו לימודי “מלאכה בנים” “מלאכה בנות”. בין האבנים, העצים מונחים בחיבור שלם פסלים.

אם הבית הזה היה בניו יורק לא היה ישראלי אחד שלא היה מגיע לביקור אבל כאן לא נכנסים.

, אני דור שלישי של ציונים.” אחד הפריטים המרגשים אותי ביותר בכל המוזיאון הוא שולחן מקווה ישראל המעיד אולי יותר מכל על זיקתה המקומית של אילנה. השולחן היה זרוק בחצר והיא קיבלה רשות להביא אותו למוזיאון. שולחן כבד עשוי בעבודה גסה שימושית אשר נבנה עם פתיחת מקווה ישראל בשנת 1870. עמד זרוק ונטוש בחצר אילנה החזירה לו את חשיבותו על ידי שימורו והפיכתו לאזכור אחד הניסיונות המקוריים בבניית חווה חקלאית ללימוד עבודת האדמה.

חייתי יותר שנים בניו יורק מאשר בארץ ואני מרגישה הכי ישראלית הבנתי כי כולנו חיים בגטו ואני שחייתי רוב שנותיי בניו יוקר נשארתי ישראלית כמו שהייתי. לגבי האמנים יש לי ידע, אני מתפתחת בכיוונים אחרים אני ישראלית בנשמה. אני לא קונה זר פרחים אבל אני מביטה על ציור זה חדר השינה שלי מזה 18 שנים. אירחתי כאן הרבה מאד אנשים כולם יצאו מכאן עם אהבה למדינה”.

שוב, החיבורים בין האדמה, ההתיישבות, האמונה במקום, בציונות ולימים במדינה. ושוב ושוב היא חוזרת על המשפט “אני דור שלישי של ציונים”

על פי סעיף 27א לחוק הגנת זכויות יוצרים: אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות למידע/צילומים/תמונות/סרטים המגיעים לידנו. אבל, אם זיהיתם מידע/צילום/תמונה שאתם מחזיקים בזכויותיהם ולא ניתן קרדיט (בשוגג), אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש או לבקש לתת קרדיט, וזאת באמצעות פנייה למייל support@tiulim.net.